» חזרה לאתר

© כל הזכויות שמורות
לחרגול הוצאה לאור
בכפוף לתנאי השימוש


שם הספר: פלאפל אוסלו
שם המחבר: אמיר בן-דוד

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, אוגוסט 2011
מספר עמודים: 325
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה: ג'ון לנון
מאת חנוך פיבן
עיצוב העטיפה:
תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 89 ₪

מסת"ב 978-965-13-2266-6
דאנאקוד: 497-1161

    אמיר בן-דוד | פלאפל אוסלו   > חדר קריאה

 

1.

בשעות אחר הצהריים הרוח המזרחית התגברה. מי שהשקיף לעבר טבריה מעין גב יכול היה לראות שמש עגומה תלויה מעל העיר ומתחילה לצלול מערבה כמחפשת מחסה מהבשורות הרעות שגלשו במורדות רמת הגולן. הרוח העלתה ענני אבק במטעי הבננות של הקיבוצים, פיזרה עלים צבעוניים מיובשים בריח וניל ולוונדר על יחידות הנופש שעל החוף והסעירה את מי הכינרת - הקציפה גלים, ראשיהם פרועים ולבנבנים וגופם עכור מבוץ, ושלחה אותם לגדה המערבית להתנפץ על מזחי הדייגים של טבריה. באוויר עמד ריח של מצוקה. בזלת. חלודה. סולר שרוף. דגים נרקבים ברשתות. ויקו לומברוזו עמד על המזח, הביט בגלים וספג מטחים של רסיסי מים דקיקים כחודי נעץ.

השרקייה שנשבה דרך החור שבליבו שרקה מנגינה עצובה והמשיכה הלאה, מפזרת בדרכה בדלי סיגריות ועטיפות דביקות של חטיפים שנשרו מפחי האשפה העולים על גדותיהם. צליינים מבוגרים דידו בגב כפוף לעבר האגם הסוער בעקבות מדריך גבוה בעל זקנקן מטופח שהאהיל על עיניו בכפות ידיו, מגונן עליהן מפני הרוח. ויקו זיהה את המדריך, ובמקום להסתובב ולחזור לקפה ואל בני משפחתו וחבריו שחיכו לו שם בחר להישאר על הרציף, לחזות פעם נוספת במופע שהכיר היטב.

מופע הדגים המתים של הכינרת.

מולו ראה שני דייגים שלא קראו נכון את תנועת העננים בשמים והתעלמו מתחזיות מזג האוויר. הם איחרו להחזיר את סירת המנוע שלהם אל הנמל ונקלעו למאבק בגלים. אחד מהם נשען בכוח על ההגה והתאמץ לייצב אותו. חברו נצמד אל החרטום כדי לאזן בגופו את הסירה המתנדנדת, שלא תסתובב ותיקלע למצב המסוכן המכונה "דופן לגלים". הוא זיהה את ויקו שניצב על המזח ונפנף לו לשלום, ומייד הוריד את היד במבוכה והפנה את מבטו. אולי נזכר מה צפוי להתרחש בהמשך היום, וקיווה שוויקו לא הבחין בו.

מדריך הצליינים עצר על החוף, מתחת לדקל שכפותיו צלפו באוויר כאילו הן מנסות להתנתק מהגזע ולהמריא אל השמים הזועפים, נחבטות זו בזו כידיו של ענק שמוחא כפיים לסופה. כדי לגבור על השאון נאלץ המדריך להרים את קולו ולצעוק. דבריו הגיעו אל ויקו מרוסקים, נבלעים ברעש ההולך וגובר.

"פה, לא רחוק מהמקום הזה ממש..." - הרים המדריך יד, אמר כמה מילים שחמקו מאוזניו של ויקו והצביע לעבר סירת הדייגים הנאבקת בגלים המתנחשלים - "ואז נכנס אדוננו אל הסירה ותלמידיו נכנסו אחריו... והנה סערה גדולה התחוללה... כיסו הגלים את הסירה... אך האדון המשיך לישון!... אמרו לו: אדוננו, הצל אותנו, אנחנו טובעים... קם אדוננו וגער ברוחות... חדלה הרוח לנשוב, שקטו הגלים מזעפם... תמהו האנשים ואמרו: מיהו זה שגם הרוחות והים נשמעים לו?... והנס הזה... במים האלה, באגם הזה, במקום שבו אנו עומדים... כאן עמד אדוננו..." הצליינים נענו לדברים בהמיה נרגשת, כילדים בקרקס המתבוננים בחיית טרף שניביה חדים ועיניה בורקות. "רוח הקודש," מלמלה אשה חדת חוטם ששערה החום עטוף במטפחת ירוקה רקומה, ורחרחה את האוויר כמנסה לעמוד על טיבו הפלאי.

"רוח הקודש!" קרא המדריך. הקול שבקע מגרונו שילהב אותו. "הרוח שמסעירה גם עכשיו את מי האגם!... ובשורה אחת הייתה לאדוננו והיא טובה אף לזמננו כשם שהייתה טובה לזמנו!... אל תפחדו, אמר לנו אדוננו... אל תפחדו! לכו בדרכי ולכם תהיה מלכות השמים. בטחו באמונתכם!... עלו על השביל המוביל אל הדממה העמוקה והמתוקה, אל הדממה העתיקה... רק כך יירגע הים מזעפו וגם נפשכם תעגון בחוף מבטחים."

ויקו, השקוע בכאבו הגדול, לא יכול היה לשאוב נחמה מהדרשה הנמלצת. הכינרת סערה מולם, קודרת ורצינית, אבל המדריך ידע שאסור לו להרפות. הרי לפני שירדו אל האגם נתקלו הצליינים במדכאי התיאבון של הנפש שטבריה מפורסמת בהם. ככה זה תמיד היה כאן, מהימים הרחוקים שבהם מצא מארק טוויין כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים ומורד שומם שבו דהרו חזירי הנס אל המים, וכך זה גם בימינו, כשהעיר מקדמת את עולי הרגל בגיבוב של מלונות כעורים, שלטי פרסומת מזוהמים ועשן בשר שנצלה על החוף.

המדריך המשיך להפגין להטוטנות רטורית, משתדל בכל כוחו להשאיר את הצליינים בספֵירה הרעועה של הנשגב ולנטוע בליבם יראה המעוררת התעלות - אתגר לא פשוט, הדורש תיזמור מדויק של חיתוך דיבור, אוצר מילים, תנועות ידיים ומבע פנים: מופע שלם שתכליתו להזכיר להם למה טרחו לנסוע מביתם הרחוק אל המקום הזה, שהדרמה הרת הגורל שהתרחשה בו לפני כאלפיים שנה הותירה בו מעט מאוד הדר. אך אולי כמין פיצוי על המאמץ הזה, ידע המדריך שהכינרת הסוערת תאפשר לו להעניק לצלייניו חוויה דתית נדירה, כזאת שלא ישכחו. המדריך הפנה את ראשו אל האגם ומיקד את מבטו בגלים. ויקו נדרך. הנה זה מגיע. נס הדגים המתים. הפלא שתייר נוצרי לא יכול לחזות בו בלי לשמוע באוזני רוחו את קינת האם הניצבת מוכת יגון למרגלות הצלב.

בצד השני של הרחבה הוציאה נכדתו של ויקו, גילה, כיסאות פלסטיק לבנים מחנות הפלאפל של אביה. היא הורידה את שבכת הברזל, התכופפה להבריח אותה ונאנחה. שכבות של תיסכול והחמצה נמרחו על פניה כמו טיח יבש על קירות בניין שבנה קבלן שרלטן. בין הסדקים בצבצו בלוקים של צער מחוספס, אפור וגולמי.

חייל עם כומתה של גולני בכותפת חצה במהירות את הרחבה ונעצר לידה.

"גילה?"

היא הנהנה.

"הייתי כל השבוע באימון. בלי רדיו, בלי טלוויזיה. רק אתמול שמעתי... לא האמנתי, בחיי...

איזה נשמה הוא היה..."

גילה השפילה מבט ולא ענתה. היא זכרה איך קוראים להוריו של החייל, אבל לא הצליחה להיזכר בשמו הפרטי.

"אני חייב לרוץ לפני שהמבול יתחיל," הוא התנצל. "שלא תדעו צער. תמסרי גם להורים שלך. מכל הלב."

כשהתרחק חשבה שלכל הפחות יכול היה להציע לה עזרה עם הכיסאות.

היא ערמה את הכיסאות וגררה אותם לאורך הרחבה סחופת הסופה לעבר בית-הקפה של דודה ודודתה ששירת את לקוחותיו בצידו השני של המרכז המסחרי. בדרכה התעכבה והביטה בציור הקיר של ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו שמעליו התנוסס השלט "פלאפל ארבעת המופלאים - הכי טעים בצפון". כשהמהומה רק התחילה, עוד לפני ההפגנות ברחובות והדיונים הסוערים בכלי התקשורת, כשלאף אחד עוד לא היה מושג מה עומד להתרחש, הגיע איזה אידיוט באמצע הלילה וצייר לג'ורג' ולפול כיפות לבנות עם הכתובת "נ... נח... נחמ... נחמן מאומן", לרינגו כובע טמבל כמו של קיבוצניק ולג'ון פאות מסולסלות כמו של תלמיד חדר בתימן. אולי חשב שזו מחאה מתוחכמת, ואולי סתם ניסה להצחיק את חבריו, הבטלנים שנטפלים לנהגים ברמזור ומשדלים אותם לקנות 'ליקוטי מוהר"ן' וכל הזמן רוקדים ושרים, קופצים ומטלטלים ידיים, וככל שהעליזות שלהם מיוזעת יותר כך הם נראים נואשים יותר, כאילו ברגע שיפסיקו לקפץ תיפער תחת רגליהם התהום של חוסר המשמעות.

גילה אף פעם לא הבינה מה יש לשמוח כל-כך. ועוד בטבריה.

לפני פחות משבוע עמדה מתחת לציור הקיר של הביטלס וחיכתה שכתב הטלוויזיה יגמור לדקלם את הטקסט שלו מול המצלמה ויתפנה לראיין אותה. שלושה ימים הדפה בקשות מעיתונאים שהשיגו את הטלפון שלה והתקשרו בכל שעות היום והלילה. בסוף התפתתה. הכתב נשמע לה עדין ומנומס. הוא הצליח לשכנע אותה שאם תתראיין לו יפסיקו כל האחרים לרדוף אותה. מזג האוויר היה נעים יחסית, וגילה בחרה לעצמה שמלה אלגנטית כחולה עם צווארון רקום שהחמיאה לה. הכתב הצעיר קרץ אליה ופניו נראו לה חביבות. הוא ניצב בגבו אל ציור הקיר ואמר למצלמה, "בימים האחרונים הכרנו כולנו את פלאפל ארבעת המופלאים של אלבֶּר לומברוזו. יש כאלה שמוכנים להישבע שזה הפלאפל הטוב ביותר בטבריה, אולי אפילו בארץ. כל מי שהגיע לכאן קיבל לא רק מנת פלאפל משובחת אלא גם נהנה מפסקול מעולה, על טהרת שירי להקת החיפושיות, כי הפלאפל הזאת.... שיט... מה עובר עלי... זה הרוח המחורבנת הזאת שנכנסת לעיניים... מוני, אמרתי לך שאנחנו צריכים לעמוד בצד השני..."

מוני, הצלם, הוריד את המצלמה מהכתף, והכתב הציץ במראה קטנה ותיקן את האיפור. גילה הרגישה פתאום חולשה. "אולי נוותר על זה, טוב?" היא גמגמה לכתב שקימט את האף, "אני לא בטוחה שאני יכולה לדבר עכשיו, אתה מבין, זה..." והכתב הרים את עיניו ואמר, "לא, לא, מותק שלי, מה פתאום, זה ייקח כמה שניות, לא יותר." גם הקול שלו היה מאופר בכבדות.

"אתה רוצה לקחת את זה מהתחלה?" שאל הצלם.

"שנייה, מוני, יא אללה שלך, אתה לא קולט מה קורה פה?" נבח הכתב ופנה שוב אל גילה במתק שפתיים. "זה באמת ייקח רק כמה רגעים, ואז נוכל לדבר בשקט, טוב?"

היא הנהנה בהכנעה. אחר-כך, כששיחזרה בדמיונה את מהלך היום, כעסה על עצמה שלא קמה והסתלקה משם באותו רגע. למה תמיד זה קורה לה? גברים סמכותיים מתנחמדים אליה ודורשים ממנה דברים שהיא לא רוצה לתת והיא מצייתת. כמו מטומטמת.

"אני מוכן," אמר המקליט, "אתה יכול להתחיל מהתחלה או להמשיך מהנקודה של הטעות, הייתה נשימה לפני זה, לא תהיה בעיה לחבר."

הכתב עיין שוב בניירות שלו ושאל, "אז להתחיל ישר מ'כל מי שהגיע לכאן'?" והמקליט אמר, "לא לא, אפילו אחרי זה, ממש מהמקום שטעית," והכתב הזדקף ושאל, "מוכנים?" ואז המשיך "...כי הפלאפל הזה היה יותר מפלאפל משפחתי רגיל. הוא היה מקדש לחלומות הנעורים של אלבר לומברוזו, שייסד אותו בשנות השבעים. וכאן, בפלאפל המשפחתי הזה, התחיל מסעו של פרוספר לנון לומברוזו, שאחותו, גילה, נמצאת איתנו היום..."

אחר-כך ראיין את גילה ושאל אותה הרבה שאלות על אחיה והוריה ומשפחתה ועל הפלאפל ועל הילדות בטבריה ועל כל מה שעבר עליהם מאז שהגיעו הידיעות הראשונות על מה שמתרחש באוסלו. היא דיברה ודיברה, העלתה זיכרונות מהתקופה שאחיה היה קטן ואפילו בכתה קצת. בסוף הרגישה פורקן מזכך, ובדרכה הביתה שמחה בליבה שנעתרה לבקשתו של הכתב, אבל בכתבה הערוכה ששודרה במהדורת החדשות בערב היא נראתה לעצמה מוזנחת וזקנה - הייתה לה הרגשה שכל מי שיראה יחשוב שהיא בת חמישים לפחות - ומכל הדברים היפים שאמרה נותר רק ציטוט אחד קצר שהורכב מכמה תשובות שענתה על שאלות שונות: "הוא התחיל לעבוד בפלאפל כשהיה בן שש.

בחופשות. כולנו עזרנו בפלאפל. ככה זה היה מתמיד. לנון היה תמיד ילד טוב ואחראי. ילד שאפשר לסמוך עליו. את מונה, הבחורה שלו, לא כל-כך אהבנו בהתחלה, אם לומר את האמת. כשהוא פגש בה בקיבוץ אנחנו לא היינו בעד - אבל אתם יודעים איך זה בחורים צעירים שמתאהבים. לא מוכנים לשמוע שום דבר. מה זה משנה מה אומרים להם. אבל את האמת - דבר כמו מה שקרה אי אפשר היה לדמיין אפילו..." - הראו אותה מנגבת את עיניה הדומעות, המצלמה הלכה וננעלה עליה עד שעיניה ולחייה הלחות כיסו את המסך, ואלה שולבו ברצף של צילומי מכוניות בוערות מאוסלו, הפגנות בטבריה, קטעים של הביטלס בהופעה, מונולוג ארוך של עורך-דין תל-אביבי שניתח את המצב המשפטי המורכב והסביר את ההשפעות האפשריות של פסיקה תקדימית בסוגיה שעל הפרק, וקטע מהמערכון של הגשש על הקפטריה בטבריה, שגילה לא הצליחה להבין איך הוא קשור.

היא הרגישה מושפלת, מרומה, אבל התגובות הפתיעו אותה לטובה ופייסו אותה. חברים התקשרו ואמרו שהיא הייתה מקסימה, ממש ריגשה אותם ודיברה לעניין. גילה נרגעה, ובכל זאת הרגישה שעדיף היה לה לוותר על הכל.

כשהראו בטלוויזיה את ציור הקיר של הביטלס אמר הכתב, "הביטלס עם כיפה של רבי נחמן מברסלב - אם תרצו זהו כל הסיפור המורכב בתמונה אחת," וגילה שוב לא הייתה בטוחה שהיא מבינה מה הקשר. וגם עכשיו, כשעצרה עם מגדל הכיסאות מול הציור, מגוננת על פניה מהרוח המזרחית, ניסתה להבין איך הציור הזה והקשקושים עליו מייצגים "את כל הסיפור", אבל לא עלה בדעתה שום רעיון מעניין, רק קלישאות שלא האמינה בהן והרבה עצב.

צריך יהיה לנקות את הטינופת הזאת לפני שאבא ואמא יחזרו מנורווגיה. לא חסרים להם כאבי לב.

היא הביטה בדאגה בסבה שניצב על הרציף. מהמקום שעמדה בו לא יכלה לראות את הצליינים שהתגודדו תחתיו. היא חשבה שוויקו משקיף על האגם הגועש וליבה יצא אליו. הוא בטח עומד שם, מול ההרים כבדי הצל, מביט בגלים ומתגעגע. לא רק לאחיה שמת אלא גם לימים הטובים ההם, לפני שהכל התפרק, כשהאגם הזה היה שלו והוא יכול היה לצאת אליו ולהרגיש חי וחיוני. איך אמר במסיבת הפרישה שאירגנו לו החברים - אנשים רגילים חולמים שכשיצאו לפנסיה ילכו כל יום לדוג. על מה יכול לחלום דייג שיוצא לפנסיה?

בילדותה אהבה גילה להביט בסבה כשהוא ניצב כך מול הכינרת, גבוה כמו תורן מצולק של ספינת דייגים. היא דמיינה אותו עם רגל מעץ, קסקט שחור ומקטרת גדולה, מולך על האגם שלו, מחלק הוראות לעובדי הנמל, פורק רשתות, מתמקח עם סוחרים שהגיעו מכל האזור לקנות דגים טריים בשוק של טבריה, משליך דגיגים קטנים בחזרה אל המים, שיגדלו קצת, ובתום הטקס מצטרף לחבריו במרכז המסחרי ללגום כוסית. הוא נראה לה אז כמו ספן נועז מספר הרפתקאות. ובית-הקפה הקטן במרכז המסחרי היה בעיניה פונדק ימאים בעיר נמל סחופת רוח וסודות. היא הייתה מטפסת על ברכיו והוא היה מקפיץ אותה, מלטף את ראשה, נותן לה לטעום זית מתובל ושולח אותה הביתה, לעזור לאמא. לפעמים היה מרשה לה להישאר איתו, לשבת למרגלותיו כשפרק את הרשת המלאה, והיא התענגה על נמרצותו הבטוחה בעצמה וריחמה על הדגים הגוססים.

טבריה נראתה לה אז כמו ענק המתנמנם על שפת הכינרת, מחכה לאות להזדקף ולצאת לתור את הארץ. המגדלים של מסגד הים והכנסייה היוונית הזדקרו מראשו העצום כמו מחושים. רציף הבטון הארוך המוקף סלעי בזלת שחורים נראה כמו רגל ארוכה, והרשת שפרקו סבה וחבריו מהספינה כמו פצע שנפער במרכז הרגל, ובתוכו רוחשים הדגים הלכודים כמו רימות.

הם התפתלו והתקפלו, לחים ומעוכים, זימיהם מעפעפים באימה, כמו אסירים שמנסים לחפור מנהרה ולהיחלץ מתא מעופש של נידונים למוות. סרדינים קטנים וערמומיים ניסו להימלט לחופשי דרך חורים קטנים. שפמנונים ארוכים שגופם חלקלק ושמנוני, נקי מקשקשים, לא כשרים, התפתלו וחבטו בזנבם החזק. מוּשְטים זקרו את קוציהם באימה. היו דגים שכמו השלימו עם גורלם, היו דגים שנאבקו עד שאזלו כוחותיהם, והיו דגים שנראו כאילו ויתרו עד שנתקפו בעוויתות של ייאוש שהעידו שהם עדיין חפצי חיים. גילה נזכרה בדברים שסיפרה המורה שלה בבית-הספר, על היהודים שהלכו למחנות הריכוז כצאן לטבח. היא שאלה את סבה אם אפשר לומר גם על דגים שהם הולכים כצאן לטבח. השאלה הצחיקה אותו והוא הסתובב אל חבריו וסיפר להם וגם הם צחקו כמוהו. גילה הנבוכה לא הבינה מה מצחיק.

פעם נעץ בה מוּשְט גדול את עיניו: עיגולי תימהון כתומים, מוקפים קשתות כסופות, בולטים מתוך פנים אפורים ומאורכים שהסתיימו בפה שנסגר ונפתח בייאוש. גל של חיבה חמימה גאה בילדה, והיא ביקשה מסבה שישחרר אותו למענה. ויקו חילץ את הדג מהרשת, אמד את משקלו בידיו ואמר לגילה, "זה מושט טוב. 280 גרם, לא חבל?" ויקו לומברוזו היה ידוע בטבריה ביכולתו לאמוד בדיוק של גרמים משקל של דגים. לפעמים היה מתערב בשוק על משקל של דג ותמיד ניצח. גילה התעקשה. "אני רוצה," אמרה, "בבקשה סבא."

"אבל תסבירי לי קודם למה בחרת דווקא בו," אמר ויקו, "מה מצאת בו שאין בכל אחד מהדגים האחרים שעלו ברשת?"

גילה היססה, חיפשה תשובה משכנעת, ולבסוף אמרה, "הוא הסתכל עלי ישר לתוך העיניים. אני מרגישה שהוא חבר שלי."

ויקו שחרר את הדג למי הכינרת. "זה דג הסגולה שלך," אמר לה, "כי בו בחרת להיות לך לדג מכל הדגים."

חודשים ירדה לחוף וקיוותה שהדג יוציא את ראשו מהמים ויעניק לה שלוש משאלות. היום היא כבר יודעת - רק באגדות מעניקים דגים משאלות לילדות טובות לב שמצילות אותם. אבל אולי העובדה שהיא הוסיפה לזכור אותו בכל זאת ייחדה אותו מכל הדגים שחיו ומתו באגם בלי שאיש יחשוב עליהם.

אולי זו הייתה המתנה שהעניק לה. להיות זו שזוכרת.

בת כמה הייתה אז? אולי בת תשע. השמים היו נינוחים כמו יקיצה מאוחרת בשבת. הכינרת הייתה מלאה עד גדותיה. העתיד התפקע מאפשרויות. כל-כך הרבה שנים חלפו. כל-כך הרבה דלתות נטרקו. אחיה היה אז תינוק בן שנתיים והיום קוברים אותו. ליבה התכווץ בצער.

הצליינים הביטו במים הסוערים, נרגשים מהקירבה אל האגם שבו התחוללו הניסים ששרים עליהם במזמורי ההודיה במיסות של ימי ראשון. המדריך פנה בתנועה תיאטרלית אל הכינרת, כיווץ את עיניו, נשף אוויר וקרא בהתרגשות מופרזת: "תסתכלו לשם... אתם רואים? לא! זה לא יכול להיות!"

הוא שפשף את עיניו כמי שמסרב להאמין לחיזיון שנגלה לו.

"בשם מריה הקדושה... זה... תסתכלו לשם... על הגלים. ממש לפנינו! זה מה שאני חושב או שאני הוזה? לא, זה לא יכול להיות. זה הרי לא ייתכן! זו בטח אשליה. אבל... רגע... גם אתם רואים מה שאני רואה? זה לא ייאמן..."

דגים מתים התרוממו וצפו על פני המים, טאק, טאק, טאק. מקפצים מהמצולה כפתיתי פופקורן כסופים, מנצנצים בשמש השוקעת, נעים מעלה ומטה על הגלים. המדריך התנשם בכבדות, אחז בליבו כנדהם לנוכח החיזיון והצביע בידו השנייה על הדגים האומללים, קורבנות ראשונים של הרעלת סולפידים ואמוניה שהסערה עירבלה בקרקעית האגם ושחררה מהבוץ אל מי הכינרת.

"דגים שולח לנו אדוננו! כאן בים של הגליל! אשרי עיניכם הרואות ואוזניכם השומעות. אמן, אני אומר לכם. אמן! הללו את שם אלוהים. נביאים וצדיקים רבים נכספו לראות את אשר אתם רואים ולא ראו. חלמו לשמוע את אשר אתם שומעים ולא שמעו."

ויקו שעמד למעלה על הרציף חייך לעצמו. יאללה, רד כבר על הברכיים, ליצן נוצרי, הוא חשב. אל תמשוך זמן, תן לנו את הקטע שלך. הקהל מוכן. תתחיל את ההצגה.

המדריך כרע על ברכיו והתחיל להתפלל בהתרגשות. "מודה אני לך, אבי, אדון השמים והארץ שהכל רצון מלפניו, שהסתרת את הדברים האלה מן החכמים והנבונים וגילית אותם לעוללים. על כן מצא עבדך את ליבו להתפלל אליך את התפילה הזאת. הכל נמסר לי מאת אבי ואין איש מכיר את הבן זולתי האב. אף אין איש מכיר את האב זולתי הבן. בואו אלי כל העמלים ואני אמציא לכם מנוחה. קחו עליכם את עולי ולמדו ממני, כי עניו אני ונמוך רוח. מרגוע תמצאו לנפשותיכם, כי עולי נעים וקל משאי."

עוד ועוד דגים מתים התחילו לצוף על פני המים, והאגם הסוער הפך לפניו הקמוטים של שֵד בעל עשרות זוגות עיניים. ויקו שילב את ידיו על חזהו והתבונן במחזה המוכר לו. היום כבר לא נשארו בטבריה גברים עם אומץ לצאת לים נגד הרוח ולאסוף את הדגים האלה, שחוטפים בסערות העונתיות מכת אמוניה וגופרית ומתים. כשוויקו היה צעיר הוא וחבריו היו עושים את זה הרבה. זה לא היה רק מבחן אומץ, מבחן של גבריות, אם כי גם זה היה כמובן חלק מהעניין. מי שלא העז לצאת לים קינא במי שחזר מהיציאות הקצרות והפרועות אל תוך הרוחות שמנשבות לפעמים במהירות של שלושים קשר ויותר. ויקו כל-כך אהב את הגיחות ההן אל המים הסוערים, הרפתקה שסיפקה לו פיצוי על שהחיים הובילו אותו להיות דייג באגם צנוע - "אגממנון", כמו שכינה אותו בחיבה - ולא בים התיכון, כמו שקיווה כשליבו נכבש בקסמי ההפלגה והדיג, אי-אז באלכסנדריה.

והרשתות היו מתמלאות. כמו כלום היו מתמלאות. לפעמים היו ויקו וחבריו חוזרים מיציאה של שלוש-ארבע שעות עם שלל של עשרות קילו דגים טובים, ראויים למאכל, בתנאי שאוספים אותם מהר, כשהם עוד צפים על המים, לא כשהם נסחפים לחוף ומתחילים להסריח. אתה מוריד רשת צפופה - זה לא קל עם הרוחות החזקות והגלים הגבוהים, אבל בחיאת דינכּ, מי שמחפש חיים קלים, שיילך להיות עורך-דין, לא דייג - ואחר-כך אוסף את השלל שהים נתן לך במתנה, ואם הים כבר טוב אליך ומחלק לך מתנות, למה לא תיקח? וזה בשום פנים ואופן לא דומה לדיג בעזרת רעל, שוויקו התנגד לו הרבה לפני שהפקחים של מנהלת הכינרת החליטו לבער את הנגע והתחילו לעשות בעיות.

עזבו את הפקחים, מה איכפת לי מהם בכלל, היה ויקו מטיף לדייגים הצעירים שחיפשו קיצורי דרך. דייג אמיתי לא שופך רעל לאגם שמפרנס אותו ואת בני משפחתו. דייג אמיתי מכבד את הים ומכבד את הדגים שחיים בו. ולהרעיל את הדגים זה גם לא פייר פליי. כל אחד יכול לקנות מכלים לבנים של טיונקס או לינדן מהחקלאים שמגיעים לעשות ברטר בשוק ואז לאסוף את הדגים שבורחים מסוממים מאזור ההרעלה ישר אל הרשתות הצפופות. זה לא דיג של גברים. לאסוף דגים שהורעלו בגלל שהסופה העלתה אמוניה מהקרקעית זה סיפור אחר. זה משחק הוגן. הטבע מתאכזר אל הדגים אבל מקשה גם על הדייגים. מי יודע, אולי גם ישו בעצמו הכיר את התופעה הזאת. התלמידים הראשונים שלו היו דייגים בכינרת. הם בטח לימדו אותו כמה טריקים.

הצליינים עמדו נבוכים, נפעמים מגודל המעמד שזומן להם - בבית לא יאמינו, איזה סיפור כביר! מי לא ידמע כשהם יעמדו בכנסייה ויספרו לקהל המשתאה על נס הדגים המופלא שאירע להם בים של הגליל? איך קיבלו מהאדון מסר מטלטל היישר מתהום המצולה, דרישת שלום רטובה מהמאה הראשונה לספירה. הו, קנאת מאמינים מתוקה! ובשעה שהם מלמלו אחרי המדריך אמן ועוד אמן חשב ויקו, ממש כמו המדריך עצמו, על התמורה הנדיבה שמחכה בסוף ההצגה הקטנה והמוצלחת הזאת.

הצליינים תלו במדריך עיניים נוצצות מִפליאה ותודה, ואחת הנשים, מבוגרת למדי וקיפודית במעיל צמר סגול, לא יכלה לשאת את עוצמת החיזיון ופרצה בבכי. וכשהמדריך ניגש אליה וחיבק אותה, ממלמל באוזניה אל תבכי, בתי, כי אדוננו אוהב אותך, שלף אחד הצליינים את הטלפון הסלולארי שלו וצילם את המחזה, ואז נזכרו כל יתר חברי הקבוצה שגם הם חייבים לעצמם מזכרת מהמעמד המופלא. מה שווה סיפור כזה על נס אם אין בצידו הוכחה? וכמו על-פי הוראה שלפו כולם טלפונים ומצלמות דיגיטליות והתחילו לצלם.

קליק - דגים מתים.
קליק - עוד דגים מתים.
קליק - מדריך מחייך.
קליק - ויקו, זקן טברייני שזוף ומוצק, עומד על המזח, שערותיו הלבנות מתנפנפות ברוח המזרחית, עיניו כבויות.
קליק - סירת דייגים נכנסת לרציף.
קליק - שני שחפים נאבקים ברוח.
קליק - שמים כתומים מעבר לגגות של טבריה.
קליק - עננים שחורים.

המדריך חיכה בסבלנות. עוד מעט יתחילו הצילומים הראשונים לטוס במהירות בכבלים אופטיים מתחת לאוקיינוסים, לשמח חברים ובני משפחה מעבר לים ולעורר את קנאתם. "מספיק להיום," אמר לבסוף המדריך, "בואו נחזור פנימה. הרוח גוברת. מחכים לנו. עוד מעט יגישו ארוחת ערב. ממתינה לנו ארוחת דגים מפוארת מדגי הכינרת. דגים וכיכרות לחם טריים נאכל הערב. כמו התלמידים הראשונים של אדוננו."

הצליינים שזה עתה חוו התגלות אלוהית פנו לעבר המרכז המסחרי המגונן. שניים מהם נעמדו מתחת לציור הקיר של חברי הביטלס שהוחזרו בתשובה וביקשו מחבריהם לצלם אותם גם שם. ויקו החליט שהגיע הזמן לעזוב את הרציף ולחזור פנימה, ללוות את נכדו בדרכו האחרונה.

דממה השתררה כשוויקו נכנס לבית-הקפה של נאוה ואשר. מבטים חומלים ליוו אותו כשצלע אל הכיסא הקבוע שלו ליד הדלפק. נאוה יצאה מהמטבח, ניגבה את הידיים הרטובות בסינר הפלסטיק הירקרק, ניגשה וחיבקה אותו בעדינות. ויקו הדף אותה מעליו והתיישב. "למה לך, אבא?" אמרה. "בשביל מה לך לעמוד ככה ברוח הזאת? דלקת ריאות אתה צריך עכשיו? לא חסרות לנו צרות?"

"רציתי לנשום," אמר ויקו, "לי את כבר לא צריכה לדאוג."

בעלה, אשר גינצבורג, שכולם בטבריה קוראים לו אחדה - קיצור של "אחד העם השני", כינוי שדבק בו בילדותו - הניח לפני ויקו כוס תה עם נענע. "עוד לא התחיל," אמר והצביע על הטלוויזיה. "עכשיו יש פרסומות. מקודם אמרו שתיכף יתחילו." בשולחן הצדדי ישבה גילה ליד אחותה מלכה ולחשה לה, "איפה רבקה, את יודעת? גם ביום כזה היא נשארת לבד בבית?" ומלכה אמרה, "די, גילה, תעזבי אותה. היא רוצה להיות עם הילדים שלה, אין בזה שום דבר רע."

התמונה על מסך הטלוויזיה התעוותה והיטשטשה, בסינכרון מושלם עם תחושותיו של ויקו. נהמה מאוכזבת נשמעה בבית-הקפה. על המרקע הופיעה כתובית תקלה. אחדה ניגש למכשיר וחבט בו מהצד.

"לא יעזור לך, יא דפוק," אמר מישהו. "זה לא הטלוויזיה. זה הלוויין החרא הזה. לא תקלוט כלום במזג אוויר כזה. אמרתי לך תעבור לכבלים, אבל אתה עקשן, אללה יסתור."

אחדה התעלם מהעוקצנות והעביר תחנות. כשהגיע לסי-אן-אן חזרה לפתע הקליטה. שדר בחליפה כחולה עמד בפתח בית-קברות והישיר מבט אל המצלמה. מתחתיו, על המסך, הייתה כתובית אדומה באנגלית.

The Drama in Oslo - Breaking News

"...השאלה שנשאלת כאן הבוקר היא האם הטרגדיה מסמנת את סופה של האלימות ששטפה את העיר הנורווגית השלווה בימים האחרונים..."

אחדה זיפזפ. חיפש תחנה דוברת עברית.
צעקות.
"תשאיר..."
"מה אתה עושה, אחדה... מה קרה לך?"
"זה באנגלית," מלמל אחדה במבוכה ופזל לעבר ויקו.
"תשאיר, יא אללה שלך, מה חשוב מה אומרים? תן לראות."

מאחורי כתפו של השדר האמריקאי צעדה קבוצת אבלים, ובראשם שני ילדים בהירי שיער בחליפות חומות שצעדו בפסיעות קטנות ובידם זר עגול של פרחים קטנים ואדומים כמו דלקת גרון. ויקו הזדקף ומתח את צווארו. לרגע היה נדמה לו שהוא רואה את בנו וכלתו מאחורי הילדים. הוא לא היה בטוח.

"ראית את אלבר?" מלמל לנאוה שהתיישבה לידו, "נכון זה היה אלבר?"
"אני לא יודעת, אבא," אמרה נאוה, "אולי כן ואולי לא. עוד מעט נדע."