» חזרה לאתר

© כל הזכויות שמורות
לחרגול הוצאה לאור
בכפוף לתנאי השימוש


שם הספר: משהו רענן
שם המחבר: פ. ג'. וודהאוס

Something Fresh
by P.G. Wodehouse

תרגום מאנגלית: דן דאור
מהדורה ראשונה, מארס 2008
מספר עמודים: 232
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
איור מאת ירמי פינקוס
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 84 ₪
מסת"ב 978-965-13-1978-5
דאנאקוד: 497-1122

    פ. ג'. וודהאוס  | משהו רענן   > חדר קריאה

 

שמש של בוקר אביב נאה הרעיפה חן ונועם על העיר לונדון. דומה שחומה המרענן הפיח נמרצוּת חדשה בפיקדילי, בתחבורה ובהולכי הרגל כאחד, נהגי אוטובוסים התלוצצו, ואפילו עווית השפתיים של המסיעים את אדוניהם פינתה מקום לחיוכים לא בלתי חביבים. שוטרים שרקו בעמדותיהם, לבלרים טיילו בדרכם לעבודה, קבצנים נטלו על עצמם לשכנע זרים גמורים לשאת בעול פרנסתם באותו עזוז אופטימי שמבדיל בין הצלחה וכישלון. היה זה אחד מאותם בקרים שמחים.

בדיוק בשעה תשע נפתחה דלת הבית מספר 7א ברחוב אראנדל, כיכר לסטר, ואיש צעיר יצא מהבית.

מכל המקומות בלונדון שיאה להם הביטוי "קופאים על שמריהם", אין מתאים לתיאור זה יותר מרחוב אראנדל, כיכר לסטר. כשהולכים במדרכה הצפונית של הכיכר, בנקודה שבה היא מתחברת לפיקדילי, אפשר רק בדוחק להבחין במיפתח הצר של הרחוב ללא מוצא.

יומם ולילה הנחשול האנושי גועש על פניו, ומתעלם ממנו. פחות מארבעים מטר אורכו, ואם כי יש בו שני מלונות, הם לא מלונות אופנתיים. רחוב אראנדל הוא אכן מקום שקופא על שמריו.

בצורתו רחוב אראנדל הוא בדיוק כמו כדי האבן השטוחים שמאחסנים בהם יין איטלקי מהמין הזול. הצוואר הצר שמוביל מכיכר לסטר נפתח בבת-אחת לחצר קטנה. בשני צדדים שלה יש מלונות, והצד השלישי כולו מגורים מרוהטים למי שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. את המגורים האלה עומדים להרוס בכל רגע בשם הקידמה על-מנת לפנות מקום למלון נוסף, אבל גורלם זה לעולם אינו מתממש, וכפי שהם עומדים כיום, סביר מאוד להניח שיעמדו כך עוד דורות.

הם מספקים חדרים בודדים בגודל ממוצע, ויש בהם מיטה שמוסתרת ביום מאחורי פרגוד חבוט, שולחן, כיסא נוח, כיסא קשה, מכתבה ואמבט עגול עשוי בדיל, שכמו המיטה גם הוא נכנס למסתור אחרי שמלאכתו המועילה נעשית. ואפשר לשכור אחד מחדרים אלה, כולל ארוחת בוקר, בלירה אחת לשבוע.

אָש מרסוֹן עשה כך. הוא שכר חדר חזיתי בקומה השנייה של מספר 7א.
עשרים ושש שנים לפני שמתחיל סיפור זה נולד לכבוד הכומר ג'וזף מרסון ולאשתו שרה, ממאץ' מידלפורד, שרופשייר, בן. הבן הזה שנקרא אש, על שם דוד עשיר שבמרוצת השנים התכחש להם והוריש את כספו לצדקה, נרשם בבוא העת ללמוד תיאולוגיה באוקספורד. עד כמה שאפשר לגלות מהרשומות של אותן שנים, הוא לא למד הרבה תיאולוגיה, אבל הוא הצליח לרוץ מייל בארבע וחצי דקות וחצי מייל לא פחות מהר, והכל כיבדו אותו על מחקריו באמנות הקפיצה לרוחק.

הוא הבטיח לעצמו את עיטור האתלט ושימח אלפים כשניצח את קיימברידג' במירוצי המייל והחצי מייל שנתיים ברציפות, אבל מחמת הלחץ של עיסוקים אחרים, נבצר ממנו לרוע המזל לכתוב עבודה כלשהי, וכשהגיעה שעת הפרידה הוא היה במיוחד לא מתאים לאף אחד מהמקצועות המלומדים. עם זאת הוא הצליח לקבל מין תואר, שהיה בו די לקרוא לעצמו בוגר מדעי הרוח, וכשתפס שאפשר לרמות חלק מהאנשים חלק מן הזמן, הציע את עצמו בתור מורה פרטי, ואף השיג שורה של תלמידים. אחרי שחסך מעט כסף בעיסוק הנורא הזה, בא אש ללונדון וניסה לעבוד בעיתון. אחרי שנתיים של הצלחה מתונה הוא בא בדברים עם ההוצאה לאור 'ממותה'.

ההוצאה לאור 'ממותה', השולטת בכמה עיתונים חשובים, שבועונים אחדים, ועוד כמה דברים, אינה בזה למעותיהם של נערי שליחויות ולבלרים זוטרים. אחד המפעלים המכניסים המרובים של ההוצאה הייתה סידרה של סיפורי פשע והרפתקאות בכריכה רכה. כאן מצא אש את המקום המתאים לו. ספרי 'עלילותיו של גרידלי קווייל: חוקר', החביבים כל-כך על פלח מסוים של קהל הקוראים, הם פרי עבודתו. עד שהגיעו אש ומר קווייל, כתבו ב'ספריית האומץ הבריטי' אנשים רבים והיא כללה את עלילותיהם של גיבורים רבים; אבל גרידלי קווייל היה לדעת הבעלים התגשמותו של אידיאל, והם מינו את אש לתפקיד העורך היחיד של 'ספריית האומץ הבריטי' כולה. ומאז הוא חי על המשכורת הדלה ששילמו לו תמורת עבודות אלה.

וכך קרה שבאותו בוקר של חודש מאי היה אש ברחוב אראנדל, כיכר לסטר.

הוא היה גבר צעיר גבוה, בנוי היטב ונראה בכושר, עיניו חדות וסנטרו תקיף, ובשעה שסגר את דלת הכניסה מאחוריו, הוא לבש סוודר, מכנסי פלאנל ונעלי התעמלות עם סוליות גומי. בידו האחת החזיק אלות הודיות, ובאחרת חבל קפיצה.

אחרי ששאף ונשף את אוויר הבוקר באורח מדוד וקפדני, שצופה בקי היה מזהה כ"נשימה העמוקה המדעית" הפופולרית כל-כך בימינו, הוא הניח את האלות, התאים את החבל והתחיל לקפוץ.

כשחושבים עד כמה לונדון, כמו כל עיר גדולה, מתעבת את תירגול הגוף, אלא אם יש לו איזו מטרה מיידית ומעשית, השלווה שבה עשה הגבר הצעיר את הדבר המוזר הזה הייתה מדהימה. כללי הפעילות הגופנית בלונדון מוגדרים היטב. אפשר לרוץ אם רצים אחרי כובע או אומניבוס, אפשר לקפוץ, אם עושים זאת על-מנת לחמוק ממונית או משום שמחליקים על קליפת בננה. אבל אם רצים כדי לפתח את הריאות או קופצים כי זה טוב לכבד, לונדון מענישה בלעג. היא מתגודדת ושולחת אצבע מבזה.

אבל הבוקר רחוב אראנדל קיבל את המחזה בשוויון נפש גמור. בקצה מערב נשען הבעלים של מלון פרוויטלי על קיר אכסנייתו, רוחו ריקה מכל תוכן; בקצה צפון עמד הבעלים של מלון מאתיס בגבו אל פונדק הדרכים שלו, וניכר היה בו שהוא לא חושב על כלום. בחלונות שונים של שני המלונות הופיעו פלגי גופם העליונים של המועסקים, ושום מועסק לא חדל לרגע מעבודתו כדי להפטיר הערה מזלזלת. אפילו הילדים ששרצו בחצר נמנעו מלגחך, והחתול המסורתי שהתגרד בגדר המשיך להתגרד בלי לזרוק מבט.

כל העניין יכול לשמש לקח חשוב למה שאיש צעיר יכול להשיג בסבלנות ובהתמדה. כששכר את החדר בחזית הקומה השנייה במספר 7א, הבין אש מרסון שהוא צריך לשכוח מתירגול הבוקר שנהפך לו לטבע שני, או לקרוא תיגר על החוקים הלא כתובים של לונדון ולהסתכן בלעג מצידה. הוא לא היסס זמן רב. כושר גופני היה התנ"ך שלו. בנושא ההתעמלות הוא היה מטורף מוצהר. הוא החליט לקרוא תיגר על לונדון.

בפעם הראשונה שהופיע ברחוב אראנדל בסוודר ומכנסי פלאנל, הוא עוד לא גמר סיבוב מעל לראשו עם האלות ההודיות שלו, וכבר משך אליו את תשומת ליבם של הצופים הבאים:

א. שני נהגי מוניות (אחד שתוי);
ב. ארבעה מלצרים ממלון מאתיס;
ג. שישה מלצרים ממלון פרוויטלי;
ד. שש חדרניות ממלון מאתיס;
ה. חמש חדרניות ממלון פרוויטלי;
ו. הבעלים של מלון מאתיס;
ז. הבעלים של מלון פרוויטלי;
ח. מנקה רחובות;
ט. אחד-עשר בטלנים חסרי ייחוד;
י. עשרים ושבעה ילדים;
יא. חתול.

הם כולם צחקו, אפילו החתול, והמשיכו לצחוק. הנהג השתוי קרא לאש 'ביל ביילי!', ואש המשיך לטלטל את האלות ההודיות שלו.

כעבור חודש - כזה הוא נס ההתמדה - הצטמצם הקהל לעשרים ושבעה הילדים. הם עדיין צחקו, אבל בלי השיכנוע המהדהד שהעניקה להם תמיכת המבוגרים.

ועכשיו, כעבור שלושה חודשים, השכונה, שקיבלה את אש ואת תרגילי הבוקר שלו כתופעת טבע, לא שמה אליו לב יותר.

בבוקר המסוים הזה אש מרסון קפץ במרץ גדול אף יותר מהרגיל אצלו. וזאת משום שרצה לגרש באמצעות עייפות גופנית איזה שמץ של אי-נחת שלנוכחותו בקרבו היה מודע מאז שקם מהמיטה. אותו צימאון לחיים משמעותיים יותר הוא משהו שבא עלינו באביב, וזה היה בוקר אביב נאה במיוחד. ממין הבקרים שהאוויר מעניק לנו תחושה של ציפה, תחושה שביום כזה הרי לא ייתכן שהדברים יתנהלו באותו תלם משמים, וליבנו אומר לנו שמשהו רומנטי ומלהיב עומד לקרות לנו. בבוקר כזה רואים אדונים זקנים ובריאי בשר מנפנפים פתאום במטריותיהם, ונימה של אופטימיות צורמנית מלווה את שריקותיו של נער השליחויות, שרואה את החיים נפתחים לפניו, רחבי ידיים ומפוארים.

אבל הרוח הדרום-מערבית של האביב נושאת עימה גם חרטה. אנחנו נדבקים באותה רוח מעורפלת של אי-שקט שמנשבת באוויר ומצטערים ששׁיחתְנו לריק את נעורינו.

זה מה שאש עשה. בעודו קופץ שם לב לתחושה המקננת בו שחבל שלא עבד יותר קשה באוקספורד, מה שהיה מאפשר לו לעשות משהו טוב יותר מלבלרות ספרותית בשירותה של הוצאת ספרים חסרת נשמה. מעולם לא חש בוודאות גמורה כל-כך שהוא חולה עד מוות מהשיגרה שלתוכה נפל. המחשבה שאחרי ארוחת בוקר יהיה עליו להתיישב ולייצר עוד הרפתקה של גרידלי קווייל היממה אותו כמו מכה ממה שהעיתונים מכנים תמיד "איזה מכשיר קהה". עצם המחשבה על גרידלי קווייל הייתה נתעבת בבוקר כזה, כשכל הבריאה זועקת אליו שהקיץ כבר בדרך ומעשים מפוארים עומדים אחר הכותל.

הקפיצה לא הביאה עימה מזור. הוא זרק את החבל ארצה ולקח את האלות ההודיות. גם אלה לא השביעו את נפשו. עלה בדעתו שכבר מזמן לא עשה את התרגילי לארסן שלו. אולי הם ירפאו אותו.

ג'נטלמן בשם לארסן, סגן בצבא הדני שחקר במשך שנים את האנטומיה של גוף האדם, פיתח זמן לא רב לפני כן סידרה של תרגילים. וברגע הנוכחי, על פני העולם כולו, שליחיו מתפתלים ומתעוותים לפי קווי הנקודות באיורים של ספרו המצוין. מפּיבְּלְס עד מפרץ באפין, זרועות ורגליים מונפות באלפיהן מדי יום מנקודה א' לנקודה ב' ושרירים רופסים מקבלים את הסמיכות המוצקה של גומי. תרגילי לארסן הם המילה האחרונה בהתעמלות. הם מפעילים כל סחוס בגוף. הם מגבירים את קצב זרימת הדם. הם מאפשרים לבן-אדם להפיל ארצה שור, אם זה מה שהוא רוצה, במחי כף אחת.

אבל הם לא מעוררים יראת כבוד. לאמיתו של דבר, בעיני מי שרואה אותם פתאום, ללא אזהרה ובפעם הראשונה, הם מגוחכים להפליא. הנרי מלך אנגליה, שבנו טבע עם הספינה הלבנה, לא חייך שוב מעולם, מהטעם האחד שלארסן עוד לא המציא אז את התרגילים המצוינים שלו. מחמת הצלחתו לחנך את האוכלוסייה להסתכל בהבנה סלחנית על כל מה שהוא עושה, אש נהיה תוך שלושה חודשים כל-כך שאנן, כל-כך נחוש מצח וחסר בושה, שאפילו לא עלה בדעתו, שעה שפיתל את גופו לצורת מחלץ פקקים בהתאם להוראות לביצוע תרגיל מספר אחת בספרו של הסגן, שהוא עושה משהו מצחיק. ולמראית עין התנהגותם של הנוכחים אכן הצדיקה את תחושת הביטחון שלו. הבעלים של מלון מאתיס צפה בו בלי לחייך. הבעלים של מלון פרוויטלי לא היה מגלה פחות עניין גם אילו היה בטראנס. המועסקים המשיכו במשימותיהם באדישות. הילדים היו עיוורים ואילמים. החתול מעבר לרחוב חיכך את גבו בגדר בלי לשים לב.

ברם, בזמן שהתיר את פיתולי גופו וחזר לתנוחה נורמלית, פילח את האוויר השקט צחוק בהיר ומוזיקלי. הצחוק ריחף על צפריר הבוקר, ופגע בו כקליע.

שלושה חודשים לפני כן אש היה חושב שהצחוק בלתי נמנע, ומסרב לתת לו להביכו. אבל החיסיון הממושך מפני לעג כירסם בנחישותו. הוא הסתובב בקפיצה והסמיק במבוכה. מחלון בחזית הקומה הראשונה של מספר 7א גחנה נערה. השמש האביבית ריצדה על שערה הזהוב והעלתה אור בעיניה הכחולות בהירות, שננעצו באיש הפלאנל והסוודר, מוקסמות ומשועשעות. ובעודו מסתובב היכה בו הצחוק מחדש.

במשך אולי שתי שניות הם הביטו זה בזה, עין בעין. ואז היא נעלמה אל תוך החדר. אש היה מובס. שלושה חודשים קודם לכן מיליון נערות יכלו לצחוק לתרגילי הבוקר שלו בלי להסיט אותו ממטרתו. היום די היה במלגלגת האחת, לבדה ובלא עזרה, לגרום לקריסתו. הדיכאון שהתירגול כבר התחיל לפוגג שב וגאה. לא היה בו לב להמשיך. בצער קיבץ את חפציו וחזר לחדרו, ולאמבט קר שנראה לו משמים וחסר השראה.

ארוחות הבוקר (כלולות בשכר הדירה) שסיפקה הגברת בֶּל, בעלת הבית במספר 7א, לא היו עניין מרנין. משטיפל אש כמיטב יכולתו בביצייה המרוטה, בציקוריה המחללת שם ונקראת קפה, ובבייקון החרוך, כבר היו טופרי האומללות נעוצים בו עמוק. וכשאילץ את עצמו לגשת לשולחן הכתיבה והתחיל לנסות לרקוח את הרפתקאותיו האחרונות של גרידלי קווייל, חוקר, גנחה בו רוחו.

אותו צחוק מוזיקלי התרונן באוזניו והוא תפס שהוא מצטער שהמציא אי-פעם את גרידלי קווייל, שהמרכיבים היותר שפלים של קהל הקוראים הבריטי בחרו בו להיות להם גיבור, ושהוא עצמו עדיין בחיים.

הברית הלא קדושה התקיימה כבר יותר משנתיים, ונדמה היה לאש שמדי חודש גרידלי נעשה פחות אנושי. הוא היה מרוצה כל-כך מעצמו ועיוור להטריף לעובדה שרק המזל הכי מדהים איפשר לו בכלל לגלות משהו. להיות תלוי בגרידלי קווייל לפרנסתך זה כמו להיות כבול לאיזו מפלצת מבהילה.

הבוקר, כשישב וכירסם את עטו, התיעוב שחש כלפי גרידלי הגיע כמדומה לשיאו. כשכתב את הסיפורים האלה היה זה הרגלו לחשוב קודם כל על כותרת טובה, ואז להתאים לה עלילה. ובלילה הקודם, ברגע של השראה, הוא רשם על מעטפה את המילים:

עלילת מטה המוות

במיאוס הזועף של צמחוני שגילה זחל בסלט הוא ישב עכשיו והביט בהן בזעם.
הכותרת נראתה כל-כך מבטיחה בלילה, כל-כך מלאה אפשרויות נמרצות. היא הייתה עדיין מושכת למראית עין, אבל משהגיע הרגע לכתוב את הסיפור ניכרו בה פגמיה.

מה זה מטה מוות? זה נשמע טוב, אבל כשמגיעים לעובדות, מה זה בעצם? אי אפשר לכתוב סיפור על מטה מוות אם לא יודעים מה זה מטה מוות; ומצד שני, אם צצה בראש כותרת נפלאה כזאת, אי אפשר סתם לנטוש אותה.

אש סתר את שערו ונשך את עטו.
נשמעה דפיקה בדלת.
אש הסתובב בכיסא. זה היה הקש האחרון. לא פעם ולא פעמיים, עשרים פעם הוא אמר לגברת בל שאסור להפריע לו בבוקר, מה שלא יהיה. זה פשוט גיהינום שאין לשאתו, כשקוטעים לך ככה את שעות העבודה. הוא העלה בדעתו כמה הערות פתיחה.

"יבוא," קרא, והכין את עצמו לקרב.

נערה נכנסה לחדר, הנערה מחזית הקומה הראשונה,
הנערה כחולת העין שצחקה לתרגילי הלארסן שלו.