לכתוב ולגנוב | 1. החורשה

מתחת לגב שלה פרוש ז'אקט הקורדרוי שלו, עם הריח המוכר שלא הריחה כבר שמונה חודשים. הז'אקט לא מגן עליה מפני דקירות מחטי האורן, אבל הריגוש שממלא אותה מטשטש את הדקירות ודוחק כל תחושה אחרת. ככה היא זוכרת אותו, כמו סם שמשכך כל כאב, למרות שהכאב נבע בדרך-כלל ממנו. אם כי ברגע זה קל להטיל ספק בדברים מסוימים וליחס ממשות לאחרים.

למשל, המבט שלו, כשהוא פוקח עיניים ומביט בה מתחת לעפעפיים כבדים, קשה לפקפק עכשיו בכנות שלו. קשה לפקפק גם בזרוע שלו, לצד ראשה, שנראית לה עצומה, כמו קיר שאפשר להישען עליו. כשהוא מעביר אליה את משקל גופו, הווריד הבולט תופח ופועם, כחול ואלכסוני, ומתמזג עם הקפלים המתפתלים של בטנת הז'אקט.

רק מפרק היד, בהיר יותר וצר, כמעט מערער בנשיותו, נראה כאילו הוא עומד לקרוס תחת משא הגוף – איך הוא קשור לזרוע הזאת? הזרוע היא קיר בזמן שהוא עצמו תמיד היה יותר כמו המפרק. לא יציב, בטח לא מישהו שאפשר להישען עליו.

אבל עכשיו, בעדינות עגמומית שלא זכורה לה, הוא מסיט קווצת שיער מפניה. תחושה חמה וממכרת מתפשטת בתוכה, ערפל ישנוני וחשמלי. היא נמסה. ולמרות זאת לא אומרת לו שהיא אוהבת אותו.

פתאום היא מבינה, רואה בבהירות, שהם בנקודת מפנה. זה כמו הסצנה האחרונה בסרט – סרט אחר, לא הסרט שלה, שלא ייכתב – שמעוררת בצופה השראה ותקווה, כי שני המאהבים נפגשים שוב אחרי כל הזמן הזה, ומצליחים, כנגד כל הסיכויים, להציל משהו מתוך מערכת יחסים חולה והרסנית. וזה מוכיח שהם שרדו משהו. היא מאמינה בהיגיון הזה. היגיון שמבטל את כל הימים שבהם הפנתה את הגב לתשוקה, ימים שהצטברו לשבועות וחודשים, ודומים עכשיו לערימת קומפוסט מרקיבה בקצה חצר עזובה.

אלוהים, קומפוסט. למה היא חושבת עכשיו על קומפוסט? היא חושבת יותר מדי, יותר מדי עליו. היא לא למדה כלום מהחודשים האחרונים? עכשיו היא לא רוצה לחשוב, לא על שום דבר ובטח לא על קומפוסט, כי ברגע זה הוא שוב יורד למטה ולוקח אותה לאן שהיא רוצה – מחוץ לעצמה. מחטי האורנים מהבהבים מעליה כמו גיצים. מימין ומשמאל מקיפים אותם שיחים כלשהם, זהובים וסמוקים. רגליה על גבו, וכל מה שהיא רוצה זה לשקוע בגוף שלו, בריח שלו, בעור המוכר, להתמסר לתחושת החופש והריק ולא לנסות להבין מה לעזאזל היא עושה כאן, שוב, יחד איתו, עירומה.

היא קופאת. מקשיבה למשהו. גם הוא קופא. מתרומם ונשען על המרפק. הצלצול חלש וקלוש. אולי היא רק מדמיינת אותו.

"מה?" הוא מסובב את ראשו לעבר המכונית, "זה כלום. זה רק טלפון."

מזווית העין היא רואה את הטלפון שלו זרוק במרחק נגיעה, לצד המפתחות, על אבן שטוחה. מאחוריו, בין השיחים, אפשר לראות את דלת המכונית. שם, במושב האחורי, בתוך תיק העור, קבור הנייד שלה שעכשיו מפסיק לצלצל. ולרגע הכל שקט. משולש ציפורים שחורות מחליק ללא קול דרך פיסת שמים ממוסגרת בצמרות העצים. העננים שטים במהירות. דממה. אי אפשר לשמוע כלום, גם לא את משק כנפי הציפורים שנכנסות לתוך העננים ומגיחות מהם.

ואז שוב הצלצול, ואיתו חוזר הפסקול כולו, מקוטע ואלים: קריאת עורב, נהימת משאיות שטסות בכביש במורד הגבעה, צופר מרוחק, הצפצוף הצורם בנייד שלה שמבשר על עוד הודעה ומנפץ את המעטה השברירי של כל התובנות שלה.

סביבם ריח של מחטי אורנים ושרף, לחות ועלווה. אדמה על הברכיים שלה, יבשה ומפוררת. אדמה קשה מתחת לגב שלה. דקירות של מחטי אורן חדות. המסלול למכונית אינו יותר מחריץ בין השיחים, מנוקד בפיסות נייר טואלט, עטיפות מסטיקים, שקיות, פחיות וחצץ, בוץ מיובש, חרוך וסדוק.

כתפיו הרחבות מאוזנות מעליה, כמו מאזניים, משדרות לה איזון והחלטיות. היא שוקלת כל מה שכבר איבדה מול כל מה שעדיין לא איבדה ואולי תוכל להציל. הוא דרוך מעליה, מחכה לסימן. אף אחד לא עוצר אותך, המבט הבוער שלו אומר.

מי אתה? היא חושבת. הם זרים. אפילו עכשיו, אחרי כל הזמן הזה. זה בטח חלף גם לו בראש. הם תמיד היו זרים.

2.
צפצוף קצבי או חלום רע מעיר אותה. מוקדם מדי בבוקר, ודריה מנסה להסתתר עמוק יותר בתוך החושך המגונן מתחת לשמיכה, שערפילי שינה עדיין מרחפים בו. במשך כמה רגעים היא לא שומעת כלום וכמעט משתכנעת שרק היה נדמה לה שהיא שמעה קול של אדם מדבר רוסית מתחת לחלון.

זה היה כנראה רק שריד של חלום. היא מנסה להיאחז בו, אבל כשהצפצוף נשמע שוב ועיניה נפקחות בבהלה זה הרגע הכי נורא, הרף עין רצחני שבו היא מגלה את עצמה על מזרן שפרוש על הרצפה, מוקפת בארגזים, נזכרת שהיא צריכה להיזכר במשהו, ובאותה נשימה יודעת מה.

היא מתרוממת, בקושי, ומסיטה את הווילון. שמש חסרת רחמים פורצת לחדר. השמש דופקת לה על הפנים, על העצמות, על הלב, וכשהיא רואה כעבור רגע את משאית ההובלה למטה בשביל, הגוף שלה מתחיל לרעוד, למרות שספטמבר והרבה יותר מדי חם, עוד לא שמונה בבוקר והאוויר כבר תוסס ומסריח מהלולים שבשדות. היא נעמדת, אחוזת פניקה, ומייד שוקעת בחזרה למזרן, כי עכשיו כבר הכל מסתדר בזיכרון: ההובלה שלהם אמורה להגיע רק בשבוע הבא, ובעצם כבר אין "שלהם", רק הובלה.

המזרן קטן ודריה מרגישה עליו קטנה ואבודה. הצלעות שלה בולטות מתחת לשמיכה הדקה. הבטן שלה קעורה כמו קערה. בקלות אפשר לחשוב שהיא אחותה הגדולה של יובל ולא אמא שלה. היא מקשיבה לשקט המהמהם בבית הריק ומחכה שפיסות זיכרון יימהלו במחשבות ובצללים שממלאים את הרגע הזה, רגע של הכרה מלאה.

פירורי אבק מסתחררים באלומת האור העבה שחודרת מבעד לחלון. שום דבר לא מדלל את הכאב. היא קוברת את הפנים בכרית הקטנה, והריח של יובל מכה בה כמו זרם חשמלי. שמפו מתקתק עם ריח מתכתי חלוד של גרוטאות, ומשהו חריף, שתן או דם, כנראה של סומסום, שמהלילה הראשון שלו בבית ישן עם יובל במיטה. "זה ממש נשיונל ג'יאוגרפיק," אמר נחומי כשהחתול קפץ בפעם הראשונה מהסככה, ונחת דרך החלון על המיטה של יובל עם ציפור מדממת בכפותיו.

זה היה בקיץ הראשון, כשהם רק עברו לכאן. מאז הסככה קרסה, וסומסום כבר לא כאן, ועכשיו גם יובל לא, והחיים שלה התהפכו. דריה מכריחה את עצמה לקום מהמיטה, ערה לדפיקות שהולכות ומתגברות בתוך ראשה. היא ממצמצת בניסיון לסלק נחיל נקודות שחורות שמרחף מול עיניה, נעצרת לרגע בחדר הסמוך ומתיישבת על כיסא, לא בשולחן שלה אלא בשולחן של נחומי.

שולחן השרטוט שלו נקי ומסודר, ניגוד גמור לשולחן המבולגן שלה. גם משום שנחומי מסודר מטבעו, אבל בעיקר כי מתישהו בשנה האחרונה הוא זנח אותו לחלוטין ועבר לשולחן בפינת האוכל, אולי כי הרגיש כבר אז מה קורה, חזה איכשהו את העתיד, ורצה לפקח עליהן גם כשעבד.

בתקרה פעור סקיי-לייט, מכוסה בבד שיפון שבתחילת הקיץ היה מתוח ובצבע בורדו עז, ועכשיו נראה כמו גל שדהה בשמש הקשה, אבל בשעות הצהריים צובע עדיין בגוון אדמדם את החדר כולו, שהתרוקן בינתיים כמעט מכל מה שהיה בו: מערכת תופים שנחומי אפילו לא טרח להרכיב מאז שחזרו לארץ, מדף עם שורה של ספרים על ארכיטקטורה ומעליו מדף עם תיקיות מסודרות של פקסים וחשבונות מאוגדים על-פי נושאים.

רק תמונה משפחתית ממוסגרת נותרה על המדף, מהסנטרל פארק בניו יורק. בתמונה השיער שלה קצוץ, היא לובשת שמלה קיצית ורוכנת מעל יובל שהייתה עדיין תינוקת ושייכת לה. כבר אז אפשר היה לראות שליובל יהיה העור של דריה, שבקיץ מתכסה בנמשים, ומבנה הגוף הקטן שלה, והשפתיים החושניות והעיניים האפורות-בהירות שמביטות בך כאילו הן רואות לך לתוך הנשמה, וכבר כשהייתה תינוקת נראו עצובות וספקניות כאילו שאלו: את? את אמא שלי?

דריה בוחנת מקרוב את התמונה ומנסה לקרוא בפניה של האם הצעירה את התשובה, אבל הדמות בתמונה נראית לה צעירה מדי, לא מספיק מבוגרת להיות אמא או להבין באמת את השאלה, למרות שאז לא חשבה שהיא צעירה מדי. הפנים בתמונה עגולות יותר ורכות, והיא מחייכת אל נחומי חיוך שלא חייכה אליו כבר הרבה זמן.

צפצוף חזק שנשמע מהשביל מקפיץ אותה. התמונה נופלת לה מהיד ומתנפצת על הרצפה. היא הורסת כל דבר שהיא נוגעת בו. תנשמי, היא אומרת לעצמה ומחפשת את המשאף בין עירמות הדואר שעל השידה. מעטפות נופלות על הרצפה. היא מנסה לא לדרוך, יחפה, על הזכוכית המרוסקת, והופכת את התיק על השולחן: טמפונים, אודם, מסטיקים, משקפי שמש, סיכות, אוזניות, פתקים, עפרונות שבורים, מצית, חשבונית ישנה של המטפלת בתנועה.

המשאף נמצא על הכיור בחדר האמבטיה, לצד שרידי שערות ממכונת הגילוח של נחומי. דריה מרססת ועוצרת את הנשימה. הכיור נראה כמו כל כיור בכל חדר אמבטיה משפחתי, נורמלי לחלוטין. מברשת השיניים הוורודה של יובל מתחבאת בכוס האפורה מעבר למשחה.

דריה מנגבת את שרידי השערות בנייר טואלט וחושבת: אם כל זה באמת קרה, איך זה יכול להיות שפיסות שלהם עדיין מפוזרות בכל מקום? היא רוצה להתקלח, אולי המים ירגיעו אותה, אבל מתחת לזרם ההרגשה שלה לא משתפרת. מה היא לא הרסה? כלום, שום דבר. כשהיא סוגרת את המים חדר האמבטיה מלא באדים. זה עוזר לה להימנע מפניה במראה.

בחדר העבודה היא מרימה את שברי הזכוכית מהרצפה. הזכוכית המנופצת מעוותת את פניו של נחומי. עכשיו הן לא מביטות בה אלא בוהות מעבר לה, והיד שלו מושטת אליה אבל כבר לא נוגעת בה, כאילו נחומי לא הספיק לחבק אותה לפני שהתמונה צולמה, ואולי לא מספיק רצה.

האם מי שצילם את התמונה באותו אחר צהרים קיצי בסנטרל פארק, מי שזה לא היה, ראה כבר אז את הסדק שיבקע את חומת המגן של המשפחה היפה? האם הסדק היה כבר אז? לא, דריה עונה לעצמה ומניחה בהחלטיות את התמונה על השולחן. התקופה ההיא בניו יורק הייתה תמצית החיים שלהם יחד, ובשנה האחרונה היא עשתה כל מה שאפשר כדי להרוס גם את זה. עד לאותו ערב עגום לפני יומיים, כשעישנה על מדרגות המרפסת, ונחומי הפנה לה את הגב ונכנס למכונית שחנתה בקצה שביל העפר.

3.
הוא ראה אותה בפעם האחרונה לפני חצי שנה, פגש אותה במקרה באיזו הקרנת בכורה. היא כבר לא עבדה אצלו, והוא עדיין חשב שזאת אחת ההפסקות שלהם. (הם הקדישו יותר זמן להפסקות או לניסיונות להימנע מפגישות מהזמן שהיו יחד.) היא ישבה על המדרגות ברחבה ועישנה. הוא בדק את עצמו – איך הוא מרגיש? דבר אחד בטוח: הוא עדיין רוצה אותה.

הוודאות באה עם חור בבטן, חור שמלווה אותו מאז כל הזמן ולא מאפשר לו לשכוח כמה דפוק היה הסיפור ביניהם. לרגע שקל להסתובב בחזרה לאולם ולהיעלם. לא היה לו מה לומר לה. כרגיל היא שאלה את השאלות והוא דיבר. היא שאלה על הסדרה שלו. הוא לא רצה לדבר על הסדרה, אז רק אמר שהוא עסוק ביותר מדי פרילנס, וחזר על מה שתמיד היה אומר אז, שהפרסומות זה עניין זמני ורק בשביל הכסף.

הוא לא שאל על התסריט שלה. הוא ידע שאם הם יתחילו לדבר על התסריט השיחה תגלוש אליהם, והוא יגיד את כל הדברים הלא נכונים וזה אף פעם לא נגמר טוב.

"למה זה היה צריך להיות כל-כך רע?" היא שאלה.
"את מכירה משהו טוב שלא בא עם רע?"

המילים היו חלולות, והקול שלו כאילו נבע ממקום אחר, מגבר אחר, לא ממנו. היא לא ענתה. מה הטעם לענות, מה כבר יש לומר, ורק המשיכה לעשן בשתיקה. אבל הוא שמע את המחשבות שלה. הוא שמע את זה מספיק פעמים בעבר בשביל לדעת מה היא חושבת. הוא הזדקף והתעקש להתנער מאחריות. "את באת מוכנה. היית בשלה לגמרי. תראי את התסריט שלך, את הדמות שלך. החיים נתנו לך את מה שכתבת, כאילו הזמנת את זה בתודעה שלך. כולל הפשרות. הכל כבר היה שם עוד לפני שאני הייתי בתמונה. זה בכלל לא קשור אלי. זה היה צריך לקרות לך. רצית, היית מוכנה."

"ואלי?" הטון שלה היה יבש, עובדתי. "אלי זה גם לא קשור?"
הוא שתק. היא מעכה את הסיגריה, דומעת, אולי בגלל הרוח.

הפגישה ההיא לא הייתה צריכה להפתיע אותו כל-כך. שבועים-שלושה אחרי שקיבל אותה לעבודה הם נפגשו בדיוק באותה צורה, בהקרנה, גם אז במקרה, רק שאז הוא לא הרגיש את החור הזה בבטן, אלא ריגוש בלתי נשלט ששיתק אותו. זה לא שהיא הייתה כל-כך יפה.

היו לה פנים רגילות, מבט מבויש, עיניים אפורות וערימת תלתלים צפופים בצבע חום עכברי שהיא כל הזמן הידקה לתוכה פיסות שער שברחו ממנה. היא החזיקה כוס יין ביד ועמדה צמוד לגבר כהה עם שיער כסוף וקצוץ שהשעין מרפק על הבר והניח את היד השנייה על תחתית הגב שלה. לא היה קשה לראות שהיא נגועה בחוסר ביטחון, תחושה של ערך עצמי ירוד ששום חוויה חיצונית לא תצליח לסלק, ורן הרגיש כאילו היא בוחרת, בכוונה, להיראות פחות טוב ממה שיכלה.

אבל כשראתה אותו בצד השני של החלל פניה זהרו. היא חייכה את החיוך הרחב שלה, עם הרווח בין השיניים הקדמיות, וסימנה לו לבוא. לא היה צריך יותר מזה. היה לו דחף לנשק אותה, או לפחות להושיט יד ולגעת בה, אבל הוא לחץ בצייתנות את ידו המושטת של בעלה, והרגיש איך הוא דועך, לא מתוך מבוכה, אלא באופן ספונטני, מונע מאיזה חוק שהוא עצמו קבע. כאילו הוא משתדל להקטין את עצמו כדי להתנצל מראש על מה שכבר אז הרגיש כלפיה, על מה שכבר אז קיווה שיתרחש, ועדיין לא יכול היה לנסח או להבין.

כבר צהריים. לשם שינוי הדירה שקטה. עד שהטלפון שוב מצלצל. לעזאזל. זה כמו לראות סרט ואז מישהו מתקשר ומפריע ואתה מפספס משהו קריטי בעלילה. כבר חודשים שהוא חווה את תחושת ההחמצה הזאת, מריץ את זה שוב ושוב לאחור ומנסה לשחזר את ההתחלה. אבל גם אם לרגע חשב שמצא את הרגע הקריטי, אם בכלל היה רגע כזה, ודמיין את עצמו נוהג אחרת, כל פעולה שלו הובילה תמיד לשרשרת תגובות שנגמרו באותו כישלון.

רן מתעלם מהטלפון, דורך על הבגדים שפשט והפיל על הרצפה ולוקח את הקפה למקלחת. הוא סוגר את המים החמים ופותח את הקרים, משהו שהוא עושה יותר ויותר בחודשים האחרונים. הנשימה שלו נשנקת מהלם הקור. הוא עומד שם בקושי חמש דקות, מתחת לזרם. כשהוא יוצא יש לו תשע הודעות, עשרה אס-אם-אסים וחמישה-עשר אימיילים חדשים. אף אחד מהם לא ממנה.

כולם מתקשרים, אחרי שנים של דממה. מהרדיו, מהטלוויזיה, מרוב המקומונים. וכולם שואלים: מה קורה?

לפני חמישה חודשים נולד לו עוד ילד, זה מה שקורה. הוא הפסיק עם הפרילנס. גמר עם עולם הפרסום. העונה השנייה של הסדרה זכתה לביקורות נלהבות. כתבו עליה בבלוגים, בצ'טים, בטוויטר. בפייסבוק יש לו כבר יותר משלושת אלפים חברים. בפעם האחרונה שראה את עצמו במוסף סופשבוע זה היה בשחור-לבן. הוא לבש את הטישרט הרגיל והג'ינס המרופט, והשיער שלו נפל כרגיל על הפנים. הזמינו אותו להרצות בחוגים לקולנוע, חוגים שלא קיבלו אותו ללימודים לפני שנים. והוא מעולם לא הרגיש חוסר-סיפוק כל-כך מוחלט. זה כל מה שתמיד רצית, רן אומר לעצמו, אבל המחשבה נמוגה בלי שהוא מצליח לגעת בה.

הוא צריך לחזור לרוץ, לחזור לחדר-כושר. להתגלח. די. אי אפשר ככה, לבהות שעות במסך המחשב. כבר חודשים שהוא מחלטר. הוא חייב לעבוד על סיבולת, על משמעת. הוא צריך משטר שיציב לו גבולות, מסגרת שתשמור על השפיות שלו כדי שלא ידשדש בבית כמו פרזיט בן חמש-עשרה עם מצבי רוח קיומיים.

רן שוקע בכיסא, מדליק סיגריה ומביט במסך המחשב שבוהה בו בחזרה במבט ריק. החלון לצד המחשב עורפי. מהכיסא אפשר לראות דרכו רק בניינים. אם יסיט את הראש יוכל לראות את השמש או פיסת חוף או עננים. אבל הוא לא רוצה לראות כלום. הוא מדמיין אותה קוראת את הביקורות. מדמיין אותה רואה את התמונה שלו בעיתון. זה אולי התענוג היחיד שהוא מפיק מכל העניין.

הוא מועך את הסיגריה במאפרה. קם. לובש משהו. מכניס את הארנק לכיס ויורד לפיצוצייה. למטה ברחוב הוא מצמצם את עיניו נגד השמש הקשה שבוהקת בין הבניינים וחושב: דריה. הוא כבר כמעט התרגל לחיים בלעדיה. לא שהפסיק לחשוב עליה. הוא חושב עליה כל הזמן, אבל כבר לא באופן מעשי, לא במובן שמוביל לטלפון או פגישה, אלא בדרך מרוחקת, מין שילוב של מחשבות על העתיד שמתערבבות עם העבר, מסוג הדברים שאתה יודע שלעולם לא תממש.