איך לספר ברומן את תולדות האמנות - לא האמנות "המכובדת" אלא דווקא הנידחת, הנשכחת, הפרועה, סיפורה של אגודת משוגעים לדבר שמחפשת מחסה ליצריה ופחדיה בקצה העולם?

חבורת אמנים, חלקם עולים חדשים וחלקם ילידי הארץ, התיישבה באמצע המאה הקודמת בכפר ערבי נטוש על מורדות הכרמל, דבר שנראה טבעי בעת ההיא. לימים הם הקימו גלריות ומוזיאון, יצרו אמנות ואומנות, וטיפחו את הכפר על בתיו.

יותר מחצי מאה לאחר מכן נאלצו ידידיה ושלומי לנטוש את ביתם שבכפר האמנים בעקבות שריפה ענקית על הכרמל, והפכו לפליטים זמניים. כוחות הטבע המשתוללים הציבו להם מראה מחדדת, אולי עקומה, לסיפורו של הכפר ולסיפור הארץ כולה.

'תולדות האמנות' הוא רומן שכתוב בקולות רבים: בקולו של שלומי, האמן שהתגלגל אל כפר האמנים בעל כורחו, בקולה של הציירת דינה-דאדא, שמספרת את סיפורם של מייסדי הכפר, בקולם של מאהביה ומעריציה הלא מעטים, בקולם של חזירי הבר ורוחות היער, ובקולם של ציורים ופסלים המתעוררים לתחייה ומדברים כאילו היו בני אדם.

הקולות מצטרפים לרשומון של סודות ותשוקות המזגזג בין ימינו לימים התמימים ההם, בין אמנות לגוף החי, בין האישי לפוליטי, ובין אהבות בלתי אפשריות לאהבה שגרתית לכאורה, כמעט מובנת מאליה.