» חזרה לאתר

© כל הזכויות שמורות
לחרגול הוצאה לאור
בכפוף לתנאי השימוש


שם הספר:
חלב שנשפך
מאת שיקו בוארקי
תרגמה מפורטוגלית:
אראלה טלנברג לרר

Leite Derramado
by Chico Buarque

מהדורה ראשונה, יולי 2017
מספר עמודים: 149

פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה

עיצוב העטיפה:
סטודיו זי

מחיר מומלץ: 88 ₪


מסת"ב 978-965-560-033-9
דאנאקוד: 497-1212

    שיקו בוארקי | חלב שנשפך   > חדר קריאה

 

1
כשאצא מפה, נתחתן בחווה של ילדותי המאושרת, בַּמקום ההוא למרגלות ההרים. את תלבשי את השמלה ואת ההינומה של אמא שלי, ואני לא אומר זאת מתוך רגשנות רגעית, זה לא המורפיום שמדבר עכשיו מגרוני. כל המפות וּוילונות התחרה, כל כלי הבדולח, מערכות כלי האוכל, התכשיטים ושֵם המשפחה שלי יעברו לרשותך.

את תנהלי את המשרתים ותתני להם הוראות, ותרכבי על הסוס של אשתי הראשונה. ואם החשמל עדיין לא הגיע לחווה, אדאג שיביאו לשם גנרטור כדי שתוכלי לצפות בטלוויזיה. יהיה גם מיזוג אוויר בכל אחד מהחדרים בחווה, כי באזור השפלה שורר כיום חום כבד ביותר.

אני לא יודע אם תמיד זה היה כך, אם אבות אבותי הזיעו מאוד מתחת לכל שכבות הבגדים האלה שלהם. אשתי כן, היא הזיעה לא מעט, אבל היא כבר הייתה שייכת לדור חדש יותר ולא ניחנה בצניעות הסגפנית של אמי. אשתי אהבה את השמש וחזרה תמיד אדומה כולה ויוקדת משעות אחר הצהריים שבילתה על שפת הים בקוֹפַָּקָבָּנָה.

אבל את השָאלֶה שלנו בקופקבאנה כבר הרסו, ובכל מקרה לא הייתי חי אתך באותו בית שבו התגוררתי בנישואי הקודמים. אנחנו נגור בחווה שלמרגלות ההרים. נתחתן בכנסייה שחנך וקידש הארכיבישוף ההגמון של ריו דה ז'ניירו באלף שמונה־מאות ומשהו. כשנהיה בחווה את תטפלי רק בי ולא באף אחד אחר, וכך אבריא לגמרי. אנחנו ניטע שם עצים, ונכתוב ספרים, ובחסדי האל נזכה גם לגדל ילדים על אדמותיו של סבי.

אבל אם מרגלות ההרים לא ימצאו חן בעינייך, בגלל הקרפדות והחרקים, או בגלל המרחק או בגלל לא חשוב מה, נוכל לגור בבּוֹטָפוֹגוּ, בבית המידות הגדול והמפואר שבנה שם אבי. בבית ההוא יש חדרי שינה עצומים, חדרי רחצה מחופים בשיש עם אסלות בּידֵה, כמה וכמה חדרי אירוח מקושטים במראות ונציאניות ופסלים, תקרות גבוהות עצומות ורעפים מצִפחה שיובאו מצרפת. דקלים, עצי אבוקדו ושקדיות גדלים שם בגן שהפך למגרש חנייה אחרי ששגרירות דנמרק עברה לברזיליה. הדנים קנו ממני את הבית בפרוטות, בגלל התסבוכות שחולל החתן שלי.

אבל אם מחר בבוקר אחליט למכור את החווה, על כל חמשת אלפים הקילומטרים הרבועים של אדמות המרעה והקרקעות המעובדות שלה, שנחל שזורמים בו מים טובים לשתייה חוצה אותן, אולי אוכל להחזיר לעצמי את הבית בבוטפוגו, לשפץ את רהיטי המהגוני, ולדאוג שיכוונו את פסנתר הפְּלֶיֶל של אמי. יהיו לי שם אינסוף דברים לעשות עוד הרבה שנים, ואם תרצי להמשיך לעבוד במקצוע שלך, תוכלי להגיע לעבודה ברגל, מכיוון שיש בסביבה הרבה בתי חולים ומרפאות פרטיות.

למעשה, ממש על האדמה שלנו נבנה מרכז רפואי בן שמונה־עשרה קומות, ועכשיו אני נזכר שבית המידות המפואר שלנו לא קיים יותר. ובעצם, נדמה לי שגם את החווה למרגלות ההרים הפקיעו מאיתנו ב־1947 במטרה לסלול שם כביש רב־נתיבי. אני חושב בקול רם כדי שתוכלי לשמוע אותי. ואני מדבר לאט, בקצב של הכתבה, כדי שתוכלי לכתוב את מה שאני אומר גם בלי שתהיי קצרנית מדופלמת, את עוד פה? אופרת הסבון, החדשות, הסרט, כל התכניות בטלוויזיה נגמרו כבר, אני לא מבין למה משאירים את הטלוויזיה דולקת אחרי שכל השידורים נגמרו.

בטח כדי שהרחש הזה יתגבר על הקול שלי וימנע ממני להפריע לחולים האחרים עם הפטפוטים שלי. אבל שוכבים פה רק גברים מבוגרים, וכמעט כולם חצי חירשים; אילו היו בסביבה גברות מבוגרות הייתי נזהר יותר. למשל, לעולם לא הייתי מזכיר את הזונות הקטנות שהיו משתופפות בצווחות היסטריות כשאבי היה זורק לרצפה מטבעות של חמישה פרנקים בסוויטה שלו במלון ריץ. הוא היה עומד שם בריכוז עילאי, בעוד הזונות השפופות כקרפדות מנסות לאסוף את המטבעות מהשטיח בלי להיעזר באצבעותיהן. את המנצחת הוא היה שולח איתי לחדרי, וכשחזרנו לברזיל הבטיח לאמי שהצרפתית שלי הולכת ומשתפרת.

בבית שלנו, כמו בכל הבתים הטובים, בנוכחות המשרתים נהגנו לדבר על עניינים משפחתיים בצרפתית, הגם שלדידה של אמא, גם בקשה להעביר אליה את המלחייה נחשבה לעניין משפחתי. ובנוסף לכך היא גם דיברה בדימויים, מכיוון שבאותם ימים לכל אומנת צעירה היה ידע בסיסי בצרפתית. אבל עושה רושם שהיום אין לך מצב רוח לפטפוטים, שאת כועסת, ועוד מעט תתני לי את הזריקה.

סמי ההרדמה כבר לא משפיעים עלי מייד, ואני כבר יודע שהדרך לשינה היא כמו מסדרון מלא מחשבות. אני שומע רחשים של אנשים, של קרביים, איש אחד שמחובר לצינורות משמיע קולות צורמים, אולי הוא מנסה להגיד לי משהו. עוד מעט הרופא התורן ימהר פנימה, ימדוד לי את הדופק, ואולי יאמר לי דבר־מה.

כומר אחד יבוא לבקר את החולים, ימלמל מילים בלטינית, אבל דבריו אינם מכוונים אלי, ככל הנראה. מבחוץ נשמעים צופרים, צלצול של טלפון, צעדים, תמיד ישנה ציפייה כלשהי שלא מאפשרת לי להירדם. זאת היד שמחזיקה אותי בציצת השיער שעוד נותרה על ראשי. עד שאני מועד לפתחה של איזו מחשבה חלולה, שתשאב אותי לתוך המצולות, אל המקום שבו אני חולם בדרך כלל בשחור־לבן.

פרק 2
אני לא מבין למה את לא מנסה להקל על הכאב שלי, גברתי. בכל יום את גוללת למעלה בברוטאליות את התריס ומטיחה את השמש בפרצוף שלי. אני לא מבין מה משעשע אותך כל־כך בהעוויות הפנים שלי, כל נשימה שלי גורמת לי כאב עז. לפעמים אני שואף עמוק וממלא את הריאות באוויר בלתי נסבל ממש, רק כדי להרוויח כמה רגעים של הקלה בזמן שאני נושף החוצה את הכאב. אבל בעצם, יכול להיות שעוד הרבה לפני המחלה והזיקנה החיים שלי כבר היו קצת ככה, איזה כאב קטן ומעצבן שדוקר כל הזמן, ואז, פתאום, מהלומה אדירה. כשאיבדתי את אשתי, זאת הייתה מהלומה אדירה.

וכל דבר שאזכר בו עכשיו יכאיב לי; הזיכרון הוא פצע אחד ענק. אבל למרות כל זאת את לא נותנת לי את התרופות, את קצת לא אנושית. נדמה לי שאת בכלל לא שייכת לצוות האחיות, אף פעם לא ראיתי את הפרצוף שלך פה. כמובן, את הרי הבת שלי, פשוט עמדת נגד האור, בואי תני לי נשיקה. בדיוק התכוונתי להתקשר אלייך ולבקש שתבואי ותארחי לי לחברה, שתקראי לי עיתונים, רומנים רוסיים. הטלוויזיה הזאת דולקת כל היום בלי הפסקה, האנשים פה בכלל לא חברותיים. אני לא בא בטענות חלילה; זו תהיה כפיות טובה מצִידי כלפייך וכלפי הבן שלך.

אבל אם הבחור כל־כך עשיר, אני לא מבין למה לכל הרוחות והשדים את לא מכניסה אותי למוסד סיעודי כמו פעם, שמנוהל על־ידי נזירות. הייתי יכול לממן בעצמי נסיעה וטיפול בחוץ לארץ, אילו הבעל שלך לא היה מרושש אותי לגמרי. הייתי יכול לעבור לגור בחוץ לארץ, לבלות את שארית חיי בפריז. אילו רק התחשק לי, הייתי יכול למות באותה המיטה במלון ריץ שבה ישנתי כילד.

כי בחופשות הקיץ סבא שלך, אבא שלי, היה לוקח אותי תמיד לאירופה באניית קיטור. מאוחר יותר, בכל פעם שהייתי רואה מרחוק אחת מהן, בדרכה לארגנטינה, הייתי קורא לאמא שלך ומצביע: הנה שם מפליגה לה האַרְלַנְצָה! הקַאפּ פּוֹלוֹניוּ! הלוּטֶטְיָה! ואז הייתי פוצח בתיאורים נרגשים של אניית נוסעים מבפנים. אמא שלך מעולם לא ראתה אנייה מקרוב, אחרי שהתחתנה היא לא יצאה כמעט אף פעם מקופקבאנה.

וכשהודעתי לה שבקרוב נצטרך לרדת לרציפי הנמל כדי לקבל את פניו של המהנדס הצרפתי, היא לבשה על פניה ארשת מבוישת. מפני שאת זה עתה נולדת, והיא לא יכולה להשאיר את התינוקת שלה לבד בבית וכולי וכולי, אבל מייד אחרי זה היא עלתה על החשמלית, נסעה העירה ועשתה לעצמה תספורת אָ־לָה־גַרְסוֹן. כשהגיע היום, היא התלבשה בסגנון שנראה לה הולם את המעמד, בשמלת סאטן כתומה ובטורבן לֶבֶד כתום עוד יותר. אני כבר הצעתי לה קודם שתחכה עם מחלצות הפאר האלה לחודש הבא, לפרידה מהצרפתי, כשיזמינו אותנו לעלות לסיפון ולהרים כוסית.

אבל היא הייתה כל־כך נרגשת, שהייתה מוכנה עוד לפנַי ועמדה וחיכתה לי ליד הדלת. בנעלי העקב הגבוהות שנעלה, נדמה היה שהיא עומדת על קצות אצבעותיה, ופניה נראו סמוקות מאוד, או שאולי מרחה יותר מדי סומק על הלחיים. כשראיתי את אמא שלך במצב הזה אמרתי, את לא הולכת. למה, היא שאלה בקול דקיק, אבל לא סיפקתי לה הסברים, לקחתי את הכובע שלי ויצאתי. אפילו לא עצרתי לרגע כדי לחשוב מנַין נבע הזעם הפתאומי הזה שלי, הרגשתי רק שהוא כתום, הזעם העיוור שעוררה בי השמחה שלה. ועכשיו אפסיק עם כל הדיבורים האלה כי הם רק מחמירים את הכאב.

פרק 3
אף אחד לא מאמין לי, אבל האישה הזאת שבאה לבקר אותי היא הבת שלי. היא נהייתה כזאת עקומה ומטורללת בגלל הבן שלה. או הנכד שלה. לא לגמרי ברור לי עכשיו אם הבחור הזה הוא הנכד שלי או הבן של הנין שלי או מה. ככל שהעתיד מצטמצם והולך, האנשים הצעירים יותר נאלצים להידחס איכשהו בפינה כלשהי בראש שלי. עבור העבר, לעומת זאת, מוקצה אצלי בראש אולם מרווח יותר ויותר, שמשכן ברווחה את ההורים שלי, הסבים שלי, בני דודים רחוקים וידידים שלי מימי האוניברסיטה שכבר הספקתי לשכוח מקיומם, וחדרי האירוח של כל אחד מהם גדושים בקרובי משפחה וקרובי חיתון, באורחים לא קרואים ובמאהבות שלהם, כולל הזיכרונות של כל האנשים האלה גם יחד, שמגיעים עד ימי נפוליאון.

הנה לך דוגמה, ברגע זה ממש אני מתבונן בך, את שנמצאת פה איתי מדי לילה ומתייחסת אלי בכל־כך הרבה אהבה, ולא נעים לי אבל אני נאלץ לשאול שוב לשמך. לעומת זאת, אני זוכר כל שׂערה בזקן של סבא שלי, שאותו הכרתי רק מהדיוקן שלו בצבעי שמן. ומהספרון שצריך להיות מונח איפשהו כאן על השידה, או למעלה, בקומה השנייה, על ארונית הלילה של אמא שלי, תשאלי את המנקָה. זה ספרון קטן שמכיל סדרה של תמונות כמעט זהות זו לזו, וכאשר מדפדפים בו במהירות נוצרת אשליה של תנועה, כמו בסרט קולנוע. בתמונות רואים את סבא שלי צועד בלונדון, וכילד אהבתי לדפדף בתמונות מהסוף להתחלה, כדי לגרום לזקן לצעוד לאחור. על טיפוסים נושנים כאלה אני חולם כשאת משכיבה אותי לישון.

אם זה היה תלוי בי, הייתי חולם עלייך בטכניקולור, אבל החלומות שלי הם כמו סרטים אילמים, והשחקנים שלהם מתו מזמן. לפני כמה ימים הלכתי לאסוף את הורַי מגן השעשועים, כי בחלום שחלמתי הם היו ילדַי. הלכתי לקרוא להם עם הבשורה המשמחת שסבא שלי שזה עתה נולד עומד לעבור ברית מילה; הוא נהיה יהודי, כך סתם. מבוטפוגו החלום שלי עבר בבת אחת לחווה שלמרגלות ההרים, ושם פגשנו את סבא שלי עטור זקן ופאות לחיים לבנות, לבוש בפְרַאק שלו צועד מול הפרלמנט האנגלי.

הוא נע במין צעד מהיר ונוקשה כזה, כאילו צעד על רגליים מכאניות, עשרה מטרים קדימה, עשרה מטרים אחורה, בדיוק כמו בספרון. סבא שלי היה אישיות חשובה בתקופת האימפריה, רב־בונה ותומך נלהב בביטול העבדות. הוא רצה לשלוח את כל השחורים בחזרה לאפריקה, אבל זה לא יצא לפועל. העבדים שלו עצמו, אחרי ששוחררו, בחרו להמשיך להתגורר באחוזות שלו. היו לו מטעי קקאו בבאהִייה, מטעי קפה בסַאוּ פאולו, הוא עשה הון, מת בגלות, ונקבר באחוזת הקבר המשפחתית בחווה שלמרגלות ההרים, שהקַפֶּלָה שלה נחנכה וקודשה על ידי הארכיבישוף ההגמון של ריו דה ז'ניירו.

בַּלבִּינוֹ, העבד המשוחרר הקרוב ביותר אליו, שהיה נאמן לו כמו כלב, התיישב על הקבר שלו ולא קם משם לעולם. אם תזמיני מונית, אוכל להראות לך את החווה, את הקפלה ואת אחוזת הקבר המשפחתית.

פרק 4
לפני שתַראי למישהו את הדברים שאני מכתיב לך, תעשי לי טובה ותני למישהו שמבין בדקדוק לעבור על זה, כדי ששגיאות הכתיב שלך לא ייזקפו לחובתי. ואל תשכחי ששם המשפחה שלי הוא אָסוּמְפְּסַאוּ, ולא אָסוּנְסַאוּ, כפי שאנשים כותבים בדרך כלל, וכפי שוודאי מופיע אפילו בתיק הרפואי שלי שם. אסונסאו, הגִרסה העממית והנפוצה יותר, היה שם המשפחה שאימץ לעצמו העבד ההוא באלבינו, כאילו ביקש רשות להצטרף למשפחה ברגליים יחפות.

מעניין שהבן שלו, שגם שמו היה באלבינו, היה האחראי על האורוות של אבי. ובנו של זה, באלבינו אסונסאו נֶטוּ, הנכד, ילד שחור ודי שמנמן, היה חבר ילדות שלי. הוא זה שלימד אותי להפריח עפיפונים, להכין מלכודות בשביל לצוד ציפורים, והדהים אותי בבעיטות הלהטוטניות שלו בתפוזים, בימים שאיש עוד לא שמע בכלל על כדורגל. אבל אחרי שנכנסתי לתיכון, הביקורים שלי בחווה נעשו נדירים יותר, הוא גדל בלי ללכת לבית ספר והקשר בינינו התרופף.

הייתי פוגש אותו רק בחופשות של חודש יולי, ואז הייתי מבקש ממנו פה ושם איזו טובה, סתם כך, בשבילו יותר מאשר בשבילי, בגלל הלהיטות הטבועה בו להביא תועלת. לפעמים גם הייתי קורא לו כדי שיהיה בסביבה ויעמוד לרשותי במקרה הצורך, כי השקט בחווה שיעמם אותי; באותם ימים היינו פזיזים ופוחזים והזמן הזדחל לו. מכאן קוצר הרוח הנצחי שלי, ואני אוהב לראות את העיניים הנעריות שלך משוטטות על פני המחלקה: ממני, אל השעון, אל הטלוויזיה, אל הטלפון הנייד שלך, אלי, אל המיטה של האיש המשותק בארבעת הגפיים, אל העירוי, אל הזונדה, אל הזקן עם האלצהיימר, לטלפון הנייד שלך, לטלוויזיה, אלי, אל השעון שוב, ואפילו לא עברה דקה. אני גם מתענג כשאת שוכחת את המבט שלך על שלי, בשעה שאת חושבת על החתיך שמשחק את התפקיד הראשי בטלנובלה, על ההודעות בטלפון הנייד שלך, על הווסת שלך שמאחרת.

את מתבוננת בי בדיוק באותה הצורה שבה הייתי אני מתבונן בצפרדע בימים ההם בחווה, יושב שעות על גבי שעות ללא תנועה, בוהה ובוהה בצפרדע הזקנה, ונותן למחשבות שלי לנדוד למרחקים. כדי שיהיה לך מושג על מה אני מדבר — במשך תקופה מסוימת הכנסתי לי לראש שאני צריך לזיין את באלבינו. הייתי בן שבע־עשרה, אולי שמונה־עשרה, והאמת היא שכבר עשיתי את זה עם נשים, כולל הצרפתיות. כך שאפילו לא היה לי צורך בכך, אבל בלי שום סיבה מיוחדת החלטתי פתאום שאני הולך לדפוק את באלבינו בתחת. אז ביקשתי ממנו שיֵלך לקטוף לי איזה מנגו, אבל לא סתם מנגו, זה היה צריך להיות מנגו מאוד מסוים, שצמח גבוה־גבוה על העץ, אחד שעוד לא הבשיל אפילו.

באלבינו נשמע לי תיכף ומייד, והפסיעות הרחבות שלו במעבר מענף לענף התחילו באמת להדליק אותי. כשהגיע אל המנגו המסוים שעליו הצבעתי, צעקתי לעברו הוראה מנוגדת, לא המנגו הזה, ההוא שם בקצה. התחלתי ליהנות מזה, לא עבר יום בלי ששלחתי את באלבינו המון פעמים לרכוב על עצי המנגו. וכבר התחלתי לחשוד שגם הוא מתנועע לו שם למעלה עם כוונות לא לגמרי טהורות, הוא היה גם מתכופף קצת כמו אישה, בברכיים צמודות, כדי לאסוף את פירות המנגו שהייתי משאיר אחרַי על הקרקע. היה לי ברור שבאלבינו רוצה שאכנס לו בתחת.

חסר לי רק האומץ לעשות את הצעד המכריע; הכי רחוק שהצלחתי להגיע היה לתכנן כמה שיחות בנושאים כמו המסורת הפיאודלית, זכות האדונים, דיונים שיחלפו כל־כך גבוה מעל לראש שלו, שהוא כבר יתמסר ללא שהיות. אבל למרבה המזל בדיוק באותו הזמן הכרתי את מָטִילְדִי, והוצאתי את כל השטות הזאת מהראש שלי. מכל מקום, אין לי ספק שכתוצאה מהקשרים שלי עם באלבינו גדלתי להיות מבוגר חופשי מדעות קדומות ביחס לצבע.

בעניין הזה יצאתי שונה מאוד מאבי, שאהב רק את הבלונדיניות ואת הג'ינג'יות, ורצוי עם כמה שיותר נמשים. הייתי שונה גם מאמי, שכשהבחינה שאני מכרכר סביב מטילדי, שאלה אותי מייד אם מגופה של הנערה לא נודף במקרה ריח לא נעים. רק מפני שהעור של מטילדי היה בצבע כמעט אגוזי. היא הייתה הנערה השחומה ביותר בין הצעירות ששרו בתפילה לעילוי נשמתו של אבי. כבר ראיתי אותה בחטף כמה פעמים, כשיצאה מהתפילה של השעה אחת־עשרה בכנסיית הקַנְדֶלַרְיָה.

למען האמת, אף פעם לא הצלחתי לבחון אותה כמו שצריך כי היא לא נחה לרגע, היא דיברה, הסתובבה, ונעלמה בין חברותיה כשהיא מנענעת את תלתליה השחורים. היא הייתה יוצאת מהכנסייה כאילו יצאה מקולנוע פָּאתֶה, שם הקרינו בזמנו סרטים אמריקאיים בהמשכים. אבל עכשיו, ברגע שהעוגב השמיע את האות המקדים לטקס איסוף התרומות, נתקל בה מבטי שלא במתכוון, הסטתי אותו, חזרתי והבטתי בה, ויותר לא הייתי מסוגל להסיר ממנה את עיני. כי כאשר עמדה כך ללא תנועה, שׂערה מהודק לאחור בסיכות, היא הייתה היא עצמה ביתר עוצמה, עם הנענוע העצור הזה שלה, הסערה הפנימית שלה, התנועות והצחוקים החבויים בקִרבה, לעולם ועד, אוי.

אחרי זה, אני לא יודע איך ולמה, תקף אותי באמצע הכנסייה חשק עצום להתוודע לחמימות הזאת שלה. דמיינתי שאני מחבק אותה בהפתעה, באופן שגורם לה לרטוט ולהיחבט כנגד החזה שלי, כאילו אני מוחץ בין ידי את הציפור שלכדתי בילדותי. בעודי שקוע בדמיונות הטמאים האלה, תפסה אותי אמי בזרועי וגררה אותי לקבל את לחם הקודש.

היססתי, התמהמהתי והתעכבתי קלות, לא הרגשתי ראוי לטקס, אבל לסרב לעיני כולם היה חוסר נימוס. תוך פחד מסוים מפני הגיהינום ניגשתי לבסוף לכרוע ברך לפני המזבח ועצמתי את עיני כדי לקבל את לחם הקודש. כשחזרתי ופקחתי אותן פניה המחייכות של מטילדי ניצבו מולי. היא ישבה ליד העוגב שלא היה עוד עוגב, כי אם פסנתר הכנף של אמי. שׂערה הרטוב נח על גווה החשוף, אבל נדמה לי שעכשיו אני כבר חולם.