» חזרה לאתר

© כל הזכויות שמורות
לחרגול הוצאה לאור
בכפוף לתנאי השימוש


שם הספר:
הזמן שנפער
מאת ג'נט וינטרסון
תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

The Gap of Time
by Jeanette Winterson

מהדורה ראשונה, אוקטובר 2018
מספר עמודים: 301

פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה

עיצוב העטיפה:
דוד בן הרא"ש

מחיר מומלץ: 98 ₪


מסת"ב 978-965-560-030-8
דאנאקוד: 497-1218

    ג'נט וינטרסון | הזמן שנפער   > חדר קריאה

 

הלילה ראיתי דבר זר ומוזר.

הייתי בדרך הביתה, הלילה היה חם ומעיק, כמו תמיד בתקופה הזאת בשנה כאן, כשהעור מבהיק והחולצה לא יבשה אף פעם. ניגנתי בפסנתר בבר שאני מנגן בו והאנשים לא רצו ללכת הביתה ולכן התעכבתי יותר ממה שרציתי. הבן שלי אמר שיבוא במכונית אבל הוא לא הגיע.

הייתי בדרך הביתה, השעה הייתה אולי שתיים בלילה, בקבוק בירה קרה התחמם לי ביד. לא אמורים לשתות ברחוב, אני יודע, אבל מה אכפת לי, בנאדם עובד תשע שעות רצוף, מוזג כששקט, מנגן כשעמוס. אנשים שותים יותר כשיש מוזיקה חיה, זה בדוק.

הייתי בדרך הביתה כשהשמיים נבקעו ופתאום התחיל לרדת גשם קר כקרח זה באמת היה קרח אבני ברד בגודל של כדורי גולף, קשות כמו כדורי גומי. הרחוב להט מהחום של כל היום, של כל השבוע, כל החודש, כל העונה. הברד פגע באדמה כמו קוביות קרח שזורקים לסיר שמן עמוק. כאילו הגשם עולה מהכביש ולא יורד מהשמיים.

רצתי תחת מטר של רסיסים מנמיכי ירי מכניסה לכניסה, לא יכולתי לראות את הרגליים שלי מרוב אדים רוחשים. על מדרגות הכנסייה עליתי לרגע או שניים מעל לרסס התוסס. הייתי רטוב כולי. שטרות הכסף בכיס נדבקו לגוש אחד והשיער נדבק לי לראש. ניגבתי לי את העיניים מהגשם. דמעות של גשם. כבר שנה שאשתי מתה. אין טעם להסתתר. עדיף כבר להגיע הביתה.

אז הלכתי בדרך הקיצור. אני לא אוהב לעבור משם בגלל אשנב התינוקות.

בית החולים התקין אותו לפני שנה. יום אחרי יום ראיתי את הפועלים כשבאתי לבקר את אשתי. ראיתי אותם יוצקים את מסגרת הבטון, מקבעים את תא המתכת בתוך המסגרת, משבצים את החלון האטום, מחווטים ומתקינים חימום ותאורה ואזעקה. אחד הפועלים לא רצה לעשות את זה, חשב שזה לא בסדר; לא מוסרי, נראה לי. מסימני הזמן. אבל לזמן יש כל כך הרבה סימנים שאם נתחיל לפרש את כולם נמות משברון לב.

בתוך התא בטוח וחם. ברגע שהתינוק בפנים והאשנב נסגר, מצלצל פעמון בבית החולים ולא עובר הרבה זמן עד שאחת האחיות יורדת, רק מספיק כדי שהאמא תוכל להסתלק זה ממש קרוב לפינה. היא כבר נעלמת.

ראיתי את זה קורה פעם. רצתי אחריה. צעקתי: "גברת!" היא הסתובבה. היא הסתכלה עלי. הייתה שנייה אחת, מאותן שניות שמכילות עולם שלם ואז מחוג השניות המשיך לנוע והיא נעלמה.

חזרתי. התא היה ריק. אחרי כמה ימים אשתי מתה. אז אני לא הולך משם הביתה.

לאשנבי התינוקות יש עבר. כמו לכל סיפור, לא? נדמה לכם שאתם חיים בהווה אבל העבר כל הזמן מאחוריכם, כמו צל.

קראתי על זה. באירופה, בימי הביניים, מתי שזה לא היה, גם אז היו אשנבי תינוקות. קראו להם גלגלי אסוּפיים; חלון עגול בקיר המנזר שהיה אפשר להעביר בו תינוק ולקוות שאלוהים ידאג לו.

או לעטוף אותו ולהשאיר אותו ביער, שהכלבים והזאבים יגדלו אותו. להשאיר אותו בלי שֵם אבל עם התחלה של סיפור.

מכונית עוברת לידי מהר מדי. המים משולי הכביש מתיזים עלי מכף רגל עד ראש, כאילו שאני לא מספיק רטוב גם ככה. איזה חמוֹר. המכונית נעצרת זה הבן שלי, מוּקי. אני נכנס. הוא נותן לי מגבת ואני מנגב את הפנים בהקלה ופתאום אני עייף נורא.

אנחנו נוסעים קצת ומקשיבים לרדיו. דיווחים על הסופה. ירח־על. גלים אדירים בים, הנהר עלה על גדותיו. יש להימנע מנסיעות. להישאר בבית. זה אמנם לא הוריקן קטרינה אבל גם לא לילה לבילויים בחוץ. המכוניות החונות משני צידי הכביש שקועות במים עד אמצע הגלגל.

ואז אנחנו רואים אותה.

לפנינו ב־מ־וו סדרה 6 שחורה התנגשה חזיתית בקיר. הדלתות משני הצדדים פתוחות. מכונית קטנה, איזו גרוטאה, תקועה מאחוריה. שני בריונים מורידים בחור אחד במכות. הבן שלי צופר בלי להפסיק, נוסע ישר אליהם בחלון פתוח, צועק "מהנראהלכםמהנראהלכם!" המכונית שלנו מזגזגת כשאחד הגברים יורה בצמיג הקדמי.

הבן שלי שובר את ההגה, מתנגש במדרכה. הבריונים קופצים לתוך הב־מ־וו, והמכונית יוצאת בזינוק ומשתפשפת בקיר לכל האורך, מעיפה את הגרוטאה לצד השני של הרחוב. הבחור שחטף מכות שוכב על המדרכה. יש לו חליפה טובה. בערך בן שישים. יורד לו דם. הדם שוטף את הפנים שלו בגשם. הוא אומר משהו. אני כורע לידו. העיניים שלו פתוחות. הוא מת.

הבן שלי מסתכל עלי אני אבא שלו מה עושים? ואז אנחנו שומעים את הסירנות מאיזה מקום רחוק כמו מכוכב אחר.

"אל תיגע בו," אני אומר לבן שלי. "סע אחורנית."
"אנחנו צריכים לחכות למשטרה."
אני מנענע את הראש מצד לצד.
אנחנו מקרטעים על הצמיג המפוצץ, פונים ונוסעים לאט בכביש שעובר ליד בית החולים. אמבולנס יוצא מהחניון של חדר המיון.
"אני צריך להחליף גלגל."
"תיכנס למגרש של בית החולים."
"אנחנו צריכים לספר למשטרה מה ראינו."
"הוא מת."

הבן שלי עוצר וניגש להוציא את הכלים בשביל להחליף גלגל. אני יושב לרגע ספוג מים על המושב הרטוב ולא זז. האורות של בית החולים משספים את החלונות; אני שונא את בית החולים הזה. ככה ישבתי במכונית אחרי שאשתי מתה. בהיתי בשמשה הקדמית ולא ראיתי כלום. כל היום עבר ואז היה לילה וכלום לא השתנה כי הכל השתנה.

אני יוצא. הבן שלי מגביה את המכונית מאחור ויחד אנחנו מפרקים את הצמיג. הוא כבר הוציא מתא המטען את הצמיג הרזרווי. אני מכניס את היד לתוך הגומי הקרוע של הצמיג הגמור ושולף את הקליע. את זה אנחנו בטוח לא צריכים. אני ניגש לזרוק אותו לתוך פתח ניקוז עמוק ליד המדרכה.

ואז אני רואה את האור.
אשנב התינוקות מואר.
איכשהו אני מרגיש שהכל קשור הב־מ־וו, הגרוטאה, המת, התינוקת.
כי יש תינוקת.

אני מתקרב לאשנב והגוף שלי בהילוך איטי. התינוקת ישנה, מוצצת אצבע. אף אחד לא בא. למה אף אחד לא בא?

אני מבין בלי להבין שהמגבה עוד אצלי ביד. אני הולך לשם בלי ללכת ופורץ את האשנב. זה קל. אני מוציא את התינוקת והיא קלה כמו כוכב.

עֲמֹד עִמִּי; הַיּוֹם הִקְדִּיר מְאֹד;
הַחֹשֶׂךְ בָּא; אֵלִי, עִמִּי עֲמֹד;
כְּשֶׁאֵין עוֹזֵר וְכָלוּ נִחוּמִים
מוֹשִׁיעַ חַסְרֵי־יֶשַׁע, עֲמֹד עִמִּי.

הרבה אנשים באו הבוקר. בערך אלפיים מתפללים ממלאים את הכנסייה. השיטפונות לא הרתיעו אף אחד. הכומר אומר: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהַבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ."

זה משיר השירים. אנחנו שרים מה שאנחנו מכירים.

"כנסיית גאולת האל" התחילה בצריף, גדלה לבית ובסוף נהייתה עיר קטנה. הרוב שחורים, חלק לבנים. ללבנים יותר קשה להאמין במשהו שמאמינים בו וזהו. הם נתקעים על פרטים, כמו שבעת ימי הבריאה או התחייה. אותי דברים כאלה לא מדאיגים. אם אין אלוהים לא יקרה לי שום דבר אחרי שאמות. אני סתם אהיה מת. ואם יש אלוהים, טוב, בסדר, הבנתי אתכם: אז איפה הוא?

אני לא יודע איפה אלוהים אבל נראה לי שאלוהים יודע איפה אני. יש לו את אפליקציית הניווט הראשונה בעולם: חפש הַרוֹ.

זה אני. הרו.

אני חי לי בשקט עם הבן שלי מוקי. הוא בן עשרים. הוא נולד כאן. אמא שלו באה מקנדה, ההורים שלה באו מהודו. אני בטח הגעתי לפה בספינת עבדים טוב, לא אני אבל כן הדנ"א שלי, שעד היום כתוב בו "אפריקה". המקום שאנחנו נמצאים בו עכשיו, ניוּ־בוהמיה, היה פעם מושבה צרפתית. מטעים של קנה סוכר, בתים קולוניאליים גדולים, תערובת של יופי וזוועה.

המרפסות עם פיתוחי הברזל שהתיירים כל כך אוהבים. הבניינים הקטנים מהמאה השמונה–עשרה, ורודים וצהובים וכחולים. קירות העץ בחזיתות החנויות עם חלונות ראווה גדולים שיוצאים למדרכה. הסמטאות שבהן פתחי בתים אפלוליים מובילים לנשות עינוגים.

וגם הנהר. רחב ידיים כמו שהעתיד היה פעם. והמוזיקה תמיד אישה שרה איפשהו, איש זקן מנגן בבנג'ו. אולי אלה רק מאראקס שהבחורה מנערת ליד הקופה הרושמת. אולי כינור שמזכיר לך את אמא שלך. אולי מנגינה שכששומעים אותה רוצים לשכוח. מה זה בכלל זיכרון אם לא סכסוך מכאיב עם העבר?

קראתי שהגוף מתחדש כל שבע שנים. כל תא ותא. אפילו העצמות בונות את עצמן מחדש כמו אלמוגים. אז למה אנחנו זוכרים את מה שהיה צריך לשכוח מזמן? מה הטעם בכל צלקת והשפלה? מה הטעם לזכור את הימים הטובים כשהם כבר אינם? אני אוהב אותך. אני מתגעגע אלייך. את מתה.

"הרו! הרו?" זה הכומר. כן, תודה. אני בסדר. כן, איזה לילה היה לנו אתמול. יום הדין, אלוהים דן את האנושות על מיליון חטאיה. האם הכומר מאמין בזה? לא ולא. הוא מאמין בהתחממות גלובלית. אלוהים לא צריך להעניש אותנו. אנחנו עושים את זה בעצמנו. לכן אנחנו זקוקים לסליחה. בני אדם לא מבינים בסליחה. סליחה היא מילה כמו נמר יש תמונות שלה וידוע שהיא קיימת אבל מעטים מאיתנו ראו אותה מקרוב במצבה הטבעי או זיהו אותה בוודאות.

אני לא יכול לסלוח לעצמי על מה שעשיתי...

לילה אחד, מאוחר, באמצע הלילה, בדמי הלילה לא סתם קוראים לזה ככה חנקתי את אשתי במיטה שלה בבית החולים. היא הייתה חלשה. אני חזק. היא הייתה מחוברת לחמצן. הרמתי את המסכה וכיסיתי לה את הפה והאף בידיים וביקשתי מישו שיבוא וייקח אותה. והוא לקח.

המוניטור צפצף וידעתי שמישהו תיכף ייכנס. לא היה לי אכפת מה יקרה לי. אבל אף אחד לא בא. הייתי צריך ללכת לקרוא למישהו היו שם פחות מדי אחיות ויותר מדי חולים. הם לא היו בטוחים את מי להאשים אם כי אני די בטוח שהם חשבו שזאת הייתה אשמתי. כיסינו את אשתי בסדין וכשהרופא סוף־סוף בא הוא כתב: "אי־ספיקה נשימתית".

אני לא מתחרט על זה אבל אני לא יכול לסלוח על זה. עשיתי את הדבר הנכון אבל זה לא היה המעשה הנכון.

"עשית את הדבר הלא נכון מהסיבה הנכונה," אמר הכומר. אבל בזה אנחנו לא מסכימים. זה אולי נשמע כאילו אנחנו סתם זורקים מילים, אבל יש הבדל גדול. הוא מתכוון שאסור להמית נפש חיה ושאני עשיתי את זה כדי שהיא לא תסבול. אני דווקא מאמין שמותר היה לי להמית אותה. היינו נשואים. היינו בשר אחד. אבל עשיתי את זה מהסיבה הלא נכונה וישר הבנתי את זה. לא עשיתי את זה כדי לשים קץ לסבל של אשתי; עשיתי את זה כדי לשים קץ לסבל שלי.

"תפסיק לחשוב על זה, הרו," אומר הכומר.

אחרי הכנסייה הלכתי הביתה. הבן שלי צפה בטלוויזיה. התינוקת הייתה ערה, שקטה מאוד, הסתכלה בעיניים גדולות על התקרה שהאור צייר עליה פסי צל מהשלבים של התריס. הרמתי אותה ויצאתי מהבית והתחלתי ללכת לבית החולים. התינוקת הייתה חמימה וקלה. קלה יותר מהבן שלי כשנולד. אשתי ואני בדיוק עברנו אז לניו־בוהמיה. האמנו בכל דבר בעולם, בעתיד, באלוהים, בשלום ובאהבה, ובעיקר זה בזה.

כשהלכתי ברחוב והתינוקת בזרועותי נפלתי לתוך פער בזמן, שבתוכו שני זמנים נעשו זמן אחד. הגוף שלי התיישר, הצעדים שלי התארכו. הייתי איש צעיר נשוי לבחורה יפהפייה ופתאום היינו הורים. "תחזיק לו את הראש," היא אמרה לי כשהחזקתי את התינוק, חייו בכף ידי.

בשבוע אחרי שהוא נולד לא הצלחנו לצאת מהמיטה. ישנו ואכלנו כשהתינוק שלנו שוכב בינינו על הגב. כל השבוע הסתכלנו עליו. אנחנו עשינו אותו. בלי כישורים ובלי הכשרה, בלי תעודת גמר מהקולג' ובלי דולרים למחקר, עשינו בן אדם. איזה מין עולם מופקר ומשוגע זה שאנחנו יכולים לעשות בו בני אדם?

אל תלכי.
מה אמרת, אדון?
סליחה, חלמתי בהקיץ.
תינוק יפה.
תודה.

האישה ממשיכה בדרכה. מתברר לי שאני עומד באמצע רחוב סואן, מחזיק תינוקת ישנה ומדבר עם עצמי. אבל אני לא מדבר לעצמי. אני מדבר אלייך. עדיין. תמיד. אל תלכי.

אתם מבינים מה שאני אומר על הזיכרון? אשתי כבר לא קיימת. אין בנאדם כזה. הדרכון שלה בוטל. חשבון הבנק שלה נסגר. את הבגדים שלה לובשת מישהי אחרת. אבל היא ממלאת לי את הראש. אם היא לא הייתה קיימת אף פעם והראש שלי היה מלא בה היו שׂמים אותי בבית משוגעים. אבל במצב הנוכחי, אומרים שאני מתאבל.

אני מגלה שלהתאבל זה לחיות עם מישהי שאיננה.
איפה את?

שאגת אופנוע. מכוניות עם חלונות פתוחים ורדיו דולק. ילדים על סקייטבורד. כלב נובח. רכב פורק משלוחים. שתי נשים מתווכחות על המדרכה. כולם מדברים בטלפונים סלולריים. איש עומד על ארגז וצועק: מחסלים הכל. מקובל עלי. קחו הכל. את המכוניות, את האנשים, את המשלוחים והמצרכים. תשאירו רק את האדמה תחת רגלי ואת השמיים מעלי. כבו את הקול. מחקו את התמונה. עכשיו דבר לא מפריד בינינו. האם אראה אותך הולכת לקראתי בסוף היום? כמו שהלכת, כמו ששנינו הלכנו, עייפים עד מוות, בדרך מהעבודה? מרימים את הראש ורואים זה את זה, קודם מרחוק, אחר כך מקרוב? האנרגיה שלך שוב בדמות אנוש. מבנה האטומים של אהבתך.

"זה כלום," היא אמרה כשנודע לה שהיא גוססת.

כלום? אז השמיים הם לא־כלום והאדמה היא לא־כלום והגוף שלך לא־כלום ואהבתנו היא לא־כלום... היא הניעה את ראשה מצד לצד. "המוות הוא הדבר הכי פחות חשוב בחיים שלי. מה אכפת לי? אני לא אהיה כאן." "אני אהיה כאן," אמרתי.
"זה מה שאכזרי," היא אמרה. "אם הייתי יכולה לחיות במקומך את מותי, הייתי עושה את זה."
מחסלים. הכל הולך.
הכל כבר הלך.

הגעתי לרחוב של בית החולים. הנה אשנב התינוקות. באותו רגע התינוקת שאני מחזיק מתעוררת ואני מרגיש שהיא זזה. אנחנו מסתכלים זה על זה, עיניה הכחולות המטושטשות מוצאות את מבטי הכהה. היא מרימה יד זעירה אחת, קטנה כמו פרח, ונוגעת בזיפים המחוספסים שלי.

מכוניות באות ומכוניות הולכות ביני ובין הרגע של חציית הכביש. העולם האלמוני שהוא תמיד בתנועה. התינוקת ואני עומדים דומם והיא כאילו יודעת שעכשיו צריך להחליט.

האומנם? הדברים החשובים קורים במקרה. רק את כל השאר אנחנו מתכננים.

הלכתי מסביב וחשבתי שאני רוצה לחשוב על זה אבל הרגליים שלי פנו הביתה ולפעמים מוכרחים להבין שהלב יודע מה לעשות.

כשחזרתי הביתה הבן שלי ראה חדשות בטלוויזיה. עדכון על הסערה של אתמול בלילה וסיפורים אישיים. אותם פקידים אומרים אותם דברים. ואחר כך שוב פנו לציבור וביקשו מעדי ראייה לפנות לרשויות. האיש המת. האיש היה אנתוני גונזלס, מקסיקני. הדרכון נמצא על הגופה. שוד. רצח. בזה אין שום דבר יוצא דופן בעיר הזאת, חוץ ממזג האוויר.

ובכל זאת היה משהו יוצא דופן. הוא השאיר את התינוקת.
"אתה לא יודע את זה, אבא."
"אני יודע מה שאני יודע."
"אנחנו צריכים לספר למשטרה."
איך גידלתי בן שסומך על המשטרה? הבן שלי סומך על כל אחד. הוא מדאיג אותי. אני עושה לא עם הראש. הוא מצביע על התינוקת.
"אם אתה לא רוצה להתקשר למשטרה, מה אתה חושב לעשות איתה?"
"להשאיר אותה אצלי."

הבן שלי מסתכל עלי בתדהמה ובאכזבה. אני לא יכול להשאיר אצלי תינוקת. זה לא חוקי. אבל זה לא מעניין אותי. מושיע חסרי ישע. למה שזה לא יהיה אני? האכלתי אותה והחלפתי לה חיתול. קניתי מה שצריך בחנות בדרך הביתה. אילו אשתי הייתה בחיים היא הייתה עושה מה שאני עושה. היינו עושים את זה יחד.

כאילו קיבלתי חיים תחת החיים שקיפדתי. לי זה נראה כמו סליחה.

עם התינוקת היה תיק מסמכים כאילו הכינו אותה לקריירה עסקית. התיק נעול. אני אומר לבן שלי שאם נצליח לאתר את ההורים שלה נודיע להם. אז אנחנו פותחים את התיק.

מוקי נראה כמו שחקן גרוע בקומדיית מצבים דלת תקציב. העיניים שלו יוצאות מחוריהן. הפה שלו נפער. "שאני ימות," אומר מוקי. "זה אמיתי?"

שטרות מרשרשים, צרורים ומסודרים בשכבות כמו בסרט פשע. חמישים צרורות. עשרת אלפים דולר בכל צרור. מתחת לשטרות טמונה שקית קטיפה רכה. יהלומים. מחרוזת. לא שברי יהלומים קטנים יהלומים גדולים ונדיבים כמו לב של אישה. הזמן בפאות היהלומים כל כך עמוק וצלול שזה כמו להסתכל בכדור בדולח.

מתחת ליהלומים יש גיליון תווים. בכתב יד. על השיר כתוב: פרדיטה.
אז ככה קוראים לה. אבודה קטנה.
"אתה מסודר לכל החיים," אומר מוקי. "אם לא תלך לכלא."
"היא שלנו, מוקי. היא אחותך עכשיו. אני אבא שלה עכשיו."
"מה תעשה עם הכסף?"

עברנו לשכונה חדשה שבה לא הכירו אותנו. מכרתי את הדירה שלי ובכסף, נוסף על מה שהיה בתוך התיק, קניתי פיאנו־בר שנקרא "הגיזה". זה היה מועדון של המאפיה והם היו צריכים להסתלק אז התשלום במזומנים התאים להם. אף אחד לא שאל שאלות. את היהלומים הכנסתי לכספת בבנק על שמה, עד שהיא תהיה בת שמונה–עשרה.

ניגנתי את השיר ולימדתי אותה לשיר אותו. היא ידעה לשיר עוד לפני שלמדה לדבר. אני לומד להיות לה אבא ואמא. היא שואלת על אמא שלה ואני אומר שאנחנו לא יודעים. תמיד אמרתי לה את האמת כמה שצריך. היא לבנה ואנחנו שחורים אז היא יודעת שמצאנו אותה.

הסיפור חייב להתחיל איפשהו.