» חזרה לאתר

© כל הזכויות שמורות
לחרגול הוצאה לאור
בכפוף לתנאי השימוש


שם הספר: עד מדינה
שם המחבר: יגאל סרנה

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, מאי 2007
מספר עמודים: 479
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה

עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 89 ₪
מסת"ב 978-965-7120-97-2
דאנאקוד: 497-1105

    יגאל סרנה | עד מדינה   > חדר קריאה

 

הפרק הראשון בשער השביעי

טירת הרפאים

בפתח המוקטעה ניצבים שני גברים חמושים ליד בקתת שומרים רעועה. בתוכה אני רואה מושב שנעקר מסובארו, תת-מקלע קלצ'ניקוב ופוסטר חייכני של הראיס תלוי במעוקם. על קיר בטון כתב אחד החילים שפרצו למיתחם במארס 2002 את המילים: "איפה הייתם כולכם? באתי לבקר ולא היה אף אחד. חבל. רצינו להפוך אתכם לשהידים." יום אחד תיחשף כתובת הקיר הזאת על-ידי ארכיאולוג, ותצטרף לפאזל של סיפור המיתחם החרב הזה - המצודה, הלשכה, הארמון - שחלקים ממנו תלויים כעת על בלימה, חומתו מנופצת בכמה מקומות, ולו שני שערי כניסה גדולים. זהו כלא הבית של נשיא פלסטין.

בסוף 2003 כבר מדברים על "מותו בטרם עת" של הראיס. דומה שהזמן בשל להסתלקותו, ושרון טורח על רקימתו של מהלך פוסט-ערפאתי, חד-צדדי לגמרי, כאילו הפרטנר כבר נעלם. למקורבים ולבכירים אומר שרון כי בתוך שנה וחצי לא יישארו יישובים ישראלים ברצועת עזה. ערפאת שומע על כך בכלאו המאובק.

בדרך כלל אני נוסע לרמאללה עם נאדם או עם צלם, אבל הפעם אני נוסע לבדי. נמאס לי לחכות לאחרים, ואני מרגיש די בטוח להיכנס לעיר לבד. אני קובע עם שלושה צלמים שחיים ברמאללה ועובדים במוקטעה להיפגש במסעדת סטונס הסמוכה למיתחם. אני מאמין ביכולתם של צלמים לראות דברים החומקים מעיני אחרים. אחד מהם מספר לי על המבט המותש של אנשי המוקטעה, כשל אדם חולם - מבטו של מי שנדרך פעמים רבות מדי בהמתנה לקרב. צלם דרוזי מרמת הגולן מדבר איתי בעברית, בקול רם, על סידורי השמירה במצודה. גבר היושב בשולחן סמוך מטה אוזן לשיחתנו. יש משהו סהרורי, נטול זהירות, בסיטואציה, אך התשוקה לכתוב את הסיפור משילה מעלי את מעטה הזהירות, כמו חייל הזורק בלהט הקרב את האפוד.

בבית-קפה בבית ציוני אמריקה בתל-אביב מספר לי קצין שפרש מהצבא על תוכניות של צה"ל לתקוף את המוקטעה ולעקור משם את הראיס. במקום אחר מספר לי בכיר מהמוקטעה על דרכם להיערך לקראת התקפה כזאת. נדמה כי בקרב הצמוד הזה, יכול כל עיתונאי הרוצה בכך לברר כמעט הכל כשהוא מדלג בין הצדדים. הרודף מספר לי על תקלות שעלולות להתרחש אם מישהו חוסם ברגע האחרון דלת בבניין המותקף או אם היחידה הפורצת נבלמת לעשרים שניות גורליות מול דלת שאינה מופיעה בתרשים. הנרדף, לעומת זאת, מראה לי את הבניין עצמו. שני הצדדים אינם מספרים הכל, אבל התמונה מתבהרת. "טירת הרפאים" הוא השם שאני מעניק למוקטעה - מצודה חרבה למחצה הגדושה בשומרים מוכי עייפות ומעלה על הדעת סיפור של גארסיה מארקס: הרכבים המחוצים, מיטות המבוקשים שנותרו תלויות על בלימה בין החורבות, הפטריארך הזקן ששפתו רועדת ומעילו עבה ממכתבים ותצלומים שהוא אוגר בכיסיו.

שער אחד פתוח תמיד אל שדה ההריסות שטרם פונה, וניצבים שם תמיד, ליד הבקתה, שנים או שלושה גברים ללא מדים - אנשי המשמר המיוחד - נינוחים, חמושים בקלצ'ניקובים. סמוך להם תקועים בחול כמה קרוואנים ירקרקים שבהם הם גרים וישנים. השער השני, הרשמי, אטום ועשוי ברזל, נשמר על-ידי זוג חיילים פלסטינים במדים. הוא נפתח אלקטרונית היישר אל מינחת המסוקים של האסיר. מאז הושמדו הכלים המעופפים זהו מגרש חניה. בקצהו אני רואה ערימה דחוסה של מכוניות מרוסקות. במגרש, המתרחב לחצר פנימית, עומדים או מסתובבים תמיד כמה חיילים חמושים, קצינים, פקידים בכירים. הם נראים כאילו חיכו לשליח שטרם הגיע, לבשורה, לקרב אחרון. כאילו שיחתם נקטעה לפתע.

"לפעמים," אומר לי הצלם, "הם נראים כמו מי שיותר מדי פעמים נדרך ומנגנון האדרנלין שלו הותש." הם מהלכים לאיטם או ממתינים למרגלות תצלומיו של האסיר הזקן. אלה פני הראיס החייכניים תמיד, המשקיפים אליהם מכרזות שהודבקו בכל פינה, גם במשרדים שבהם הוא עצמו נוכח. כמעט תמיד זהו פוסטר פשוט, לא אחת קרוע או תלוי במעוקם, ללא היראה והכבוד של מסגרת וזכוכית, ללא ההבעה הקפואה של תצלומי דיקטטורים - דומה יותר לקמפיין נשיאות חפוז או לתצלומי המתאבדים והנופלים בקרב.

בשום מקום אין שלט המבהיר מהי זהותו או תכליתו של האתר. כלום. אולי כי מהותו חמקמקה, משתנה על-פי תהפוכות "המצב" ומצב רוחם של ישראלים, מדד הטרור וחומרת גל ההתאבדויות. מהו היקף פיגוע הטרור שישיב לכאן את הישראלים? על מה יתבעו את ראשו של הנשיא? האם זהו מרכז שלטון פלסטיני עצמאי? שרידי לשכת הנשיא? חורבה שהושארה כמין מצבת זיכרון לכיבוש? כלאו של אסיר בכיר שנאמניו ונתיניו הם עובדי הכלא, סוהריו ושומריו? ואולי - כפי שהדבר מצטייר בהזייתם של רבים - מדובר בזירה גרוטסקית של מלחמת המערב והאיסלאם, שבה שני זקנים שנתלשו מקריקטורה ישנה, שניהם ילידי שנות העשרים של המאה שעברה, עומדים בסוף חייהם בחצר מאובקת של טירה עתיקה בדו-קרב אחרון, וכל אחד מהם רואה עצמו כראש חץ של ציוויליזציה?

גשר סגור שלו גג רעפים אדומים תלוי בין שני בניינים מעל החצר, ומחבר את המצודה הישנה משנות הארבעים אל מבנה חדש מצופה אבן, ובו משרדים נוספים ואולם פגישות גדול. חלק ממצודת הטיגרט הישנה, שנבנתה לפני יותר משישים שנה, חסר. הוא נעקר בחומר נפץ, בכוח הבולדוזרים הישראליים ובאש הטנקים שהחלו לנגוס במיתחם בן 2,700 המטרים הרבועים במבצע של מארס 2002, והרסו את עשרות המבנים המקיפים אותו - בתי-המלאכה והמוסכים, המשרדים והאולמות, חדרי המעצר וחדרי המגורים. נותרה שלמה רק מעטפת הבניין המגינה על הראיס עצמו, כאילו הוא הדייר האחרון בבלוק ניו יורקי המוכרז כבר-הריסה באיזה סיפור על בעל בית הרוצה למרר את חיי דייריו עד שיעופו מרצונם. החיילים הישראלים, שישבו זמנית בתוך המיתחם, עזבו אותו. הם חולפים לפעמים בג'יפים שלהם ליד המוקטעה, ומקפיצים את השומרים. אך ניהול הכלא הופקד למעשה בידי אסיריו.

בשעה אחת-עשרה בבוקר שוהה הנשיא בחדריו שבקצה הקומה השלישית שמתחת לגג, זו שחלונותיה אטומים מבחוץ. הוא מתעורר בכל בוקר בשמונה, אחרי כארבע שעות שינה. הלילה שלו תמיד קצר. סדר היום שלו קבוע. הוא מתרחץ, נושא תפילה שבין זריחה לצהריים, ובשמונה וחצי אוכל ארוחת בוקר קלה. לעולם אין הוא אוכל לבד. תמיד יושבים לידו כמה אנשים, בין שלושה לעשרה. הטבח מכין את האוכל הצמחוני של הנשיא - הרבה שקדים, דבש במקום סוכר, בלי מלח. בימים אלה אין הוא סועד את ליבו, כמו שנהג פעם, מצלחות רבות המוגשות לכל הסועדים, אבל הוא עדיין דואג להאכיל מצלחתו את האורח היושב לידו.

"אתמול אכלתי אצלו," סיפר לי ממדוח נופל. "ערפאת אכל לידי רק את המנה המיוחדת שהכין הטבח שלו. הפחד הגדול שלי הוא מהרעלה. הישראלים ינסו להרעיל אותו. הם מדברים בגלוי על שעון החול האוזל שלו, כאילו כבר התחילו לפעול. זו הדרך הכי נוחה לכם. בלי טביעת אצבעות. לפעמים זה לוקח חצי שנה ונראה כמו מחלה. ודיע חדאד, האיש של ג'ורג' חבש והאחראי על חטיפות המטוסים, מת ככה בבית-חולים בגרמניה המזרחית. אז הם אמרו לנו: הוא הורעל. זה היה רעל שפועל לאט, שאין לרפאו. אולי ממעטפות ששלח לו המוסד. אין לראיס נשים, הוא גם לא מעשן. נשאר האוכל."

- לא יפרצו להרוג אותו או לחוטפו?

"נדמה לי שלא. אני חושב שינסו להגיע אליו דרך האוכל. כי פוליטית יהיה קשה מאוד לישראלים להרוג אותו. הוא יהפוך אצלנו למשיח השני שהיהודים הרגו. יעברו שנים עד שידברו איתכם שוב. וממה שאני רואה ושומע בתוך המוקטעה, גם לעקור אותו חי יהיה בלתי אפשרי. הוא במצב רוח קמיקאזי. הוא מרגיש במבוי סתום. הוא סוחר פוליטי ממולח והוא בן שבעים וארבע. הוא יודע שלפחות עוד חמש שנים הימין בשלטון אצלכם. אלה שנים אבודות. לכל ראש ממשלה פלסטיני חדש הוא נותן צ'אנס לנסות לשחרר אותו. בינתיים אף אחד לא הביא את הסחורה. זה המבחן שלו: הוא אסיר המוקטעה שמצפה לשיחרור. לכן הוא נדחק לקיר, מוכן למות יותר מאי-פעם. חאלאס, חי לא ייתן לגרש אותו מפה." האיש שתמיד נדחק לקיר כמעט בשמחה כדי לזנק משם, תוהה כעת אם גם הפעם, בגילו, במצבו, ייצא כמנצח. הוא, שאהב תמיד להגיח מתוך מה שנראה כתחתיתו של בור הכישלון, ולהפציע מתוך האפר אל אור היקרות של ניצחון חדש, חש אולי זקן מדי לזינוק הגדול. אבל הוא עדיין מקווה. אין הוא איש מתייאש. בחורף העגום של סוף 2003 נדמה שערפאת עצמו כבר מרגיש שאזלה תחמושת ההפתעות. נותר אולי רק המסע האחרון. אפילו אל החצר הפנימית שבין החומות, שבה אין כל סימן לירק או צל עץ, הוא ממעט לצאת. עם ממשלת אבו מאזן קצרת הימים ערך פה, לפני המצלמות, מין ישיבה טבולה בשמש. הייתה זו אחת מאותן ממשלות הנמסות כחמאה בשמש של רמאללה שהראיס משתעשע בהן לאחרונה, כילד שהיה סגור זמן רב מדי בחדרו ומתעלל בבובותיו. בסוף נובמבר הפיץ העיתון הכווייתי אל-וטן את הסיפור שבישיבת הוועד המרכזי של הפתח, שחבריו התכנסו במוקטעה, שלף הנשיא את אקדחו, הצמיד אותו לרקתו וצעק: "שאהרוג את עצמי? זה יגרום לכם להיות מרוצים?" דיברו שם על תיקים בממשלת אבו עלא, והועלה שמו של איש שהראיס לא רצה ביקרו.

"ביורשיו הוא רואה את יצירי כפיו," אמר לי בהשלמה מרירה איש לשכתו החדשה של ראש הממשלה החדש אבו עלא. "הראיס מרגיש שהכל בא ממנו, כוחם של היורשים-כביכול, חייהם, עושרם. אין לו כבוד אליהם ואין לו רצון שיצליחו. אם אחד מהם יצליח, מי צריך אותו? אפשר יהיה לשכוח אותו."

כשאיש הלשכה אומר לי "לשכוח אותו", אני נזכר בתמונה המופלאה מסתיו של פטריארך של גארסיה מארקס על הרודן הדרום אמריקאי שנשכח בארמונו החרב, ישן על הרצפה על גב זרועו, מטיל יראה גם בזקנתו המופלגת. נתיניו, הזוכרים את כוחו, אינם מעזים להיכנס לשם, עד שהם רואים את הנשרים פורצים דרך החלונות ומבינים כי בא הקץ. "לכן העזנו אף אנו להיכנס, ובמקלט השומם מצאנו את עיי הגדוּלה, את הגוף המנוקר, את ידי הבתולה החלקות, וטבעת החותם של השררה ענודה על עצם האמה."

מתוך עיי החורבות של המוקטעה, נטול שליטה על פלסטין ששוסעה למאה חלקים, מלהטט הראיס בין ארבעת היורשים-שאינם-יורשים: אבו מאזן, אבו עלא, ג'יבריל רג'וב ומוחמד דחלאן. רק יורש אחד, החמישי, הרציני מכולם, מוגן מפני להטוטי הזקן: זהו מרואן ברגותי, המפקד העליון של גדודי התנזים, שנלכד לא רחוק מן המוקטעה, בבניין מגורים, ועצור בכלא ישראלי. לו היה בחוץ, אולי היה נופל גם הוא טרף לתקופה הסהרורית הזאת, שבה אמור כל ראש ממשלה פלסטיני חדש למצוא חן בו-זמנית בעיני בוש, שרון, ערפאת ושייח' יאסין, ולתמרן בהצלחה בין דיפלומטים, מתאבדים, פנאטים, פוליטיקאים, ארגוני ביון ועם מרושש השרוי במצור. זה משחק שהראיס משחק עד שכולם יבינו שלדבר אפשר רק איתו. שאין פרטנר אחר. בקריקטורה ישראלית צויר פעם הראיס מציץ מחלון המוקטעה על מרחבים חרבים ומעלי תימרות עשן ואומר ליורש דמיוני: בני, יום אחד, כל זה יהיה שלך.

"מה יקרה לאבו עלא?" שאלתי את איש חצרו הרעועה.

"הזקן יהרוס גם אותו. הוא כבר משגע אותו. מקיף אותו בבעיות בלתי פתירות. והכל מכלא המוקטעה, בלי לצאת משם, בלי לנאום, בלי להיפגש עם העם. העם בוטח היום, וגם זה בעירבון מוגבל, רק בו ובברגותי, בשני האסירים."

כמעט כל יושבי המוקטעה, זולת מנהיגם, יוצאים ובאים כרצונם. שני השערים פתוחים. ישראל יושבת מחוץ לעיר. לחלק מהאנשים רשיונות מעבר. ראש הממשלה הזמני אבו עלא נכנס פנימה לשיחות, וכשהוא צריך להיכנס לעזה מלווה אותו בחשאי שיירה של מאבטחי השב"כ הישראלי בכביש המחבר את חצי פלסטין של הגדה עם החצי השני, העזתי, הצחיח. לפעמים ממריאים בכירי המוקטעה דרך ירדן לארצות-הברית ולאירופה. הם נוסעים לשליחויות ולנופש, לפגישות מדיניות או מודיעיניות ולפגישות עם בני משפחותיהם וילדיהם שחיים לא אחת באירופה, כמו שני בניו של רמזי אל-ח'ורי, ראש לשכת הנשיא. פעם טיסות היו השעשוע של ערפאת. כמעט בכל שבוע היה טס במטוס הפלקון שקיבל מעיראק. הוא היה נוסע-שחקים-מתמיד, ועכשיו הוא לא יכול אפילו לנסוע ברכבו למרכז העיר.

בנובמבר 2002 הוגנב הנשיא הלא-בריא, בלי שאיש יראה, לבית-חולים פרטי המרוחק כקילומטר מהמצודה, כדי שכיס המרה שלו יצולם בסי-טי. זה הטיול הכי ארוך שעשה לאחרונה האיש ששהה חלק כה ניכר מחייו במטוסים. עד לאינתיפאדה האחרונה נהג הנשיא להמריא במסוקו הלבן מהמינחת הסמוך לביתו בעזה למשרד הזה ברמאללה או למשרדים אחרים ביריחו, בשכם או בבית לחם - נוחת בחצרותיהן הפנימיות של מצודות המשטרה הישנות. לפעמים המריא לעולם הגדול משדה התעופה החדש בעזה הנושא את שמו. מדי פעם שלחו לו גם המרוקאים או המצרים מטוסים לקחתו. שנים רבות, בעת שהפלסטיניות הייתה אומה ללא טריטוריה, עף היו"ר ממקום למקום, כמי שטווה באוויר את מפת פלסטין הדמיונית. הוא אהב את מהירות התגובה וההפתעה שבהגעתו, הקפיד כל העת שלא ייפרם האריג העדין של הכרה בינלאומית רופפת. אם תיאם יותר מדי עם המצרים, קפץ לעמאן כדי שהמלך לא ייעלב, ומשם היה קופץ לעיראק, לסוריה או לתימן. "במשך שנים," אמר לי בכיר שב"כ ותיק, "כשעקבנו אחר תנועתו, חשבנו שהוא נמצא במנוסה מתמדת מפנינו. תמיד רץ-טס. לא שוהה במקום אחד יותר מכמה שעות. עד שקלטנו שהאיש אינו חדל לרוץ בשל מנגנון נפשי שמשרת אותו בפוליטיקה ובהישרדות. בשנים ההן, כשנרדפנו על-ידי האובססיה ללכוד אותו, התקשינו לשים יד על המקום שבו יימצא."

עתה הוא עקוד למקומו. כבר שנתיים לא ראה אפילו את אשתו סוּהא, שאמה רימונדה טוויל גרה מול המוקטעה, גם לא את בתו היחידה זהווה. הוא מדבר איתן בטלפון, והוא דאג שמורה עזתית תסע לפאריז כדי להיות מטפלת לבתו ותדבר איתה רק ערבית. הוא מעביר להן, על-פי דיווחי מודיעין, כמאה אלף דולר לחודש. אך הטיסה היחידה המופיעה על צג הטיסות העתידי שלו, כך על-פי שמועות, היא של המסוק הצבאי הישראלי שיגרש אותו באחד הלילות לשטחי חיזבאללה בלבנון.

בארוחת הבוקר, בין שמונה וחצי ותשע וחצי, הוא מספר בדיחות. יושב עם רמזי אל-ח'ורי איש סודו, עם נביל אבו רודינה הדיסקרטי היודע-כל - איש הקשר לאשת הנשיא בפאריז - ולפעמים עם רופאו הד"ר עומר דאקה או עם יוסף אבו לבדה, נאמנו, מפקד מעגל השומרים הקרוב שמגונן על היו"ר. או עם אורחים. הראיס אוכל מעט ועוקץ הרבה. מתבדח על משלחות שביקרו אצלו, על שרים, על ישראלים. על ראשי ארגוני הביטחון. עקיצות מלטפות או קטלניות, לפי ריח הנאמנות או הבגידה.

"על-פי הבדיחה אתה יודע מייד מהו מעמד האיש באותו יום אצל הראיס," סיפר לי איש לשכת אבו עלא, "בדיחה עוקצנית על ראש הממשלה בנוכחות רבים אומרת שיש בעיה איתו. שהראיס לא מרוצה," ומיד הדבר נפוץ מהשולחן למעגל רחב יותר בבניין, עובר פרשנות, מתפשט במעגלים הולכים ומתרחבים, עף כציפור פטפטנית העירה, למערכות העיתונים, לערוצי הטלוויזיה הפרטיים, ואחרי כמה שעות כל פלסטין כבר יודעת את המסר שראשיתו בתופי הטם-טם של ארוחת הבוקר או הצהריים של הראיס. זו דרכו לשרטט את מפת היחסים היומית. התחזית לימים הקרובים. מי עלה, מי ירד, מי יצ'ופר ומי ייענש. ועם זאת גם ברור כי איש לא ייענש בחומרה, איש לא ייעלם, איש לא יירצח. הנשיא הוא אב כעסן, אך לא אכזר. איש גם לא ינותק לצמיתות. תמיד יישמר קשר.

יש בדיחה ידועה במוקטעה, שאפילו הראיס עצמו מכיר. שומר הראש שלו רואה במכה, בעת שהם עולים לרגל, שהראיס מיידה רק שש אבנים במקום השבע המקובלות על מקומו של השטן - בור שבמרכזו עמוד. את האבן השביעית מניח הראיס בכיסו. השומר נדהם ושואל: הרי צריך לזרוק שבע? שתוק טיפש, עונה לו הראיס, אם אתקל בשטן אראה לו שזרקתי רק שש. גם השטן הוא פרטנר. זו הסיבה שיש נושאים ונותנים ישראלים מנוסים שפגשו בו ומאמינים שלא יהיה תחליף לאיש הזה בשלב שבו ידובר על הסוגיות הקשות מכל: חלוקת ירושלים, זכות השיבה. המוקשים הגדולים.

בתשע וחצי, אחרי ארוחת הבוקר, מתחיל אבו עמאר לקרוא חומרים. הוא קורא שקדן, חסיד גדול של ניירות ודו"חות. עתה כשהוא כלוא, הקריאה הפכה לעיסוקו המרכזי. קריאה ושיחות טלפון שבאמצעותן הוא טווה את רשת השליטה שלו על פלסטין השסועה על-ידי מאה מחסומים וכיתורים וסגרים ישראלים, מחולקת להמון פיסות כפאזל שחלקיו נפזרו. זו רשת שליטה דקה, רופפת, לא אחת מחוררת, שמתחתיה משתרע כמעט כאוס בארץ של קבוצות וכוחות מקומיים ומיליציות קטנות שעם כולן הוא מנסה לשמור על קשר. לדבר, לשלם, לפייס, לרסן. הוא יודע הכל. לא שולט בכל, אבל יודע. העוזרים מגישים לו מכשירי טלפון ניידים שהם מחליפים כל הזמן: הנה זכריה מגדודי אל-אקצא במחנה ג'נין. והנה הבחור משכם. פה פרץ סכסוך בין הקצב הנוצרי למשפחת המוסלמי שנרצח ונדרשת הפסקת אש בין שתי משפחות, ושם נרצח אחיו של ראש העיר.

במשרדו הקטן הוא מדבר בטלפון וקורא עד ארוחת הצהריים, ואחרי ארוחת צהריים, ובלילה. קורא מסמכי ביון יומיים של ארגוניו, מכתבי אזרחים, דו"חות זרים, עיתונים, תרגומים מן העיתונות הישראלית ומן העיתונות הזרה, פניות, פתקים, הלשנות, הזמנות, ברכות וקללות. מכשירי הפקס פולטים בלי הרף מסמכים שבראשם מתנוסס סמל הנשר הפלסטיני.

כשאני נכנס למוקטעה, מרחק שעה בלבד מביתי בתל-אביב, הראיס יושב במשרדו וקורא. בחצר, מתחת לגשר הרעפים, מוביל אותי המלווה החמוש אל הכניסה החבויה למחצה של המצודה הישנה. שתי יריעות ברזנט עבות סוגרות, כשני חלקיה של חזייה עצומה, על שתי סוללות שקים שביניהן נפער המעבר הצר, הנסתר, המוביל פנימה. גרם המדרגות עולה אל לשכתו של הנשיא. כשאני מטפס במדרגות ומציץ במסדרונות הנפתחים בכל קומה, נראית לי טירת הראיס כתפאורת סרט פעולה של ברוס ויליס על חילוץ שבויים מידי הווייטקונג. המצודה היא מבנה צבאי-משרדי של מסדרונות צרים וחדרים מוארי ניאון עם שטיחי לבד אפור, שהפך למבוך סהרורי של עמדות פלדה עם חרכי ירי, עמדות שקים וערימות לא-צפויות של חביות 200 ליטר שמולאו בבטון והוצבו ליד החלונות או במעברים. בכל פינה או מסדרון עומדים או יושבים חייל, קצין או גבר חמוש שמשוחח עם חברו.

לכאן אמורה, כבר חודשים, לפרוץ יחידת עילית ישראלית שתגיע בשעה שהיא תמיד בין חושך לאור. עליה להיכנס בו-זמנית מכל פתח ולהרוג את הראיס, שליט פלסטין ואסיר הבניין, או לחטוף אותו ולהוציאו במהירות מסחררת אל המסוק שיחכה בחוץ ויגרש אותו אל מעבר לגבול, ללבנון או לכל מקום אחר שבו ניתן יהיה להניחו ולצאת בשלום, בלי להיתקל בהגנה אנטי אווירית יעילה ובלי להסתכן בניתוק יחסים. כל מי שנמצא בבניין יודע כיצד מתרחשים מבצעים כאלה. הם כבר אירעו במלחמה הארוכה המתמשכת שבין ישראלים ופלסטינים, בתוניס ובלבנון. הפורצים וגם הממתינים להם יודעים כי סוד ההצלחה או הכישלון תלוי בארכיטקטורה של המבוך. הוא יחרוץ גורלם של רבים. האם יהיה מהיר ונטול הרוגים או איטי יותר ומדמם? דלת ברזל שלא הייתה לילה לפני פריצה, פתח שנחסם או נפתח מחדש, עמדה חדשה - הכל יקבע גורלות. עשרים וחמש שניות של עיכוב במקום חמש שניות, ומבצע מזהיר הופך לאסון. זמן רב דרוכים השומרים, ממתינים, מותשים, כמו בני משפחה ליד מיטתו של איש חולה מאוד.

עכשיו אני מטפס, כתב ישראלי, איש האויב, במדרגות הצרות. זו הרגשה מוזרה שאתה חש בה לא אחת בימים אלה במפגשים בין ישראלים לפלסטינים - אותה היכרות אינטימית של שכנים אויבים, ואותה לחימה מחודשת בין אנשי ביטחון שרק לפני שלוש שנים החליפו מידע, הצליבו מסמכים, לכדו יחד קיצונים והתבדחו על גיל מנהיגיהם. אני מציץ בחדרי השומרים שבכל אחד מהם מוצבות ארבע מיטות ברזל. אני רושם בפנקסי, בלי שאיש ימנע ממני, עמדות, חביות, חלונות, מראהו של חייל שחור עם נשקו האוטומטי. חדר מטבח, חדר משרד. החדרים גדושים במכונות צילום ומקלעים, במגרסות ומדפסות, בחיילים, פקידים ואנשי סוד, מקורבים וקצינים. אחת לכמה ימים, בעת שסיור ישראלי חולף קצת קרוב מדי למוקטעה או כשכוח ישראלי נכנס לעיר, מוכרזת במיתחם כוננות. חיילים תופסים עמדות קרב עד שהכל עובר.

שוכני המוקטעה יודעים היטב שיש ישראלים המאמינים שחיסול או גירוש הראיס יהיו משגה פטאלי שימנע כל הסכם בעתיד, ושיש ישראלים אחרים הרואים בגירוש הראיס מעין ראשית גאולה, עניין כמעט דתי, כמו גירוש שדים - החיסול הגדול מכולם שישים סוף-סוף קץ לטרור. אנשי ביטחון פלסטינים ויועצים צבאיים כמו ממדוח נופל ואחרים יודעים כי לשר הביטחון הישראלי שאול מופז יש אובססיה - שקציניו מתבדחים עליה ומכנים אותה ערפאתומניה - לחסל את הראיס. הם יודעים שראש המוסד החדש מאיר דגן, הדמות החשאית שעברה גדוש בפעולות ובהצעות פרועות, יסתפק בהוראה קצרה של ראש הממשלה כדי לשים קץ לחיי ערפאת. יש בין השניים כבר שנים רבות הבנה עמוקה ואותה ראיית עולם סכסוכית-פסימית. כולם יודעים גם כי הצבא הוא הממונה הבלעדי על כל מבצע במוקטעה, ושאלוף פיקוד מרכז משה קפלינסקי יהיה איפוא אחראי אישית לכל מבצע. גם אין זה סוד שהצבא והאלוף קפלינסקי אינם חסידיה של פעולה התקפית נחרצת במוקטעה. מהומת האלוהים הצפויה אחרי גירושו או חיסולו של הראיס תיפול על ראשם של האלוף ואנשיו.

ארגוני הביון של ערפאת ושרון מכירים היטב זה את זה. לישראלים יתרון טכני עצום, אבל גם הצד הפלסטיני מכיר היטב את נפש הישראלים. שנים רבות מאוד הם פועלים זה מול זה, ולזמן-מה גם פעלו זה עם זה. "וכבר קרה בשנתיים האלה," אמר לי ממדוח נופל, "שחברים ישראלים טילפנו ואמרו לי: ממדוח תיזהר. אולי נבקר אתכם הלילה. רמזו שישראל עומדת לפרוץ למוקטעה. ישראלים שהכרתי בשנים השקטות ושנשארו חברים, אוהבים להראות לי: הנה ממדוח, אנחנו מחבבים אותך, אבל לא יכולים לעשות במצב הזה שום דבר למענך. רק להזהיר אותך."

"כמוך," הוא פונה אלי וצוחק, "אם תדע שעומדים להרוג אותי, לא תטלפן?"

"אטלפן," אני מבטיח כשאנחנו יושבים מדברים בסטונס, בית-הקפה השקוף כקוביית זכוכית הממוקם לא הרחק מן המוקטעה. נופל צוחק. הוא איש מבוגר ומלא חיים, בדחן המביט באירוניה גם על מחנהו ואינו חושש מאיש.

לצד הוויכוח העקרוני אם יש להרוג או לגרש את הראיס ומה יהיו ההשלכות - שכן זהו מין נשק יום הדין, אפקטיבי כל עוד הוא אינו ממומש - מתקיים בחשאי גם דיון אחר, מבצעי. לא פתור. "כי הדבר הכי מסובך בפעולת הפריצה הזאת," אמר לי קצין ישראלי, יזם היי-טק כיום שבעבר הלא רחוק פיקד על צוותי פריצה, "הוא שבמקרה היוצא דופן מאוד הזה של חטיפת הראיס על-ידי ישראל מתוך המוקטעה - בן הערובה שיש לחלץ בריא ושלם הוא גם החוטף. וזה טרם נעשה. הניצול הוא היורה. לאיש שיש להוציא משם יש אקדח אישי. הוא זקן ונואש כמי שנדחף אל הפינה האחרונה ואין ממנה מוצא. לדעתי יש 30 אחוז סיכוי שערפאת יחולץ בריא ושלם מן הבניין.

אני מתאר לי שהמבצע כבר מוכן. ההכנות הושלמו, עץ האפשרויות כפי שזה נקרא אצלנו כבר שורטט. אבל מקרה כזה טרם אירע לנו. גם אם יספיק הראיס לשלוף אקדח ויפגע בחייל הראשון והחייל השני או הכלב ישתלטו עליו - זו כבר פעולה מוצלחת. צריך להיות מנגנון הפתעה מוחלט. צריכה להיות פעולה בלי מכשול, בלי גז כמו באופציה המוסקבאית. הוא זקן מדי לגז. לך תדע איך יפעל אם תהיה לו שהות. האם כמו ברגותי יסגיר עצמו, או אם יכניס לעצמו כדור בראש כמו באופציית איינדה. ישמע רעש, יבין שיש מצב של השתלטות, וילך על אופצית המרטיר. זה אסון. ונגיד שהוא כבר חולץ בריא ושלם וחייכן. מה קורה ביום שאחרי? זה השיקול המכריע. אבל זה כבר עניין לפוליטיקאים." האיש הצעיר שמדבר איתי אינו דוגל בפעולה. הוא סוגר עכשיו עיסקה טובה בתחום שלו, וישמח לימים שקטים יותר.

בקומה השלישית, קומת הראיס, יש בכל החלונות תריסי ברזל אטומים. כשאתה פותח אותם, חודרים לתוך הקומה אבק ואפר מחלקי המיתחם הלא סלולים, מההריסות המקיפות את המצודה ומעבודות התבצרות שנעשות שם כל הזמן כמין רפלקס של התקפדות. המסדרון בקומת הראיס צר, ויש בו מין דלפק קבלה-מרכזייה סגור בזכוכית. חייל שחור, חמוש, יושב בקצה, אבל לפעמים הוא קם והולך לחדר אחר. אין זקיפים מתוחים. ימינה מן המדרגות מוביל המסדרון אל משרדו הקטן של רמזי אל-ח'ורי, המקורב מכולם, המזכיר האישי היודע-כל, המנהל גם את ענייניו הפרטיים של הנשיא. הוא איש משופם, חייכן, גדול מדי לחדרו הצר שדחוסים בו מכשירי פקס, מדפסות ומחשבים, ולצידם מיתקן ישראלי קטן נגד יתושים שתוקפים את החדרים כל לילה.

מכשיר טלוויזיה מקרין תוכנית בוקר לילדים בערוץ הסעודי אמ-בי-סי. "תראה," אומר המזכיר רמזי, "יש הפרעות כל הזמן." ואכן, המסך ששידר לפני רגע תמונה צלולה מתנפץ פתאום לעשרות ריבועים. התמונה מתפרקת. הם מאמינים שזוהי פעולתו של המזל"ט הישראלי שחג מעל המוקטעה ומצלם. בכל פעם שהוא עובר מול צלחת הלוויין יש הפרעה. את המרגל התלוי מעל חייהם, שאין בהם רגע בלי האזנה או תצפית, הם מכנים "אוּם כּאמל". זהו כינוי שנוהגים להדביק בשכונה צפופה לשכנה פטפטנית שרואה הכל ומספרת הכל לכולם.

ליד המזכיר אני רואה, כמו בחדרים אחרים, כספת קטנה של 'סייפגארד'. אלה הם גינוני חשאיות במקום היודע כי כולו פרוש לעיני האויב. שהוא שקוף. הטלפון מצלצל בלי הרף. איש אינו מדבר בגלוי בסלולרי שלו, כאילו נעלמו מפה כולם. גם שלי נשאר למטה. חייל פלסטיני חמוש בקלצ'ניקוב לקח את התיק שלי וביקש שאשאיר אצלו גם את הנייד.

לאנשי לשכת הראיס במוקטעה יש מערכת תקשורת מוזרה הבנויה על תעתוע, ומורכבת מעשרות מכשירי טלפון סלולריים שונים - ישראליים של אורנג', סלקום ופלאפון, פלסטיניים של רשת ג'וואל הנחשבים בטוחים קצת יותר, ואירופיים. הם מחליפים ביניהם כל הזמן. "בעולם אין עוד שלטון מואזן כמונו," אומר לי איש המשרד. "כל מכשיר שלנו, כל מילה בחדר. בדקנו את רוב החדרים. נדמה שלפחות משרד הראיס נקי מהאזנה. אבל יש אלף שיטות האזנה, ויש המזל"ט." לכן הם מחליפים בלי הרף מכשירים, לבלבל את האויב, ומדברים ביניהם במין שפת קוד פנימית. גם זה חלק מן המצור על המוקטעה. התחושה שגם כאשר אין פריצה פנימה, המקום נפלש בלי הרף.

"בגלל כל ההאזנות אני מאמין," אמר לי קצין בכיר שפרש לא מזמן מהצבא ומכיר את המערכת על בוריה, "שיש שתי אפשרויות, ושתיהן אינן מובילות לפעולת חיסול או גירוש. או שהראיס מנהל מהמוקטעה פעילות התקפית נגדנו, שולח חוליות טרור או פקודות, ואז כדאי להשאיר אותו פה, כי אתה שומע היטב כל מילה שלו, וזה הכי נוח. ואם הוא לא מנהל מפה פעילות כזאת - אז למה להרוג אותו או לגרש אותו ולעורר עלינו כעס עצום? מאז שפרשתי מן הצבא פגשתי לא מעט בכירים פלסטינים וגיליתי משהו שלא ידעתי קודם: שככל שהם ביקורתיים על הראיס ועל כשלונותיו וככל שהם מתבדחים על חשבונו - ערפאת הוא האבא שלהם. נקודה. יש לו מעמד של חצי אל, ואל לנו לחלום לחסל אותו. כל טביעת אצבע שלנו על מוות של הראיס תתקע את התהליך לעשר שנים."

"ובשטח, זה אפשרי?" שאלתי את האיש הנינוח היושב מולי בבית-קפה תל-אביבי על מרפסת בית ציוני אמריקה.

"מבחינת ביצוע שום בעיה. אין פינה בבניין שאנו לא מכירים. אין פערי מידע. עשינו מבצעים מסובכים מזה. הצבא לא נלהב לעניין בגלל סכנת היום שאחרי, אבל צה"ל הוא ארגון הייררכי-ביורוקרטי שמונע על-ידי אינטרסים אישיים. הגנרלים יודעים שהשר הממונה עליהם מופז הוא פבלובי בנושא ערפאת, ולכן הם גם יספקו לו את ההתלהמות שהוא אוהב לשמוע. הם ידברו על החיסול אבל יזהירו, כדי שיהיה להם כיסוי תחת. מה אם הבחור יקבל התקף לב תוך כדי החילוץ המוצלח?"

במקום האחר, זה שבו קוראים כל מה שמתחולל בתוך המוקטעה, שגם בו הביקורים שלי נרשמים אולי באיזה "דו"ח אירועים" יומי של העוקבים, הולך ונרקם מהלך חדש. חד-צדדי, כאילו היריב כבר נעלם. בפגישה דיסקרטית עם ראשי האגפים של המוסד מתבטא שרון בפעם הראשונה על כך שבעוד כשנה וחצי בערך, במהלך 2005, לא יהיו יותר יישובים ישראליים ברצועת עזה.

"אף אחד לא נפל מהכיסא," יצטט אלכס פישמן ב-2005 את המזכיר הצבאי של שרון, האלוף יואב גלנט. "אני גם לא זוכר שנשמעו הערות מיוחדות... אני זוכר את ראש הממשלה מנחה את גיורא איילנד לקראת כניסתו לתפקיד ראש המועצה לביטחון לאומי בסוף 2003 ואומר לו גם: נדרשת תוכנית שהמוטיב המרכזי שלה הוא שברצועת עזה יירדו כל היישובים. כולם. למיטב הבנתי רעיון ההתנתקות הבשיל כשראש הממשלה הבין בקיץ 2003 שאין תוחלת לממשלתו של אבו מאזן. שאין עם מי לדבר. הפיגוע בקו 2 בירושלים סימל את חזרתו של ערפאת למרכז הבמה. אז להערכתי גמלה בליבו ההחלטה."

מחלון המוקטעה, שחציו אטום בתריס ברזל, אני רואה צלע הר, חורשת אורנים, קבוצת בתי אבן ישנים ובהם גם ביתה של חנאן עשראווי. בין הגבעות צפונית לפה הותקפה ביום האחרון של שנת 1938 שיירה צבאית בריטית שבה נסע גם המומחה לטרור סר צ'רלס אוגוסטינוס טיגרט, שהוזעק לפלשתינה כדי לייעץ לממשלת הוד מלכותה איך לדכא את המרד הערבי. הוא הציע גדר גבול בצפון, מאות מצדיות קטנות ומצודות גדולות.

לכשייבנו הן תישאנה את שמו. המוקטעה היא מצודת טיגרט. היא נבנתה על-ידי חברת בנייה ארץ-ישראלית כדי להילחם בטרור. סביבה פרושה עתה העיר רמאללה. עיר מעורבת, נוצרית-מוסלמית, מלאת חיים למרות המצב, יפה, גדושה בשלטי פרסומת לסיגריות, שוקולד, המבורגרים, טלפונים סלולריים, ולצידם השלטים הרשלניים של הקמפיין הגדול של המוות, קמפיין אפקטיבי יותר מזה של בנטון או של מרלבורו, קמפיין השהידים העולים במדרגות לגן עדן.

קירות הבתים, הכספומטים, פסלי האריות משיש - הכל מכוסה בצילומי מתאבדים והרוגי אינתיפאדה. ילדים שיצאו מביתם ונורו באש חיילים, פלאחים מבוגרים ונערים מתאבדים שהחריבו בתי-קפה ואוטובוסים בלב ישראל, נערים שתודעת מותם טבועה במבטם וכאלה שמתו בבלי דעת, בחורים עם נשקם האוטומטי ונערי בית-הספר שמחייכים לצלם משפחתי. לצידם גם תצלומים של אדוארד סעיד, האינטלקטואל האמריקאי שלא סלח לראיס על אוסלו. רק בכיכר אל-מנארה, מעל כל השלטים, התנוסס זמן-מה שלט גדול שחור לבן של האב הגדול הכלוא בלב העיר, הראיס. "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד," כתב הקופירייטר לצד תמונתו. למרגלות השלט סיפר לי מקומי את הבדיחה החדשה שם: "בדרום אפריקה ישב מנדלה 35 שנים בכלא כדי לשחרר את העם שלו. פה העם יושב 35 שנים כדי לשחרר את המנהיג שלו." הומור עצמי הוא כלי הישרדות פלסטיני נפוץ.

עתה יש תכונה במסדרון. מישהו בא לקחת אותי אל קצהו האחר. במשרד צר כמשרדו של המזכיר עומדים ארבעה גברים בחליפות כהות, יועציו של הנשיא ושל שר האוצר החדש סלאם פיאד, והם מקיפים איש זקן ונמוך. זהו שליטה של המדינה הלא קיימת, הנשיא, האסיר, שבאחד ביולי שנת 94', כמעט לפני עשר שנים, הגיע בסערת אבק מן המדבר המצרי אל עזה כמלך השב אל מולדתו האבודה. עתה נדמה שהאיש הצטמק כמו החלום, הלבין, החוויר, חלה. בחדר הצר אני עומד מול מי שבדם ואש, במטענים ובחוליות מחבלים, בנאומי הפחדה ובבדיות הירואיות, צץ לפני כמעט ארבעים שנים מן האלמוניות והתחבר מייד בתודעה הישראלית לכל החרדות, השנאה, רגש האשמה, והפחד מן הרצון לכלותנו.

הוא נמוך קומה ושברירי למראה כילד לא בריא, מעוטר בזקן זיפים לבן ולבוש במדי הצבא המיוחדים שלו - כאפייה, חגורת אקדח - והוא מחייך לקראתי כאילו היינו חברים טובים שהופרדו לפני שנים. הוא מושיט את ידיו ומאמץ אותי אל ליבו, מניח את ראשו על כתפי הימנית ואחר על השמאלית במעין מחוות נשיקה. בימים השקטים של אחרי אוסלו, בעת שהישראלים התחילו להבחין בפרטים האנושיים הקטנים של הדמות שכה אהבו לתעב, הלכתי בעקבותיו, מדבר עם רבים שהכירוהו. אחד אמר לי שחש כי הוא נמצא במחיצת ליצן שהתנהגותו מכסה כמסיכה על תפיסה מהירה וחדה כתער, ואחר דיבר על תמהוני בעל מבנה נפשי סבוך ולא מפוענח. איש ארגון בינלאומי סיפר לי על שלוש שעות של שיחה רעה שבה הרגיש שהוא יושב עם מוכתר זעוף של כפר נידח. "מעולם," אמר לי אורי סביר, אחד מן הבכירים במקורביו הישראלים של ערפאת, "לא נתקלתי בדמות מנהיג כה תמהונית. לפעמים אני חושב שדמות של מנהיג יחיד שמקבל לבדו את ההחלטות הגורליות היא תמיד פתולוגית מעצם טבעה. עד היום, אחרי מאות שעות של משא ומתן צמוד, אין לי המפתח האמיתי לנפשו. אופן הדיבור שלו, התקפות הזעם שאחריהן מתקבלת החלטה קרה. תחושת האנדרדוג שלו לצד הרגשת ניצחון, עם כושר ספיגה אדיר של השפלות נוראות. המניפולטיביות, החום שהוא מקרין אליך כאילו אתה האדם היחידי בעולם, ומצד שני ההרגשה שהוא בתוך בועה סגורה וקפואה שלאף אחד אין באמת גישה אליה."

הנשיא נעמד מחייך לצילום שלי ואינו זז. הוא כמו ילד צייתן הרוצה להתחבב עליך, דמות ציורית מגוחכת, עם שורה קטנה של דגלוני ארצות מתכתיים הנעוצים בדשי הז'אקט שלו כמדליות, וביניהם גם דגל פלסטין ודגל משולב של פלסטין וישראל. "לפעמים אתה מצלם אותו מצד ימין," אמר לי הצלם הפלסטיני שעובד שם כבר שנים, "והוא נראה איש פשוט ונדיב, ואתה מצלם אותו מצד שמאל והוא איש כעוס וקשה. גם הזמן שינה אותו. לפני שש שנים צילמתי איש צעיר, שמח ואנרגטי, ועכשיו זהו איש זקן ומאוכזב." הנשיא מחבק את לטיף דורי שאיתו באתי. הוא מכיר אותו היטב. הוא מנשקו על פניו, ואחר לופתות ידיו את עורפו של דורי כדי לנשקו על מצחו לאות אהבה וקירבה. יש לו ידיים רכות שעורן חיוור מאוד, כמעט לבן, הזרוע בהרות חומות. ציפורניו צהובות מעט.

ככל מי שנפגש עם הראיס, אני זוכר את טעמה המפתיע של לחיצת היד הרכה והרפה שלו, את הניגוד החריף שבין התלבושת צבאית, זקן הזיפים והאקדח, לבין התנהגותו הביתית, הליצנית כמעט, המנומסת מאוד, את ההפתעה מהאינטימיות שהאיש יוצר מייד ובה נמוג ונשכח מראהו הפיזי ונוצרת תחושת קירבה, את חיבוקיו ונשיקותיו החולפות ליד עור הלחי, את הדרך שבה הוא לוחץ את כתפך או מאמץ אותך אליו.

ימי ערפאת ספורים, קבעה לשכת שרון בתחילת אוקטובר 2003, כשהעיתונים ואתרי האינטרנט הישראליים התמלאו פתאום בשמועות עקשניות ודיווחי מודיעין על מותו הקרוב, בד בבד עם האיומים והשמועות על ההחלטה לסלקו. הוא נראה תשוש. דו"ח מודיעין דיבר על מחלת כבד קשה. העיתון א-שרק אל-אווסט היוצא בלונדון דיווח בתשעה באוקטובר כי גורם פלסטיני בכיר אמר שלערפאת גידול במעי הגס שייתכן כי הוא סרטני וידרוש ניתוח. הוא איבד שמונה קילוגרמים ממשקלו. "מצבו גרוע ממצב האפיפיור." אחרים דיווחו על התקף לב קל. "וירוס," הייתה גירסת המוקטעה. "וירוס מעיים ותשישות." האיש שמזה שנים נראה כחוש, נראה לי עתה אוורירי מאי-פעם. רופאים מצרים בדקו אותו באוקטובר לברר מה מצבו ואם הורעל על-ידי ישראל, כדברי שמועה עקשנית שנפוצה ברמאללה.

אבל עתה, במשרדו הממוקם ליד חדר השינה שלו, לוקח הראיס בשמחה, ממש כפו הדב, את צנצנת הדבש הקטנה תוצרת מכוורת קיבוץ יד מרדכי, שהביא לו דורי. בבניין הזה, שכולם מדברים בו בחשדנות עמוקה על הרעלה ישראלית, נוטל הראיס את הדבש וצוחק. "מתוק למתוק," אומר לו דורי בערבית, והראיס מנשקו. אין הוא בריא, אבל גם אין הוא נוטה למות כפי שתיאר הדו"ח שנגע במשאלת הלב של שרון. הוא איש בן שבעים וארבע שעבר מלחמה ונדודים ובגידות, שרד את התרסקות מטוס הסופר אנטונוב 26 שלו במדבר הלובי באפריל 92', שב למולדת ב-94', ואחרי כמה שנות משא ומתן מפרך צלל במלחמה מחודשת שהוליכה לשנתיים שבהן הוא נמצא כמעט ללא תנועה.

יש מבקרים שאומרים ששב והשמין מעט, אבל אחד ממקורביו אומר לי שההשמנה היא "המסמכים שהוא מכניס לכיסי הז'אקט והחולצה שלו שמעבים את חזותו." אלה מסמכים שהוא שולף ברגע הנכון כשבא אורח, כאילו הוא ארכיון קטן של זיכרון - איש שאפילו בלי לזוז יודע מה קורה בכל פינה של פלסטין. אט-אט דוחפים אותנו ארבעת הגברים החוצה מן החדר, והוא נשאר לעמוד שם, איש קטן הניצב בין גברים חסונים הרבה יותר ממנו הנראים כמו שייכים לגזע אחר. הם הכניסו אותך לחדר - והם דוחפים אותך בעדינות כשתם זמנך. הראיס המביט בנו נראה לרגע כילד שנחטף ממנו הצעצוע שלו, אבל ללשכה סדר היום שלה, וההצגה חייבת להימשך.