חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

1

בשמונה ורבע מתחיל מסע הטיפוס – "טרק" קוראים לזה כאן, בהימלאיה – הכולל ארבעה גרמי מדרגות שמעפילים השמימה. אחרי שתי קומות, כשנוח עוצר לשאוף קצת אוויר, הוא שואל את עצמו למה כל מדרגה בהודו חייבת להיות שונה בגובהה מזו שקדמה לה. בינתיים אין לו תשובה.

כעבור כחצי שעה, לקראת רבע לתשע, הוא מגיע סוף-סוף לתקרת העולם, כלומר לגג המלון. במרכז הגג ניצב ביתן זכוכית קטן. זהו כנראה מקדש היוגה המפורסם של ראווי קרישנה. עננים לבנים מרפרפים מעליו, נוגעים-לא-נוגעים בגג הפח הירוק של המקדש. הרים ירוקים וצוקים לבנים מאותתים לנוח מרחוק. הירוק הוא של יערות העד הצומחים על מדרונות ההימלאיה, והלבן – של קרח העד המכסה את פסגותיה.

מבין העננים הקרובים כל-כך נשקפים שמים צבועים בכחול עז. רוח קרה מלטפת את פניו. נוח מצטמרר לרגע ומשפיל מבט מעבר למעקה, אל המישור למרגלות המלון, שהרחק ממנו משתרעת העיר דרמסלה במלוא כיעורה. מזל שהיא רחוקה כל-כך, הוא חושב.

נוח יצא למסע הטיפוס המפרך הזה רק כדי להודיע לראווי קרישנה, מדריך היוגה המהולל שלו, שגם היום הוא לא יוכל להגיע לשיעור. כואבת לו הבטן. הבעיה היא שהוא כל-כך מתנשם ומתנשף בעקבות הטיפוס, שהוא לא מסוגל להגות אפילו מילה אחת. יחלפו עוד עשר דקות לפחות עד שיצליח להשיב לעצמו את נשימתו.

כבר אתמול, במפגשם הראשון, חשד נוח שמדריך היוגה שלו הוא נאצי, נאצי טוב לב אמנם, אבל נאצי. נכון שהוא נראה כמו ילד בן שבע, אבל נוח הבין מייד שאסור לטעות בו – הוא נאצי נחוש ותובעני. לא מוכן לשמוע שום תירוץ. הוא לא כאן בשביל להתחשב באנשים כמו נוח.

רד על הברכיים! פוקד הנאצי על נוח בקול חד ומבע פנים אכזרי.
נוח כורע ברך בהכנעה.
שכב על הבטן!
נוח נשכב.
תתחיל לנשום!
נוח מתחיל לנשום.

וברגע שנוח מתחיל לנשום, הוא חש פתאום איך הכרס שלו נמעכת תחתיו, וכל המוּמוּ שאכל ברחוב, בדרכו למלון, מתחיל לטפס למעלה. נוח משתנק ופניו מתחילות להכחיל, אבל הראווי קרישנה הזה לא מתרשם, ורק מסתכל עליו באדישות ופוקד: להמשיך לנשום!

מה לנשום? איך לנשום? איזה לנשום? אתה לא רואה שאני נחנק? צועק נוח ללא קול, לעצמו, בעברית. לא היימליך ולא אמבולנס, רק להמשיך לנשום? כאילו איך לא חשבתי על זה לבד. כמו להגיד למישהו שהרגע חטף כדור בראש – תשתה מים! נוח מתעצבן, וכשהוא מתעצבן הוא תמיד נזכר במערכון על אוהדי בית"ר ירושלים בשואה, איך אפשר שלא להיזכר, כשהם מתריסים בעצבים כנגד קלגסי הגסטאפו: למה מי אתם שתגידו לנו לעלות לרכבת? אה?

למה מי אתה שתגיד לי לנשום? אה? צועק נוח מהרצפה על הנאצי, ואפילו מנסה ללוות את דבריו בתנועת כף יד אופיינית. למרבה הפליאה הנאצי טוב הלב נבהל, ולמרות שאפשר לשער שהוא לא הבין את העברית של נוח, הוא מניח את כף ידו הקטנטנה על גבו של נוח השוכב על בטנו ושואל באנגלית אם הכל בסדר.

נוח מתיישב בדי עמל ורוטן, לא. שום דבר לא בסדר, אתה לא רואה? אני לא נושם, כל האוכל עלה לי למעלה. לא הספקתי להיות יום אחד בהודו וכבר יש לי קלקול קיבה!

אז למה שתקת? למה לא אמרת כלום? שואל הנאצי כשניצוץ של אהדה ניבט מעיניו.

איזה מין נאצי רכרוכי זה? תוהה נוח. ממש בושה לאס-אס. זאת הפעם הראשונה בחייו שנוח מואשם בשתיקה, ולכן הוא פותח מייד את פיו ומודה שחצי דקה לפני השיעור – או ליתר דיוק, חצי דקה לפני שהחליט לטפס עד לתקרת העולם ולהודיע לראווי קרישנה המתחזה הזה שהשיעור בוטל – הוא אכל מוּמוּ בדוכן רחוב ליד המקדש, והכוונה הפעם דווקא למקדש אמיתי, של הדלאי לאמה, ולא למקדש היוגה המזויף שעל גג מלון היוגה של ג'גדיש.

הקרישנה טוב הלב פורץ בצחוק לבבי ומייד קורא לג'גדיש – נער הודי רך כבן שתים-עשרה שטוען שהוא הבעלים של המלון, שאכן נקרא, באופן מפתיע למדי, מלון היוגה של ג'גדיש – ואומר לו משהו בדיאלקט הודי כלשהו. ומייד נשכבים שניהם – הקרישנה טוב הלב ובעל המלון – על גבם ואוחזים בבטנם מרוב צחוק.

לא שמת לב שאף טיבטי לא נוגע במומו הזה שמוכרים ברחוב? ואפילו ההודים לא אוכלים מומו ברחוב! אפילו ההודים! תחשוב על זה! מכריז ג'גדיש שנראה כמו הודי, מדבר כמו הודי ואפילו מציג את עצמו כהודי. לך תבין.

אז מי קונה את כל המומו הזה, שואל נוח בתמימות, למה יש עשרות דוכני מומו ליד המקדש?

וכאן מגיעה התשובה הניצחת: כבר שנים שאף אחד לא קונה את המומו הזה, וזאת בדיוק הבעיה, כי פירוש הדבר שנוח אכל עכשיו מומו שהמתין לו בדוכן עשר שנים לפחות, עשר שנים!

2.

מייד אחרי שיעור היוגה, שנכפה עליו נגד רצונו למרות כאב הבטן הנורא, פוסע נוח למרכז הכפר כדי לפגוש את רנן, הנזיר הטיבטי הפרטי שלו. כל גופו דואב אחרי השיעור האכזרי. הוא מרגיש כאילו מכבש דרכים רמס אותו שוב ושוב, ולכן הוא נשרך לאיטו, בזהירות ומתוך מאמץ, בכביש המרכזי של מקלוד. רוחבו של הכביש כשלושה מטרים בלבד, ואף על פי כן הוא גדוש לא רק במכוניות זעירות ואופנועים קטנטנים שנוסעים בו בכל הכיוונים, אלא גם בדוכנים וחנויות, פרות וכלבים, רוכלים וקבצנים, ילדים ואימהות, נזירות ונזירים. וככל שההמולה גדולה יותר, כך גם השמחה פורצת ועולה.

בינו לבין עצמו מחליט נוח שרנן הוא בעיניו נזיר טיבטי לכל דבר, למרות שהוא לא קירח, לא שמן, אין לו משקפי סבתא והוא לא לבוש בגלימה בצבע בורדו-חרדל. להפך: רנן גבוה, דק וגבעולי, ראשו שופע שיער שחור, והוא לבוש תמיד בג'ינס ובסוודר ירושלמי נצחי. הדבר היחיד שגורם לו להיראות כמו נזיר הוא החפץ שהוא מקפיד לאחוז בידו – מטרייה ענקית, פריט חובה לכל הנזירים במקלוד. הרי רק תיירים מאמינים לרוכלי הרחוב שהניילון המקומט שהם מוכרים להם יגונן עליהם מפני גשמי המונסון.

ואף על פי כן רנן מתעקש משום-מה להכחיש שהוא נזיר טיבטי. לנוח ורנן יש חבר משותף, יוסקה, איש מכירות בחברת הייטק, שבניגוד לרנן דווקא כן טוען בתוקף ובכל הזדמנות שהוא נזיר טיבטי, ונשבע שהדלאי לאמה בכבודו ובעצמו האציל עליו את שליחותו הבודהיסטית הקדושה – למכור מערכות תוכנה שלא עובדות לאנשים שלא צריכים אותן. יוסקה ביקר את נוח בַּשִבעה אחרי שלא התראו שנים. הוא הגיע ביום האחרון של השִבעה, דקה בדיוק אחרי שהיא הסתיימה באופן רשמי.

השעה הייתה שמונה בערב – השעה שצוינה במפורש במודעת האבל כשעת הסיום של ביקורי המנחמים. נוח כבר קם, נחוש בדעתו לנטוש את האבלים החוגגים בסלון דירתו ולהזמין את מעלית הבניין כדי שתשחרר אותו סוף-סוף מהצורך להשתתף בצערם העמוק. אבל כשהגיעה המעלית, יצא ממנה יוסקה, חסם את דרכו של נוח ושאל: אז מה, נוח? חשבת כבר מה אתה הולך לעשות מחר בבוקר?

נוח הביט בשעונו בחוסר סבלנות. כבר בלוויה הוחלט – בהסכמה מלאה בין נוח לשני בניו – שהשבעה תארך ארבעה ימים בלבד, מה שגם ככה נראה לנוח הרבה יותר מדי. בשלושת ימי השבעה הראשונים הקפיד נוח להסתלק מהבית בדיוק בשבע בערב, גם אם במודעת האבל היה כתוב אחרת. אבל בגלל שאותו יום היה היום הרביעי והאחרון של השבעה, הוא הואיל להישאר עד שמונה.

האמת? ענה נוח, עוד לא חשבתי על זה. מה באמת עושה אלמן טרי בבוקר הראשון שלו אחרי השבעה? הולך לעבודה? לא נראה לי. אז מה כן?

יוסקה שחרר את דלת המעלית שמיהרה להימלט על נפשה, והמשיך לנעוץ בנוח מבט שואל. בורח, הוסיף נוח לאחר מחשבה קצרה. מחר בבוקר אני בורח מכאן.

לאן? שאל יוסקה.

למקום שהכי פחות יזכיר לי את אשתי. מקום שאין בו שום דבר שיוכל להזכיר לי את החיים שלי עם אשתי. אולי לירח? למאדים? משהו כזה.

אוקיי, סיכם יוסקה. אתה נוסע לדרמסלה. ליתר דיוק – למקלוד גאנג'. לבית של הדלאי לאמה. הנה, מייד אני שולח הודעה לרנן שיתכונן לבואך.

רגע, רגע, התערב נוח. בסדר, מה שאתה אומר. אבל אתה לא מספר לרנן שאני באבל, כן? אני לא רוצה שהוא יחייך אלי בחמלה, ובעיקר אני לא רוצה שום השתתפות בצער.

יוסקה הנהן. בסדר, אמר, אני מבטיח לא להגיד לו כלום. אספר לו רק מה שהוא כבר יודע ממילא, שאתה חבר שלי מהעבודה וכמו מין איש רוח כזה.

סגרנו.

3.

נוח סיכם עם רנן שהם ייפגשו בכיכר המרכזית של מקלוד. הוא פוסע בכביש הראשי של מקלוד ולא מזהה שום כיכר מרכזית. לוקח לו זמן להבין שמפגש הסמטאות הצנוע שהוא חולף על פניו שוב ושוב הוא אכן הכיכר המרכזית המדוברת. המקום מזכיר לו לרגע את המפגש של סמטת שוק מחנה יהודה עם רחוב אגריפס בירושלים, אבל אם בצומת של שוק מחנה יהודה ואגריפס נדחסים בשעת העומס כמאה איש, הרי שכאן מתקבצים לפחות ריבוא בני אדם. נוח בקושי מצליח לזוז.

ריקשות מכל הסוגים תוקפות אותו מכל העברים. פרה נוגחת אותו בבטן. שתי קבצניות נתלות עליו משני צידיו, אחת על כל זרוע. הוא מרגיש כמו שחקן פוטבול שמנסה לחצות את המגרש כשהכדור בידיו, וכל השחקנים, לא רק של הקבוצה היריבה אלא גם של הקבוצה שלו, מנסים להכשיל אותו, כולל השופטים והצופים ביציע.

ואז, באיחור אלגנטי של שעתיים בערך, מופיע סוף-סוף רנן, שנראה מרחוק כנער צעיר למרות שלושים ושבע שנותיו. כל האנשים במקלוד נראים נעריים משום-מה, על אף שרבים מהם חצו כבר מזמן את גיל העמידה.

ובדיוק כמו יוסקה, גם רנן מתהדר בשליחות בודהיסטית קדושה: הוא מתרגם את ההרצאות של המורה שלו, נזיר טיבטי אמיתי עם קרחת וגלימה בצבעי בורדו-חרדל. הרינפּוֹצֶ'ה – כך רנן מכנה את המורה שלו – מלמד פילוסופיה בודהיסטית פעמיים ביום, ושליחותו הקדושה של רנן היא לתרגם סימולטנית את דבריו מטיבטית לאנגלית.

רנן ונוח הולכים לטייל יחדיו במורד הרחוב לעבר המקדש של הדלאי לאמה. כל העיירה היא מקדש אחד גדול. דוכן מפואר במיוחד, שעשוי משתי חביות חלודות ושמשייה, מתהדר בשלט גדול שכתוב עליו מקדש האייפון, למרות שכל מה שמוצע בו למכירה הם מכשירי רדיו קטנטנים, מה שפעם כונה טרנזיסטורים – אלוהים יודע מי צריך אותם.

מאחוריו מתנוסס השלט מקדש המטרייה על חבית שחציה האחד מלא, הפלא ופלא, במטריות, וחציה האחר בכריות ישיבה. רנן מצביע על הכריות ומסביר: לחצי הזה קוראים מקדש התחת. זה הכל לכבוד הביקור של הדלאי לאמה בעוד שבוע – המטריות, הכריות, הטרנזיסטורים – אומר רנן, אבל לא טורח להסביר למה דווקא הפריטים המיותרים האלה, ולא אחרים, יהיו נחוצים לדלאי לאמה במהלך ביקורו.

רנן לא יודע כלום על נסיבות ביקורו של נוח במקלוד. נוח הרי ביקש מיוסקה במפורש שלא יספר לו. האמת היא שגם יוסקה עצמו לא יודע את האמת על נסיבות ביקורו של נוח במקלוד. כלומר הוא יודע חלק מהאמת, אבל לא את האמת כולה. אפילו ליאורה, החברה הפסיכולוגית של נוח, שדבר לא נסתר מעיניה, אינה יודעת את כל האמת. נוח מאמין שהוא דווקא כן יודע את כל האמת על נסיבות ביקורו, אבל ברגעים מסוימים הוא מפקפק אפילו בזה, וכנראה שדי בצדק.

רנן מסביר לנוח בקול מאנפף ובעיניים דומעות שבמסדר של הרינפוצ'ה שלו מלמדים מדי יום ביומו שני שיעורים. הוא עוצר לרגע לקנח את אפו. קשה לו לדבר, אבל הוא לא מוותר.

מה פתאום שיעורים, נזעק נוח, אני לא חוזר לבית-ספר! יוסקה אמר לי בפירוש סדנאות, לא שיעורים. אוקיי, מתרצה רנן, אם אתה מתעקש נקרא לזה סדנאות. סדנאות בפילוסופיה בודהיסטית. הסדנה הראשונה, באחת-עשרה בבוקר, מיועדת אך ורק לתלמידים מתקדמים במיוחד, אבל הסדנה השנייה, בשתיים בצהריים, מיועדת לתלמידים מפגרים – זאת אומרת לקהל הרחב, ממהר רנן לתקן את עצמו – אבל אתה, כמו שהבנתי מיוסקה, יכול לבוא לשני השיעורים, זאת אומרת לשתי הסדנאות. למזלך ביטלתי הבוקר את השיעור למתקדמים כי אני קצת מצונן וקשה לי להתרכז בתרגום הסימולטני, ולכן אני יכול להקדיש לך הבוקר שעה שלמה, להראות לך את המקום ולהסביר לך על הסדנאות. אתה מוזמן להגיע היום לשיעור של שתיים. יהיו שם הרבה אורחים חד-פעמיים שבאים רק להתרשם.

רנן מצביע על בניין מרופט בן שלוש קומות שנחבא מאחורי תחנת מוניות בכניסה למקדש של הדלאי לאמה. הנה, שם הכיתה שלנו, הוא אומר. בקומה השנייה, אתה רואה? אל תאחר, זה לא מתקבל יפה. וחוץ מזה, כדאי שתתכונן לכך שלמרות שכל שיעור אמור להימשך שעה וחצי בלבד, לפעמים הרינפוצ'ה מוצא לנכון למשוך את השיעור חצי שעה נוספת, ולא נהוג לקום וללכת לפני שהשיעור הסתיים לגמרי, בטח לא לפני שהרינפוצ'ה עזב את הכיתה. ותזכור שמותר לשאול שאלות רק בסוף השיעור. וכולם יושבים על כרית שמונחת על הרצפה. ישיבה מזרחית, כמובן.

ישיבה מזרחית? ועוד על הרצפה? אני לא בטוח שאני מסוגל לעשות את זה, נאנח נוח.

זה לא מה שצריך להדאיג אותך, מרגיע אותו רנן. אני במקומך הייתי הרבה יותר מודאג מהאפשרות שנעיף אותך מהכיתה כבר בשיעור הראשון. בדרך כלל ישראלים לא שורדים יותר משיעור אחד. מעטים זוכים לסיכוי נוסף להוכיח את עצמם כתלמידים ראויים.

רגע אחרי שהם נפרדים נוח שואל את עצמו שתי שאלות – בשביל מה הוא בכלל צריך את זה, ומה בדיוק יוסקה סיפר עליו לרנן. הרי משהו גרם לרנן להבין שנוח הוא גם תלמיד מתקדם של פילוסופיה בודהיסטית, גם מפגר גמור וגם פסיכי על כל הראש. מעניין מה זה היה.

4.

לשיעור הראשון שלו, השיעור למפגרים, מגיע נוח נרגש ונלהב ביותר. את הבניין הוא דווקא מצא בקלות, ואפילו טיפס לקומה הנכונה, השנייה, והגיע בזריזות למרפסת שמקיפה את הבניין מבחוץ. יש לו רק בעיה אחת – הוא לא מצליח למצוא את הדלת לכיתה. הוא דופק על החלון של מה שנראה לו ככיתת לימוד בודהיסטית – סליחה, מקדש בודהיסטי – עד שאשה קטנת קומה, איסלנדית, מנחש נוח לפי צבע שערה, יוצאת אליו ומראה לו בתנועת יד שדלת הכניסה נחבאת מעבר לווילון שנמצא ממש לידו.

נוח זוכר לחלוץ נעליים, ופורץ פנימה בעוז. כולם כבר יושבים במקומם בדממה גמורה למרות שהשעה רק עשר דקות לאחת-עשרה, ומתבוננים בדממה גמורה בנוח שעומד במרכז החדר. מכיוון שהשיעור עוד לא אמור להתחיל, נוח לא זכר להשתיק את הטלפון שלו, ודווקא עכשיו פוצח הטלפון בשיר "איזה מדינה" של אלי לוזון, כאילו זאת דרכו להכריז על הצטרפותו של נוח למנזר השתקנים. נוח מכבה את הטלפון בחבטה.

היי רנן, הוא צועק לעבר רנן היושב על במת המתרגם בפנים של לא-מכיר-אותו-לא-יודע-מי-זה, מוקף בחבילות של טישו, אפו אדום ועיניו עדיין דומעות, ולפניו כוס תה גדולה שאדים מיתמרים ממנה.

צאן הקדושים יושבים ישיבה מזרחית על כריות קטנות המסודרות בחצי גורן סביב הבמה של הרינפוצ'ה. נוח ממשיך לעמוד במרכז החדר כמו גוליבר בארץ הגמדים. האיסלנדית הקטנה מסמנת לו משהו, מצביעה על כפות רגליו, והוא קולט שכולם גורבים גרביים ורק הוא יחף.

לפני שנוח מספיק לגרוב שוב את גרביו, פורץ פנימה בסערה הנזיר המכונה רינפוצ'ה. הדבר הראשון שנוח מבחין בו זה שגם הוא – הרינפוצ'ה בכבודו ובעצמו – יחף. הדבר השני שהוא מגלה זה שכולם נעמדים על רגליהם. מתברר שנוח לא צריך לעשות כלום, כי הוא יחף בדיוק כמו הסמכות העליונה בחדר, ובלאו הכי הוא כבר עומד על רגליו. ואז כולם נופלים בבת אחת על הרצפה ורק נוח נותר עומד. אז גם הוא נופל. ודווקא אז כולם קמים שוב. אז גם הוא קם. אבל עד שהוא מצליח ליישר את רגליו הם נופלים בפעם השנייה ומתחילים לדפוק את הראש ברצפה במקצב מרובע – אחת, שתיים, שלוש, הפסקה. אחת, שתיים, שלוש, הפסקה. אחת, שתיים, שלוש, הפסקה.

לנוח זה מספיק. עד כאן. את הראש הוא לא דופק. וכשכולם קמים שוב ונופלים ארצה שוב, הוא נשאר עומד כמו לולב, וכשהם שוב מתחילים בסדרת דפיקות הראש ברצפה, הוא מנצל את ההזדמנות ומזנק לעבר הכיסא היחיד בחדר, מתיישב עליו בזריזות מפתיעה וממהר להחביא את רגליו היחפות מתחת לשטיח.

האיסלנדית הקטנה מגישה לנוח שירון קטן. נוח מעלעל בשירון ומגלה שהוא כתוב בטיבטית. הוא גונב כרית מהרצפה ומניח אותה בין ישבנו לבין מושב הכיסא. ואז הוא מבחין שהרינפוצ'ה מביט בו, וממתין בסבלנות שנוח יירגע מפעלתנות היתר שלו. נוח ממהר להירגע, פותח את השירון במה שנראה לו כמו עמוד הפתיחה, ושוקע לאחור בכיסאו, כאילו הוא מסמן למורה: הכל בסדר, אתה יכול להתחיל. ואכן, הרינפוצ'ה פוצח בשיר בקול ערב, והתלמידים, שממתינים לאות מרנן, מצטרפים לפזמון. נוח מנסה לזמזם יחד איתם, אבל הוא לא מכיר את המנגינה, גם לא את המילים, ובכל זאת הוא מנסה להשתתף. הוא לא רואה בעצמו אורח זר, מנוכר וציני, שבא להתבונן במתרחש מבחוץ. לא ולא. הוא תלמיד בודהיסטי רציני, כמו כולם כאן. אחד מהחבר'ה.

נוח רואה את רנן רומז משהו בהינד עפעף לגרמנייה כבת תשעים היושבת על השטיח למרגלותיו, והיא קולטת את הרמז, מסתובבת לעבר נוח, ומצביעה על השורה הנכונה בשירון. כעבור שתי שניות היא מבחינה שנוח נשאר עדיין באותו עמוד, אז היא מדפדפת לו שלושה עמודים קדימה – נוח נדהם: שלושה עמודים בשתי שניות בלבד? אצל היהודים זה לא היה קורה – ונוקשת באצבע גרומה על המקום הנכון בעמוד: כאן, כאן. המחווה מזכירה לנוח את השבתות שבהן אמו הייתה מכריחה את אביו ללכת בבוקר לבית-הכנסת 'ישורון', ובתור פיצוי הייתה מרשה לו להכריח את נוח הקטן לבוא איתו. עד היום הוא זוכר את הייקים העטופים בטלית מרחביה שרכנו מעל אביו עם הארץ, ובמורת רוח גלויה הורו באצבע על איזו שורה בארמית ואמרו לו: כאן, כאן, גוי שכמוך.

השירה מסתיימת. נוח מתעשת ושב מימי ילדותו בירושלים לחדר הכיתה. בפינת החדר ממוקם מזבח בודהיסטי מיניאטורי שמעלה קטורת. על הרצפה מתוח שטיח מקיר לקיר. על הקירות תלויות תמונות קדושים. הנוכחים יושבים בחצי גורן, גבם לקיר ופניהם אל במת הרינפוצ'ה המפוארת, שעליה – מרופד בכריות בצבע זהב – יושב רינפוצ'ה עגול אחד. לצד הרינפוצ'ה יושב הוד מעלתו המתרגם, ולפניו שולחן קטן, מנורת קריאה וכמה ספרים. לפני הרינפוצ'ה, כמו לפני המתרגם, מונחת כוס תה גדולה עם מכסה. מין סמל סטטוס שכזה.

הרינפוצ'ה מתחיל את השיעור בשאלה. הוא מדבר טיבטית, ורנן מתרגם אותו בכישרון רב לאנגלית. הבעיה היא שנוח מתקשה מאוד להבין אנגלית במבטא ישראלי, במיוחד כשהמתרגם מדבר דרך האף, וחוץ מזה הוא כבר לא שומע כל-כך טוב. ובכל זאת, למרות כל ההפרעות, נדמה לו שהרינפוצ'ה שואל משהו כמו: האם האני באמת קיים? אה? ואולי אנחנו רק גוף ללא נשמה? אה? ואולי רק נשמה בלי גוף? אה? ואולי אנחנו לא-כלום, בלי נשמה ובלי גוף?

נוח נזכר בימיו העליזים כסטודנט, יושב בשיעור על סוליפסיזם בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, ומייד שואל את עצמו בכאב: האם בשביל זה הוא הגיע עד דרמסלה, לשחזר את לימודי הפילוסופיה שממילא לא הובילו אותו לשום מקום? ואולי הוא הגיע לכאן כדי לשחזר את העלבונות שאביו ספג בבית-הכנסת? הרי אבא שלו לא ידע עברית בכלל, ובקושי ראה סידור בחייו – איך אמא של נוח ציפתה בכלל שהוא יצליח להשתלב שם?

והופ. נוח מתעורר בפתאומיות וחוזר לחלל הכיתה. שוב כולם עומדים ונופלים, עומדים ונופלים, ונוח מצטרף אליהם כאילו הוא באמת אחד מהחבר'ה, ובזמן שכולם מהמהמים בטיבטית את מזמור הפרידה, הוא מהמהם את המנטרה הנודעת מהשירות הסדיר: לא ישנתי המפקד, בחיי שלא ישנתי!

בהשתחוויה השלישית יש לנוח הברקה, או בעצם פטנט – פטנט לבודהיסטים שמנים: נופלים רק פעם אחת ודופקים את הראש ברצפה שלוש פעמים – לא חזק – ואז מתהפכים על הצד, אוחזים ביד של הנזירה הגרמנייה הקשישה ומניחים לה להרים אותך מהרצפה.

בדרכו החוצה, כשהוא יורד במדרגות הבניין, מבחין נוח לחרדתו ברנן וברינפוצ'ה מטפסים לעברו במדרגות, ואפילו מחייכים אליו. כשהוא מנסה לברוח הוא מגלה ששכח את הנעליים במסדרון. רנן מציג את נוח למורה שאוחז בידו בהתרגשות, אומר "very nice, very nice", ושואל משהו בטיבטית. רנן מתרגם. הוא אומר שהרינפוצ'ה החליט לתת היום שיעור קל במיוחד לכבוד האורח החדש מישראל, והוא רוצה לוודא שנוח הבין הכל.

הכל, הכל הבנתי, בחיי, אומר נוח, רק בסוף השיעור, בגלל הג'ט-לג, נפל לי קצת הראש.

הנזיר לא זקוק לתרגום. הוא קולט את המילה "ג'ט", עושה בידו תנועה של מטוס קרב ואומר: "Of course, Israeli combat pilot!" ונוח נד בראשו וחושב על אחיו, שהוא גם טייס קרב וגם רופא, או לפחות כמו-טייס-קרב וכמו-רופא, ולא סתם כמו-רופא, אלא הכמו-רופא שטיפל במסירות באשתו של נוח בימיה האחרונים, ובניגוד לכל תוכניותיו המחשבות על אשתו שוב מאיימות להציף אותו, והוא מתנצל בענווה והולך לחפש את נעליו.

5.

התוכנית היא כזאת, שינן נוח לעצמו לפני שיצא לדרך. אני מגיע בטיסה לדרמסלה, ועולה על מונית לעיר הקדושה מקלוד. שם אני נרשם מייד לשני שיעורים יומיים של יוגה – שלוש שעות פלוס חצי שעה של התארגנות – ולשני שיעורים יומיים של פילוסופיה בודהיסטית – עוד שלוש שעות פלוס חצי שעה של התארגנות. חוץ מזה אני מתכוון ללמד נזירים טיבטים אנגלית – עוד שלוש שעות לפחות – וככה אנחנו כבר מגיעים לעשר שעות פעילות מסודרות.

שלוש שעות נוספות יוקדשו לסדנת בישול הודי-טיבטי, עוד שעה תוקדש לאוכל, רחצה ושאר עניינים, והנה הגענו לתעסוקה מלאה, מחייבת ומובנית של ארבע-עשרה שעות ביממה. נוסיף לכל זה שלוש שעות עבודה על המחשב – נוח התחייב לעובדי מיקרוסופט הממוקמים בבייג'ין לכתוב מסמך ספציפיקציות לפרויקט בלשנות חישובית, מה שאמור לכסות את הוצאות השהייה שלו במקלוד ולהשאיר עודף לבזבוזים, אבל הוא גם התחייב לסודיות מוחלטת, ולכן החברה שלמענה הוא עובד תכונה מעתה החברה שלא נוקבים בשמה – ואם יישאר עוד קצת זמן, הוא יוקדש לכתיבת בלוג אישי, סודי, שבו נוח יספר לעצמו דברים שלא מספרים לאף אחד.

תוכנית מושלמת – שבע-עשרה שעות של תעסוקה מלאה ומחייבת, וזה אם לא לוקחים בחשבון את הבלוג הסודי. אין מקום לאלתורים. אין גם שום אפשרות לרבוץ שעות בחדר ולשקוע בכל מיני מחשבות קודרות. להפך, התוכנית קובעת במפורש שנוח ימצא מורה ליוגה שיסכים לשלוף אותו כל בוקר מהמיטה, במקרה שיתברר שהתלמיד לא הצליח להגיע לסטודיו בכוחות עצמו עד שמונה בבוקר.

גם עם שאר הגורמים הרלוונטיים – המורה לפילוסופיה בודהיסטית, התלמידים לאנגלית, ואפילו השף – מתכוון נוח לסכם שהם לא מתחילים בלעדיו, ובמידת הצורך מחפשים אותו וגוררים אותו לאן שצריך. וכך לא תהיה לו שום ברירה – הוא ייאלץ להתקלח במהירות אחרי שיעור היוגה שפותח את היום, לאכול ארוחת בוקר זריזה ולרוץ לשאר עיסוקיו.

זה מה שהכי חשוב לנוח: להיות שקוע כל הזמן בפעלתנות קדחתנית, ולרוץ כל היום בזיגזגים ותוך כדי הטעיות חדות של רודפיו, בדיוק כמו שלימדו אותו בצנחנים. כך נוח מתכוון להבטיח לעצמו שאויבו העיקרי – הענן השחור שמאיים כל הזמן ליפול עליו ולבלוע אותו – יישאר כמה שיותר רחוק ממנו.

ואם נוח באמת יצליח לעמוד בתוכנית לכל פרטיה, ולהתרוצץ ברציפות שבע-עשרה או שמונה-עשרה שעות ביממה, אז בסוף היום – כך לפחות נוח רוצה להאמין – הוא יצנח על מיטתו כמו חייל שנורה בראשו, מת מעייפות, ויירדם חת-שתיים, לפני שהמחשבות הקודרות יעטפו את ראשו כמו מצנפת שינה.

והתוכנית בינתיים מתקדמת לא רע. אחרי שתי טיסות מטלטלות שהתמשכו על פני יממה שלמה, נחת נוח בצהרי היום בנמל התעופה הקטנטן של דרמסלה, ומייד רץ לחפש את נגבי, נהג המונית שלפי התוכנית היה אמור להמתין לו שם ולקחת אותו למלון. גל חום קידם את פניו, ונוח ציין לעצמו בסיפוק שאת הענן השחור שמרחף לו מעל לראש בימים האחרונים החליף ענן סמיך של ברחשים.

האמת היא שנוח תמיד ידע איך מתמודדים עם עננים שיושבים לך על הראש ומחשיכים את הנוף: רצים קדימה ואחורה ולצדדים, עושים פניות והטעיות חדות, והענן איכשהו מתבלבל. והתמרון הזה הצליח לו לא רע עד עכשיו. גם בנמל התעופה הענקי במומבאי נוח לא הפסיק לנוע – להידחק בין הדוכנים, להידחף בתורים לביטחון, להשיא עצות טורדניות לשכניו לתור, והענן, כמצופה ממנו, שמר מרחק.

וגם במטוס זה עבד, לפחות עד לשלב מסוים, כשנוח סיים עם ארוחת הערב, התייאש מהאפשרות שיצליח לנכס לעצמו כרית נוספת, גמר לפשפש במסך הטלוויזיה, ויתר על הניסיון לדובב את השייח המוסלמי המכובד שיושב לצידו, ואפילו נאלץ לסיים את הפלירטוט עם התינוקת החמודה שישבה במושב לפניו, כשאמא שלה החליטה לקטוע את הרומן באכזריות ואמרה לילדה – בשוודית, כנראה – תפסיקי להוציא לשון לאיש מאחור! אז מה אם הוא התחיל! תתנהגי יפה!

אז הנה, התוכנית בינתיים רוב הזמן עובדת, ציין לעצמו נוח, רגע לפני שהתברר לו שמהברחשים של שדה התעופה בדרמסלה דווקא קשה לברוח על ידי ריצה בזיגזגים – הם מתוחכמים וזריזים מדי – ושאין לו ברירה, הוא חייב למצוא את נגבי, הנהג המובטח.

נגבי הוא בן-דוד של ג'גדיש, הבעלים של המלון שנוח איתר באינטרנט. בשיחת הסקייפ שלהם הצליח נוח לסחוט מג'גדיש שתי הבטחות: שנוח יוכל לשהות במלון כמה זמן שירצה, ושג'גדיש ישלח לנמל התעופה את בן-דודו נגבי, כדי לוודא שנוח יגיע אליו ולא למתחרים.

ולכן המשימה שניצבה בפני נוח בנמל התעופה בדרמסלה הייתה פשוטה למדי: למצוא את נגבי. הבעיה הייתה שהוא הוקף מייד בעשרות נהגי מוניות, ולשאלה "אתה נגבי?" השיבו כולם "כן, אני נגבי, אני נגבי," אבל נוח לא ויתר, ומצא תחבולה שתאפשר לו למצוא את נגבי האמיתי. הוא שאל כל אחד מהם: "ולאיזה מלון אתה לוקח אותי?" – שאלה שנענתה שוב ושוב בדממה נבוכה.

ושוב נוח התקשר בסקייפ לג'גדיש. אה, מוח, צהל ג'גדיש מבעד לעננת הברחשים, נגבי אמר לי שהוא אסף אותך כבר לפני שעה – הייתם צריכים כבר להגיע, איפה אתם? אני עדיין בשדה התעופה.

אה, התעשת ג'גדיש במהירות, אז רק עכשיו הגעת? טוב. אל תזוז, תוך דקה מגיע אליך נגבי ולוקח אותך אלי. תזכור: אל תזוז ואל תיסע עם אף נהג אחר!

6.

הטעות שלך – אולי לא היחידה, אבל אחת הטעויות הגדולות – כך הסביר רנן לנוח בפגישת הצהריים שלהם בכיכר המרכזית של מקלוד, היא שמייד עם בואך למלון תיארת בפני ג'גדיש את כל רשימת הקניות שלך: יוגה, מדיטציה, פילוסופיה בודהיסטית, קורס בישול הודי, והוראת אנגלית בהתנדבות לנזירים בודהיסטים.

לא קשה לנחש מה הייתה תגובתו של ג'גדיש: Don't worry, Moah, I've got it all.

דבר ראשון, הזעיק אליו ג'גדיש בצעקות נרגשות את מדריך היוגה הראשי של מלון היוגה של ג'גדיש, והמדריך הקדוש הגיע מייד, בריצה, שערו פרוע, עיניו טרוטות, רזה ונמוך, והוא לבוש במין מכנסיים קצרים שנראו לנוח כמו חיתול.

מוח, הכריז ג'גדיש בחגיגיות, תכיר בבקשה את מדריך היוגה הטוב ביותר במקלוד, ראווי קרישנה בכבודו ובעצמו! ראווי קרישנה לא איבד אפילו רגע. הוא קפץ מייד על צווארו של נוח, חיבק אותו בחום והכריז שמרגע זה הוא עושה לנוח יוגה פרטית, כל יום שני שיעורים, שלוש שעות כל שיעור, ובנוסף, כך הבטיח, הוא ילמד את נוח בחינם איך לאכול נכון, אמר והצביע על הכרס של נוח בלי שום בושה, ואף יעניק לו – שוב, ללא כל תמורה נוספת – הנחיה רוחנית מותאמת אישית.

נו, איך אפשר לסרב להצעה כזאת? אחרי הכל נוח לא סתם בחר במלון שנקרא מלון היוגה של ג'גדיש. הוא בחר בו בגלל המוניטין הבינלאומי של ראווי קרישנה – מדריך היוגה הראשי שלו.

ומרגע שנוח הניד בראשו לאות הסכמה, שלף ראווי קרישנה את האייפון המשוכלל שלו, וצלצל למשפחה המורחבת שלו ברישיקש – אבא, אמא, דודים, אחים, דודנים ואחיינים ומי לא – והודיע לכל אחד ואחד מהם שכל הבעיות הכלכליות שלהם נפתרו. הוא אמנם דיבר בניב הינדי לא ידוע, אבל נוח הבין את דבריו בלי שום בעיות.

ובעוד ראווי שואג בטלפון בהתרגשות, עבר ג'גדיש למשימה הבאה: מדיטציה. ובאשר לבקשתך לקבל שיעורי מדיטציה יומיים, הוא הכריז בחגיגיות באוזני נוח, מייד אחרי שיעור היוגה מחר בוקר, אני מלמד אותך שיעור מדיטציה יומי של שעה, ואחרי זה עושה לך עוד שעה תרגול! כל יום!

רגע אחד, מה זה פה, התפרץ ראווי קרישנה ונופף בסלולר שבידו, אני זה שמלמד כאן מדיטציה, זה בא יחד עם היוגה! כך אמר וחזר לשיחת הטלפון עם משפחתו הנרגשת.

טוב, נאנח ג'גדיש, אז אני אלמד אותך פילוסופיה בודהיסטית, טוב? טוב.

וכמה שעות ביום אתה רוצה ללמד אנגלית? נוח מתחיל לנשום.
שעתיים, ענה נוח בהיסוס. בעצם שעה וחצי, החליט לסגת קצת.

ראג'ש, סנג'אי, שודיפ, אניל, מאהש, נגבי, בואו הנה מייד, קרא ג'גדיש לכל עובדי המלון. כן כן, גם אתה, נגבי, גם אתה. עובדי המלון הגיעו כולם בריצה מהירה – ראג'ש עם מגב, שודיפ עם סיר גדול ומאהש עם מצקת. נוח סקר אותם בהשתאות. גילם נדד, לפחות על פי הערכתו, בין גן חובה לכיתה גימ"ל, והוא שיער שמשקלם הכולל נמוך במקצת ממשקלו שלו.

בואו, תכירו, הנה המורה החדש שלכם לאנגלית, אמר ג'גדיש והצביע על נוח. ראג'ש, סנג'אי, שודיפ, אניל, מאהש (איבדנו מישהו? אה, נגבי ברח למונית שלו – הוא לא צריך אנגלית) הסתדרו בשורה, וכל אחד מהם לחץ את ידו של נוח בתורו ואמר: How do you do.

רגע, מחה נוח, אני התכוונתי ללמד נזירים בודהיסטים, לא עובדי מטבח הינדואים. נזירים, כולם כאן נזירים, הצביע ג'גדיש על חבורת הילדים. נזירי מטבח, נכון? נזירים, נזירים, מלמלו כולם במקהלה.

אני כל-כך נזיר שאני בקושי אפילו אוכל בשר! הכריז סנג'אי שניחן כנראה בתכונות טבעיות של מנהיג, וגם ידע לדבר אנגלית לא רע בכלל.

אז נשאר רק לארגן לך קורס בישול הודי, הודיע ג'גדיש. שודיפ ומאהש – אתם מלמדים את מוח איך לבשל טיבטי, סיני, הודי, פונג'אבי וקצת איטלקי, טוב? יאללה מוח, שים סינר וגש מייד למטבח.

 

שם הספר: דרך צלחה, נוח
מאת: נועם זיו

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, נוב' 2019
מספר עמודים: 200

פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
עיצוב העטיפה: ירמי אמסטר
על העטיפה: איור מאת עמוס בידרמן

מחיר מומלץ: 88 ₪

מסת"ב 978-965-560-040-7
דאנאקוד: 497-1219


שתפו ספר זה עם החברים