ספר ראשון

1.
בְּריוומָן מכיר נערה ושמה שֶל, שאוזניה נוקבו כדי שתוכל לענוד עגילים משובצים. הנקבים העלו מוגלה, ועכשיו יש צלקת זעירה על כל תנוך. הוא גילה אותן מאחורי שׂערהּ.

כדור קרע את בשר זרועו של אביו כשהתרומם מתוך שוחה. פציעה בקרב היא נחמה לאדם שסובל מהסתיידות העורק הכלילי.

על רקתו הימנית יש לבריוומן צלקת שקראנץ העניק לו באת חפירה. סכסוך על איש-שלג. קראנץ רצה להשתמש בפחמים בתור עיניים. בריוומן היה, ועודנו, מתנגד גדול של שימוש באביזרים לקישוט אנשי-שלג! לא צעיפי צמר, לא כובעים ולא משקפיים. ממש כפי שהוא לא בעד לתחוב קלחי גזר לפיותיהן של דלעות מגולפות, או לחבר להן אוזני-מלפפון.

בעיני אמו כל גופה היה צלקת גדולה שהתפשטה וכיסתה שלמוּת של פעם, שאותה הייתה מחפשת במראות, בשמשות חלונות ובצלחות של גלגלי מכוניות.

ילדים מראים צלקות כמו מדליות. לאוהבים הן סודות לגילוי. צלקת היא מה שקורה כשהמילה הופכת לבשר.

קל לחשוף פציעה, צלקות גאות של קרב. קשה להראות פצעי בגרות.

2.
אמו הצעירה של בריוומן צדה קמטים בשתי ידיים ומראה מגדלת.
כשמצאה אחד, נועצה בחומות של שמנים ומשחות ערוכות על טס זכוכית, ונאנחה. ללא אמונה נמשח הקמט בשמן.

"אלה לא הפנים שלי, לא הפנים האמיתיים."

"איפה הפנים האמיתיים שלך, אמא?"

"תסתכל עלי. ככה אני נראית?"

"איפה הם, איפה הפנים האמיתיים שלך?"

"לא יודעת. ברוסיה, כשהייתי ילדה."

הוא משך את האטלס הענקי מהמדף, ונפל יחד איתו. הוא סינן דפים כמחפש זהב עד שמצא אותה, את רוסיה כולה, חיוורת ורחבת ידיים. הוא כרע על המרחבים עד שראייתו היטשטשה, והוא הפך את האגמים, הנהרות והשמות לפנים עצומים, עמומים, יפים וממהרים לדהות.

העוזרת נאלצה לגרור אותו לאכול. פנים של גברת צפו על כלי הכסף ועל האוכל.

3.
אביו חי רוב הזמן במיטה או באוהל בבית-החולים. כשקם והתהלך - שיקר.
הוא לקח את מקל ההליכה שלו בלי רצועת הכסף, והוביל את בנו למאונט רויאל. במקום הזה היה לוע הר הגעש העתיק. שני תותחי ברזל-אבן בבור עטור דשא, אותו בור שהיה פעם תהום לַבה רותחת. בריוומן רצה להתעכב על האלימות.

"נבוא שוב כשארגיש יותר טוב."

שקר אחד.

בריוומן למד ללטף את אפיהם של הסוסים שהיו מאופסרים ליד הבקתה, ולהושיט להם קוביות סוכר בכף יד פרושה.

"יום אחד נצא לרכוב."

"אבל אתה בקושי נושם."

אביו התמוטט באותו ערב על מפת הדגלים שעליה תיכנן את המלחמה, בעוד אצבעותיו מגששות אחר הכמוסות לשבור ולשאוף.

4.
הנה סרט מלא בגופות בני משפחתו.
אביו מכוון את המצלמה אל דודיו, גבוהים ורציניים, פרח בדש מעיליהם הכהים, הולכים קרוב מדי ונכנסים לתחום המטושטש.

נשותיהם נראות רשמיות ועצובות. אמו, פוסעת לאחור, מאיצה בדודות להיכנס לתמונה. בקצה המסך חיוכה וכתפיה מתרפים. היא חושבת שהיא לא בפוקוס.

בריוומן עוצר את הסרט כדי להתמקד בה, ופניה נאכלים על ידי כתם מתפשט כתום-שוליים שעה שהסרט נמס.

סבתו יושבת בצל מרפסת האבן, ודודות מושיטות לה תינוקות. מערכת כלי תה עשויה כסף זוהרת באור יקרות ובצבעי טכניקולור ישנים.

סבו סוקר שורה של ילדים, אבל נקטע באמצע הנהון של שביעות רצון ולהבה טכנית כתומה עושה בו שמות.

בריוומן מסרס את הסרט במאמצים שהוא משקיע בהיסטוריה.

בריוומן ובני דודיו נלחמים בקרבות ג'נטלמניים קטנים, הילדות קדות. כל הילדים מוזמנים לדלג בזה אחר זה מעל לשביל המרוצף.

גנן מבויש ואסיר תודה מובל לאור השמש, להיות מונצח עם הטובים ממנו.

גדוד של רעיות נלחצות זו לזו בשורה. שולי המסך מחסלים רבות מהן. אמו היא בין הראשונות להיעלם.

פתאום התמונה היא נעליים ודשא מטושטש כשאביו מתמוטט בהתקף נוסף.

"הצילו!"

סלילי צלולויד בוערים סביב רגליו. הוא רוקד עד שהוא ניצל בידי העוזרת והאומנת, ומקבל עונש מאמו.

הסרט רץ יומם ולילה. היזהר, דם, היזהר.

5.
הבריוומנים הקימו את רוב המוסדות שעשו את הקהילה היהודית במונטריאול לאחת הקהילות היהודיות החזקות בעולם כיום, ועמדו בראשם.

הבדיחה שמסתובבת בעיר: היהודים הם המצפון של העולם, והבריוומנים הם המצפון של היהודים. "ואני המצפון של הבריוומנים," מוסיף לורנס בריוומן. "למעשה, אנחנו נשארנו היהודים היחידים, זאת אומרת סופר-נוצרים, אזרחים רמי דרג עם שפיץ חתוך."

התחושה הרווחת כיום, אם מישהו בכלל טורח לנסח אותה, היא שהבריוומנים בירידה. "שימו לב," לורנס בריוומן מזהיר את בני דודיו אנשי העסקים, "או שהילדים שלכם יתחילו לדבר במבטא זר."

עשר שנים קודם חיבר בריוומן את הקוד של בני בריוומן:

אנחנו ג'נטלמנים ויקטוריאניים בעלי אמונה עברית.

אנחנו לא יכולים לקבוע בוודאות, אבל אנחנו בטוחים למדי שכל יהודי אחר שיש לו כסף עשה אותו בשוק השחור.

אנחנו לא רוצים להצטרף למועדונים נוצריים או לדלל את דמנו בנישואי תערובת. אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו כאל שווים, מאוחדים על-ידי מעמד, השכלה ועוצמה, ונבדלים בפולחנים ביתיים.

אנחנו מסרבים לחצות את גבול ברית המילה.

אנחנו היינו בני תרבות לפניכם, ואנחנו שותים פחות, חבורה עלובה של שיכורים צמאי דם שכמותכם.

6.
בחולדה יש יותר חיים מאשר בצב.
צב הוא איטי, קר, מכאני, כמעט צעצוע, קונכייה עם רגליים. צב מת לא נחשב. אבל חולדה לבנה היא מהירה וחמה בתוך מעטפת עורה.

קראנץ החזיק את החולדה שלו בתוך מקלט רדיו ריק. בריוומן החזיק את שלו בפחית דבש עמוקה. קראנץ נסע לחופש וביקש מבריוומן לדאוג לחולדה שלו. בריוומן זרק אותה פנימה יחד עם שלו.

להאכיל חולדה זאת עבודה. צריך לרדת למרתף. זמן-מה שכח את זה. עד מהרה לא רצה לחשוב על פחית הדבש ונמנע ממדרגות המרתף.

לבסוף ירד. מהפחית עלה ריח נורא. הלוואי והייתה מלאה בדבש. הוא הסתכל פנימה וחולדה אחת אכלה כבר את מרבית הקיבה של האחרת. לא איכפת היה לו איזו מהן שלו. החולדה החיה זינקה עליו ואז ידע שהיא משוגעת.

הוא הרחיק את הפחית מגופו בגלל הסירחון ומילא אותה מים. המתה צפה על המים עם חור בין צלעותיה ורגליה האחוריות פשוטות. החיה גירדה בדופן.

הוא נקרא לארוחת הצהריים שהמנה הראשונה בה הייתה מח עצמות. אביו הוציא אותו בנקישות מתוך העצם. זה בא מתוך בעל-חיים.

כשירד שוב שתיהן צפו. הוא רוקן את הפחית בחצר, לפני המוסך, וכיסה אותה בשלג. הוא הקיא וכיסה את זה בשלג.

קראנץ רתח. הוא רצה לפחות לערוך לוויה, אבל הם לא יכלו למצוא את הגוויות בגלל כמה מתכי שלג כבדים.

כשבא האביב הם תקפו איים של שלג מלוכלך בחצר, לפני המוסך. שום דבר. קראנץ אמר שהמצב הוא כזה שבריוומן חייב לו חולדה לבנה. הוא השאיל לו את שלו ולא קיבל כלום בחזרה. אפילו לא שלד. בריוומן אמר שבית-חולים לא משלם כשמישהו מת שם. קראנץ אמר שכשמשאילים למישהו משהו והוא מאבד אותו הוא צריך לשלם בשבילו. בריוומן אמר שכל עוד הוא חי הוא לא נקרא משהו ובכלל, הוא עשה לו טובה שדאג לחולדה שלו. קראנץ אמר שלהרוג חולדה זאת באמת טובה גדולה מאוד, והם יישבו את הסכסוך בהתגוששות על החצץ הרטוב. אחר-כך ירדו העירה וקנו חולדות חדשות.

זאת של בריוומן נמלטה וגרה בארון מתחת למדרגות. הוא ראה את עיניה כשהאיר בפנס. בקרים אחדים הניח לפני הדלת חיטה תפוחה, והיא כורסמה, אבל עד מהרה נמאס לו.

בתחילת הקיץ, כשהתריסים והווילונות הוסרו, גילה אחד האנשים שלד קטן. גושי שׂער היו דבוקים בו. הוא השליך אותו לפח האשפה.

בריוומן דג אותו, אחרי שהאיש הלך, ורץ לקראנץ. הוא אמר שזה השלד של הקודמת וקראנץ יכול לערוך הלוויה, אם הוא רוצה. קראנץ אמר שהוא לא צריך שלד ישן ומסריח כשיש לו אחת חיה. בריוומן אמר שמצידו זה בסדר, אבל הוא מוכרח להודות שעכשיו הם תיקו. קראנץ הודה.

בריוומן קבר את השלד בערוגה של האמנון-ותמר שאביו היה קוטף מהם פרח אחד בכל בוקר לדש מעילו. בריוומן מצא עניין מחודש בריחם.

7.
חזרי, ברטה הקשוחה, חזרי ופַתי אותי לטפס על עץ העינויים. הוציאי אותי ממיטותיהן של נשים שקל להשיגן. גבי את החוב עד תומו. הנערה שהייתה לי בליל אמש בוגדת בגבר שמשלם את שכר הדירה שלה.

כך היה בריוומן מעלה את רוחה של ברטה, בבקרים רבים של שנות העשרים שלו.

ואז עצמותיו שבות ונהיות כעצמות תרנגולת. אפו נסוג מהבולטות השמית המרשימה שלו אל אפרוריות ילדותית של גוי. שׂער הגוף נעלם עם השנים כמו נווה-מדבר מוכה גורל. הוא קל די הצורך לשבת על כידוני אופניים וענפים של עץ תפוח. היפנים והגרמנים הם הרעים.

"תנגני עכשיו, ברטה?"
הוא טיפס אחריה לחלקים מסוכנים של העץ.
"יותר גבוה!" היא דורשת.
אפילו התפוחים רועדים. השמש פוגעת בחליל שלה, מעניקה לעץ הממורט איכות של מתכת.
"עכשיו?"
"קודם אתה צריך להגיד משהו על אלוהים."
"אלוהים הוא חתיכת אפס."
"אה, זה כלום. בשביל זה אני לא אנגן."
השמים כחולים והעננים שטים. פירות רקובים מוטלים על האדמה, קילומטרים מתחת.
"לא שם על אלוהים."
"משהו נורא-נורא מלוכלך, שפן פחדן. המילה האמיתית."
"לא שם זין על אלוהים."
הוא ממתין לרוח עזה שתישא אותו ממושבו ותשאיר אותו מפורק על הדשא.
"זין על אלוהים!"
בריוומן קולט במבטו את קראנץ, שרוע על יד סליל של צינור מים ופורם כדור בייסבול.
"היי קראנץ, תשמע. זין על אלוהים!"
בריוומן מעולם לא שמע את קולו כה צלול. האוויר הוא מיקרופון.
ברטה משנה את תנוחתה השברירית ומצליפה על לחיו בחלילה.
"פה מלוכלך!"
"זה היה הרעיון שלך."

היא מצליפה בו שוב לשם שמים וקורעת תפוחים בהתרסקה דרך גפי העץ. היא צונחת ארצה בלי להשמיע שום קול.

משך שנייה אחת סוקרים אותה קראנץ ובריוומן. היא שוכבת בתנוחה מעוותת שכמוה לא הייתה מצליחה להשיג בשיעורי ההתעמלות. פניה הסקסוניים, האטומים כרגיל, רדומים עוד יותר בגלל משקפיים לא סדוקים במסגרת פלדה. עצם חדה בזרועה ברחה החוצה מהעור.

אחרי האמבולנס בריוומן לחש.
"קראנץ, יש משהו מיוחד בקול שלי."
"לא נכון. אין."
"יש כן. אני יכול לעשות שדברים יקרו."
"אתה משוגע."
"רוצה לשמוע מה החלטתי?"
"לא."
"אני נשבע לא לדבר שבוע. אני נשבע ללמוד בעצמי לנגן בחליל. כך מספר האנשים שיודעים לנגן בחליל יישאר אותו דבר."
"אז מה טוב בזה?"
"זה ברור, קראנץ."

8.
אביו החליט לקום מכיסאו.
"אני מדבר אליך, לורנס."
"אביך מדבר אליך, לורנס," מפרשת אמו.
בריוומן מנסה עוד פנטומימה אחת, נואשת.
"תשמע איך אביך נושם."
אבא בריוומן חישב את הוצאת האנרגיה, לקח את הסיכון והביא את גב ידו אל פניו של בנו.
שפתיו אינן נפוחות מכדי לשיר "ג'ו השחור הזקן".
הם אמרו שהיא תישאר בחיים אבל הוא לא ויתר. הוא יהיה חלילן נוסף.

9.
היפנים והגרמנים היו אויבים יפים. היו להם שיניים לבנות או מונוקלים אכזריים, והם נתנו פקודות באנגלית גסה ומלאה ריר. הם פתחו במלחמה בגלל טבעם.

יש להפציץ את ספינות הצלב האדום. יש לרסס בכדורים את כל הצנחנים. מדיהם היו נוקשים ומעוטרים בגולגלות. הם המשיכו לאכול כרגיל ולעגו לכל בקשת רחמים.

הם לא עשו שום פעולה מלחמתית בלי קלוז-אפ של עליצות סוטה.

יותר מכל דבר אחר הם הצטיינו בעינויים. כדי לגלות סודות, כדי להכין סבון, כדי לשמש דוגמא לערי גיבורים - אבל לרוב הם עינו לשם הנאה. בגלל טבעם.

בחוברות קומיקס, בסרטים ובתוכניות רדיו עניין העינויים היה עיקר הבידור. אין דבר שמרתק ילד יותר מסיפור עינויים. ילדים חלמו, דיברו והשתתפו באורגיות של התעללות גופנית במצפון נקי, ביסודיות פטריוטית. לדמיונם קורָא דרור והוא נשלח למשימות סיור מגולגותא ועד דאכאו.

ילדים אירופים גוועו ברעב, וצפו בהוריהם הזוממים ומתים. כאן, גדלנו עם פרגולי צעצוע. אזהרה מוקדמת מפני מנהיגי העתיד - תינוקות המלחמה.

10.
הייתה להם ליסה. היה להם המוסך. הם היו צריכים חבל, חבל אדום, בתור דם.
הם לא יכלו להיכנס למוסך בלי חבל אדום.
בריוומן נזכר בסליל.

מגירת המטבח רחוקה צעד מפח האשפה, הרחוק צעד מפח האשפה הגדול בחוץ, הרחוק צעד ממשאיות הזבל דמויות הארמדיל והאוטומטיות, הרחוקות צעד ממצבורי הזבל המסריחים, המסתוריים, בקצה הנהר סיינט לורנס.

"כוס קקאו מתוק?"
הוא היה רוצה שלאמו יהיה קצת כבוד למה שחשוב.
אה, זאת מגירת מטבח ממש מושלמת, אפילו כשאתה ממהר עד ייאוש.

פרט לקופסת החבלים הסבוכים יש בה שאריות נרות משנים של קבלות-שבת, שנשמרו בציפייה חסכנית להוריקנים; מפתחות מתכת למנעולים שהוחלפו זה מכבר (קשה לזרוק מלאכת מחשבת מדויקת כמפתח מתכת); עטים נובעים שהדיו נקרש על ציפורניהם, ויכולים היו להיות נקיים אילו מישהו טרח (אמו הורתה לעוזרת); קיסמי שיניים שמעולם לא נעשה בהם שימוש (ודאי לא לניקוי שיניים); זוג המספריים השבור (הזוג החדש נשמר במגירה אחרת ועשר שנים לאחר מכן עדיין כינו אותו "הזוג החדש"); טבעות גומי תשושות של צנצנות שימורים תוצרת בית (עגבניות בחומץ - ירוקות, רעות, עורן מתוח); ידיות; ברגים - כל הפסולת הביתית שהקמצנות מגוננת עליה.

אצבעותיו חיטטו עיוורות בקופסת החבלים, שכן המגירה אף פעם לא נפתחה עד הסוף.
"עוגייה? פרוסה יפה של עוגת דבש? יש קופסה מלאה עוגיות!"
אה! אדום בהיר.
סימני הלקאה רוקדים על גופה המדומה של ליסה.
"תות שדה!" קראה אמו כברכת פרידה.

לילדים יש דרך להיכנס למוסכים, לאסמים ולעליות-גג, אותה דרך שהם נכנסים לאולמות גדולים ולבתי-תפילה משפחתיים. מוסכים, אסמים ועליות-גג תמיד עתיקים יותר מהבתים שאליהם הם מחוברים. עומדת בהם אווירת יראה כבדה של מגירות מטבח עצומות. הם מוזיאונים ידידותיים.

בפנים הייתה חשכה, ריח שמן ועלים מהשנה שעברה שהתפצפצו בנועם. פיסות מתכת - קצוות של יעים ופחיות - הבהיקו לחים.

"אַת האמריקאי," אמר קראנץ.
"לא. אני לא," אמרה ליסה.
"אַת האמריקאי," אמר בריוומן, "שניים נגד אחד."
אש הנ.מ. של בריוומן וקראנץ הייתה כבדה מאוד. ליסה באה בתכסיס נועז מהחשכה, זרועותיה פרושות.

"טה-טה-טה-טה-טה-טה," גמגמו מכונות הירייה שלה.
היא נפגעה.
היא ביצעה צלילת ראווה וצנחה ברגע האחרון. מתנדנדת מרגל לרגל נשרה מהשמים, מסתכלת למטה ויודעת שתורה הגיע.
היא רקדנית מושלמת, חשב בריוומן.
ליסה הביטה בראשי הכרוב המתקרבים.
"אכטונג! הייל היטלר! את אסירה של הרייך השלישי!"
"בלעתי את המסמכים."
"יש לנו שיטות."
הם מובילים ומשכיבים אותה על המיטה המתקפלת עם הפנים למטה.
"רק על הישבן."
אלוהים, הם לבנים, הם ממש לבנים!
החבל האדום הצליף קלות על ישבניה בלי להכאיב.
"תסתובבי," בריוומן ציווה.
"אמרנו רק על הישבן," מיחתה ליסה.
"זה היה פעם שעברה," טען קראנץ איש-החוקים.
היה עליה להסיר גם את בגדיה העליונים. המיטה המתקפלת נעלמה מתחתיה והיא ריחפה באפלולית הסתווית ששררה במוסך, כשני מטרים מעל רצפת האבן.
הו, אלוהים.
בריוומן לא הצליף כשבא תורו. פרחים לבנים עלו מכל נקבוביותיה.
"מה העניינים איתו? אני מתלבשת."
"הרייך השלישי לא יספול קילויים של אי-ציות!" אמר קראנץ.
"נחזיק אותה כאן?" שאל בריוומן.
"היא תרעיש נורא," אמר קראנץ.
עכשיו, מחוץ למשחק, דרשה שיפנו את הגב כשלבשה את השמלה. אור השמש שחדר כשעזבה הפך את המוסך למוסך. הם ישבו ושתקו. החבל האדום נשכח.
"בוא נלך, בריוומן."
"היא מושלמת, לא, קראנץ?"
"מה כל-כך מושלם אצלה?"
"ראית אותה. היא מושלמת."
"להתראות, בריוומן."
בריוומן הלך אחריו אל מחוץ לחצר.
"היא מושלמת, קראנץ. לא ראית?"
קראנץ פקק את אוזניו באצבעות. הם עברו ליד העץ של ברטה. קראנץ החל לרוץ.
"היא הייתה ממש מושלמת. אתה מוכרח להודות בזה, קראנץ!"
קראנץ היה מהיר ממנו.

11.
אחד החטאים המוקדמים של בריוומן היה להציץ באקדח. אביו שמר אותו בשולחן הלילה שבין מיטתו למיטת אשתו.

זה היה 38 מ"מ ענקי. נתון בנרתיק עור עבה. שם, דרגה וחטיבה חרותים על הקת. קטלני, זוויתי ומדויק הוא כבש את אִשו במגירה האפלה, אוצר בחובו סכנה. המתכת הייתה תמיד קרה.

לצליל המנגנון, כשבריוומן משך את הפטיש לאחור, היה הגוון הנפלא של הישג מדעי רצחני. קליק! כמו נקישת שפתיו של גלגל שיניים.

הקליעים הקטנים והקהים קלטו את טביעת ציפורניו.

לו רק היו גרמנים באים ממורד הרחוב...

כשאביו התחתן, הוא נשבע להרוג כל גבר שיתחיל עם אשתו. אמו הייתה מספרת את זה כבדיחה. בריוומן האמין למילים. הוא ראה בדמיונו ערימת גוויות של כל הגברים שחייכו אי-פעם לעברה.

לאביו היה רופא לב יקרן בשם פארלי. הוא נמצא בסביבה כל-כך הרבה שהם יכלו לקרוא לו דוֹד, אילו היו משפחה ממין זה. בזמן שאביו השתנק תחת אוהל חמצן בבית-החולים, נשק דוקטור פארלי לאמו על אכסדרת הבית. זו הייתה נשיקה ידידותית, נחמה לאישה אומללה, בין שני אנשים שהכירו זה את זה במשך הרבה משברים. בריוומן שאל את עצמו אם הוא לא צריך לקחת את האקדח ולחסל אותו.

אז מי יתקן את אביו?

לפני זמן לא רב התבונן בריוומן באמו כשקראה ב'סטאר'. היא הניחה לרגע את העיתון וחיוך צ'כובי של גנים אבודים ריכך את פניה. בעיתון ראתה מודעת אבל על מותו של פארלי.

"איש יפה כל-כך," נדמה היה שנזכרה בסרטיה העצובים של ג'ואן קרופורד. "הוא רצה להתחתן איתי."

"לפני או אחרי שאבא נפטר?"

"אל תהיה טיפש."

אביו היה אדם מסודר, הפך את סלסלת התפירה של אשתו כשחשב שהיא מתבלגנת, והשתולל מזעם כשנעלי הבית של בני המשפחה לא מוצבות בשורה, מתחת למיטות המתאימות.

הוא היה אדם שמן שהתלוצץ בנקל עם כל אחד, פרט לאֶחיו.

הוא היה שמן כל-כך ואחיו היו גבוהים ורזים, וזה לא היה הוגן, זה לא היה הוגן, למה שדווקא השמן ימות? הוא לא סבל מספיק מזה שהוא שמן וקצר נשימה? למה שאחד היפים לא ימות?

האקדח הוכיח שפעם היה לוחם.

תמונות אחִיו הופיעו בעיתונים בקשר למאמץ המלחמתי. הוא נתן לבנו את ספרו הראשון, 'הרפתקאות צבא המלך'. ספר עב כרס, המפליג בשבחו של הצבא הבריטי.

"ק-ק-ק-קייתי," שר כשהיה מסוגל.

אהבתו האמיתית הייתה מכונאות. הוא היה הולך קילומטרים כדי לראות מכונה שחותכת צינורות ככה ולא אחרת. משפחתו חשבה אותו לטיפש. הוא הלווה כסף לחבריו ולעובדיו בלי שאלות. הוא קיבל ספרי שירה לחגיגת הבר-מצווה שלו. הספרים בכריכת העור הם של בריוומן עכשיו, והוא נדהם למראה כל דף שטרם הופרד.

"וקרא גם את זה, לורנס."

מגדיר ציפורים
מגדיר עצים
מגדיר חרקים
מגדיר אבנים

הוא הביט באביו המונח במיטה הצחורה, תמיד נקי, מריח עדיין מחיוניות. היה משהו חמצמץ בתוך הגוף המתרכך, איוּם כלשהו, תשישות שבלב.

הוא קרע את הספרים כשאביו נחלש. הוא לא ידע מדוע הוא מתעב כל-כך את הטבלאות המדויקות והאיורים הצבעוניים. אנחנו יודעים. זה היה בוז לעולם הפרטים, המידע, הדיוק. כל הידע המזויף שאינו יכול למנוע את הניוון.

בריוומן שוטט בביתו והמתין לרעם הירייה. זה ילמד אותם, המצליחים הגדולים, הנואמים צחי הלשון. בוני בתי-הכנסת, כל האחים נשואי הפנים שצעדו בראש לעבר התהילה הציבורית. הוא ציפה לירייה של אקדח 38 מ"מ שתטהר את הבית ותחולל שינוי נורא. האקדח היה ממש ליד המיטה. הוא חיכה שאביו יוציא את ליבו להורג.

"תביא לי את המדליות מהמגירה העליונה."

בריוומן הביא אותן למיטה. האדומים והזהובים של הסרטים נשזרו אלה באלה, כתמונה צבועה בצבעי מים. במאמץ מסוים הצמיד אביו את המדליות לסוודר של בריוומן.

בריוומן עמד דרוך ומוכן לקבל את הודעת הפרידה.

"אתה לא אוהב אותן? תמיד אתה מסתכל בהן."

"אה, כן."

"תפסיק להתמתח כמו אידיוט. הן שלך."

"תודה, אדוני."

"נו, צא החוצה ושחק בהן. תגיד לאמא שלך שאני לא רוצה לראות אף אחד, וזה כולל את האחים המפורסמים שלי."

בריוומן ירד למטה ופתח את הארון שהכיל את ציוד הדיג של אביו. הוא בילה שעות בפליאה, מרכיב את חכת דגי הסלמון, כורך ומתיר את חוט המתכת, חש בידיו את הפיתיונות והקרסים.

איך יכול היה אביו לשלוט בכלי הנשק הכבדים והנפלאים הללו? אותו גוף תפוח במיטה הצחורה?

היכן הגוף במגפי הגומי שחצה נהרות?