» חזרה לאתר

© כל הזכויות שמורות
לחרגול הוצאה לאור
בכפוף לתנאי השימוש


שם הספר:
קלף בליני
מאת ג'ייסון גודווין
תרגום מאנגלית: שירלי אגוזי

The Bellini Card
by Jason Goodwin

מהדורה ראשונה, מאי 2017
מספר עמודים: 304

פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה

עיצוב העטיפה:
סטודיו זי

מחיר מומלץ: 98 ₪


מסת"ב 978-965-560-032-2
דאנאקוד: 497-1211

    ג'ייסון גודווין | קלף בליני   > חדר קריאה

 

1
הוא שקע אט אט במים האפלים, זרועותיו פשוטות לצדדים, כפות רגליו מתוחות: כמו ישו הצלוב או כמו דרוויש הפורש ברכתו על הים. האבן שלרגליו פגעה בטין בהתנפצות רכה, ברכיו פקו, ובתוך רגע התפתל ברוב חן עם הזרם. מאז ומעולם היה חינני, וגמיש גם כן, כאשר נקב במחיר. הוא היה אדם שנשא ונתן והותיר משהו בעסקה גם לצד השני.

למעלה הִפנה הרוצח את ראשו לצדדים, דרוך לתזוזה הקלה ביותר בחשכה, מרגיש את הגשם ניגר על פניו. הוא עמד דקות אחדות, חיכה והתבונן, ואז מצמץ בעיניו, פנה לאחור והתרחק מהגשר בטפיפה קלה עד שנבלע בלילה בסמטאות העיר הישנה את שנתה.

הגאות ירדה. המים ליחכו את האצות הירוקות שלאורך הקירות, גרגרו מסביב לעמודי אבן ישנים, נשמטו ונסוגו ממדרגות לבנים מהוהות. פני המים ירדו וקירבו את הסוחר לים שעל גליו עשתה העיר, בימי זוהרה, את הונה. מתחת לכיפות ביזנטיות, לארמונות מטים לנפול ולסירות קשורות בחבל נהדפה הגופה חרישית אל הים, זרועותיה עודן פרושות לרווחה בתנועה של ברכת שלום אטומה.

אבל איזשהו מכשול, גוש אבן או פקעת חבל שהרקיב, עיכב ככל הנראה את מהלכה לזמן מה, שכן כאשר הפציע השחר, ונסיגת המים נעצרה, הסוחר נמצא עדיין מרחק מטרים ספורים ממימיו העמוקים של הריבה דיי סקיאבוני, שאלמלא כן היה צולל בתוכם בלי להותיר סימן.

2
הסולטן התעטש בקול גבוה וטפח על פניו במטפחת משי.
"למלכת אנגליה יש כזאת," אמר בקוצר רוח.
רזיד פאשה הרכין את ראשו. המלך ויליאם כבר מת, וכמותו גם הסולטן מהמוט. עכשיו, חשב בליבו, ילדות קטנות מושלות באנגליה ובממלכה העותמאנית.
"כדברי הוד הסולטן, יאריכו ימיו."

"להבסבורגים יש כמה וכמה גלריות, למיטב הבנתי. בערים האיטלקיות שבשליטתם יש ארמונות שלמים, מלאים עד אפס מקום בתמונות." הסולטן מחה את אפו בטפיחות קלות. "קיסר אוסטריה יודע כיצד נראה סבי סבו מתוך התבוננות בתמונה שלו, רזיד פאשה."

הפאשה הצעיר שילב את כפות ידיו הצנומות לפניו. דבריו של הסולטן נכונים אבל מגוחכים בתכלית. ההבסבורגים ידועים לשמצה בכיעורם, ובדמיונם אלה לאלה. הם מתחתנים עם בנות משפחתם הקרובות, והסנטרים תופחים והולכים מדור לדור. ואילו נסיך עותמאני, רק נשים יפות וכלילות המעלה חולקות עימו את יצועו.

רזיד פאשה כיווץ את כתפיו. "הכלבים האוסטריים משתינים תמיד באותו מקום," אמר בנחירה מבודחת. "מי בכלל רוצה לראות את זה?" בעודו מדבר ידע ששגה. הסולטן מהמוט היה מגחך לשמע ההערה, אבל הסולטן מהמוט מת.

פניו של הסולטן קדרו. "אנחנו לא מדברים עכשיו על כלבים."

"הצדק איתך, פאדישאה." רזיד פאשה הרכין את ראשו.

"אני מדבר על ה'כובש'," אמר אבדילמג'יט ביוהרה. "על הדם שזורם בעורקים האלה." הוא הושיט את כפות ידיו, והיועץ הצעיר השתחווה, נכלם.

"אם התמונה קיימת, אני רוצה אותה," המשיך הסולטן. "אני רוצה לראות אותה. האם אתה, רזיד פאשה, רוצה שדיוקנו של ה'כובש' יהיה חשוף למבטי כופרים, או שיהיה בידיו של מי שאיננו מן המאמינים?"

רזיד פאשה נאנח. "ועם זאת, מלכי הרם, איננו יודעים איפה הציור עשוי להימצא. אם הוא קיים בכלל."

השליט הצעיר התעטש שוב. בעודו מתעמק בממחטתו המשיך הפאשה בדבריו: "במשך יותר משלוש מאות שנים לא ראה איש את... התמונה הזאת, ואיש לא שמע עליה. היום יש לנו שמועה, שמועה ולא יותר. טוב נעשה אם ניזהר, פאדישאה. למה לא נחכה עוד חודש? עוד שנה? האמת כמוה כבושם המושק, שאת נועם ניחוחו אי אפשר להסתיר."

הסולטן נד בראשו, אך לא בהסכמה. "יש דרך מהירה יותר," אמר בקול מהול בטיפות ליחה.

"הבא את יאשים."

3
קרוב לקו החוף של קרן הזהב, מהצד של פֶּרָה, במקום שהספּנים נהגו להשתהות ולהניח את משאם, עמדה מזרקה שהקימה נסיכה עותמאנית כאות של נדיבות. ברחובותיה ובכיכרותיה של איסטנבול היו מאות מזרקות, אבל זו הייתה עתיקה ויפה במיוחד, ויאשים התפעל ממנה פעמים רבות כשחלף על פניה. לפעמים, כשהיה חם, שטף את פניו בזרזיף המים הזכים שניתז אל האגן המדופן באריחים.

אריחים אלה הם שעצרו אותו עכשיו ברחוב, שם עמד בלא שיבחינו בו, מוכה תדהמה, בתוך זרם התנועה שחלפה לאורך החוף: נהגי פרידות על אורחותיהם, סבלים מתחת לשקים עצומים, שתי נשים עטופות כליל ברעלה מלוות בסריס שחור, באשי-באזוק על סוס, אמתחתו עמוסה אקדחים וחרבות. לא יאשים ולא המזרקה ההרוסה משכו את תשומת ליבו של איש: ההמון זרם סביבו -- אדם הניצב לבדו באדרת חומה, טורבן לבן לראשו, מתבונן מוכה יגון שעה ששלושה פועלים בסרבלים ובטורבנים מלוכלכים מסתערים על המזרקה בקורנסיהם.

ליאשים לא חסרה נוכחות, חלילה; מה שחסר לו היה דבר מה מוחשי יותר. אבל הוא היה רגיל שלא משגיחים בו. דומה היה שנוכחותו היא תכונה שהיה בידו לבחור אם להציג לראווה או להחביא, תכונה שרוב הבריות לא הבחינו בה עד שמצאו את עצמם מהופנטים מעיניו האפורות, מקולו המתנגן, השקט, או מהאמיתות שהשמיע. ואולם עד אותו רגע היה מסוגל להיות כמעט בלתי-נראה.

הפועלים לא נשאו את מבטיהם כשהתקרב. רק כשדיבר הביט אחד מהם על סביבותיו בהפתעה.

"זה גשר, אפנדי. ברגע שזה לא יהיה כאן, ואחר כך העץ, יהיה מעבר דרך כאן, אתה מבין? צריכים כאן מעבר, אפנדי."

יאשים הידק את שפתיו. שנים, מאות בשנים אפילו, דיברו על גשר שיחבר את פֶּרה עם מרכז העיר איסטנבול. בארכיוני הסולטן בארמון טופקאפי יאשים ראה פעם תוכנית לגשר כזה, משורטטת בדיו בגוון סֶפּיה, תוכנית ששרטט מהנדס איטלקי שכתב את איגרותיו בכתב הפוך, כאילו נכתבו במראה. עכשיו, כך נדמה, עתיד להיבנות גשר -- מתנתו של הסולטן החדש לאוכלוסייה אסירת-תודה.

"אי אפשר פשוט להזיז את המזרקה הזאת?"

הפועל הזדקף ונשען על הקורנס. "מה, זאת?" הוא משך בכתפיו. "ישנה מדי. יותר טוב לעשות חדשה." עיניו החליקו לאורך החוף. "אבל חבל על העץ."

העץ היה ענק ושימש חלקת צל ברוכה ומקום מפלט על הגדה של פֶּרָה. הוא ניצב באותו מקום במשך מאות שנים; עוד ימים ספורים יהיה כלא היה.

יאשים התכווץ כשקורנס ניחת בכוח אל תוך אגן המזרקה. פיסת אבן נשברה, ויאשים הושיט את ידו.

"בבקשה, אריח אחד או שניים..."

הוא נשא אותם איתו בזהירות, והרגיש בתוך כפו את הטיח הישן, היבש והמתפורר. הספן שהשיט אותו בקאיק לעברה השני של קרן הזהב ירק על המים. "הגשר, הוא יחסל אותנו," אמר ביוונית.

יאשים חש בצל חולף על פני השמש. הוא לא הסתכן בתשובה.

כשהגיע הביתה הניח את האריחים ליד החלון והתיישב על הדיוואן, מתבונן בקווים העזים של הגבעולים המתעקלים, באדום העמוק והיפהפה של הצבעונים, שלעיתים תכופות כל כך ריענן את עיניו כפי שמי המזרקה ריעננו את עורו. גוני אדום יוקדים כאלה אי אפשר למצוא היום, את זאת ידע. הקדרים של איזניק שיכללו לפני מאות בשנים את כישרונותיהם לגבהים שכאלה עד שנהר-הידע פשוט יבש. גוני כחול היו מאז ומעולם: הכחולים היפים של קייזארי ואיזניק, אבל לא האדומים, שהיו אהובים על הכופרים, אלה שבאו מאיראן ונעלמו בתורם.

יאשים נזכר כמה אהב אריחים כאלה, שקישטו את קודש הקודשים של ארמון הסולטן בטופקאפי, מקום שהיה אסור בכניסה לגברים רגילים. בהרמון עצמו, ששימש בית אך ורק לסולטן ולמשפחתו, נשים רבות התפעלו מן האריחים האלה, וגם סולטנים רבים.

יאשים ראה אותם רק משום שלא היה גבר רגיל.

יאשים היה סריס.

הוא המשיך להתבונן באריחים וחשב על האריחים הדומים להם במסדרונות הצוננים שבהרמון הסולטן, כשנקישה בדלת בישרה על בוא השליח.

4
רזיד פאשה טפח על המגף המצוחצח שלו במקלון בחישה.

"הסולטן מהמוט, ינוח על משכבו בשלום, הזמין בטובו את הגשר." הוא הצביע במקלו לעבר הדיוואן. "העיר העתיקה ופֶּרה מרוחקות מדי זו מזו. גם הפאדישאה רואה כך את פני הדברים."

"עכשיו פֶּרה תבוא לאיסטנבול," אמר יאשים, "ואנחנו לא נדע מנוחה."

רזיד הידק את שפתיו. "ואולי ההיפך, יאשים אפנדי."

"כן, אדוני הפאשה," אמר יאשים בספקנות. הוא התיישב בשיכול רגליים על הדיוואן. "אולי."

הוא ניסה לדמיין את פֶּרה משתקעת בדממה נשואת-כבוד, שעה שהפֶּחות המפוכחים והמסגדים והברושים של איסטנבול העתיקה פורשים את השפעתם הנינוחה אל מעבר לגשר, ומשככים את ההמולה הקדחתנית הנצחית של ספסרים, נערי תה, סבלים, בנקאים, חנוונים ומלחים שפילסו את דרכם ברחובות פֶּרה. איפה יימצא לברושים מקום לצמוח, בין הכובענים הבלגים והרוכלים היוונים, המַגהצות והמוני הזרים? אדונים עותמאנים קשישים הביאו מפעם לפעם את בני משפחותיהם לפֶּרה והוליכו אותם בהשתאות אומרת הדרת-כבוד בין ההמונים בני כל הלאומים, שם התבוננו בחלונות הראווה הגדולים של החנויות בגרנד רי, עד ששבו והפליגו הביתה.

"אני מבין שאתה שולט בשפות רבות," הוסיף יאשים בנועם.

יאשים לא הכיר את רזיד היטב. הוואזיר הצעיר השתייך לדור אחר בבית הספר של הארמון, לדור שלמד צרפתית והנדסה; הכשרתו לקחה אותו אל מעבר לגבולות האימפריה. אמו של רזיד באה מחצי האי קרים, גולָה; משפחתו הייתה ענייה. הוא היה כנראה בשנות העשרים לחייו, מבוגר בארבע או חמש שנים מהסולטן שבשירותו עבד, אבל יצא לו שם של עובד חרוץ, אדוק בלי ראוותנות, זריז מחשבה ובטוח מאוד בעצמו. אין ספק שהתקדם במהירות רבה תחת עינו הפקוחה של הסולטן הזקן. הסולטן הזקן התעקש שילמד שפות ושיגר אותו לשליחויות בפריז ובווינה, מפני שאיבד את אמונו במתורגמנים הרשמיים, שרובם היו יוונים מקומיים. אין ספק שהסולטן גם ראה בו השפעה מועילה על בנו.

הפאשה משך בכתפיו. "שפות, כמובן. זה חוסך זמן."

יאשים השפיל את עיניו. הוא ידע שמונה שפות על בוריין, לרבות גיאורגית, ואהב שלוש: יוונית, עותמאנית וצרפתית.

"הסולטן ביקש לקרוא לך, יאשים אפנדי. הוא יודע על השירותים שביצעת עבור אביו. אני הזכרתי לו את הדבר."

יאשים הרכין את ראשו בנימוס. מהמוט הזקן נהג לעיתים לקרוא ליאשים בשאגה ולשטוח בפניו התלבטות שהלמה את כישוריו המיוחדים. דברים רבים בהרמון, ומעבר לו, הצריכו את טיפולו, ולא כולם עניינים קלי-ערך. בין שהיו אלה גניבות, או מיתות סתומות, סכנת מרד או בגידה שפגעו בעצם יציבותו או הישרדותו של בית המלוכה העתיק באירופה -- תפקידו של יאשים היה לפתור את המשבר. בלי למשוך תשומת לב, ככל שניתן, כמובן. יאשים ידע שהאי-נראות שאפפה אותו חייבת לאפוף גם את התעלומות שהתבקש לפענח.

"ועלי להזכיר לך, יאשים אפנדי, שהסולטן צעיר מאוד."

יאשים כמעט חייך. ההתגנדרות היחידה של רזיד פאשה שנראתה לעין הייתה שפם קטן שהוא סירק בקפידה בשעווה, אבל סנטרו היה חלק ורך. הוא לבש סטַמבּוּלין, החיקוי המחריד של לבוש מערבי שהסולטן הזקן ציווה רשמית על כל נתיניו ללבוש -- יוונים, טורקים, ארמנים ויהודים -- ושהבריות עדיין למדו להסתגל אליו. יאשים החליט מזמן להתעלם.

"הסולטן מהמט היה צעיר לפני ארבע מאות שנים, כשכבש את העיר הזאת מידי היוונים."

"אבל אפשר לומר שלמהמט היה יותר ניסיון."

זה מה שיש לך? תהה יאשים בינו לבינו. בגיל עשרים וחמש -- ניסיון?

"מהמט היטיב לדעת מה טוב לו," המשיך רזיד בדבריו. "הוא גם דחה עצות שקיבל. אבל הזמנים השתנו, נדמה לי." יאשים הנהן. הדברים נוסחו היטב.

"על כל אחד מאיתנו מוטל לשרת בדרכו את טובת הסולטן. אין לי ספק שיהיו הזדמנויות שבהן תוכל לשרת אותו באמצעות יכולתך המיוחדת לחדור לליבם ומוחם של אנשים. רבים אחרים -- אך טבעי שהוא והם אינם מתביישים בזאת כלל ועיקר -- משרתים אותו בעצם נכונותם." עיניו הכהות חיפשו את עיניו של יאשים.

"אני מבין," מלמל יאשים.

הוואזיר לא נראה משוכנע. "אנו העותמאנים מבינים כבר דורות רבים את דרכם של נסיכים, יאשים. הם נותנים לנו... הסולטן בטובו... נותן לנו את פקודותיו. ואנו אומרים -- הסולטן אמר כך, או כך. הדבר ייעשה. ואולם בין הפקודות הבחנו בקבוצה של -- איך לומר? פקודות מימיות. פקודות שנכתבו על המים, יאשים."

אף שערה בפניו של יאשים לא נעה.

את מה שנכתב על המים אי אפשר לקרוא.

"אני חושב שהסולטן יקבל את פניך היום אחר הצהריים." רזיד הרים את ידו וסימן במעורפל שהוא רשאי ללכת. "יהיו לך הזדמנויות רבות להפגין... נכונות," הוסיף. "אני צופה שכך יהיה."

יאשים קם והשתחווה, יד אחת על חזהו.

עלייתו של הסולטן החדש על כס המלוכה, כמו זריחתו של כוכב-לכת, יצרה מערכים חדשים, גרמה תזוזות במשקלם ובהרכבם של הפלגים והחוגים הסודיים שפרחו בארמון מאז ומעולם, בסביבתו הקרובה של הסולטן הכל-יכול. מהמוט סימן את רזיד כמי שמיועד לקידום; עכשיו אישרר אבדילמג'יט את בחירתו של אביו.

האם ידידותו של רזיד -- חסותו -- היא הצעה שיאשים יכול להרשות לעצמו לסרב לה?

כשיצא ממשרדו של הוואזיר יאשים פנה והלך דרך ארוכה לאורך מסדרון מרופד בשטיח, לעבר צמד דלתות שלצידיהן ניצבו זקיפים בלי ניע ושורה של כיסאות ורודים ישרי-משענת.

הזקיפים לא הנידו עפעף. מהו הדבר שרוצה הסולטן, תהה יאשים בליבו, שברור כל כך שרזיד איננו רוצה בו?

הוא התיישב על כיסא והתכונן לחכות -- אבל כמעט בו ברגע נפתחו הדלתות לרווחה ומשרת בכפפות לבנות הוליך אותו למחיצתה של המלכות.