» חזרה לאתר

© כל הזכויות שמורות
לחרגול הוצאה לאור
בכפוף לתנאי השימוש


שם הספר: נאות שלווה
שם המחבר: כריסטופר הופ

Serenity House
by Christopher Hope

תירגם מאנגלית: עופר שור
מהדורה ראשונה, ינואר 2004
מספר עמודים: 254
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
ציור מאת דאנקן גרנט
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 20 ₪
מסת"ב 965-7120-31-4
דאנאקוד: 497-1039

    כריסטופר הופ | נאות שלווה   > חדר קריאה

 

מצורפים שני הפרקים הראשונים.

פרק ראשון: בחר מספר

מקס מוֹנטפַלקוֹן שכב במיטה וניסה להיזכר כמה אנשים הרג. אם מבינים נכון את השאלה, דומה שזאת בעיקר שאלה של מספר.

לידו, מדיף חום ואדים, לחלוחית מוחשית כמעט, משב טחוב מאיזה חוג טרופי אנגלי מוזר, היה יכול לחוש בנוכחותו המיוזעת של אלברט, החוקר שלו. זה שלפני שנים רבות צעיר שמן אחד גנב ממך את בתך ונהפך לחתנך, זה רע למדי. אבל שחתנך נהפך לחוקר, זה כבר ממש מוזר. עיניו של מקס היו עצומות וזה מצא חן בעיניו. הוא שמע את שעון הכנסייה המרוחק מכה שבע, צלצוליו נישאים קילומטר ויותר באוויר הערב. בריטואלים קוליים כאלה ציין מקס את ימיו ואת לילותיו ב'נאות שלווה', מאז אותו יום בתחילת נובמבר 1990 שבו נכנס "פנימה". שעון הכנסייה צלול בשבע בערב. הקריאה "לכבות את האור" בתשע. המכונית החשמלית שמביאה את החלב עם שחר. בקיץ היו הנערים בבית-הספר היסודי שמעבר לרחוב צדים צרצרים. בחורף קולותיהם הצטרמו. מקפצים ומכרכרים כיבחושים הם חבטו בכדור הקשה הלוך וחזור על-פני מגרשי החמישיות. קרפיפי בטון חסרי גג שטופים אור חשמל אכזרי. כפפת עור מכה בשרנית בכדור; המאבק על ה'פֶּפֶּר'. "חמישיות" נוסח איטון בערב חורפי. תודה לאל על אנגליה! כבר יצא לך להיחשף לטרחנים. אבל אלברט היה אלוף.

אפילו מיעוט החפצים בחדרו של מקס הכעיס את אלברט. כיסא כחול אחד ושולחן בגוון דומה, כחול-שמים כמעט. כחול צרפתי. קונטיננטלי. הרושם היה שרהיטי 'נאות שלווה' הגיעו מחנויות יד-שנייה ומלונות שפשטו את הרגל. זה היה מעשה ידיו של קְלֶדווין פוקס, החליט אלברט, ריקמה ולשית וזיופים צרפתיים, מתסכלים כל-כך בזרותם. ארונית רחבת-כתפיים מעץ אלון, מטר וחצי גובה, ציפוי ברונזה ומנעול כסף. המסגר בהַייגֵייט וילג' התקין אותה, אמר לו מקס בגאווה, "היא חסינה בפני כל פורץ, מלבד המקצועי ביותר." בתוכה מקס שמר את מצבור חפציו. "כמה מזכרות. טרום-מלחמה," אמר מקס. "האוצרות שלי."

עד לא מזמן, אלברט כלל לא שם לב לכך. כעת לא היה בטוח שהוא רוצה לדעת מה מקס נעל בארונית. על המיטה, כיסוי עם מפת קורסיקה רקומה בזהב. מדוע קורסיקה, בשם אלוהים? ובכן, פשוט משום שזו היתה המפה היחידה בערכת הריקמה של מוֹדי גֶ'ראטי הזקנה, שניתנה לה על-ידי המטפלת-באמנות, נערה חיוורת בשם ג'ייסי אשר "נסחפה על-ידי הקמפארי," כפי שסיפרה מודי הזקנה לכולם ביחד ולכל אחד לחוד, כאילו איזה רוח זרה זדונית, פֶהְן או מיסטרל, או איזה מחלה אירופית צנועה אך קטלנית, גזלו ממנה את המטפלת-באמנות שלה. לפני שג'ייסי נסחפה היא לימדה את מודי סריגה צרפתית, וכובע הברט האדום והצמרירי התלוי על דלת חדרו של מקס היה גם הוא מתנה. נעליים מגובבות ולא תואמות ונעלי-בית מרופטות, חבולות מאוד, עקבים שחוקים עד כלות, נחו ליד המיטה. מקס היה מביט בנעליים לפעמים, ומתייפח. לא מפני שהרס אותן, הלך בהן עד לזרא, אלא, כפי שאמר לאלברט וליזי, מפני ש"קשה מאוד להיפטר מנעליים! זה תמיד שתיים לאחד." על השולחן שליד המיטה היתמרו כתבי-העת האהובים של מקס: מונרכיה, הוד מלכות, דם כחול, וכמובן, בראש הערימה, כתב-העת החביב עליו ביותר, נאמני הכתר.

בקול שורקני וחלוד, בלי לפקוח את עיניו, מילמל מקס: "בחר מספר, כל מספר..."
בתגובה, אלברט קם על רגליו. "אני לא מעוניין לשחק איתך משחקים טיפשיים, מקס. אתה לא רוצה לדבר איתי? בסדר גמור! איך שאתה רוצה. אבל נראה לי שלמשפחה שלך מגיע קצת יותר. ליזי אוהבת אותך. והיא מוטרפת מדאגה. היא יושבת בבית ומחכה שהשמים יפלו. שלא לדבר על אינוֹסֶנטָה." קולו של אלברט היה לחוץ. ועוד משהו? - אני יודע - מבועת!
ליזי אהבה אותו? ובכן, אולי, פעם. אבל זה היה לפני שהם סגרו את העיסקה שלהם וליזי הפרה אותה. הנקישה על הדלת בחצות. שערי הברזל נסגרים מאחוריו. שהות לארוז מזוודה בודדת.
ואינוסנטה? נכדתו היקרה. כן, היא תסייע לו. היה לו רעיון שאינוסנטה תסייע לו ללכוד עכבר.
אלברט בטש ברחבי החדר, מתכונן להסתלקות. אבל מקס העדיף להקשיב לד"ר טוֹנקס הצעיר, הרופא הגריאטרי שקפץ לביקור ושוחח כעת עם "אחות-לילה" במורד המסדרון על דיירת שהסתלקה זה לא כבר. "לפני שהצלחנו להשיג קצב טוב היא סבלה קשות, אלזי היקרה. הייתי צריך לתזמן את הזריקות כדי לתפוס את הכאב ברגע שהוא מתחיל. אני חושב שבדרך-כלל הגעתי לפני שזה השתלט עליה לגמרי. מתי את אומרת היא הסתלקה?"
"שלשום בלילה, ד"ר טונקס. בסביבות שלוש לפנות בוקר."
"מישהו ליווה אותה?"
"אני קפצתי אליה זמן קצר קודם. עם אימֶלדָה. אנחנו אוהבות להעיף מבט אם אנחנו יודעות שאורחים עומדים לעזוב. ג'ק היה הראשון לשים לב שהיא הסתלקה. הוא זריז כל-כך, ג'ק הצעיר. אין בי שום חשש לשלומם של העוזבים בשעות הקטנות של הלילה."
"ראוי להערצה. בעיות של הרגע האחרון?"
"היא היתה זהב טהור."
"זה נותן תקווה, אחות. בקרת כאב. מהרגע הראשון. ואז הסתלקות מהירה ושלווה. זאת התפילה שלי. וחיילות טובות רבות כמו אלזי גוּץ', עם מספיק שכל ישר לדעת שאין טעם להתמהמה." באותו רגע יצא אלברט את החדר של מקס. הוא יצא כמו שאנשים יוצאים במחאה מבניין האומות המאוחדות. או מפסיקים דיונים על צפון-אירלנד. הוא קם על רגליו ויצא בזעם, ממלמל, "אני לא שם זין. איך שאתה רוצה, ממזר זקן וטיפש שכמותך. אם אתה חושב שזה רע, חכה שהשאלות האמיתיות יתחילו!" ואז בום, בום, בום, טריקה. זה היה אלברט, שיצא כמו שהערבים והישראלים מפסיקים ועידות שלום.

מקס דן בשיחות בין ערבים וישראלים עם מייג'ור בּוֹבְּנוֹ, שאמר: "איכשהו לא ציפיתי שתאהב ישראלים, מונטי." מייג'ור בובנו נהג לקרוא לו מונטי. או לפעמים בריגדיר. "הישראלים יודעים שנחמדוּת לא מקדמת אותך לשום מקום. שיחות שלום זה עניין של כוח. תראה את ורסאי." "תראה את מינכן."

"אני רואה. מינכן. בחיי. בדיוק! אלף תשע מאות שלושים ושלוש. אז אל תהיה חלש - מסמר את הביצים של הממזרים אל הקיר. ואז שב ותדבר. זה מה שהישראלים עושים. אתה מעריך את הישראלים, מונטי?" "אני מעריך את הישראלים, מייג'ור."

"כנ"ל." מייג'ור בובנו הרים גבות אפורות כברזל, שני מגיני-בוץ מעל עיניים צמיגות. "ביני, בינך ובין משקוף הדלת, מונטי, היהודים הם שעולים לי על העצבים."
"אולי היה עדיף אילו מיסמרנו את הביצים שלהם אל הקיר."
"הביצים של מי? של היהודים?"
"של הישראלים."
"סלח לי על הבורות, מונטי - אבל למה שנרצה למסמר את הביצים של הישראלים אל הקיר?"
"לא עכשיו. בארבעים ושבע," אמר מקס. "כשהיה לנו מנדט בפלשתינה וכנופיית שטרן פוצצה את בתי-המלון שלנו והרגה את הבחורים שלנו. אולי ככה היינו מצליחים לעצור את ההידרדרות הממושכת. הפקרנו את המזרח התיכון, מייג'ור. אחרי פלשתינה הגיע תורה של עדן..."
"והודו. אל תשכח את הודו, מונטי. ואז רודזיה."

לפתע ג'ק נכנס לחדר ושני הגברים הפסיקו לדבר. ג'ק העוזר האמריקאי. הנער עם השיער הבלונדיני העבות והחיוך הרחב. "על מה אתם מדברים שם? אפשר להצטרף?"

"אנחנו מדברים על התועלת שבמיסמור ביצים אל הקיר," אמר מייג'ור בובנו. הוא נופף במגרד-הגב שלו לעבר ג'ק. "עכשיו תסתלק, לפני שאני מסדר שיירו בך!"

"איי! אבל אני אוהב אתכם!" אמר הנער ג'ק והידס במורד המסדרון, טילטל את ראשו מצד לצד, נד בראשו ומילמל באושר, "על מה אתם מדברים? את הביצים של מי אתם הולכים למסמר אל הקיר!" הוא המשיך בדרכו ועצר מדי פעם כדי לנופף בידיו במעין ריקוד אמריקאי, לנענע את מותניו למוזיקה פנימית כלשהי ולהתפלל בקול רם בדרכו הפראית, הבלתי-מובנת, גניחות ושריקות, לאותם אלים אמריקאיים שלהם סגד. תפילת הודיה על שהביאו אותו, נער עני ממגורון בפלורידה, אל המקום הנדיב ורב-החסד, 'נאות שלווה'.

"אתה בטוח שהוא גדל במגורון?" שאל מייג'ור בובנו את מקס כשצפו בו בלכתו. "מר פוקס נשבע שהוא מבית טוב. בוגר אוניברסיטה."
"כמה פעמים היה מר פוקס באמריקה?" שאל מקס.
"פעם בשנה. בניו-יורק."
"ואתה יודע למה?"
"הוא לוקח את החבר ברוס למצעד המתרוממים הזה. בחורים בשמלות."
"בדיוק. אז מה הוא יודע על ג'ק? יום אחד אני אספר לך את הסיפור של ג'ק. אתה לא תאמין..."
"הוא סיפר לך את סיפור חייו, הנער ג'ק?" שאל המייג'ור. מקס חייך. שיניים צהובות מעוצבות היטב מעל שפה בשרנית. "הנער אנאלפבית. הוא לא היה יכול לספר לי גם אם היה רוצה. לא הייתי מקשיב אם היה מנסה. אבל אני מכיר את הסיפור של ג'ק טוב יותר משהוא יכיר אי-פעם." הזמן חלף. חדרו של מקס היה חשוך. מאחורי עפעפיו העצומים היה חשוך אף יותר. אות כיבוי האורות התנגן ברחבי 'נאות שלווה'. ביפ אלקטרוני מצטלצל, לא צורם מדי, כמובן שלא, מתוכנת לחקות את קריאת התור. כשקלדווין פוקס, המנהל והבעלים היחיד של 'נאות שלווה', התקין אותו לראשונה הוא הפיק צליל של אמבולנס רחוק. בימים הראשונים להפעלתו, לפני שמר פוקס השתיק אותו, השתיקה לנצח קריאתו הבהולה שניים מדיירי 'נאות שלווה'. הקשישים נוחים להתרגש מאזעקות שכאלה, ולמדו לא לשאול אף פעם למי קורא האמבולנס, שכן הם יודעים שלהם הוא קורא. אות כיבוי האורות נשמע אומנם בתשע, אבל האורחים היו חופשיים לבחור לעצמם את שעת השינה שלהם. "זכרו, זה לא הבית שלי, זה הבית שלכם," אמר קלדווין פוקס לכל דייר חדש. אך מרבית הקשישים שמעו את הפקודה וצייתו לה. רוב חדרי השינה הואפלו זמן קצר לאחר השעה תשע. אך לא נדמו. צעקות ומונולוגים. התקפי שיעול פתאומיים ומייסרים - מבהילים כל-כך לאלה ששמעו אותם בפעם הראשונה, אך מרגיעים-משהו בגון קולם ובסדירותם לאוזן הוותיקה והמנוסה, כצלצולם המוכר של שעונים גדולים, נפוחי-חזה - בקעו מחדרי השינה החשוכים. אנשי משמרת הלילה, המטפלים העירנים תמיד, נהגו לחדול רגע מעיסוקיהם ולזהות את הקריאות, כציידים בעלטה האפריקאית המזהים את קריאות החיות הצדות ומתות בלילה. שעת שינה לפי קונצנזוס, תחושה של סוף, אמר קלדווין פוקס. עלון המידע שלו, בצבע אפור-יונה, מנה את שבחי המקום בפשטות: "מעון גיל הזהב הראשון-במעלה בצפון לונדון. ארבע מאות ושלושים ליש"ט בחודש, פלוס מע"מ. צוות מיומן ומסור. טלוויזיות צבעוניות בחדרים מסוימים." משטר מסביר-פנים.

משטר זה מילה נפלאה. מקס גילגל אותה על לשונו. באפלה החמימה של חדרו, היה לה טעם של שמן-סלט וברזל; נחרצת, ועם זאת לא בלתי-נעימה. 'נאות שלווה' סיפק את כל מה שאפשר לבקש: טיפול רפואי פרטי ופיזיותרפיה. לוֹיס צ'דוויק הקטנה והצולעת הופיעה פעם בשבוע לעשות תספורות, עם מייבשי השיער הניידים שלה והקופסה הקטנה שלה, המלאה "מסלסלים ומעגלים". והפדיקוריסט, אדגר, שענד נזם זהב זעיר בנחירו השמאלי, עם דעותיו המשולהבות באשר לעתידה של אירופה. הוא היה קופץ לביקור בימי שלישי, עם קופסת "המקלות והפיקות" הקטנה שלו. "שם זין על אירופה - וגאה בזה!" הכריזה הסיכה הוורודה שעל דש חולצתו.

"כשנצטרף לאירופה המאוחדת שהגו הבירוקרטים מבריסל, נעלה על רכבת מהירה ישר לתהום," דיקלם אדגר, קילף עטיפת פלסטר ובחן את סוליות רגליה הצהובות, המתקלפות, של מודי ג'ראטי הזקנה, שסבלה מהן סבל איום. על השידה שליד מיטתה של מודי עמד תצלום של נערה יפה במסגרת שנהב גדולה. זאת, ידע אדגר, היתה מודי הזקנה, פעם - מודי הזקנה צעירה. רקדנית קלילה, קוקטית, גמישה וגדולת-עיניים, שמאהביה השתנקו, התאמצו ואף מתו למענה. במיוחד זמר בריטון ברזילאי בשם ארנאלדו, שנודע בפרשנותו למוצרט ונספה במלחמה. איזה מלחמה? אדגר לא ידע לומר - מן הסתם מלחמת העולם הראשונה, שכן מודי הזקנה היתה בת יותר מתשעים - אבל אחרי גיל מסוים כבר לא חשוב איזה מלחמה.

זה היה אחד היתרונות הספורים של הזיקנה - שכחת את כל המלחמות שלך. וחבריך ומאהביך, שנראו מתים כל-כך אז, סבבו אותך כעת, חיים ובועטים, בעוד שהחיים דמו לרוחות רפאים מעולם אחר. אדגר נאנח בשעה שמיקם את הפלסטר. מודי הזקנה ציחקקה והעיפה מבט סביב החדר. "זו דירה נהדרת. בדרך-כלל לא מקבלים אותן בגודל כזה, בפריז."

פריז! כאב חד פילח את גופו של אדגר. רק בריסל הכאיבה לו יותר. תפיחות, מורסות, ציפורניים חודרניות, שומות, יבלות - ספחות על פניה הנאות של האנושות - אלה היו השמות שאדגר העניק בסתר לצרפת, גרמניה, איטליה, הולנד. רק מר מונטפלקון הבין את תחושת האנגליות העזה של אדגר והזדהה איתה. רק מר מונטלפקון גינה את נפילתה של חומת ברלין. "עוד פעם הגרמנים," אמר כאשר אדגר טיפל בציפורן מודלקת וכואבת במיוחד. "מתנשאים. לא יודעים גבול. זה רק עניין של זמן עד שיגיעו הנה." "המנהרה מתחת לתעלה," אמר אדגר ותיפעל את ספוגית החיטוי במסירות עדינה, "תהיה מלכודת מוות." "שריפה?"

"כלבת! תזכור מה שאני אומר לך. לכלב או לחתול או לעטלף מוכה-הכלבת הראשון שיעבור תהיה על הלשון חותמת 'תוצרת גרמניה'."

ונחירו השמאלי של אדגר רטט ונזם הזהב הקטן ניצנץ כמו כוכב. כשזה קרה, חיוך קורן היה מפציע על פניה של מודי הזקנה, שכן ראייתה היתה עדיין חדה להדהים, אם גם תפקודי גופה האחרים כשלו בזה אחר זה. "תראו! כוכב הערב!" היתה מודי הזקנה מקרקרת למראה הנזם המנצנץ באפו של אדגר, ומוחאת כפיים, והיתה ממשיכה למחוא עד שהיתה מבלה את כפות ידיה אלמלא "אחות אחת" שניגשה והרגיעה אותה. "אחות אחת", גב' טראמפ, הידועה גם בשם "אחות-יום", היתה גברת טובת-לב.

"אחות-לילה", אחות רודזית-לשעבר, גברת ס', שכונתה בפי תאומי מנצ'סטר רוּדוֹלפה הֶס, אך בפי כל האחרים פשוט "אחות שתיים", היתה אחראית על שעות הערב והלילה - "או לפחות אותן שעות שנותרו לנו, כל אחד ואחד מאיתנו, כי לא נדע לא את היום ולא את השעה," אהבה "אחות שתיים" לומר, שכן היתה דתייה, מה שלעיתים גרם לאגנס לפרוץ בבכי תמרורים. אגנס הצעירה והמסכנה ("אני בצד הטוב של שישים ושבע"), שהשתייכה לקבוצה שנודעה בשם חמשת הדולפים - לא מתוך רשעות כי אם בחיוך הרך והמבין שלא פעם הוא המחמאה היחידה שהצעירים והבריאים חולקים לקשישים - משום שדלפו לעיתים משני הקצוות.

מקס הודה למזלו הטוב על כך שפרט למקרים יוצאי-דופן, דלף מקצה אחד בלבד. עכשיו, בשוכבו במיטה, הצמיד את ירכיו זו לזו וחיזק את שרירי האגן. אגב כך חש את כרית הדליפה שלו טמונה במהודק בתוך תחתוניו. זה החזיר אותך לדברים שעשית בתור ילד, בתור תינוק, ובלי ספק מוטב לשכוח. שגופך יעיר אותך בנוזלים שלו, שהזקן שאתה יודע שהוא לא אתה יסתלק וישאיר אצלך את כרטיס הביקור הקטן והרטוב שלו, זה היה נורא. כבר עדיף להשתמש בַּכרית, אם כי לפעמים לא היה נוח לישון איתה, ואם המצב יחמיר אז שיהיה קטטר. כן, הוא עוד יקבל קטטר. איך אומרים הערבים? בּוּקרה פיל מישמיש: "מחר, המשמשים!" אין משמשים למקס מונטפלקון - אבל מחר, אולי, הקטטר.

ההליכה לשירותים היתה אחד מהישגיו העיקריים של 'נאות שלווה'. האורחים הובלו לשירותים באופן סדיר. כריות וקטטרים ואסלות ניידות בחדרים לכל דורש, ותרגילים לחיזוק והקפדה על דיאטה. ובצדק רב. כי אם אגנס דלפה משני קצוות, היו אורחים שדלפו משלושה. הכל היה יוצא, מלמטה, מבפנים ומלמעלה. ביום רע היו חמשת הדולפים יכולים להרוס שטיח שלם. קלדווין פוקס התעקש שיהיה שטיח על הרצפה. ו'נאות שלווה' יעשה כמיטב יכולתו להתמודד.

"...ניקוי יבש, טלפון אישי בחדרי שינה מסוימים - לא בכל החדרים. ממש לא" - שכן, כפי שהסביר מר פוקס, ליידי דיוויינה השלווה-למראה התגלתה כבעלת פרקי ידיים חזקים להדהים ונטיות רצחניות, כשניסתה יום אחד לחנוק את אדגר הפדיקוריסט בשעה שהתכופף לטפל ביבלת חמורה במיוחד, והיה צורך בכוחותיהם המשולבים של "אחות אחת", ד"ר טונקס, מר פוקס ועוזרת-האחות הפיליפינית הקטנה, אימלדה, כדי לחלץ את שונא-אירופה הענוג מלפיתת החנק הטלפונית של ליידי דיוויינה. מר פוקס אמר לאחר מכן: "מעתה ואילך היא משתמשת רק בטלפון הציבורי." ואיך אפשר להאשים אותו? סימני החנק ניכרו על צווארו של אדגר במשך שבועות, כשהיה מגיע ל'נאות שלווה' במכוניתו הקטנה, עם המדבקה על השמשה האחורית שהכריזה בכעס, "Fl-EEC-ed!".

עלון המידע על 'נאות שלווה', שנכתב בתחילת שנות השמונים ומעולם לא עודכן לאור ההמלצות הרגישות יותר של רשויות הבריאות המחוזיות, היה ישיר ועובדתי. "'נאות שלווה'. מעון גיל הזהב הראשון-במעלה בצפון לונדון מציע טיפול מלא לתקופות ארוכות וקצרות, בהתאם לקצב ההחלמה. פוסט-ניתוחי. גריאטרי. סופני. חגים..." פשוט אולי, אבל ללא "תסבוכות דו-משמעיות", הכריז קלדווין פוקס בסיפוק מסוים, "ותאמינו לוולשי," אהב לומר למשתכנים פוטנציאליים, "לא תמצאו הוגן יותר." האותיות הקטנות, לתשומת-ליבכם, היו שוות בחינה קפדנית. הן פירטו את תנאי הפיקוח על שתייה וטבק, ועיגנו את האחריות לחלוקתם בידיהם האמונות של המנהל וצוות העובדים. "ריבית," התרה העלון, "תיגבה במקרה של איחור בתשלום. דולפות יחויבו ישירות בנזקי דליפה." כיוון שהדבר נגע להחלפת שטיח באיכות משובחת - מר פוקס התעקש תמיד על השטיח הטוב ביותר, "פה לא תראו אריגה תעשייתית מחורבנת," - המחיר היה עלול להיות גבוה. ואז בא "סעיף ההתנהגות" שנוסח, שוב לדבריו של מר פוקס, "על-פי סעיפים דומים בבתי-ספר פרטיים"; דהיינו, זכותו של המנהל לזרוק כל עושת-צרות, תוך התחשבות, כמובן, בכל נכות רגשית לא-מודעת או התקפי טירוף בלתי-מזיקים יחסית, שבמהלכם האשה הנידונה לא שלטה בעצמה. "בערב" - מר פוקס נהג לדבר אך ורק על "ערב", מתוך ציפייה שהנמען ישלים בעצמו את המסקנה הברורה מאליה, "החיים" - "בערב," אמר מר פוקס, "אין מנוס ממעשי שיגעון, במיוחד כאלה שמקורם בסניליות ו-" - כאן עטו פניו הוולשיות הכהות, הנמרצות, הבעה שדונית, פייתית כמעט - "אולי גם במצוקת הזיקנה המופלגת, שאין ממנה מפלט. אכן כן!"

מר פוקס הגה את המילים כאילו נתן הופעה באֵייסטֶדפוֹד, מפגין הן השתתפות-בצער והן רוח של משמעת. חוקים חייבים להיות, ומכאן שורת המחץ של החוזה: "החוסָה לא תהווה בשום אופן מיטרד או הפרעה לצוות בית-ההבראה, או לשאר החוסות." לבסוף הוצעה עזרה בתיכנון הלוויה. ל'נאות שלווה' היתה תוכנית משלו, והאורחים היו רשאים לתרום לה או, אם רצו בכך, לעשות שימוש בתוכנית שהציע ארגון 'יד לקשיש' הארצי. "זהו דבר שמשפחות מעריכות באופן מיוחד," הסביר מר פוקס לקרובי האורחים הנכנסים. "אנשים יכולים להשאיר הוראות מדויקות באשר לפעולות שהם מבקשים שייעשו. בלי להרחיב בנושא, תמיד נשאר מספיק כסף לכיסוי הארון."

מי זו ששמעה את מקס סופר בקול רם באותו לילה, לאחר החקירה הנזעמת של אלברט? היתה זו "אחות שתיים", שנעה באיטיות במורד המסדרון ושמעה משהו שנמצא מחוץ לטווח סמכויותיה הליליות, גבר סופר באיטיות ובקפידה, בקול חרישי: "...מאה ושמונה, מאה ותשע..." ומופרע מפעם לפעם על-ידי מה שנשמע כמו השתנקות אבל היה, כך גילתה לאחר האזנה קפדנית, לא קולות חנק - תודה לאל! - אלא רק יפחות יבשות, דמויות נביחה.

"די, די, מר מונטפלקון," אמרה "אחות שתיים", שנכנסה בלאט לחדרו והתיישבה ליד מיטתו, "זה רק חלום רע."

"אחות שתיים" נעה חרישית כל-כך במסדרונות, סוליות הקרפ של נעליה הגסות דוממות לגמרי, אורות הלילה הכחולים מאירים ברכות את פלומת שפתה העליונה, עד שהיו אורחים שסברו כי ל"אחות שתיים" התכוונה ליידי דיוויינה בהכריזה השכם והערב על קירבתו של "מלאך המוות".

"מעולם לא ספרנו," מילמל מקס. "מעולם. רבים כל-כך הגיעו לשם ופשוט הסתלקו, בלי שמישהו סימן אותם."
"ולאן הם הסתלקו, האורחים שלך?"
"לא שלי!" מקס הזדקף במיטתו, נשען על מרפק גרום, חד כמחוגה. "לא היה לי שום קשר למספרים החסרים. קשה להבין את זה, אני יודע. אנשים שלא היו שם לא יוכלו להבין. לעולם."
"אתה צודק בהחלט, מר מונטפלקון. זה מה שאני אומרת על רודזיה. לא כל הלבנים היו מפלצות שאכלו תינוקות שחורים. אז אל תתרגש. אתה יכול לספר לי, אם זה יגרום לך להרגיש יותר טוב - אני אבין." אבל מקס שקע חזרה אל בין הכריות ולא אמר דבר. "אחות שתיים" נתנה לו שתי גלולות שינה - ה"פצצות" הקטנות שלה - ומעט מים. כעבור כמה דקות הוא החל לנחור.

מר מונטפלקון היקר. הוא היה איש נחמד, ובכלל לא סנילי, כפי שאהב להעמיד פנים. מן הסתם עשה את זה רק כדי להוריד מעליו את המשפחה הנוראית שלו. היא לא ידעה מי גרוע יותר. חתנו הרועש, עם הפנים העגולות, הוורודות, והקול הרועם, או בתו הסנובית עם השיער הבלונדיני שלה, או הנכדה המבעיתה שבאה לפעמים בלילות בגלימה ועיניים צבועות. מה היא היתה, מכשפה, דרוּאידית או חסידה של אחד הגורואים המטופשים האלה שאוספים רולס-רויסים ומרמים את מס הכנסה? מר מונטפלקון המסכן. ביקורו של החתן ללא ספק הכעיס אותו. היה אפשר לשמוע את הצעקות עד אגף ה'. מקס מונטפלקון היה אדם טוב ורגיש. "אחות שתיים" חשבה שהוא משכמו ומעלה, במיוחד בהשוואה לרוב היבול של 1990, אם כי, כפי שמר פוקס אמר, הזמנים קשים, קבצנים לא יכולים להיות בררנים ומה זה משנה, לכל הרוחות, כל עוד הצ'קים שלהם לא חוזרים. אבל באמת! הוא לא צריך לטפל בהם, נכון?

כל קשישי 'נאות שלווה' היו אמורים להקפיד לפחות על מראית עין של בריאות וצלילות. או שמקומם במחלקות גריאטריות אחרות. עם זאת, בשעת ביקור הרופאים היו ביניהם כאלה שעשו מאמץ ניכר להתעשת, להזדקף, להנהן ולא להזיל ריר. "אחות שתיים" העריצה את קלדווין פוקס, אבל הוא העלים עין מהתרמית. היו אורחים ב'נאות שלווה' שכוחם פשוט כבר לא עמד להם יותר. כמה מהם לא היו "שם" בכלל. והיא ידעה, איכשהו, שבקרב החלשים והקשישים ביותר שכן היו "שם", כמו מודי הזקנה או בֶּריל המזוקנת, היו כאלה שלא רצו להיות.

ועכשיו, איש בעל קול רועם ופנים ורודות ומבריקות חדר אל תוך ה'נאות' תחת הכינוי "חתן" והטיל את חיתתו על אחד האורחים היותר מוצלחים. זה באמת יותר מדי. "אחות שתיים" לא אהבה חברי פרלמנט. הם תמיד כל-כך בטוחים בעצמם. אולי מפני שהם צריכים להעמיד פנים שהם יודעים תמיד על מה הם מדברים ולהגיד את זה בחמש דקות בדיוק, לפני שהאיש עם הפאה ישתיק אותם. ביקורים של חברי פרלמנט היו בדרך-כלל סימן לצרות: תראו מה קרה כשקבוצות של חברי פרלמנט בריטים התחילו לבקר ברודזיה - זאת היתה תחילת הסוף.

אין ספק שמקס מונטפלקון היה טיפוס מיוחד במינו. "לא ניתן לשליטה!" אמר קלדווין פוקס בגאווה. "נשמה חופשית" - כשהופיע באותו אחר-צהריים, תלוי על זרועו של סרג'נט פירס לאחר שנעדר במשך חמש שעות תמימות. גובהו ושלוותו הנישאה, הנוקשה, בין אם ישב בכיסא-הגלגלים החשמלי שלו או עשה את דרכו האיטית אך הנחושה להדהים במורד המסדרון, או אל מחוץ לדלת הקדמית, הפכו אותו לבלתי-נשכח. הבלייזר הכחול כהה שלו, עם כפתור השנהב הבודד, היה בן שלושים לפחות, אבל סגנון זה סגנון, גם אם הוא זר-משהו, גם אם יש בו מן הסגנון של קרינולינות וריפודים ומעילים מיושנים, מסוג הדברים שתלויים בפאר דהוי, עם קפלים וצווארונים זקורים ותפירות-צלב מתוחכמות, במוזיאונים ובחנויות לתלבושות תיאטרון. מקס אהב ללבוש לעיתים קרובות חולצת משי אפורה, בלויה עד שקיפות כמעט, ולענוב עניבה כהה אדומה כדם סביב העור הרפוי, המקומט, של צווארו הדק, עניבת וינדזור גדולה שהיתה מוטלת כעוגן צמרירי תחת גרוגרתו המפרכסת. כן, מקס מונטלפקון היה מה שקלדווין פוקס נהג פעם לכנות "ג'נטלמן", עם שיערו האפור הדקיק המסורק בקפידה מאחורי אוזניו, ועיניו הכחולות הבהירות הנוטות לדמוע אפילו עכשיו, עדיין מרשימות ויפות למדי. בגיל שמונים ואחת, גובהו ואורחותיו של מקס מונטפלקון הפכו אותו לאיש יפה-תואר, על מנהגיו הקטנים, העצובים-משהו - הקופסה האדומה של טבק לגלגול, שנחה בכיסו הפנימי ופתיתים מתוכה חדרו אל בין קפלי בגדיו ולעיתים קרובות אל בין הקפלים שבעור פניו, המנהג המצער שלו לגרור רגליים, סירובו לקשור את שרוכי נעליו כהלכה ולהפנות את כפות רגליו הצידה בשעה שהתנהל בכבדות, הולך על רגליו אך לא בנעליו. איש לא הבין כיצד הצליח להחזיק אותן על רגליו. אך הוא מעולם לא איבד נעל, מקס מונטפלקון, אפילו כשיצא לאחד מה"שיטוטים" הקטנים שלו, והיה צריך להחזיר אותו מהפארק או מהיער או מהשדה, שם נמצא כמו איזה כלב שוטה או נאסף ככדור אבוד.

באחת הפעמים החזירה אותו ל'נאות שלווה' גב' מרקוֹס, החייטת הקפריסאית שאל חנותה תעה יום אחד, ולתדהמתה הרבה החל לדון בשגיונות המקף האנגלי אגב גלגול סיגריה. הוא הכריז שבעניין המקף, ובעקבות פאולר הגדול, החליט הוא, מקס מונטפלקון, "להתבוסס בחוסר ודאות." הוא אמר "להתווֹסס" בנביחה חדה וקצרה. זו היתה אחת מאותן מילים שמעולם לא ביטא כראוי, בדיוק כשם שהתעקש תמיד על תה ו"עוּקיוֹת" ועיין בתוכניות הטלוויזיה במשהו שרק הוא כינה "לוֹח השידורין", חורז לוח עם כוח. סוֹטי מרקוֹס הקטנה, בת שמונה-עשר חודשים בלבד ומוגנת היטב בחיק סבתה, הביטה בעיניו הכחולות-חיוורות של מקס, ראתה את שיניו העליונות ננעצות בשפתו התחתונה בשעה שביטא את ה"התווסס" שלו ביתר עוז, וצרחה עד לב השמים.

מה שמקס המשיך ואמר לסוטי הקטנה, אם מישהו היה יכול לזכור את זה, אם מישהו היה מסוגל להבין את זה, והוא כמובן לא זכר את זה כעת, היה: "אני שונא את השימוש במקף במונח 'יהודים-גרמנים'. כפי שפאולר הראה, בדוגמה דומה למקף טרחני במונח 'הודים-דרום אפריקאים' - עלינו לומר בפשטות 'יהודים ילידי גרמניה'."

מדוע צצה דוגמה זו במוחו? אילו נשאל בזמנו, לא היה יודע לומר. זה באמת לא היה חשוב, בוודאי לא מבחינתן של גב' מרקוס ונכדתה הקטנה. באותו אחר-צהריים, כשמראה שיניו התותבות החזקות והצהובות של מקס הנוחתות על שפתו התחתונה גרם לסוטי מרקוס הקטנה לפרוץ בבכי מר, החזירה אותו גב' מרקוס ל'נאות שלווה', מסיעה אותו כמו זוג אופניים ישן שהאוויר יצא מצמיגיהם.
אבל רוב הפעמים סרג'נט פירס ממשטרת הייגייט הוא שהוביל אותו הביתה. שוטר הכפר יפה-התואר שעמד בפינת ארצ'וויי רוד וצפה ב"מהמרי- הענבר", הנהגים שעברו בצהוב.

במובנים מסוימים, סרג'נט פירס הזכיר למקס את פון פ. הצעיר. משהו בגובה, בעיניים הכחולות, במדים? לא, לא במדים. הוא הניח שפון פ. הצעיר לבש מדים, אבל רק לאחר ששב לגרמניה. זה הגיע לו, ועוד איך. כל מי ששב בתקופה ההיא לגרמניה מצא את עצמו בסופו של דבר במדים. מה חשב לעצמו פון פ. הצעיר? במבט מן הצד, שיערו הכהה של סרג'נט פירס התקרזל על עורפו באופן שלדעת סינתיה פַּרגֶטֶר אי-אפשר היה לעמוד בפניו! מה לעזאזל קרה לסינתיה? הוא לא ראה אותה מאז היום שבו פון פ. הצעיר (טיפש ארור!) הפליג הביתה.

"יש לי פה מישהו ששייך לכם, לדעתי," נהג סרג'נט פירס לומר כשהגיע ל'נאות שלווה', מנופף בדגל השינני שלו - חיוכו המעוקל, האיטי, שגרם לעקרות-בית מזדמנות להסמיק כתלמידות בית-ספר - לטובת האחות שנעצה בו עיניים. כל מי שהכיר את סרג'נט פירס החזיק בדעה שהוא נאה מכדי להיות שוטר. ואומנם, הוא לא היה שוטר מי-יודע-מה. הוא מעולם לא תפס מהמר-ענבר, או נתן דו"ח למכונית, אבל הוא לכד את מקס מונטפלקון בשיטוטיו יותר מפעם אחת.

אולי היה במקס משהו שפשוט הזמין מעצר. מי לא היה שם לב לטפיפתו האיטית, המתנודדת, של הזקן באפודה ובעניבה האדומה ובנעליים ההרוסות, המתקדם בקצב איטי להכאיב לאורך המדרכות העקומות של הייגייט? ילדים לפתו את ידי אמהותיהם, פוערים עיניים למראה התקדמותו המיוסרת. אוטובוסים מלאים סינים סקרנים, שתימרנו ברחובות התלולים בחיפוש אחר קברו של קרל מרקס, בהו באיש הגבוה והרזה להדהים שהתנודד בפינת הרחוב ונופף באגרופו כל פעם שהבחין בהם. "מלוכסנים, מלוכסנים!" היה מקס צועק, שואל את הגידוף מפיליפ, הדוכס מאדינבורו, אחד מגיבוריו הגדולים (אחרי הרוזן מאוּנטבּאטן - הרי לך אנגלי!). או שהיה לוטש מבטים נזעמים ברוסים החיוורים והנכלוליים למדי שהסתתרו בתוך משלחת הסחר שלהם בפאתי הייגייט וסט היל. ארשת פניהם המסוגרת, הזרה והמופשטת-משהו הזכירה לו יצורים מכוכב מרוחק מאוד ממערכת השמש שלנו.

כולם ראו את הזקן מפעם לפעם, מצליף באוויר כמתרחץ שנכנס לים סוער וקר וכמעט שאינו מתקדם. שכן הוא נע כלוליין על חבל שנאבק ברוח הסערה המכה בפניו. לפעמים נדרשו לו חמש דקות לחצות את הכביש; גוש בניינים יחיד היה יכול לקחת חצי שעה. המתבונן מקרוב היה יכול לראות שלמרות מראית העין של תזוזה, לעיתים קרובות רק עשה תנועות של הליכה, מרים את הרגל השמאלית ואז כאילו שוכח את מטרת התנועה, מקפיא אותה בעודה באיבה, בעוד ידיו, לבנות, ארוכות, משורגות ורידים דקים ועם זאת ברורים כל-כך עד שנראו כאילו צוירו בעט כחול, מחוות סיבובים קטנים ונואשים לצידי גופו, ציקלונים של מאמץ.
"יש לך בנות?" שאל מקס במפגיע את סרג'נט פירס.
"לא, אדוני."
"טוב מאוד. תמשיך ככה. בנות הן כפויות טובה. יקחו לך את הכסף - יזרקו אותך לכלבים. אני סגרתי עיסקה עם הבת שלי, ליזי. והנכדה, אינוסנטה. היא דיברה על 'דירות סבא' ועל 'נשמה חופשית'. אבל היא צעירה ומאמינה בבודהה או באוֹדין או משהו כזה. אני לא סבא. האגף שלי בבית של בתי לא היה 'דירה'. היה לנו הסכם. הכסף שלי בתמורה לחוף מבטחים. הייתי שם בקושי שתי דקות והם זרקו אותי החוצה עם הזבל."

"אני חושש שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום," אמר סרג'נט פירס ותימרן את מקס בעיגול עדין כדי להפנות אותו לכיוון שאליו התכוון ללכת. "זה סיפור חיי. מעניין אותי מה דעתך על המקף, סרג'נט? אם נלך בעקבות פאולר, נוכל להיפטר מהמקף לחלוטין. פאולר מדגים את זה בבירור עם הביטוי 'הודים-דרום אפריקאים'. פאולר מציע שבמקום זה נשתמש ב'הודים ילידי דרום אפריקה'."
"באמת, אדוני?"
"נשתמש בתבנית הזאת ובמקום המיקוף המכוער ב'יהודים-גרמנים' נקבל: 'יהודים ילידי גרמניה'. מבין?" "כן, אדוני. בלי מקפים."
"גם בלי יהודים," אמר מקס.
"אני מבין מה שאתה אומר," סרג'נט פירס נד בראשו בכבדות כשצידקת ההערה חילחלה לתוכו, "כשאתה אומר את זה ככה."
"כמו איך?" תבעה טחנת הרוח המהלכת לצידו, והשוטר ומשאו יצאו לדרכם האיטית הביתה, אל 'נאות שלווה'.



פרק שני: מקס סוגר עיסקה

בבוקר פברואר אחד ב-1990 הבחין מקס שאחוזתו בפרבר הַמְפְּסְטֶד גרדן מהדהדת יותר מהרגיל. הוא הימהם קטעים משיר ישן שלא הצליח לזכור מדוע הוא זוכר: "'כך אנו חיים מיום ליום...'" שר מקס בבריטון החלוד שלו. כמה מוזר! מנין זה הגיע? האם זהו שיר שלצליליו רקד לפני שנים בהאריץ' החביבה והטובה? אור שמש חורפי חיוור זרח על נברשת הבדולח בבית הישן, שלא היה בו איש מלבדו ומלבד קֶווין הגנן, צעיר נעים-סבר שלעורו צרוב-השמש היה גון בוץ ושׂערו נאסף בקוקו.

שתי עוזרות-בית פורטוגליות, אליזבתה וקתרינה, הגיעו מדי יום, וגם אם ניקו את המקום פעמיים מצאו שאף פעם אין מספיק עבודה למלא את הזמן. הן מירקו אפוא את חטי הפילים הכחולים שצוירו על אריחי הקרם בחדר האמבטיה השלישי, התפעלו מבבואותיהן בברזים ודיברו על ליסבון. מקס נהנה לדבר עם קווין על שאיפותיהם חסרות המעצורים של פוליטיקאים מסוימים שתמכו באיחוד המוניטרי האירופי. "הנחש רבץ בסל המטבעות והוליד את האמ"א. זאת רמאות גרמנית מלוכלכת!" קווין העדיף לדבר על פרחים ועל כפור, אף שהפגין בקיאות יתרה בנושאים שמקס העלה. "או שאתה בא לכל מדינה עם משאל-עם - שואל אותם: רוצים להתחבר למאדאם אירופה או לא? או שמה שיש לך זה דיקטטורה מתוך בחירה," אמר קווין. ומקס היה יכול רק להשיב, "בראוו! בחורי!" ולהתפלא על כך שגנן מסוגל לראות מה שנעלם מעיניהן של ממשלת הוד מלכותה והאופוזיציה שלה גם יחד.

בבוקר שבו ביתו הידהד בריקנות רבה מתמיד, התחיל מקס לחשוב על חיסול נכסיו. מקס גילה שבצעירותו הוא היה משהו שנקרא "מפרק-נכסים". המחשבה החלה להתגבש במוחו: אם פירוק נכסים גובה מחיר, אולי חיסול נכסים מחזיר קצת זמן לתוך המשוואה? אולי הגיע הזמן לעבור דירה. "נכסים", כפי שפאולר הגדול ציין בתבונה, הם "צורה שגויה". השימוש במילה אינו אלא קיצור-דרך עיתונאי, התופס את מקומן של מילים אחרות, מילים שעיתונאים אינם זוכרים או ששכחו איך לאיית: מילים כגון רכוש, קניין, משאבים. נכס הוא נכס הוא נכס. תמיד ביחיד, אף פעם לא ברבים. הוא תיכנן להיפטר מה"נכס" שלו, בדיוק כפי שפעם נטש את ההוראה.

מתישהו באמצע שנות החמישים, באותן שנים ספורות שבהן היו יחד, אשתו אנג'לה היתה מסתכלת עליו ורואה מורה-מחליף לאנגלית, גבוה מאוד ושנוא על עמיתיו באוֹקאם קולג', בית-ספר פרטי חסר חשיבות לא הרחק מאוקספורד. "אבל אני דבק באנגלית תקנית," היה מקס מוחה באוזניה בחדר השינה הזעיר שלהם בבית השכור הקטן, מול מגרש הקריקט הסגלגל ורחב-הידיים שהערפל כיסה אותו כמו נזיפה אלוהית סבלנית עד אימה ועוינת קמעה. אליזבת התינוקת התפתלה בזרועות אמה והביטה במקס בעיניו הכחולות שלו עצמו. "לא הייתי אומרת 'דַבֵק', יקירי."
"אבל למה?"
"זה מזכיר לי טאפטים. או מאמינים אדוקים. אבל לא אותך ואת האנגלית התקנית שלך. זה נשמע -" "משונה?"
"נאמר, יוצא-דופן."
בשנה הבודדת שבילו באוקאם קולג', אנג'לה למדה כיצד אשה מסגלת לעצמה, בעיני אחרים, את תכונותיו של בעלה. היא שמעה את נשות המורים מכנות אותה "הנוכרייה", למרות שׂערה הבלונדיני ועיניה הירוקות-בהירות והנופך האנגלי מאוד שאפף אותה. הכינוי הזה דבק בה בגלל הליכותיו של מקס, רשמיוּת תמוהה, תמיד נוקשה למדי. הוא לא הצליח בשום פנים ואופן להבין מדוע עמיתיו המורים רואים באנג'לה נוכרייה. היא נולדה בהוֹב, למדה בצ'לטנהם, בת לאב ששימש בכנסייה ולאם שהשתייכה לאחת המשפחות הוותיקות בברייטון. מוזר. אלף תשע מאות חמישים ושש? כן. במטבח הירוק הקטן אנג'לה סיפרה לו שהיא חולה. היא אחזה באליזבת בחוזקה והילדה מצצה אצבע. ברדיו, איש שר על מעיל ספורט לבן, ציפורן ורודה וריקוד. הם שכרו בית קטן בכפר, בנוי כולו לבנים חומות. הוא היה מודרני ומכוער ונודע, מסיבות שמקס לא עמד עליהן מעולם, בשם "באנגלו". כשירד גשם היה הנחל הקטן שהוסט מנתיבו כשבנו את הבית חוזר לסורו ומציף את הבית. שכר הדירה היה גבוה: שלוש לירות שטרלינג בשבוע. "אנחנו מקבלים חמש על המגורון שלנו בדרום צרפת," אמר בעל-הבית, איש זועף וסמוק בשם קאוּגיל. "אני בנקאי!" היה אומר בכעס. כאילו אמר: "אני רוצח!" מקס הסתובב במטבח, הרים את המלחיות, החליק את שׂערו וניסה לדחוס לראשו את המידע שמסרה לו. כשהרים כף רגל גדולה והניח אותה בעדינות על הלינולאום הירוק-כהה המהוה, הוא נראה, חשבה אנג'לה, כמו עץ מהלך. פנים רחבות וחזקות. עור מאפיר מעט אך בהיר, עור דמוי ליבנה. האף הארוך והעיניים הכחולות-עמוקות השתלבו בטבעיות, ציונים מקריים כמעט על קליפת העץ שהתקבצו במפתיע לכדי פרצוף.

מקס לא זכר הרבה מאותו יום, אם כי הוא נמצא שם איפשהו, ממש מתחת לקרקפתו. לא היה עליו אלא להרים את ידיו אל ראשו ולגעת בשערו האפור והסמיך עדיין, והכאב היה חוזר. בית-הספר הקטן והנורא ההוא, עם השרי הגרוע והמורים הלחוצים, שם שרד שנה שלמה ואיבד את אשתו. אנג'לה היתה תמיד קטנה, שברירית, אבל ענוגה. קשה אפילו לומר שחלתה, היא רק נעשתה שקטה יותר, חיוורת יותר, קטנה יותר, חלשה יותר. "אני מרגישה כמו חתול צֶ'שֶר, הולכת ודוהה," אמרה לו כששכבה במיטת בית-החולים, שמחה כמדומה שמותר לה סוף-סוף לעזוב הכל ופשוט לשכב. "אני אשאיר רק את החיוך שלי." וכך עשתה: לבתו, אליזבת, היה החיוך של אמה. מאותן שנים נותרו בו זכרונות חדים ספורים בלבד, כמו שבבים מתחת לציפורניים. הוא כן זכר נער בשם הוֹסקינס. הוא היה קטן וחמקמק, והדיף ריח של ארוניות מעופשות וניחוח קלוש מאוד של גבינה. מקס מעולם לא חיבב את הוסקינס, אם כי מסיבה כלשהי שמעולם לא הבין, הוסקינס נדבק אליו. פרצופו היה צר מדי ומכוסה נמשים, שׂערו הכהה והסמיך נראה מלוכלך ונטול ברק, והוסקינס נהג להתגנב, הוסקינס היה תמיד בסביבה, שואף בחדוּת, וכשעשה כן, מקס ראה ששיניו לבנות וחדות. היה בהוסקינס משהו נמרץ, אכזרי וחסר בושה, אבל היה בו משהו מטריד עוד יותר - הוא לא ניסה כלל להסתיר את ההערצה הידידותית שרחש למקס מונטפלקון. והוסקינס הוא שהדביק אותו. יום אחד, זמן לא רב אחרי שאנג'לה מתה. הוא נשא על כתפו מקל הוקי, כאילו היה רובה. "אתה אוהב ארנבים, אדוני?"
"אף פעם לא ניסיתי, הוסקינס."
"הרגתי חמישה, אדוני. בעצמי, אדוני. אתמול. אני הולך לאחוזה לפעמים לצוד קצת."
"אתה משתמש ברובה?"
"סמורים, אדוני." אחר-הצהריים מקס גילה את הארנב על מפתן דלתו. דוק של דם קרוש חיבר את שלושת הזיפים כמו מניפת ארגמן עדינה. עיניו היו פעורות לרווחה, פרוותו קרה. הוא נשא את הגוף הנוקשה פנימה והניח אותו על שולחן המטבח, ומסיבה עלומה כלשהי חש דחף ליטול מחוגה ולמדוד את היקף הגולגלת. הוא זכר גם נער בשם טוּש. או שמא קראו לו טוּת'? לא, לא ייתכן שזה היה טות'. נער בעל עור בוהק, שיער ערמוני ועיניים כל-כך כהות שהיו כמעט שחורות. הוא נראה כמו אנדרוגינוס מושלם. לא היה בו משהו נשי במיוחד. הוא היה נער לכל דבר אך באותה מידה לא היה בו כל רמז למשהו גברי במיוחד. הוא נפל בין כל הקטגוריות האלה, ומחוץ להן, ובכיתה של בני חמש-עשרה נעימי-סבר יופיו היה לא אנושי. טוש התבונן במקס בדממה ממרכז החדר - זה היה, הבין מקס, המבט הקבוע והעיוור-כמעט של ילד קטן מאוד, תינוק.

אבל מה שהדהים אותו יותר מכל היתה תגובתו שלו. הוא הרגיש שהוא מתקשה. למקס לא היתה אף פעם זיקפה בשיעור אנגלית - הוא מעולם לא חש אפילו שמץ של משיכה מינית כלפי בני מינו. זה לא מצא חן בעיניו. הוא היה נגד זה, ואף-על-פי-כן זה צץ פתאום, נלחץ עד כאב אל קצה שולחנו באמצע היום, בזמן שניסה להסביר לכיתה המנומנמת את ההבדל בין "מלאכותי" לבין "בדוי".

"אתן לכם דוגמה. אולי אז תבחינו בהבדל. נאמר שאני יודע שאדם מסוים הוא אנגליקני. ואני בא ואומר לו - 'אתה יהודי, נכון? רואים עליך. אתה בן הדת היהודית.' זה טיעון מלאכותי - הוא הומצא למטרה מסוימת. לצורך הדיון. או כדי לעורר מחלוקת. או כדי להעליב. לעומת זאת, אם הייתי אומר לכם שאני סוכן חשאי שהושתל באוקאם קולג' כדי להעביר את סודות מערכת החינוך האנגלית למעצמה זרה, זה היה סיפור בדוי. אתם מבחינים בהבדל?" "אדוני - מה עשית במלחמה?" מדוע עוררה שאלה זו, שהגיעה באופן מפתיע כל-כך מכיוונו של טוש, החרישי בדרך-כלל, עליצות כזאת בקרב השולחנות האחוריים של הכיתה באותו אחר-צהריים? הוא לא השיב בתחילה משום שלא היה מסוגל להרים את מבטו, לא היה מסוגל להביט בטוש. עשר אצבעותיו היו פרושות על השולחן, קצה השולחן הכאיב לו כעת, אך הוא היה נוקשה כל-כך שנאלץ להמשיך ולהיצמד אליו. הוא הרים את אצבעותיו באיטיות וראה על משטח השולחן הממורק את טביעות אצבעותיו חקוקות בזיעה. הכיתה המתינה. "שום דבר מיוחד - צר לי לומר. בתור היסטוריון, תחומי העניין שלי היו תרבות, שפה, קבוצות אתניות. התחום המעשי שלי היה אנתרופולוגיה. למען האמת, עשיתי את המלחמה במחלקת מחקר." "הרגת פעם מישהו, אדוני?" "מדידות," אמר מקס במירב שוויון-הנפש שהצליח לגייס. הוא נאלץ להישען קדימה ולאגרף את כפות ידיו ואז להישען שוב על הפרקים עד שכמעט צרח מכאב. "צר לי לאכזב אותך." הוא יכול לחוש את עיניו הכהות של טוש על גופו, ושנא את הנער ושנא את עצמו ומעל לכל שנא את הסימן הלא-רצוני, המפתה ללא נשוא, הבוגדני, של חולשתו השערורייתית. "מחקרים סטטיסטיים. זה היה משעמם מאוד, אני מוכרח לומר." ואז, לבסוף, מישהו שאל אותו שאלה שעליה היה יכול להשיב. זה היה טוש, ושאלתו היתה פשוטה: "כמה אתה מרוויח, אדוני?" מרוב הקלה לשמע ישירותה של השאלה, מקס אמר לו, עד לפֶּני האחרון. דממה ארוכה ונדהמת השתררה בכיתה. נערים אלה לא שמעו מעודם מבוגר חושף את משכורתו. דומה שמשהו לא-מהוגן, אפילו גס, היה טמון הן בשאלה והן בתשובה המבישה, החושפנית. איש לא אמר מילה - מלבד טוש.

"אבא שלי מרוויח יותר מזה בשבוע."
במבט לאחור, הוא ידע שזה היה הרגע שבו נכנסה לראשו "המילה". מה שסיפק למקס את הדחף, את הזעם הדרוש כדי להצליח, היתה מילה קטנה שצצה משום-מקום, פגעה בתודעתו כמו שזבוב פוגע בשמשת מכונית במהירות גבוהה ומתרסק לכנפיים ודם. ונשאר שם. דבוק. תגובתו של מקס, תשובתו לתשובה שטוש נתן לו בוקר אחד, ושאותה לא הצליח לזכור כעת, ולא היה צריך לזכור, שהרי הוא קם ועשה את זה, נדחסה למילה אחת ויחידה.

כשמקס עזב את ההוראה (מתי בדיוק עזב את ההוראה? - מתישהו בשנות החמישים המאוחרות, לא?) הוא נמלט מהעולם המחניק של חדר המורים. בוודאי אחרי מותה של אנג'לה - אירוע שתרם ללא ספק להחלטתו. אבל יותר מזה, הוא נמלט מהשאלות - אף שכעת לא הצליח לזכור בבירור אילו שאלות בדיוק. חוץ מאשר בחלומותיו. הוא התעורר בתחושה שאלמונים זימנו אותו לחקירה יסודית. ולפעמים מצא את עצמו חוזר בלי משים על אותה מילה קטנה שעמדה בבסיס הצלחתו של מקס מונטפלקון - "מכה!"

הוא נכנס לעסקים על רגליו הוא, כמו שאומרים. 'נכסי מונטפלקון'. ההון ההתחלתי הגיע ממכירת נכסים אישיים. מזכרות, פריטים חסרי ערך. הוא התחיל בקטן, ברכישת חברה לייצור עוגות ועוגיות בווסט מידלֶנדס, פיטורי ההנהלה, הכנסת ציוד מודרני, פשוט משום שכל הדברים האלה נראו לו הגיוניים ואז, חי שמים! בחורצ'יק אחד הגיע והציע לפטור אותו מעולה של החברה במחיר כמעט כפול מזה ששילם עבורה! אחרי זה לא היה אפשר עוד לעצור אותו.

'נכסי מונטפלקון' - "מה שיש לו הוא מחזיק," אמרו עליו בסיטי. ומישהו כינה אותו פעם "הפּיראניה של חדרי ההנהלה". עניין חדרי ההנהלה היה טעות. לא היתה לו הנהלה, ולא צוות, ולא יורשים, ולא אנשי-סוד. הוא קנה ומכר. סוג העסקים שמקס עשה יהפוך אופנתי בשנות השבעים והשמונים, אבל בשנות השישים לא היה להם שם. זה היה פשוט עסקים. וכשעשה מה שעשה, השמועה שמונטפלקון עשה "מכה" עשתה לה כנפיים בקרב החוגים הקטנים שבהם עשו דברים כאלה. בזמנו היו בבעלותו מִבשלת-שיכר זעירה בנורת'המפטון; קונצרן שמני-מאכל בקוֹבֶנטרי; בית-חרושת ליציקות ברזל בסוֹליהל; מפעל מגבות סניטריות ליד צ'לטנהם, ולבסוף רשת מלונות קטנה בדוֹרסֶט.

זה האחרון הפתיע אותו ושימח אותו יותר מכל. שכן למקס, ששהה פעם באחד מבתי-ההארחה של הרשת בפּוּל, היה ברור כשמש שבכל מקום אחר האורחים הם שצריכים לקבל תשלום מהבעלים, ותשלום נאה, על כך ששרדו את הלילה באותם מקלטים מרופשים ועגומים של האבודים ומוכי-הגורל. העובדה שהאורחים לא תבעו לקבל תשלום, ושהכרת הטובה שגילו על קורת הגג שמעל לראשם היתה פתטית כמעט, והעובדה שהבעלים לא השכילו לעשות כסף מתצוגה מהממת זו של כניעוּת, זה מה ששיכנע אותו. כשמקס נכנס לעסקי המלונאות, אורחים שהזמינו שירות חדרים היו נענים, אם בכלל, ב"מה אתם רוצה?" גרוני ועוין. כשכבר היה בשל למכור, הם היו נענים מייד ב"שלום, אני שרון, מנהלת שירותי הפנים שלכם. במה אוכל לעזור?" הוא המשיך וחישב שהשקעה קטנה במטבח חדש, שיפוצים צנועים, מלצר שהתגלח ומצעים נקיים לפחות כל יומיים, ייתפסו בעיני ציבור המטיילים כמהפכה של ממש. וכך היה. ההוֹטֶליֶיה הכריז - "פּוּל פורצת את הדרך!" והקֵייטֶרֶר הרחיק לכת עוד יותר עם - "דורסט עם הפנים למאה העשרים ואחת!"

הוא מכר בשקט, כמו שקנה. ובמשך כל הזמן הזה איש לא שאל אותו ולו שאלה אחת. חרישי, מצליח, בלתי-נראה וקטן. מקס לא גילה כל עניין בצמיחה. הוא פשוט אהב לראות את הדברים עובדים כמו שצריך. וכולם הניחו לו לנפשו. אלוהים, איזה חופש! יכולת להתגאות בעובדה שאתה אנגלי.

כשחתנו לעתיד (הו, עתיד קודר!), אחד אלברט טֶרבֶּרוויל שאיתו, מסיבות לא מובנות, ליזי החליטה להתחתן, אזר אומץ ושאל אותו: "מה אתה עושה בדיוק, מר מונטפלקון?" מקס ענה רק: "עשיתי."
"בסדר. עשית."
"קצת מזה וקצת מזה."
למרות שנים של חשיפה לתיאטרון הרועש של בית-הנבחרים, אלברט זכר מספיק מחייו הקודמים כדי לדעת מתי אומרים לו לא לדחוף את האף. אלברט, שהיה עקשן - את זה מוכרחים לומר לזכותו - ניסה גישה אחרת. הוא ניסה את אשתו. "מאיפה הוא בא, אבא שלך?"

אליזבת לקחה פסק-זמן להרהור. היא ירשה מאמה את עיניה הכחולות ואת שׂערה הזהוב על מירקמו הרך והעדין. את אנג'לה זכרה בקושי. בחייה לא היה אלא אביה, ותמיד אביה. היא זכרה במעומעם בית-ספר, לפני שנים, אי-שם באוקספורדשר. ואז בית גדול בהֶנלי, על הנהר. שם גדלה. לאחר מכן האחוזה בהמפסטד גרדן סאבֶּרבּ, עם הגן הגדול מדי ושתי המשרתות הפורטוגליות. בכל מקום שבו אביה היה, שם היה הבית. אבל הוא היה אדם חשאי, רב-עוצמה, תובעני, חולמני, ואולי בליבה היא כמהה למשהו אחר. אולי משום כך התאהבה באלברט. ורוד ועגלגל כל-כך. לא מסובך, לא טרוד, מיושב. מבריק, ללא ספק. חבר הפרלמנט הצעיר ביותר בבית-הנבחרים, בן עשרים ושמונה בלבד ומי שהעיתונים חזו לו "קריירה מזהירה", כאילו זוהר היה משהו שאפשר לחזות כמו מזג-האוויר, כמו יוּני חם במיוחד או דצמבר נוח.

"אבא בא מהאריץ'."
אלברט היטה את ראשו לאחור ושאג מצחוק. "נו, באמת!"
"מה כל-כך מצחיק?"
"האריץ'!"
"אתה מזכיר לי קומיקאי זול. תגיד 'ויגאן!' וכולם יתפוצצו מצחוק. אני לא מבינה מה כל-כך מצחיק בהאריץ'."
"אני לא מומחה בניבים של האזור הזה. אבל נוריץ', איפסוויץ' או האריץ'. אני די בטוח ששם לא מדברים ככה."
"איך?"
אבל במקום לענות אלברט רק געה בצחוק ואחז את בטנו.
"אתה רוצה להגיד שאבא שלי לא בריטי?"
"ליזי, בשם אלוהים - את רוצה להגיד שאף פעם לא שמת לב?"
"הוא לא פחות בריטי ממך, אלברט טרברוויל."
"המשפחה שלי הגיעה עם הנורמנים."
"אתה רואה? בן-כלאיים צרפתי. אבא למד בבית-ספר פרטי בלונדון. הוא היה באוקספורד בשנות השלושים. אם אתה רוצה לספר בדיחות זולות, מטופשות וגזעניות על אנשים שהמבטא שלהם נשמע מוזר לאוזן הערלה שלך, אתה יכול ללכת לעזאזל. בטח יש לך גם קטעים טובים על פקיסטנים."
"רגע אחד!" עכשיו היה תורו של אלברט לזעום. הוא התגאה ברקורד הבין-גזעי שלו. הוא דבק בעמדותיו. לא לחינם כינו אותו, באחת הקדנציות המוקדמות שלו שכבר נשכחה, תודה לאל, "דוֹגבֶּרט - כלבם של בני טרברוויל."

ביום נישואיו הוא זרק למקס כדור מסובב ודחק את הברנש הזקן לפינה. הם בחנו זה את זה בזהירות מעל כוסות שמפניה. לכל אורך הטקס המזוויע, מקס חזר ואמר לעצמו שזה רק חלום רע. שאליזבת תשנה את דעתה. שהוא יתעורר, והאיש הוורוד והגדול שניצב לצד בתו היפהפייה ייעלם כלא היה.

"אני מבין שעבדת תקופה קצרה בתור מורה?" אלברט הבזיק את אחד מחיוכיו החמים והמבינים, כאילו הוראה, כמו מתן בסתר או האכלת רעבים, היא עיסוק ראוי. "זה נכון, אדוני?" הוא הוסיף את ה"אדוני" בשביל יתר תנופה, העצמה.
"בעוונותי," אמר מקס. "לימדתי אנגלית."
"אנגלית." אלברט הינהן בינשופיות.
"אתה נראה מופתע. גיליתי עניין מיוחד בשימוש נכון בשפה. הייתי, ועודני, תלמידו של פאולר הגדול. האם קראת אותו?"
"חוששני שלא."
"אני ממליץ עליו."
"אני אחפש אותו."
"רצוי מאוד. אני בטוח שיש עותק של שימושי לשון באנגלית המודרנית בספריית בית-הנבחרים. אם כי, לפי דיווחים מהפרלמנט שאני קורא בעיתון, חברי הפרלמנט לא נוהגים להיעזר בו."
"אני מניח - אדוני - שעזבת את ההוראה כי זה פשוט לא היה שווה את המאמץ. הגמול הכספי לא הספיק?"
"כלל וכלל לא," אמר חותנו הטרי. "יותר מדי שאלות מחורבנות."

איזה אוסף התייצב לחתונה! גב' אנגוּס ווֹטס הנכבדה, קטנה ועגמומית, שסחבה איתה לכל מקום כלב פקינזי זועם תחת זרועה, כאילו היה חמת-חלילים. היא שרקה בזמן שדיברה והיתה, מפי השמועה, אחיינית רחוקה של המלכה; כמה מעמיתיו לפרלמנט של אלברט, כולל ג'ימבו מאנדוויל, בעניבת בית-הספר צ'ארטרהאוז שהתנגשה להחריד עם קלסתרו האדמדם, אחד מאותם פרצופים אנגליים סמוקים ונוחים לעיצוב, שדומה כאילו יצאו מאותה תבנית ג'לי; וחברת הלייבור ההיא, אריקה סְנאפוּס, בשמלת שאנל שחורה קצרצרה ושיניים לבנות גדולות. כמה חברים של הכלה והחתן, שהתהדרו בשפמים זהים ובדשים רחבים - בחורות בשמלות קצרות מאוד או במכנסיים רחבים מאוד, עניבות פרחוניות. כמו גָסטארבַּייטֶר, חשב מקס, שנפלו לכדור-הארץ מאיזה כוכב-לכת מוזר ואין להם מושג כמה מגוחכים הם נראים בעיני הילידים.

אחר-כך הגיע תורו של אלברט להיות מופתע. שכן את מי בירך מקס מונטפלקון בחביבות שכזו? עם מי דיבר בשמחה שכזו? ראלפי טריהאוס הזקן, הוא ולא אחר. דמות אגדית בחוגים הפוליטיים. מדהים לחשוב שהוא עדיין בחיים! טריהאוס - כוכב משרד החוץ. שר בשלוש ממשלות. שטוף-זימה, קלאסיציסט, הומוסקסואל. ובמה דנו הוא ומקס ברצינות שכזאת? נזכרו באחד פון פ. הצעיר - חבר משותף מימיהם כסטודנטים. ולאחר מכן? הם דיברו על הצלחתו של מקס. ואלברט, שהתקרב אליהם, שמע את טריהאוס מדבר בחום על "חו"ל". מקס השיב שחו"ל מעולם לא היה מקום חביב עליו. אבל הוא חשב לפעמים לפרוש לגימלאות אי-שם בוויילס. טריהאוס נד בראשו העצום וקפץ את שפתיו הבשרניות. ויילס, חייך, זה אולי לא מספיק רחוק. כשאנשים יתחילו לרחרח, ויילס לא תעזור לו. עדיף חו"ל. ועדיף לא לחכות יותר מדי. מקס נראה מופתע: "אתה יודע, אף פעם לא הסתדרתי עם חו"ל. אין לי מושג למה." וטריהאוס, שהתבונן באריקה סנאפוס מדברת בקלילות על "תחזיות סותרות לרבעון האחרון", אמר ברכות: "אין לי מושג למה אין לך מושג למה." אבל מקס נשאר במקומו. פרש לביתו הגדול באמצע שנות השבעים ולא לקח חלק בשנות השמונים, חווה תחושה מתעצמת של משהו אבוד וחש געגועים מוזרים הביתה. אל אוקספורדשר והמפסטד גרדן סאבּרבּ, אל האריץ', אל כל המקומות שבהם התחיל פעם בחיים חדשים, מקס הפנה כעת עורף בהרגשה גוברת והולכת שהגיע הזמן לחזור הביתה. הוא הפך לקשיש צפוד שהתקשה בהליכה. רחוק מאוד מהפיראט רב-היוזמה, "מחסל התאגידים", כפי שקוראים כיום לטורפים מסוג זה, בלוויית הילה רדיואקטיבית למדי של הערצה. רחוק עוד יותר מהמורה לאנגלית שהיה פעם. ומי יודע כמה רחוק מהקריירות המשגשגות שהיה בטוח שהיו לו לפני זמן רב, אבל אבדו עתה בערפילי מוחו. לפיכך זימן אליו את גֶ'בּ טאוּזר הצעיר מ'טאוזר ובֶּרלאפ', והתעניין בסיכויי ההצלחה של תוכניתו. האם יוכל לוותר על נכסיו? "אני רוצה להעביר אותם לבתי. אני יכול לעשות את זה? אני צריך לעשות את זה?" ג'ב טאוזר אהב צבעי הסוואה, ירוק, חום ושחור. שיער ביצבץ מאוזניו כמו סלילים דקיקים של נורות. "אתה יכול לעשות את זה, מר מונטפלקון. אבל האם אתה צריך לעשות את זה, זו החלטה מוסרית שרק אתה יכול לקבל." מקס קבע פגישה ליום שני בבוקר, בביתה של אליזבת. אלברט הופיע ונראה זעוף. אינוסנטה היתה שם בגלימותיה הסגולות, עדות לכך שהיא בתו של הבהגוואן שְרי ראג'ניש. לפחות הן היו אמורות להיות סגולות, אבל דהו לחום-ורדרד מפני שאגף הבגדים הצבעוניים במכבסה לניקוי יבש אף פעם לא עשה עבודה טובה, אף-על-פי שהיו יקרנים כל-כך, והזמנים היו קשים בדירה בקלֶרקֶנוֶל שאליה פלשה עם בחור בשם נייג'ל, שבבעלות משפחתו היו כמה אלפי דונמים של אדמה טובה בלינקולנשר. משפחתו של נייג'ל היתה מכובדת אך מרוששת. גם נייג'ל היה חבר בכת, אם כי מסור פחות ופחות. מעצרו של הבהגוואן באמצע שנות השמונים עירער את אמונתו. בזמן האחרון, כמנהג הצעירים, הוא עבר בן-לילה ממרדנות לאורתודוקסיה קיצונית. הוא ביקש לשאת את אינוסנטה לאשה ולקחת אותה איתו חזרה ללינקולנשר. אינוסנטה פערה את עיניה הירוקות כעלים והמבריקות כנחושת.
"וממה נחיה?" שאלה.

כאילו כדי להדגיש את התנגדותה, היא נעלה אותו בוקר זוג נעלי דוקטור מרטנס, שחרטומיהן הכבדים והמשופשפים ביצבצו מתחת לגלימותיה ושיוו לה מראה גושי ומסוכן משהו, כמו נץ צולע. אלברט ישב על ספת הצ'סטרפילד בחליפה כחולה כהה ועניבה אדומה; נעליו השחורות היו מצוחצחות למשעי. דומה שהן היו שותפות לקוצר-הרוח של בעליהן לקום ולהסתלק. הוא היה אומלל מאוד. לא היה לו שמץ של מושג מדוע אביה של אליזבת מתעקש לקיים את הפגישה. רק צרות ייצאו מזה, בכך לא היה לו ספק. הוא לבש חולצה כחולה מפוספסת עם צווארון לבן וחפתים. הוא היה אמור להשתתף בישיבה בלשכה, שם עמד בראש ועדה קטנה שבחנה את שיעורי האבטלה באזורי הבחירה השוליים, ואת השפעתם על סיכויי הממשלה בבחירות הבאות. אליזבת, דקיקה וקרירה, ישבה על כיסא-הפסנתר. בג'ינס ובחולצת משי זקורת צווארון ואדומה כתיבת דואר, היא חשבה שאביה נראה מצוין יחסית לבן שמונים פלוס. קצת רזה אולי, אבל הגוף הצנום הזה מעולם לא סחב הרבה משקל. בשׂערו הכסוף הוא היה עדיין איש יפה-תואר. היה משהו כמעט מלכותי במקס מונטפלקון. היא ראתה כיצד הוא תוחב את בוהנו לתוך חגורת המכנסיים וטופח בהיסח-הדעת על החנות שלו, אך ייחסה את זה לאחד מאותם מנהגים קטנים ומוזרים שהזקנים מאמצים לעצמם. היא לא ידעה שהוא עושה את זה משום שהחל להיות מוטרד לאחרונה מדליפה קלה - "דליפה לסירוגין", כינה זאת הרופא שלו, או "תסמונת הברז הדולף". מקס טפח משום שכך וידא שחבילת הטישו שתחב בין שני זוגות התחתונים שלבש, ממוקמת כראוי.
מקס נשק לנכדתו והיא שילבה את אצבעותיה בשלו.
"סבא, זה נייג'ל. חבר שלי. איכפת לך שהוא יצטרף אלינו? הוא רוצה להתחתן איתי ולקחת אותי ללינקולנשר, איפה שהאחיות העניות שלו ואמא שלו והסוסים שלהן גרים. מה נאכל שם? דשא?" "ייתכן שמצפה לו הפתעה נעימה," אמר מקס.

הוא הציג את ג'ב טאוזר. חולצת משי תפוחת-שרוולים בצבע ירוק-ערבה ומכנסי צמר שחורים. "רואה-חשבון." אלברט התבונן בעגמומיות במשקפי הרייבאן ובנעליים האיטלקיות הקלות. דומה יותר לאחד משומרי-הראש שמלווים מטיפים לוהבים באמריקה. הוא נשא מזוודה, אוסף טבלאות ומבחר עטי סימון בוורוד, ירוק וצהוב.

במהלך הצגת הנתונים, מקס ישב ליד אליזבת והחזיק את ידה. חתנו לא הפך מושך יותר עם השנים. הוא הביט באלברט, שהשתרע על הספה ברפיון של איש הספסלים-האחוריים-בבית-הנבחרים, ראשו שעון לאחור והעור מתחת לסנטרו מתרכך ומתרפה וזע כל פעם שהזיז את ראשו. הוא נזרק לכיוונים שונים, האלברט הזה. כיצד יכול אדם הססני כל-כך מבחינה גופנית להיראות בטוח כל-כך בכל דבר כמעט? גופו, שלא ידע בוודאות איזה צורה עליו ללבוש, הרים ידיים.

טאוזר שטח את ההצעה באופן בהיר ותמציתי. מקס החליט להיפטר מנכסיו. הוא הראה להם את המספרים. "להערכתי, הסכום הכולל הוא בסביבות מיליון וחצי עד מיליון ושלושת-רבעי." מקס התערב. "אתם מבינים, נמאס לי מהבית הגדול. נמאס לי לחיות לבד." "אז יש לו הצעה בשבילכם, בני משפחתו. הוא יעביר את הסכום הזה לרשותכם. הכל מלבד חלק קטן, שישולם לו כל חודש."

"כסף לטבק," אמר מקס. "המקום הארור ההוא בהמפסטד פשוט גדול מדי, חמודה." הוא לחץ את ידה של אליזבת וחייך אל תוך עיניה הכחולות של בתו. "והמקום הזה שיש לכם פה, טוב - הוא יפה מאוד וכולי. אבל למען האמת, הוא לא כל-כך נוח. אז למה שלא נרכז כולנו, בתור משפחה, את המשאבים שלנו?" "נרכז - אבא?" אמרה אליזבת. "אני לא מבינה."

"הוא מציע לעבור לגור איתנו, אם אני לא טועה." אלברט הזדקף כעת. "זה ברור כמו מיליון וחצי?" "נטו," אישר טאוזר. "חוץ מזה, כסף ממכירת הבתים. עוד מיליון, נאמר. ואלה הערכות שמרניות למדי." "בתים?"

"הרי לא תוכלו להמשיך לגור בבית הזה כשאגור איתכם," הסביר מקס. "קחו את הכסף ותמצאו משהו גדול ויפה. אולי באזור הייגייט. אני מקבל אגף, או חלק של הבית. יחידה משלי, כניסה נפרדת, מטבח. הכל. אנחנו חיים יחד, אבל לא אחד בתוך השני." הוא פנה לאליזבת. "אני רוצה לחזור הביתה, ליזי. אני רוצה להיות איתך שוב." "יש מיסים, רווחי הון וכולי. על כל הסכום," דיקלם טאוזר. "גבוה, אבל פחות ממיסי ירושה. צפויה הקלה נוספת במיסוי בגלל החלוקה לשניים."
"חלוקה? מה זאת אומרת?" תבע אלברט.
"אני אבוא רק אם תרצי שאבוא," מקס ליטף את שׂערה של אליזבת. "זה לב העיסקה. הסכמה כללית. כולנו חייבים לרצות את זה."

"איך נוכל לדעת אם אתה רוצה את זה, סבא?" ספקנות עלתה משאלתה של אינוסנטה. היא החלה לפשפש בתיקה, כאילו חיפשה שם דגל אזהרה או צופר להתריע בו. מקס שמע את פחדה אך ייחס אותו לתחושת חוסר הביטחון שלה עצמה. רחוק מהבית, בין הפטיש לסדן. אפילו בגדיה נראו כמו בגדים של פליטה. קרעים וטלאים. הוא צריך לדבר איתה פעם על הסכנות הכרוכות במעמד הפליט. הוא חש התרגשות מוזרה. הוא מצא דרך להציל את אינוסנטה.

הוא ידע כיצד לעשות את זה. איזה כישרון ישן התעורר לחיים. מתפקידו לתת, מתפקידם לקבל. בתנאי שיעמדו בדרישות הסלקציה. כמו בימים ההם.

מקס סקר את החדר. ליזי, רועדת, מנסה לחייך מבעד לדמעותיה. אלברט, נעליו השחורות מצוחצחות לבוהק צבאי. גאה כל-כך בשׂערו המלא, הערמוני. "רַפּוּנצֶל," ספסלי האופוזיציה אוהבים להטיח באלברט כל פעם שהוא מטלטל את ראשו. לאלברט היה גוף שהתגעגע למדים. מקס זכר גופים כאלה, הבד המהודק אל המותן והחזה, הגיזרה הנשית להפתיע של הטוניקה הצמודה, הנעליים המצוחצחות. היה באלברט משהו נורדי. לא, לא בדיוק נורדי - טווטוני. כמה גרמנים יכולים האנגלים להיות - גם אם הם טוענים למקור צרפתי נורמני. דם אי-אפשר להסתיר.

"אני מציע שנשאל כל אחד מכם האם הוא באמת רוצה שאחזור לגור איתכם."
אינוסנטה שלפה מתיק הבד הפרואני הכחול שלה קלף טאטווה תיאוסופי שמצויר עליו משולש אדום, ובחנה אותו. היא קירבה אליה את השער הזוהר אל הרובד האסטראלי עד שזה ריחף, מזמין, מול עיניה. רחב די הצורך לעבור דרכו. אדום-אש. אדום-סכנה. "סבא המסכן. הם יאכלו אותך חי."
"קדימה, שאל," אלברט דיבר נמרצות. איש הוועדות. "אנחנו מקדימים את המאוחר," אמר טאוזר. "תנו לי להסביר את החלוקה. מר מונטפלקון מציע שהסכום יחולק שווה בשווה בין בתו, גב' אליזבת טרברוויל, ונכדתו, אינוסנטה. ההסדר הוא על תנאי." "תנאי?" קולו של אלברט עלה בבהלה. אלברט שיכל את קרסוליו. נעליו המבריקות התחככו זו בזו ברכות, כמו סכינים מושחזים.
"מרוצה מהחלוקה, מר מונטפלקון?" שאל טאוזר.
מקס הינהן בלי להציץ באלברט. נייג'ל, הנער מלינקולנשר, העיף מבט שכולו מסירות באינוסנטה, על גלימותיה האדמדמות ונעליה השחורות הגסות. היא הכניסה את קלף הטאטווה חזרה לתיקה. היא מחתה את עיניה. הוא לא הבין בשום פנים ואופן למה היא עצובה כל-כך. זרועותיה היו שלובות, עיניה נעוצות בציור הגדול של אסדת קידוח בים הצפוני התלויה על הקיר שמנגד, מתנה שקיבל אביה מתאגיד אסיר-תודה של ספקולנטים נורווגים. סנטרה היה מוטה, עיניה קפואות. נייג'ל לא ראה מעודו מיליונרית, בוודאי שלא מיליונרית שרק שעות ספורות קודם לא יכלה להרשות לעצמה את דמי הנסיעה מקלרקנוול לבֶּלסַייז פארק. באותו בוקר הוא היה מתחתן איתה גם ללא פרוטה. אך הוא נאלץ להודות, לא בלי צביטה של מיאוס נוכח התמסחרותו המהירה, שבעבור מיליון וחצי הוא היה הולך על גחלים לוחשות למענה. אינוסנטה קראה כנראה את מחשבותיו. היא קטעה את הבדיקה הזועפת של אסדת הקידוח, הנשטפת במים אדירים ירוקים כעיניה, וזינקה על רגליה. "רגע אחד. אתה מטורף, סבא! יש לך את הבית שלך ואת החופש שלך. אתה עשיר כקורח ופתאום אתה רוצה לזרוק הכל וללכת הביתה? הביתה? איפה זה בדיוק? דירת סבא באיזה מרתף טחוב, והכיף השבועי, טיול לדואר לקחת את קצבת הזיקנה?" היא חצתה את החדר למקום שבו ישב מקס, נוקשה וזועף, נפלה על ברכיה, הושיטה את ידיה וחפנה את פניו. "אתה נשמה חופשית, סבא. אתה נשר, חיית פרא. אתה האיש היקר לי ביותר בעולם. מפני שאתה בא והולך כרצונך. מפני שאתה לא יכול ללכת הביתה. אין שום בית ללכת אליו."

"מה התנאי?" שאל אלברט.
מקס לקח את ידיה של אינוסנטה והרחיק אותן בעדינות מפניו. "שתרצו אותי. כולנו נכנסים לזה בעיניים פקוחות. זאת העיסקה, העיסקה הגדולה. אתם מקבלים את הנכס שלי ואני מקבל בית."
"נכסים, אני חושב," אמר אלברט בביטחון.
"נכס, נכס, נכס! תמיד ביחיד. ראה פאולר," מילמל הזקן.
"'מי מכולכן תאהבני יותר?'" אינוסנטה הפנתה את שאלתה אל הפסנתר.
מקס התעלם ממנה. "במוקדם ולא במאוחר מקס מונטפלקון ימות. אפשר לומר שאת ואני, ליזי, גדלנו יחד. מדוע שלא נבלה זמן קצר, ימים אחרונים, שוב ביחד? אבל גם את חייבת לרצות את זה. לרצות אותי. ובכן, ליזי, מה את אומרת?"

ג'ב טאוזר, רואה-חשבון מהקומנדו, הצביע בעט הסימון שלו על אינוסנטה. "היי! מי מכולכן? זה המלך ליר."
"אני חוששת שכן," אמרה אינוסנטה.
על שרפרף הפסנתר אליזבת בכתה. היא לא עשתה כל מאמץ לנגב את הדמעות. היא הנידה בראשה אין-אונים ושערה הבלונדיני התרומם ונפל לאיטו. מקס אהב לראות אותו כך. לבסוף היא נרגעה ונאנחה עמוקות. "כן, אבא. כן. אפשר. אם זה מה שאתה רוצה. נמצא מקום שבו נוכל לגור יחד."
"אפשר להציע הסכם רשמי? אני מצטער אם זה נשמע מחושב." לא נראה שאלברט מצטער כלל. "אבל מוטב שדברים כאלה יהיו בכתב. כדי שנדע איפה אנחנו עומדים."
"המסמכים מוכנים. ברגע שתמצאו משכן משותף ותעברו אליו, מנגנון העברת הנכסים ייכנס לפעולה," אמר ג'ב טאוזר.

מקס הביט בחתנו בשאט-נפש גלוי. "אתה עושה הכל הפוך, אלברט. קודם כל - איפה אנחנו עומדים?" "ובכן." מילתו של אלברט שקלה את העניין. יושב-הראש השקול של מאה ועדות קטנות בורר את מילותיו בקפידה. "אני בהחלט לא רואה מניעה שזה יצליח. אם כולנו נטה שכם. כן. כלומר - למה לא?" מקס רכן קדימה ונשק לאינוסנטה במרכז מצחה. "ועכשיו את, יקירתי?"
אינוסנטה רק נדה בראשה.
"לא נגיע רחוק אם נשתוק," דחק בה מקס. "נסי שוב."
אינוסנטה קמה באיטיות על רגליה. היא נראתה שקועה במחשבות. ואז חצתה את החדר אל נייג'ל.
"אוקיי."
"מה אוקיי?"
"אני אעשה את זה."
"סליחה, אני לא מבין. תעשי מה?"
"לינקולנשר. הדונמים הפוריים וכל זה. אמא שלך והאחיות שלך. הסוסים. במילה אחת - כן."
"רק רגע." נייג'ל הניח את ידיו על כתפיה ובתחינה אילמת הביט במקס מעל לראשה המורכן.
"אני מבינה." שפתיה של אינוסנטה היו דקות וקרות כקרח.
"אני רק אומר - תחשבי על זה. את יכולה לבחור."

"אני חושבת. אני חושבת שאתה קוץ בתחת, נייג'. אתה רוצה הכל. היית שמח לקחת אותי כמו שאני כשבאנו הנה היום. עכשיו המחשבה על שטרות של מיליון ליש"ט שמדשנים את שדות לינקולנשר פוצצה לך את המוח. לבחור? לראות איך מגלגלים את הסבא שלי מהצוק? אתה אידיוט גמור, סבא. אתה לא מבין מה אתה עושה? מפקיר את עצמך בידי אנשים שלא אוהבים ולא מבינים אותך. הם אפילו לא" - וכאן היא זרקה מבט רב-משמעות באביה - "מחבבים אותך."

"אני לא חושב, אינוסנטה, שמצבך מתיר לך לתת שיעורים באהבה," אלברט כמעט נהנה עכשיו, "לבושה במפת שולחן ישנה ובמגפיים כמו כובסת שמסתובבת חופשי, ומטיפה מוסר."

אינוסנטה הציצה בכפות רגליה. "מגפיים? איזה מגפיים? אין לך מושג מה קורה בעולם, אבא. נטשת אותו לאנחות. הנפש שלך במצב אנוש. אתה בשלבי התכה."
"תגידי או תפסידי," זרק מקס לנכדתו.
ג'ב טאוזר הוא שהתערב כעת באופן בלתי-צפוי. "הנכדה שלך עקבית לפחות: בזה אתה חייב להודות." "אני לא חייב כלום." מקס קם על רגליו והפנה אצבע רועדת לעבר טאוזר. "ותרשה לי להזכיר לך שאני משלם לך - וגם את זה אני לא חייב לעשות."
"מר מונטפלקון, אם תוציא אותה מהעיסקה, עדיין תחזיק במחצית נכסיך. איך תפתור את זה?"
"בקלות," הפטיר מקס. "אני אתן אותם לליזי. כן. היא תקבל הכל."
טאוזר הניח את מיכסי עטי הסימון חזרה במקומם, בנקישות מחאה עיקשות ומדויקות. "יש כאן כשל לוגי מסוים. לפני רגע נכדתך היתה בבת עינך. לכל הרוחות, היא אוהבת אותך, אדוני! וכעבור רגע, היא גווייה בנהר."

"מספיק! עוד מילה אחת מפיך ואתה יכול לאסוף את הניירות שלך ולעוף מפה!" "לאסוף - שככה יהיה לי טוב!" צעק טאוזר. "את הניירות שלי! זה כבר יותר מדי." ג'ב טאוזר הצעיר, שבכל שנותיו המעטות בתור יועץ השקעות מעולם לא סירב לתיק ולא התווכח עם לקוח, ושהיה, כך חשבו כולם, בדרכו אל צמרת עסקי ה'זז"ז' - זקנים קטנים, זמן קצוב, זהב טהור - סב על עקביו ואמר שלום ולהתראות לכמה? עשרים אלף בערך? לפחות. והכל, כפי שסיפר לחבריו מאוחר יותר ב'התוף והקוף' ברחוב ת'רֶדנידל, בגלל נערה שהיו לה העיניים הירוקות המדהימות ביותר שראה מימיו, "כל אחת אירלנד קפואה, אני אומר לכם"; ונערה שבנוסף לזה נראתה כמו פליטה מבית הארי קרישנה ברחוב אוקספורד, רק לא כל-כך חיוורת.

ואינוסנטה? ובכן, היא לא נכללה בעיסקה. אמה אמרה שזה לא משנה, מפני שכל רכושה יהיה יום אחד של אינוסנטה ממילא. אביה אמר שזה ילמד אותה לקח.

ונייג'ל? ובכן, הוא קיבל את אלפי הדונמים בלינקולנשר. ואמו ואחיותיו קיבלו בן שחזר למוטב. כל הבלבול-מוח המזרחי היה כלא היה.

ואלברט באמת האמין, למשך חודש בערך, שהעניינים משתפרים.

ואומנם, לאחר שהתמקם בגרֵייאֵייקֶרז, הבית הג'ורג'יאני בהייגייט היל, אלברט אפילו בירך על מה שכינה "עסק טוב, איך שלא מסתכלים על זה," בהרמת כוסית קוניאק במגוריו החדשים והנהדרים של מקס: חדר שינה, מטבח, חדר הסבה, שני חדרי רחצה, אחד מהם צמוד לחדר השינה; הטאפט היה בדוגמת V הפוכה כסופה על רקע כחול עמוק; הרהיטים מפלדה וזכוכית, וחמוּרים קצת לטעמו של אלברט, אבל ללא ספק אלגנטיים, אם גם בדרך תוקפנית משהו.

"מיקח ומימכר," תיקן אותו חותנו. "המילה 'עיסקה' היא מילת סלנג, ויש להימנע ממנה גם כאשר היא משמשת במובן של חתימה על הסכם או מיקח ומימכר."
"פאולר, אני מניח?" אלברט קיווה שמצא את הנימה הנכונה של שאלה מנומסת.
"אלוהים אדירים, אבא," אמרה אליזבת. "מר פאולר לא שולט בעולם. אנשים היום עושים 'עיסקאות' כל הזמן. הם לא 'עוסקים במיקח ומימכר'."
"אולי לא בעולם שלך, ליזי היקרה, אבל זה עדיין ככה לפי הספר שלי."
"באיזה מהדורה אתה משתמש?" שאל אלברט.
"שלושים ושבע. מעודכנת, כמובן."
"כמובן." ואלברט הוסיף חרישית, אל תוך הברנדי שלו, "לכל השדים והרוחות!" שכן התחוור לו לפתע - אף-על-פי שניסה להדחיק את זה - שהוא חולק את ביתו עם נוכרי ישיש שטוען שהוא בא מהאריץ' וחי את חייו לפי שימושי לשון באנגלית המודרנית של פאולר, מהדורת 1937 (מעודכנת).