לעיתים רחוקות אנו זוכים ברומן מפתיע, נדיב ומרגש כמו האשה שאהבה סיפורים. מבעד לתמימותו המתעתעת, להומור שעוטף אותו ולתאוות הסיפור שניכרת בו בכל פינה, מתגלה יצירה חכמה ומשוכללת, שמתרחקת משביליה המוכרים של הספרות העברית ומפלסת לעצמה דרך משלה.

פסיונאריו, גיבור הרומן, הוא גבר של נשים. נשים ממלאות את חייו, חלומותיו וזכרונותיו: זונה ישראלית שעובדת בפארק המערב במדריד, אחות ראשית במחלקה סגורה בישראל, נזירה יפהפייה שמפרשת באופן צר להפתיע את נדר הפרישות, ציירת חיפאית שלא מפסיקה לגרד כתמי צבע דמיוניים, בעלת בר בסלמנקה שמגישה ללקוחותיה אשכי פר צלויים. הוא אף קרוי על שמה של אישה, הפסיונאריה -- המנהיגה הבולטת ביותר של המחנה האנטי-פשיסטי במלחמת האזרחים בספרד.

כל הנשים הללו מכוונות את גורלו, אך לאחת מהן תפקיד מכריע בעלילת חייו: לאישה שאוהבת סיפורים. ביום שהיא נוטשת אותו לאנחות ועוזבת את ביתו בשכונת פלורנטין בתל-אביב, נסחף פסיונאריו אל תוך מערבולת של ערגה, והסיפורים שהוא ממשיך ללקט ולארוג למענה - בעיקר כאלה הקשורים למלחמת האזרחים הספרדית - הולכים ומשתלטים על חייו. בעקבות שרשרת של הסתבכויות הוא נאלץ לעטות על עצמו את דמות השוטה, ולבסוף מוצא את עצמו מאושפז בכפייה בבית-משוגעים.

רק שם, במחלקה הסגורה, הוא מתחיל להתיר את פקעת חייו, להפריד בין החוטים השונים של סיפורו, ולמצוא מחדש את מעברי הגבול הנחוצים כל-כך בין מציאות ובידיון, זעם פוליטי ותאוות חיים, טירוף ושפיות.

עוד בחרגול מאת רון ברקאי:

    »כמו סרט מצרי.
    »התחתית של תל-אביב.