» חזרה לאתר

© כל הזכויות שמורות
לחרגול הוצאה לאור
בכפוף לתנאי השימוש


שם הספר: שתיים
שם המחברת: מיטל שרון

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, נוב' 2011
מספר עמודים: 222
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
עיצוב העטיפה:
תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 88 ₪

מסת"ב 978-965-13-2229-7
דאנאקוד: 497-1164

    מיטל שרון | שתיים   > חדר קריאה

 

1.

החומר שבין המרצפות, זה מה שאני רוצה להיות. לא רוצה למות. רוצה להפסיק להיות. אם אמות, יעשו מזה טקס שלם, לוויה ופרחים ושבעה ובכי. כל מיני אנשים יבואו וכל מיני אנשים ילכו, ואני בטח אסתכל מלמעלה או מלמטה או מהצד או מאיפה שמסתכלים על זה ולא אדע אם צריך להגיד "אני מצטערת" או "אני משתתפת בצערכם" או "שלא תדעו עוד צער".

ובכלל, תהיה התכנסות ואני אהיה במרכז וזה יביך אותי. כל המהומה הזאת לא שווה בשביל חיים כל-כך קטנים ולא משמעותיים. בחיים כולם אותו דבר, ורק כשמתים מגיע לכל אחת זמן התהילה שלה, כשמגלים כמה היא מיוחדת. אני לא רוצה להיות מיוחדת. מלחיץ אותי להיות מיוחדת. אני מעדיפה להישאר בהמוניות שלי, בלי שיסתכלו עלי או על תמונה שלי ויראו את הבטן ואת כל המגושמוּת הזו.

אז לא, בהחלט לא צריך את המוות הזה, הוא סתם מיותר. עדיף להיעלם בלי להטריח כל-כך הרבה אנשים, להתכווץ לנקודה קטנה שלא מבחינים בה או להיחטף בידי גמד קטן שיעלים אותי ואת כל החפצים המיותרים שלי והנוכחות הבלתי נסבלת שלי בעולם. לא משנה איך.

אני חושבת שקוראים לו רוֹבָּה, לחומר הזה שבין המרצפות, והוא בא בכמה צבעים. בדירה שהייתה לי בבן יהודה היה קטע מצחיק כזה במעבר שבין הסלון למרפסת. המרצפות שם היו משיש חום בהיר, כמו בבית מלון, רק שבסלון הרוֹבָּה הייתה אפורה ובמרפסת לבנה, ובכל פעם שהייתי עוברת מהסלון למרפסת ובחזרה זה היה קצת מצחיק אותי. ויצא לי לעבור הרבה בין הסלון למרפסת. זו הייתה מרפסת דפוקה כזאת, עם קיר גבוה שלא מאפשר לראות כלום אם את יושבת, וגורם לך לשאול אם האיש שתיכנן את המרפסת לא רצה שיהיה כיף במרפסת או שהוא מטומטם שלא מבין שלא אמורים לעמוד במרפסת. לא אהבתי להישאר במרפסת כי הקיר הזה דיכא אותי, אבל בכל פעם שהייתי במצוקה התחלתי עם ההליכה הזאת, פנימה והחוצה.

בהליכות האלה חשבתי על הקפיצה. הקיר, כמובן, הטריד אותי. אפשר להביא כיסא מהמטבח ולטפס עליו, אבל אז עוד היו לי שותפים לדירה ופחדתי שהם יראו שאני מטפסת על הקיר. אני יכולה לתכנן לקפוץ כשהשותפים שלי לא בבית, אבל מה יהיה עם השכנים. מול המרפסת שלנו, מעבר לרחוב, הייתה מרפסת שאנטי עם שטיחים מהודו על הקיר וספה מהוהה. כמעט בכל שעות היום היו שם אנשים, וכששידרו משחקי כדורגל חשובים הם היו מסובבים את הטלוויזיה מהחדר אל המרפסת והיו באים הרבה אנשים שצעקו ברגעים הנכונים.

בשאר הזמן סתם היה שם איש עם מכנסיים קצרים ונרגילה ולפעמים גם בחורות. פחדתי ממנו, כי הוא נראה טיפוס כזה שעושה מהומה אם הוא רואה מישהי מטפסת על קיר של מרפסת, ואני, הדבר האחרון שרציתי זה מהומה. באמת שרציתי רק להיעלם.

הקפיצה פיתתה אותי בזמן ההליכה. דמיינתי את עצמי קופצת וניסיתי לחשוב אם ישמעו ווּש ארוך של שריקה מתרחקת, כמו בסרטים מצוירים, או רק את הנשימה, כמו בצלילה. חשבתי על משהו שקראתי באיזה מקום, שהאנשים שקפצו מהמגדלים בניין אילֶבֶן קיבלו התקף לב לפני שהם הגיעו למטה, כי ככה זה כשאת קופצת ממקום גבוה, אבל לא ידעתי אם קומה רביעית גבוהה מספיק בשביל התקף לב, או שאני בכל זאת אמות מהחבטה.

המחשבות האלה ליוו אותי בהליכה הבלתי נגמרת בין החדר שלי, המבולגן, לבין הסלון. לרגע הייתי מציצה על הכיסאות במטבח, מנסה לנחש את כמות הכלים בכיור, ושוב יוצאת למרפסת כדי לבדוק בפעם המאה אם היא גבוהה מספיק. וככל שחשבתי יותר על הקפיצה, פחדתי יותר שלא אצליח. הפחד ירד מהגרון והתיישב לי בבטן וזה היה הסימן בשבילי להתחיל לבכות.

וככל שבכיתי יותר כך שנאתי את עצמי יותר. נראיתי לעצמי פתטית עם כל הבכי הזה והרחמים העצמיים. לבכות בלי קהל זה דבילי. להתיישב על הרצפה ולבכות זה לגמרי לעשות מזה סצינה של נאנסת. וכשבוכים במיטה יש את הבעיה של הנייר טואלט שמישהו צריך להביא. וגם אם את זוכרת להביא, מצטברות לך על המיטה פיסות מקומטות של נייר טואלט, ואת כבר לא יודעת אם את באמת עצובה או רק בונה לך בראש תמונה של עצובה. בקיצור, עדיף לבכות במקלחת, מתחת למים החמים, שזה כמעט כמו לא לבכות, כי הפנים גם ככה רטובות, או לבכות תוך כדי הליכה בין הסלון למרפסת. ככה ראיתי את הרוֹבָּה. וזה הצחיק אותי שיש צבעים לרוֹבָּה, כאילו שלמישהו איכפת בכלל איזה צבע יש לרווח בין המרצפות.

זה לא שאני בכיינית. אני חושבת שאני הרבה יותר רגזנית מבכיינית, ורוב הדברים שגורמים לאנשים לבכות, כמו עבודה או חברוֹת או מישהו שבוהה לך בציצים או דוחף אותך בכניסה לאוטובוס, גורמים לי דווקא להתרגז. לבכות אני בוכה בגלל מועקה, שיעל ואני קוראות לה מוּקי. היא לא נמצאת תמיד, אבל יש תקופות שהיא באה ושוכחת ללכת ואז אני בוכה הרבה. אני חושבת שאני בוכה בעיקר בגלל תיסכול ממוקי.

אני מכירה את מוקי עוד מהילדות. היא תמיד הייתה שם וכנראה שתמיד תהיה שם, חוסמת לי את המחשבה ואת הראייה ואת הנשימה ואת התיאבון. כששואלים אותי למה, אני לא יודעת לענות, ולפעמים אני אומרת שאני בוכה כדי למוסס אותה. ככה לימדו אותנו בבית-ספר, שזה לוקח טריליון שנים, אבל אפילו אבנים גדולות נכנעות בסוף לטיפות קטנות של מים.

כשעוד גרתי עם ההורים שלי אז מוקי, שעוד לא היה לה שם, הגיעה לעיתים רחוקות וגם אז לזמן קצר. הייתה לי מרפסת משותפת עם ההורים, בחלק האחורי של הבית, ליד החצר שפעם גר בה הכלב שלנו, שַלְגִי, ומאז שהוא מת אין שם כלום. בחצר הקדמית אמא דווקא דאגה תמיד לפרחים ולדשא ולכל הקישוטים האלה שאמורים להיות בבתים של מושבים, אבל בחצר האחורית עם המרפסת לא.

המרפסת הזאת מרוצפת באריחים קטנים, וכשהייתי קטנה אהבתי לשחק עם הקווים. פעם רגל ימין לרוחב ורגל שמאל לאורך ואז להיפך. בבית שלנו אמורים להיות שמחים, אז לא יכולתי לבכות במרפסת, רק בחדר שלי, כי אם אמא שלי הייתה מגלה שאני בוכה היא הייתה לוקחת אותי בכוח למטבח, מכינה לעצמה קפה וניגשת אל המזווה כדי להוציא חומרים לעוגיות שוקולד השחר, שאלה העוגיות שהכי אהבתי כשהייתי בת חמש או משהו כזה, ומאז היא משוכנעת שעוגיות השחר הן הפינוק האולטימטיבי בשבילי.

ארבעים וחמש דקות עוברות מרגע שמתחילים להכין אותן ועד הרגע שהן יוצאות מהתנור, ובמשך הזמן הזה היא הייתה מנסה לברר מה גורם לילדה שלה לבכות. היא בטח קראה על זה באיזה ספר פסיכולוגיה לילדים, מאלה שהיא הקפידה לקרוא ולהעתיק מהם למחברת הרעיונות שלה שיטות יעילות להפסיק בכי של ילד. מה יש לילדים לבכות, החיים שלהם טובים בסך הכל. כל מה שנדרש זה לחשוב מחשבות חיובית ולהכין עוגיות. ואם זה מה שתעשי אז גם הילדים שלך ישתכנעו שהכל נפלא. השיחות האלה עזרו אולי כשהייתי קטנה, אבל מאז שהבנתי - זה קרה בערך בגיל ארבע-עשרה - שהמטרה היחידה של העוגיות היא לעודד אותי, התחלתי לכעוס מאוד על הטקס הזה. לפעמים מותר לבכות ואין שום סיבה לדכא את הבכי. אני לא איזה ליצנית מפורצלן שמחייכת בתיבת נגינה. אני זוכרת שפעם אמרתי לה שאני לא מקרה סעד ושתניח לי, אבל היא לא הקשיבה לי בכלל ואמרה, מה מקרה סעד, רוצה להכין עוגיות? והיו לה גם דרכים אחרות להוציא אותי ממה שהיא קראה לו מצברוח. למשל לספר לי על מקרה שקרה לילד שהיא מלמדת. כמובן שהמקרה היה תמיד קשור למה שהיא חשבה שהטריד אותי. היא הייתה די טובה בזה, ובדרך-כלל הסיפורים שלה התאימו, אבל מרגע שעליתי על הטריק גם אני הייתי ממציאה סיפורים וסיבות. עיצבן אותי שהיא חושבת שהיא יודעת הכל. ומאז שהתחלתי להמציא היא איבדה לגמרי את הכיוון, וזו הייתה בשבילי ההוכחה הסופית שהיא לא באמת מכירה אותי טוב יותר ממה שאני מכירה את עצמי כמו שהיא אוהבת לומר, אלא שהיא פשוט משתמשת בכל מה שאני מספרת לה.

בסופשבוע האחרון הלכתי לשם כדי לבכות ואפילו עשיתי רעש, כי רציתי שהיא תנחם אותי, אבל ידעתי שהיא לא תבוא, כי אם היא תבוא זה אומר שהיא בעדי, ואם היא בעדי זה אומר שהיא נגד אחותי סיון. גם היא וגם אבא שלי אמרו תמיד שהם לא מתערבים במריבות שלנו, ומצידם שנהרוג אחת את השנייה, כי אחיות צריכות להסתדר לבד, ואין להם שום כוונה לשפוט מי מאיתנו צודקת.

בערך לפני שבועיים אמא התקשרה אלי ואמרה שאחותי הגדולה מגיעה אליהם עם בעלה והילד לסופשבוע, והיא רוצה שגם אנחנו נגיע. אני לא אוהבת להיות אצל ההורים שלי כשסיון שם. היא בלתי נסבלת כשהיא לידם, במיוחד מאז שיש לה ילד. איך שהיא מגיעה היא נותנת להם את הילד ושמה את הרגליים על השולחן ולא קמה. זה מעצבן אותי לראות את אמא שלי נכנעת ועושה כל מה שהיא אומרת לה. אמרתי לאמא שלי כבר כמה פעמים שאני מעדיפה לבקר אותם כשסיון לא שם.

פעם אפילו סיון ואני ניסינו לשכנע אותה שזה עדיף בתירוץ הקלוש שככה היא לא צריכה לבשל לכולנו בבת-אחת. אמא שלי לא השתכנעה וגם אבא שלי לא, אבל הם כבר למדו מזמן שעדיף לא להתווכח איתנו. אבל הפעם אמא שלי ממש התעקשה, ואמרה שלא יקרה לנו כלום אם נעשה קצת מה שההורים הזקנים שלנו אומרים לנו. היא דיברה עם אבא והוא הבטיח להכין לנו פנקייקס בשבת בבוקר, כמו שהיה מכין כשהיינו ילדות, ויהיה כיף. ונמאס לה שהילדות שלה אף פעם לא יחד בבית, ושאנחנו כבר לא ילדות קטנות והגיע הזמן שנלמד להסתדר.

היא אפילו קבעה שמאז שלסיון יש ילד היא רגועה יותר, ושגם אני התבגרתי ובעצם כבר אין סיבה שלא נסתדר. היא נשמעה רצינית משום-מה, ולא נותרה לי ברירה אלא להבטיח להגיע. רציתי לדבר עם סיון, לנסות להבין מה בדיוק אמא שלנו זוממת, אבל סיון לא ענתה לטלפון, ולא היה לי כוח לרדוף אחריה.

חשבתי שהביקור יהיה הרבה יותר נסבל אם יעל תבוא איתי, אבל לכי תשכנעי את יעל להצטרף לסופשבוע כזה. ישר היא מתחילה להגיד שאנחנו לא זוג כמו ההורים שלה או שלי, שכל אחת מאיתנו יכולה לעשות מה שהיא רוצה, ושדווקא עכשיו ממש לא מתחשק לה לנסוע לסופשבוע ארוך עם המשפחה שלי בצפון. אמרתי שיהיה לי ממש כיף אם היא תבוא איתי, אבל יעל אמרה שעם כל האהבה שלה אלי הבקשה הזאת גדולה עליה.

העיניים הגדולות שלה היו ממש מבועתות, והיא שאלה בתחינה אם אפשר לדחות את הביקור לפעם אחרת. היא כל-כך חמודה עם כל הפחדים האירציונליים האלה שלה מזוגיות, כמו הפחד שלה ממה שנראה לה כמו "זוגיות של מבוגרים", שמייד ויתרתי לה ונסעתי לבד, לא לפני שסחטתי ממנה הבטחה שאיך שאני חוזרת עושים ערב שתייה כדי שאוכל להשתחרר מהטראומה. האמת שלא שקשה לסחוט מיעל הבטחה לערב שתייה, הגרמנייה המהממת הזאת.

אז נסעתי. המכונית של סיון ורפי כבר חנתה שם כשהגעתי, וניצלתי את חמש המדרגות שמובילות לבית כדי ללבוש עלי את אפרת של הבית ולהישבע לעצמי שאני לא הולכת להתעצבן על סיון, כי אז אצטרך לפחות שש שנים להירגע מזה, וכולם יצעקו עלי שאני מגזימה ולא יראו שאני בכלל לא. הנה אפרת, שמעתי את אבא שלי אומר מתוך הבית. כולם ישבו כבר במטבח ושתו קפה חוץ מסיון שישנה עם איתי על הבטן שלה. אמא קמה לנשק אותי, אבא טפח לי על השכם במבוכה, והלכתי לחדר שלי מפעם לשים את התיק. כשחזרתי לפינת האוכל התיישבתי ליד רפי, הבעל של סיון, שאני אוהבת בעיקר כי הוא נראה כמו אחד שאין לו בעיות, ואם יש אז הוא פותר אותן בהיגיון. אז יש חדש, הוא שאל. הכל כרגיל, עניתי. עובדים קצת. חיים קצת. מה איתכם? כלום, הוא חייך, יש לנו את הילד הכי חמוד בארץ, אבל חוץ מזה שום דבר חדש.

טוב, תלכו להתקלח, שנשב כבר לאכול, אמא שלי הפתיעה. היא בדרך-כלל לא דוחקת בנו לכלום. לא ראשונה, מיהרתי להכריז, כדי להרגיש בחזרה בבית של ההורים. את באמת לא ראשונה, אמרה סיון מהסלון, אין לך מה לדאוג. הילד הזה כאן צריך להתקלח קודם ואז אני אשכיב אותו לישון. והיא קמה ומסרה את איתי לרפי: קח, היום תורך.

גלגלתי עיניים לעצמי כי זה היה כל-כך ברור שהיא לא תעשה כלום. מעניין מתי תורה, חשבתי לעצמי, אבל החלטתי לא להתערב. במקום זה הלכתי ונעמדתי ליד אמא שלי שבדיוק פיזרה גרעיני חמנייה על הסלט. איתי כזה חמוד, נכון? היא שאלה. כן, חמוד, עניתי. למה לא באת עם יעל? היא לא יכולה, יש איזו מסיבה שהיא הבטיחה ללכת אליה. חבל שהיא לא באה, אמרה אמא שלי. רציתי שפעם אחת נהיה משפחה נורמלית. אמא, שאלתי, מה הסיפור שלך היום? אין שום סיפור, אפרתי. רק רציתי לראות את כולכם ולהיות משפחה נורמלית.

את לא מאמינה, אבא שלי אמר. כל השבוע היא ככה, עם המשפחה הנורמלית. היא שלחה אותי לסופרמרקט כבר בתחילת השבוע כדי שהיא תוכל להכין לנו אוכל כמו למשפחה מאוד לא נורמלית. אז מה הכנתְ, התעניינתי. למה את אומרת הכנת, אבא חייך אלי. את לא יודעת שאני מכין הכל? אז מה הכנתָ? השתתפתי במשחק. הכנתי פירה. אז ככה: לוקחים תפוחי אדמה, שוטפים אותם... שמענו, שמענו אותך, אמא קטעה אותו. אתה חושב שהיא לא יודעת איך מכינים פירה? תעזבי אותו, התערבתי לטובתו. כן, אז שוטפים אותם ומה? אחר-כך חותכים, לא קטן כמו לסלט, אלא קוביות גדולות. ואז ממלאים סיר במים ומחכים שהם ירתחו ושמים את תפוחי האדמה במים ומחכים שהם יתרככו, ואז קוראים לאמא... ישבתי שם והקשבתי לאבא שלי מקשקש, וחשבתי לעצמי שהוא חמוד וגם אמא שלי לא נוראית, ואין סיבה אמיתית שבגללה אני לא אוהבת לבוא אליהם. אז מה אם הם גרים במושב ואני שונאת מושב. הם נחמדים, והם ההורים שלי, ולא יזיק לי להיות נחמדה אליהם. אז הלכתי לאמא שלי, נעמדתי מאחוריה ונתתי לה נשיקה על הלחי.

רפי יצא מהמקלחת עם איתי והכריז: סיבוב נשיקות. אמא שלי מיהרה אליו ואני חמקתי כהרגלי. אני מחכה שאיתי יגדל קצת.

במקלחת הסתכלתי על הסבון של אמא שלי שלא השתנה כבר חמש שנים, ועל הסבון של אבא שלי שלא השתנה מאז שאני זוכרת את עצמי, ובחרתי בסבון של אמא שלי. אם יעל הייתה פה היא בטח הייתה בוחרת בסבון של אבא שלי כי יש לה קטע עם ריחות גבריים. היא חושבת שריחות נשיים הם מפגרים. אבל החלטתי שהפעם אני אהיה אפרת של בית ולא אפרת של יעל, והסתבנתי ואמרתי לעצמי שאם אמשיך ככה הסופשבוע הזה יעבור מהר, אמא שלי תשתכנע שאנחנו משפחה נורמלית כמה שהיא רוצה, ואוכל לחזור לבית שלי בלי לסבול יותר מדי. האוכל מוכן, היא הכריזה חצי שעה אחרי, כשכולנו כבר היינו לבושים בבגדים נקיים וריח של שניצלים מילא את הבית והגיע בטח עד טבריה. ישבנו לאכול ואמא שלי הגישה עוד ועוד מנות לשולחן. יש סלט, וחצילים, ותיכף אני מוציאה את העוף מהתנור, ופה הירקות בשביל אפרת, ויש גם שניצלים. רפי, אתה צריך לחם? רפי קם כדי לחתוך לעצמו פרוסה אבל אבא שלי סימן לו שהוא יחתוך. ורק אז, אחרי שהלחם והעוף היו על השולחן, אמא שלי התיישבה. תאכלי משהו, אמרתי לה. אני שונאת שהיא יושבת ובוחנת אם הכל טעים לנו ולא חסר משהו, כאילו היא משרתת.

איך בעבודה? סיון שאלה אותי.

אותו דבר, עניתי הכי קצר שיכולתי. אני שונאת שהיא שואלת אותי על העבודה, ותיכף אחרי זה מתחילה להטיף לי מוסר.

יש עבודה בכלל? היא המשיכה.

מה זאת אומרת יש עבודה? ברור שיש עבודה. אני צריכה לשלם שכר דירה איכשהו, לא? פשוט בפעם האחרונה שדיברנו אז אמרת שאת קצת מתקשה, היא אמרה עם פרצוף של מתעניינת. אמרתי לה את זה כשהיינו רק שתינו, וברור שזה לא דבר שאומרים ליד ההורים, אלא אם כן את מניאקית כמו האחות שלי ורוצה לגרום לי להתחיל לעבוד במשהו משעמם כמו שאת עובדת בו ולא מוכנה לקבל את זה שיש עוד מקצועות בעולם. נעצתי בזעם את המזלג בתוך החצילים ואבא שלי אמר: אני מקווה שזה לא נכון, כי אם זה נכון אז את יודעת שאנחנו יכולים לעזור לך. לא הרבה, אבל משהו אנחנו יכולים לתת. חבל לשלם סתם ריבית לבנק. לא רציתי לכעוס עליו, הוא לא אשם בזה, וגם לא רציתי לריב עם סיון.

הייתי לגמרי בסדר עד שהיא התחילה להציק. אז נשמתי הכי עמוק שאני יכולה וחשבתי מה יעל הייתה אומרת. יעל לא מתעצבנת מדברים כאלה. ואמרתי: כן, אני לגמרי בסדר, אני עדיין עובדת עם אותם עיתונים, ומדי פעם הצלם-חתונות ההוא שסיפרתי לכם עליו מזמין אותי לצלם איתו. קיוויתי שהתשובה שלי ארוכה מספיק כדי שאף אחד לא יחשוד בי שאני מתרגזת, והמשכתי לשחק בחצילים שנראו לי פתאום אדומים והזכירו לי אוכל של צבא ועשו לי בחילה נוראית. היה לי ברור שלא אוכל אותם אבל לא הרמתי את העיניים, כי אם הייתי מרימה אותן הייתי נתקלת בעיניים של אמא שלי שהייתה מנסה להבין אם הכל באמת בסדר עם הילדה שלה.