שירתו הפוליטית של אהרן שבתאי, בשמש שמש ובכלל, מצטיינת בצלילותה ובישירותה. לא נמצא אצלו שירים שמתהדרים במורכבות אידיאולוגית יוצאת דופן, או כאלה שמתרכזים במצוקתו או במודעותו העצמית החריפה של המשורר למעמדו כמטיף בשער, כקורבן או כדון קישוט. להיפך: שבתאי מחויב לתפיסה שלפיה השיפוט המוסרי הוא טבעי, מיידי, מובן מאליו, נגיש לכל אדם. ואם הוא לא מובן מאליו, בעיקר בשל התערבותה של המדינה ("הממסד / המבצע בקבלנות / עוול וגזל, / ומסגל ומביית / את הנפשות / לעוול ולגזל"), תפקידה של השירה להפוך אותו למובן מאליו: עליה למצוא את הניסוח שיחלץ את האמת מערפל הכזבים שאופף אותה ויציג אותה במלוא בהירותה.

מתוך כך נובעת החיבה העמוקה של שבתאי לטאוטולוגיות - כלומר לטענות שאמיתותן ניכרת מתוכן, ולהומור - הטכניקה האפקטיבית ביותר לחשיפת כזבים: "שרון דומה לאדם, / והשלום הממשמש דומה לשלום, / והעיתון המדווח בתרועה / דומה לעיתון, / המורים דומים למורים, / והחינוך דומה לחינוך... / אצל הירקן / בידיים עצבניות / אני בודק את תפוחי האדמה, / וגם הם, גם הם, / דומים לתפוחי אדמה." או: "אני לא שונא את העם. / רובם מלפפונים / שטובים לסלט / או להחמצה / ומחירם זול. / המשכילים מתנפחים, / הופכים לקישואים, / לדלעות, למלונים, / יש בהם מעט סוכר / ובעיקר מים. / החיילים שראיתי / במחסום סופה / הובלו בג'יפים לרפיח / כמו בקבוקי בירה / או פחיות בשר. / אחרי שירוקנו אותם / הם יושלכו איתנו / לאותה ערימה. / האם אכעס / על בקבוק מובטל / או על פחית ריקה?"

שירתו של שבתאי היא איפוא אופטימית מיסודה. לא משום ששבתאי מאמין שהטוב סופו לנצח. שירתו היא אופטימית משום שהיא מבוססת על אמונה תקיפה בעצם קיומו של הטוב - קיומם של תקווה, הגינות בסיסית, שכל ישר, צדק, אמפתיה: "במדרון הזה, אמרתי לך, / מוטלות חמישה מיליון אבנים, / האבנים יישארו אבנים, / שום טובה לא תצמח / לא להן ולא מהן, / גם לא בעוד שנתיים / ובעוד מאה שנה. / אבל אם תסיט עיניים, / ואפילו מטר הצידה, / תבחין בשיח / עם חמש עגבניות. / לשם ראוי שתסתכל. / הרשעים האלה / יצברו עוד מטוס ועוד מטוס / ועוד פצצה ועוד פצצה, / ועוד יהרגו ויפצעו / ועוד יהרסו ועוד יעקרו, / כי רק לכך הם מסוגלים, / ולא מחר ולא לעד / שום טובה לא תצמח / לא להם ולא מהם, / כי אין לרשע תוחלת / ואין לו חיים ופרי / שיש בעגבניה אחת."

שבתאי חוזר שוב ושוב בשירי שמש שמש על הסתירה הנוראה בין דמותה של מדינת היהודים לבין רוחה ומסורתה של השירה העברית, ומתוך כך בין מדינת היהודים לרוח היהדות. גם מבחינה זו הוא אופטימי: הוא מאמין שהשורשים מהם אנו יונקים מכילים את הנסיוב, את סם הנגד או סם החיים, שעשוי לנטרל את השפעתה הממיתה של המדינה, על כוחנותה וצדקנותה: "הבריות האלה בקסדות ובמדים, / אני מהרהר, אינם יהודים // לפי ערך המילה. יהודי / אינו מתהדר בנשק כעדי // ואינו מאמין בקנה המכוון למטרה, / אלא בבוהן הילד שנורה, // בבית שבחדריו יצא ויבוא, / לא בפצצה שתחריבו." או: "אבן גבירול מאמן צלפים, / קפקא אחראי למשת"פים, / ולטר בנימין / הוא אדריכל ארקאדות הגדר, / וכל הגויים באים לציון / ללמוד את משניות רבני ההרג." לעיתים ההתנגשות בין מדינת היהודים ורוח העברית היא אירונית וכואבת במיוחד, כמו בשורות הסיום של הפואמה "הגדר": "אשא עיני אל ההרים / ומה אראה? / קוביות קוביות של רוע, / הרוע הברור, המאוית / בכתב המרובע / על טעמיו / כבימי קדם..."

עוד בחרגול מאת אהרן שבתאי:
 »טניה
 »שבע פואמות

סדר השירים בספר
שרון דומה לאדם
המדינה
טלי פחימה
תהילה לטלי
כוכב טלי
מצרים
מה שהיה יהיה
אני קם מהשולחן
הגדר
התקווה
בימים אלה
חדל לחפש את האמת
בקור רוח אומר
ריפּין
אנא
מה זה שפינוזה?
ליום העצמאות
חיפושית זבל
לשם מה אתם נשלחים
הדין
שמש שמש
החוש המוסרי
רפיח
ארבעה מחסומים
צונאמי
התרבות העברית
לצ'יקי
אני לא שונא את העם
קיץ
אור
כל כך נעים
הירדמות
לקהיר
ההגדה החדשה
חשבתי בלי להגיד