מצורף הפרק הראשון

קוף הגומי

מישהו רודף אחרי.
ככה תמיד הייתי מדמיינת כשהלכתי לבד.
הצצתי לאחור. צריך להגביר את המהירות ולקפוץ בדיוק למרכז המרצפת במדרכה. מי שפוגע בקווים, הכרישים נוגסים בקרסוליו.

רצתי כמו שרק ילד בגיל חמש יודע לרוץ. השארתי מאחורי את השכונות שתבניתן תוכננה במשרדי אדריכלים, ורצתי לשכונה שבה גרה חברתי נורית, שכונה שאינה שכונה. התגודדו שם כמה בתי אבן מתפוררים של ערבים. הם כנראה לא היו עשירים במיוחד, כמו שיכולתי ללמוד מהבית שנולדתי בו ברחוב הנביאים בירושלים, בית דו-קומתי גדול עם מרפסות-ענק, תיקרות גבוהות ואפלות, ואריה- מתכת אימתני לנקישה בדלת הראשית. בבאר-שבע של תחילת שנות השישים גרה חברתי נורית בבית אבן מדברי חד-קומתי. כל ביתה היה שני חדרי-קוביה ענקיים שפתח צירף אותם זה לזה. דלת הכניסה נפתחה לחצר ענקית מוקפת חומה. מול צמד החדרים עמדה קוביית המטבח. השירותים והמקלחת, שנוספו לבית אחרי שהערבים נעלמו, הותקנו בתוך קוביה עוד יותר קטנה, עשויה פח, שהוצמדה לקיר החיצוני של המטבח. הערבים השאירו גם את הגפן המטפסת שטיפטפה בקיץ ענבים ירוקים בשלים על האדמה מתחת לסככה, מוקד משיכה שאין לעמוד בפניו לדבורים גדולות מפוספסות צהובות- שחורות, שעל אחת מהן דרכתי פעם כשרצתי יחפה ונעקצתי. פתאום כל הנוזלים בגופי התחילו להתנקז אל נקודת העקיצה. הבוהן תפחה, אחר-כך קשת כף הרגל, אחר-כך הקרסול, ואז הנוזלים התחילו לעלות לברך. אבא שלי הסיע אותי בדחיפות לבית-החולים החדש בחולות, ושם אמרו לו שזאת אלרגיה לדבורים, ונתנו לי זריקה שהיתה יותר כואבת מהעקיצה. הערבים השאירו גם עץ תאנה עב-גזע שעמד במרכז החצר, ועל אחד מענפיו מצאנו פעם זיקית ירוקה מדדה לאיטה. הושטנו לזיקית מקל והיא נאחזה בו בהססנות, כדורי עיניה מתגלגלים לכל עבר, והעברנו אותה לכביש. ושם הזיקית הירוקה השחירה ממש מול עינינו. הסתכלנו עליה בהתפעלות, עד שנהג אחד ציפצף מאחורינו, ורצנו למדרכה בלי שהספקנו לפנות את הזיקית. צבע אדום נמרח בעקבות הגלגלים הדוהרים, ואנחנו ברחנו משם.

באותו יום היתה לי משימה. החלטתי לקחת את חברתי נורית לקרוא עיתוני קומיקס אצל המשפחה ההודית. הם גרו בשכונה מסתורית, רחוקה ממרכז העיר. האמא לבשה סארי מבריק אפילו בימי חול, והאבא היה שיכור. היו להם כיריים אפופים ריחות חריפים, והאמא עמדה לידם כל הזמן ובישלה אורז צהוב. בהמשך היה חדר גדול ובו כמה מיטות, אבל אף מיטה לא היתה זוגית. מעניין איפה ישן האבא השיכור. היתה שם גם תמונת-קיר ענקית ארוגה מחוטים דקים מבהיקים, עם ברבורים זוהרים שטים באגם כחול. על גדת האגם רבץ נמר. ממול לעננים הצחורים ולקני הסוף עמד ארון כבד שנערמו עליו חבילות של עיתונים מצוירים כתובים אנגלית. זה לא כל-כך שינה לי, כי גם עברית עוד לא ידעתי לקרוא. ההודים האלה גרו ביחידות-מגורים שהועמדו בשורות כפולות כמו קרונות של רכבת, עם חצרות קדמיות קטנות, בלי שום צמחייה. אף אחד לא שתל פרחים בשכונה הזאת. פעם מצאתי שם שריון ריק של צב, ואח שלי אמר לי שהצב לא מת מוות טבעי. הילדים ההודים הפרידו את הצב מהשריון שלו, עובדה שעמוד-השידרה איננו. בין קרונות הרכבת היתה מדרכה שבה טיילו כמו בטיילת כל האנשים, כולם כהים ועם שיער חלק ומדברים אנגלית מהירה, מה שהיה לי מוזר, כי לפי מה שידעתי רק אנשים עשירים דיברו אנגלית. לכל יחידת מגורים היתה חצר פנימית מלאה גרוטאות, ושירותים שעלו אליהם במדרגות תלולות והדלת הירוקה שלהם חרקה.

לשם רציתי לקחת את חברתי נורית.
רצתי בכוונה שלמה לא להתעכב, ראשי מלא בטרזן ובג'יין רוכבים על פילים, וידידם הקוף יושב ביניהם על הדפים המרופטים של הקומיקס. ברור שבחרתי את המסלול הקצר שעובר ליד השקם. עם אח שלי הייתי עוברת במסלול עוד יותר קצר שחצה גן ציבורי, אבל פחדתי לבד, כי לפעמים היה עומד שם ליד השיחים איש אחד בלי מכנסיים שהסתכל על ילדים. כשהלכתי עם חברתי נורית היינו בוחרות בדרך-כלל את המסלול הארוך ביותר שקישר בין הבית שלי, שהיה סתם דירה בקומה ראשונה, לבין הבית שלה, שהיה מלא פינות מעניינות.

ליד השקם הגברתי מהירות ולא העפתי אפילו מבט אחד לפתח, שהיה סגור ומוגן ברשת אפורה בנויה שלבים-שלבים, כמו סולמות שמחוברים אחד לשני ומגיעים מהריצפה עד לתיקרה. פעם החלטנו חברתי נורית ואני לטפס על הסורגים האלה ולהציץ פנימה דרך החלון הצר בראשם. כל צעד שעשינו היה מלוּוה ברעש של מתכת מקרקשת וזה הגביר את המתח. ואז ממש צרחנו מפחד כשהצצנו בחלון וראינו שמישהו מסתכל עלינו. ירדנו בדהרה למטה, צעד צעד על הרשת המתנדנדת. חברתי נורית היתה הרבה יותר מהירה ממני. אני הספקתי לעשות רק שני צעדים כשמישהו תפס אותי בגב. זאת היתה עובדת- שקם נזעמת, וחשבתי שהיא תביא אותי ישר לשוטר, ואם הוא לא יעניש אותי אז בטח אבא שלי, שיכריח אותי להסביר לו מה עשיתי שם למעלה על הסורגים. אבל היא רק צעקה עלי שעשיתי משהו מסוכן, ונרגעה כשהבטחתי לא לעלות יותר על הסורגים האלה. אבל מאז באמת למדתי לקח, ואפילו לא הסתכלתי עליהם יותר.

מעניין אם מלכת שְבָא אצילית שצווארה ארוך ושחום תשב בכרכרה פתוחה, בין ארבעה עמודים מגולפים עם סילסולי זהב, יריעת קטיפה תכסה את מושבה הרך והמהודר, ועגילי הפנינה המושחלים בתנוכי אוזניה ינצנצו באפלה. אבא שלי אמר לי באותו בוקר שנסיכה אפריקאית צריכה להגיע לבאר-שבע, והתהלוכה שלה תעבור בין שני הגנים הציבוריים הירוקים היחידים בעיר, ברחוב הראשי שהוא בעצם המשכו של הכביש הישן מתל-אביב, בואכה בית העירייה הישן והתחנה המרכזית. לשם נלך כל הילדים לחכות לה, אחרי שחברתי נורית ואני נחזור מהמשפחה ההודית.

עמדתי מול שער הברזל של הבית של חברתי נורית. חומת הבית היתה בנויה בנוסח הטורקי, מאבן ובוץ. היא ניצבה דוממת ומכוסה כולה בפסיפלורה, פרח מוזר עם עטרה סגולה וחמישה עלי כותרת ירוקים. אח שלי סיפר לי שהנוצרים רואים בעטרה את זר הקוצים ששׂמו על ראשו של ישו לפני הצליבה, ובחמשת עלי הכותרת את חמשת הפצעים של הצלב: שניים בכפות הידיים, שניים בכפות הרגליים, ועוד אחד בין הצלעות. עמדתי מול החומה, ועוד לא רציתי להיכנס. פעמון היה מותרות, אז אמא של חברתי נורית החזיקה באחת מפינות החצר כלב נובח קשור ברצועה קצרה. בזינוקים אמיצים הוא ניסה להרחיב את טווח התנועה שלו, אבל שרשרת המתכת הקשיחה ריסנה אותו למקומו, ושם הוא עמד קודח, נובח ושותק לסירוגין כל הימים. רק לאחים של חברתי נורית מותר היה לגשת אליו. הם זרקו לו מדי פעם כמה עצמות שבורות של עוף וקירבו לו את צלחת המים. לנו, הילדות, אסור היה להתקרב לפעמון הנובח, אבל ידעתי שהוא יודע מי אני, כי תמיד כשהתקרבתי והוא הריח אותי הוא היה נרגע. החומה הטורקית הגבוהה של חברתי נורית, המכוסה בפסיפלורה מסתורית, היתה אחת משלוש צלעותיה של סימטה קטנה ואפלה. בקצה הסימטה היה שער ברזל נוסף, שמאחוריו גר רופא-שיניים גרמני קטן שדיבר עברית הססנית רכה. הרופא הזה עשה לי את הסתימה הראשונה. הוא היה רופא-שיניים מיוחד לילדים, כי היתה לו משקפת פלאים שלתוכה היה מכניס קרטון עגול עם סידרת שקופיות על הרי האלפּים: עדר פרות עם פעמונים, וכנסיות ליד אגמים כחולים. גם הצלע השלישית של הסימטה האפלה היתה חומה טורקית, והיתה בה דלת שלעולם לא נפתחה.

השער נפתח. חברתי נורית הציעה שהיא תשב בנדנדה, ואני אסובב אותה כמו בורג עד שהיא תתרומם. היא תכופף את הראש כדי שחבלי הנדנדה הכרוכים לְצמה לא יפגעו בה, ואז אשחרר אותה בבת-אחת והיא תתחיל להסתחרר. רגליה יעופו קדימה וראשה אחורה, היא תצחק בקול רם "קרוסלה קרוסלה", ובסוף, כשהיא תרד מהנדנדה, הסחרחורת עוד תסתובב לה בראש ואז יהיה תורי.

שכחתי מההודים, אז שיחקנו בקרוסלה, עד שחברתי נורית נזכרה שהיא קיבלה אתמול חבילה מהדודה שלה באמריקה, והיא רוצה להראות לי את הצעצועים החדשים. גם אני הייתי מקבלת חבילות מאמריקה, אבל היו בהן רק צימוקי קליפורניה ואבקת חלב. נכנסנו לחדר-הקוביה הראשון ומשכנו מתחת למיטה שלה ארגז פרי-הדר ישן מיפו. מתוך ערבוביה של דוּקים צבעוניים, ספרים קרועים וכמה בובות יפהפיות אבל מוזנחות, הוציאה חברתי נורית לוח פלא אפור עם מסגרת אדומה ובה שני כפתורים. חברתי נורית ישבה שלובת רגליים על הריצפה, סובבה את כפתורי המגנט, אחד ששולט בתנועה למעלה-למטה ואחד ששולט בתנועה ימינה-שמאלה, ויצרה על הלוח עיגול מושלם עם עיניים צוחקות וחיוך רחב. לילדים באמריקה היו משחקים מופלאים. אנחנו הכרנו את כל המשחקים האלה, כי הם היו מצוירים בספרים שחברתי נורית קיבלה בחבילות מאמריקה. לילדים באמריקה יש עגלות אדומות עם ידית שחורה שאבא שלהם מושך, ויש להם בתי עץ שאבא שלהם בונה על העץ בחצר. יש להם "איש תפוח- אדמה" שאת אפו ופיו ואוזניו אפשר לתקוע בכל מיני חורים בראש שלו, כל פעם במקום אחר, ויש להם סקטים עם ארבעה גלגלים. לתינוקות שלהם יש לוח עם פעמון שאפשר למשוך, כפתורים מעניינים שאפשר ללחוץ עליהם, ועיגול עם קשת צבעים שאם מסובבים אותה מהר אז הצבעים סגול כחול ירוק צהוב כתום ואדום נעלמים והופכים ללבן. אבל העגלה והבית לא נחשבו בין כה וכה, כי לחברתי נורית לא היה אבא, ולי לא היתה חצר שאבא שלי יכול לבנות בה בית על עץ.

נזכרתי במשהו חשוב. הצעתי לחברתי נורית שנלך מחר ביחד ליום- ההולדת של נוגה. אבא שלי כבר עטף את המתנה שלי, מין חגורה מלוחיות עץ זית עגולות מחוברות בחישוקים בצבע זהב שהוא מוכר לתיירים ליד הבאר של אברהם אבינו. ניסיתי למחות. רציתי מתנה כמו כולם. רציתי שהוא ילך איתי לחנות צעצועים ברחוב הראשי, ונקנה משהו יפה כמו צבעי "פרפר", או חוברת צביעה, או משחק קוביות בקופסה מלבנית קשיחה, או ספר עם ציורים לא סתם בשחור-לבן אלא צבעוניים, או יומן-זכרונות עם מנעול. אבל אבא שלי טען שחבל על הכסף אם יש כל-כך הרבה דברים יפים בחנות שלו שהוא יכול לתת לי בחינם. אבל אני לא רציתי משהו בחינם שלא שווה. רציתי משהו כמו כולם. קצת התביישתי בפני חברתי נורית כשהיא שאלה אותי מה אני מביאה לנוגה.
"חגורת עץ של תיירים."

אחר-כך שאלתי אותה מה היא מביאה, והיא אמרה: "בואי נשאל את אמא שלי." יצאנו בריצה החוצה. אמא של חברתי נורית עמדה בקוביית המטבח. על הכיריים עמד מגהץ מגושם שהתבשל בלהבות. ביד היה לה מגהץ מגושם אחר, והיא גיהצה בו את החולצות הלבנות של האח של נורית שלומד בטכניון. הסתכלתי עליה בפליאה, איך היא מגהצת במגהץ חם אחד עד שהוא מתקרר, ואז שמה אותו בחזרה על האש ומשתמשת במגהץ השני שהתלהט בינתיים. אצלנו בבית היה מגהץ חשמלי. אצל חברתי נורית קורים דברים מעניינים.

"אני צריכה לקנות מתנה ליום-ההולדת של נוגה," אמרה חברתי נורית לאמא שלה.
אמא של נורית ניגבה לאט את המצח בגב כף ידה, עצרה לרגע את עבודת הגיהוץ וניענעה בהיסוס את ראשה.
"נורית. את לא יכולה ללכת ליום-ההולדת. אין לנו כסף למתנה."
עמדתי שם קצת נכלמת. אולי אני צריכה לצאת לחצר ולהתנדנד שוב בנדנדה, עד שחברתי נורית תסביר לאמא שלה שהיא חייבת ללכת מחר ליום-ההולדת של נוגה כי כל הילדים יהיו שם.
האח השני של חברתי נורית, שהשתחרר לפני כמה שבועות מהצבא, נכנס למטבח. הוא לבש רק תחתונים לבנים גבוהים. היה חם. הוא ניגש למקרר שעמד בפינה והוציא קנקן מים מפלסטיק עם עיטורי זהב. "שוב קנית רק קוביית קרח אחת ליומיים?" צעק האח של נורית על אמא של נורית, ושלף בזעם את המגש שקוביית קרח לבנה גדולה היתה מונחת עליו.
חברתי נורית ואני ברחנו לחצר, ומשם לחדר הקוביה השני שבו ישנה אמא שלה.
"בואי נקפוץ על המיטה!" הציעה חברתי נורית, והתחלנו לקפוץ על מזרון הקפיצים הרחב. בעידן שלא היו בו לונה-פארקים וקניונים, החוויה הכי מהנה בשביל ילדים בני חמש היתה לקפוץ על מזרון הקפיצים של ההורים. למעלה-למעלה למקום בלי דאגות, למעלה למרחב של זינוקים וסחרחורות. איזה כיף לנתר גבוה גבוה, לנחות בקשת ולהתגלגל, ואז לעמוד שוב על רגליים ישרות עם ידיים פשוטות לצדדים, כמו הרקדניות הלבושות בתחרה ורודה שמצוירות בספרים של הילדים מאמריקה.

אחר-כך עלינו על השולחן, והורדנו מארון הבגדים עיתוני נשים ברומנית. הסתכלנו ביחד על הכתוב הסתום, ועל תמונות של אנשים ורהיטים מעולם לא מוכר אך מרגש מאוד.
"את רוצה לראות סרט?"
חברתי נורית הפסיקה פתאום לדפדף ונעצה בי מבט מתגרה.
כמובן שזה היה רעיון מדהים. הסתכלתי עליה בציפייה. מצד אחד לא יכול להיות שהיא מתכוונת לדבר המסתורי הזה שמראים בבית- הקולנוע, שמעולם לא הייתי בו אבל שמעתי מילדים אחרים שזה מקום עם חומה, נכנסים דרך השער, אין גג ויושבים על כיסאות נוחים, ורואים תמונות או ציורים זזים, כאילו הם חיים.

אבל מצד שני, הכל יכול להיות. אולי קרה פתאום קסם, ולחברתי נורית יש כוחות מהעולם השני, זה שחיים בו כל המלאכים והשדים והמכשפות, ובו מתרחשות כל האגדות כמו כיפה אדומה, שלגיה, היפהפיה הנרדמת, הנזל וגרטל, הברווזון המכוער והחלילן מהמלין. אז גם אני נעצתי בה מבט מתגרה:
"נו?"

היא סגרה את תריסי העץ. בחדר השתררה חשיכה גמורה. ישבנו שתינו במרכז המזרון והתרגלנו לאט לחפצים האפורים ולמשטחים השחורים. ואז חברתי נורית הצביעה על הקיר הסמוך לחלון. השתקפו שם שורות שורות של פסי אור עמומים שהסתננו מבעד לתריסים, וציירו על הקיר מין סולם של אור. מדי פעם זזו הענפים של עץ התאנה ברוח, והצל שלהם שט על הקיר וכיבה ברכות חלקים מהפסים, הלוך וחזור הלוך וחזור, כמו מטאטא-צל שמטאטא את הסולם. זה לא היה עולם האגדות וזה לא היה סרט אמיתי, אבל היתה שם הקרנה מכושפת של אור וצל על קיר אחד בקוביה אחת בבאר-שבע בבית שגרה בה חברתי נורית.

בכל-זאת התאכזבתי. זאת היתה הפעם הראשונה שבטחוני בחברתי נורית התערער. הקסם לא קרה. "יש לי רעיון," אמרתי. "בואי נחפש בקופסת הצעצועים שלך מתנה לנוגה." היו שם המון דברים כמו דוּקים, ספרים ובובות, ואפילו לוח מגנט עם מסגרת אדומה ושני כפתורים שאפשר לצייר איתם שתי וערב תמונות. "ואז תוכלי ללכת מחר ליום-הולדת."

חברתי נורית הסכימה, ורצנו נלהבות לחדר הסמוך. נברנו בקופסה, מעיפות החוצה כל מיני חפצים שלא באים בחשבון, כמו הדוּקים ששיחקנו בהם כל הזמן, או חמש קוביות ממתכת צהובה שחברתי נורית ידעה להעיף אחת מהן גבוה ולהספיק להרים את כל השאר לפני שהאבן נוחתת על הריצפה, ובובה אחת שחברתי נורית קיבלה מאבא שלה לפני שהוא לא חזר מבית-החולים.

"מה דעתך על זה?" הרמתי את לוח המגנט החדש. בעצם בחרתי בדבר האפשרי היחיד. אפילו קופסת הקרטון עוד היתה מונחת ליד הקיר. אפשר להכניס לתוכה את הלוח, לעטוף את הקופסה בנייר עטיפה יפה שאביא מהחנות של אבא שלי, וככה נוכל ללכת ביחד ליום-ההולדת של נוגה, לאכול עוגה ולשחק בזנב גזר שצריך להכניס לתוך בקבוק, או בזנב חמור שצריך לחבר בעיניים קשורות לחמור מצויר על לוח. אבל ראיתי בעיניים של חברתי נורית שהרעיון לא היה כל-כך טוב.
"אין דבר," אמרתי לעיניה העצובות. "נמצא משהו אחר."
"מה דעתך על זה?" חברתי נורית הרימה קוף מגומי עם פרצוף חמוד, שאם לוחצים אותו הוא מצפצף. זה נחמד לקבל קוף כזה מגומי, חשבתי, עם פרצוף חמוד שמצפצף.
אז החלטנו לרחוץ אותו היטב, שייראה חדש. לקחנו את קוף הגומי והשכבנו אותו מתחת למים בכיור שבקוביית המקלחת. המים כיסו אותו לגמרי והוא הוציא מפיו כמה בועות אוויר. שיפשפנו אותו בסבון, וחברתי נורית ניגבה אותו בעדינות במגבת שלה.
העמדנו את קוף הגומי על אדן החלון לייבוש. היינו מאושרות.

עם מצב-רוח כזה טוב, בא לנו לעשות משהו מפחיד. יצאנו מהשער ונכנסנו לסימטה אחת קרובה לבית של חברתי נורית, שבאחד מקירותיה היו החלונות של לישכת הסעד. היה שם מעקה אבן שאפשר היה לקפוץ עליו ולהציץ פנימה. עשינו את זה כמעט כל יום. תמיד ראינו שם אנשים מצחיקים, כמו ישישים עם מכנסיים של ערבים שבין הרגליים יש להם מין שק מדולדל ועם קבקבים לבנים מחודדים. אח שלי אמר לי שעושים את הקבקבים האלה ככה, בשביל להרוג איתם ג'וקים ענקיים שמתחבאים בפינות. וראינו גם בדואים עטופים בגלימות שחורות, ונשים עניות עם הרבה צמידי זהב על זרועותיהן השמנות שתמיד צעקו והשתוללו בצורה מעניינת. החלון היה קבוע ליד ראשה של הפקידה שישבה מאחורי השולחן. היינו עולות בשקט בשקט למעלה, מציצות בזהירות פנימה, מקשיבות קצת לצרחות, ומתכופפות מהר אם הפקידה היתה מסובבת את הראש לכיוון החלון.
הפקידה סובבה את הראש לכיוון החלון. לא הספקתי להתכופף מספיק מהר.
"מה זה פה?" היא צווחה, "סרט קולנוע?" התרוממה וסגרה בטריקה את התריסים
אז שם בחוץ, ליד החלונות של לישכת הסעד, נזכרתי בעיתוני הקומיקס של המשפחה ההודית. רצנו כמו שרק ילדים בגיל חמש יודעים לרוץ. השארנו מאחורינו את השכונה שבה גרה חברתי נורית, שכונה שאינה שכונה, ומיהרנו לשכונה אחרת, מסתורית, שהסתתרה מאחורי שטחים ריקים ונרחבים של אדמות לֵס.

הייתי המובילה, אבל ראיתי המון כיוונים אפשריים ללכת. השמים שיקפו צבע כחול צלול, והם השתרעו מסביבנו מאופק עד אופק כמעט בלי הפרעה. לא היו מיגדלי בניינים שיתנו סימני דרך. המצפן היחיד שלי היה מיתחם קטן שגדלו בו כמה עצי אקליפטוס, העץ האוסטרלי שנשתל בהמוניו בביצות חדרה ועל גדות הכינרת, וגם במקבצים קטנים בבקעות באר-שבע, שמי סחף מצטברים בו אחרי הגשמים הנדירים. היה ברור כבר שאנחנו צמאות.
"בואי נחזור הביתה," אמרה חברתי נורית.
אבל זה נורא כיף לטבוע בערימת עיתוני הקומיקס הכבדה ולדפדף בכל העמודים האלה שמלאים ציורים צבעוניים בתנועה. להיתקל בסכנות, לצאת להרפתקאות, לפגוש יצורים שלא רואים בשום מקום אחר ולהילחם באויבים אכזריים. לא רציתי לוותר.
בכמה מוקדים מסביב התחילה להסתחרר רוח מגורגרת בגרגירי חול, בוחרת נתיב מקרי ומתקדמת לעברנו במהירות, כמו דגם-צעצוע של הוריקן צבוע חום.
"אני רוצה הביתה," התעקשה שוב חברתי נורית.
שם, בפעם השנייה, בטחוני בה התערער.
"אבל אנחנו חייבות להגיע לבית של ההודים, את נורא תיהני." לא הבנתי למה חברתי נורית לא מבינה את זה. חבל שלא הבאנו משהו לשתות. כמה שיחים עגולים מתים עם מערכת-שורשים שטחית התנתקו מהאדמה והתחילו להתגלגל ברוח.

אז הנה אנחנו, שתי ילדות קטנות, צועדות במישור ענק של אדמות לֵס, מוקפות בחום אפור וצהוב שטבולים בשמים כחולים צלולים, מלוטפות ברוח מגורגרת בחול, עם סחרחורות שסוחפות איתן שיחים ששורשיהם התנתקו. ושתינו צועדות, אחת בעקשנות והשנייה בחוסר היענות הולך וגובר, לעבר מיתחם האקליפטוסים הקטן שמעברו השני צריכות להופיע השכונות החדשות של באר-שבע, שבאחת מהן גרה משפחה הודית שיש לה עיתוני קומיקס באנגלית עם ציורים צבעוניים מלאי הרפתקאות.

"אני חייבת לחזור הביתה," אמרה חברתי נורית. אבל קשה היה לי לוותר על המשימה. "בואי נלך לנוח מתחת לאקליפטוסים," הצעתי. קיוויתי שהצל יחזיר לחברתי נורית את יצר ההרפתקה. עצים בתפזורת קידמו את פנינו, מסננים צל מבעד לעלווה לא-צפופה מכוסה אבק אפור. אפילו הירוק שהתגלה בכתמי האור דמה באפרוריתו לחום של המישור החם. התיישבנו על מרבד עלים שכיסה אדמה מבוקעת לרגבים מלבניים, כמו קרם-שוקולד שהתייבש על עוגה ישנה.
פתאום שמענו משהו חובט ומשהו נופל ומשהו מידרדר בין הענפים. קפצנו מפחד.
אחר-כך שמענו עוד ירייה שורקנית, ועוד חפץ מידרדר בין הענפים ונופל לרגלינו. ראיתי סתם אבן, שהתגלגלה קרוב לבוהן שלי.

ילד התרומם מאחורי שיח, וחייך אלינו חיוך מטופש. הוא ניגב בכף ידו את הנוזל הצהוב שהזדחל מתוך אפו וחייך שוב. ואז ראיתי שהוא מחזיק בידו קלע.
בלי להתייחס למבטינו המזועזעים, הוא הוציא מכיסו התפוח אבן נוספת, הרים את ידו השמאלית, וכיוון את הקלע לעבר ענפים שרופדו בפלומת ציפורים. ואז הוא שיחרר את ידו הימנית. האבן נורתה, חורצת חריץ באוויר. אני צעקתי לא, לא, והציפור נפלה בלי קול קרוב לבוהן שלי, בדיוק כמו האבן שנפלה קודם. זה היה דרור קטן, צווארו שמוט הצידה, מקורו פעור קמעה, ציפורניו מכורבלות ועיניו עצומות. התחלנו לרוץ כמו שרק ילדים בגיל חמש יודעים לרוץ. השארנו מאחורינו את מיתחם האקליפטוסים, עם הדרור המת והילד זב החוטם. כיוון שהכרתי רק דרך בטוחה אחת, פניתי בחזרה לעבר השכונה שבה גרה חברתי נורית, שכונה שאינה שכונה, אך קודם היה עלינו לעבור מישטחים ריקים ונרחבים של אדמות לֵס שהשמש יקדה עליהן. הילד קרא מאחורינו: "תעצרו בנות, תעצרו בנות," וקילל בערבית שרק המרוקאים יודעים. אני קצת בכיתי, אז לא הקשבתי לו. חברתי נורית השתרכה אחרי, הבעה משונה על פניה. היום כבר לא נראה את עיתוני הקומיקס של המשפחה ההודית, וטרזן על הפיל לא ירמוס את הילד הרשע במיתחם האקליפטוסים, כי אנחנו פה בביקעת באר-שבע בעיר אברהם ולא בעולם השני שבו חיים הגיבורים.

הילד נשאר עומד מתחת לאקליפטוסים, מיתחם הציד שלו. הוא זרק כמה אבנים בכיוון שלנו, אבל אני חושבת שהוא לא באמת רצה לפגוע בנו, עובדה שהוא לא פגע. הוא רק צעק: "מה, אתם מצרפת?" והוסיף משהו בצרפתית, מה שהיה לי מוזר, כי לפי מה שידעתי רק אנשים עשירים דיברו צרפתית. רק פעם אחת העזתי להציץ אחורה וראיתי שהוא כבר עזב את שדה הקטל. חשבתי שאולי בכל-זאת כדאי לנו להמשיך ללכת לשכונה של ההודים, אבל חברתי נורית אמרה בקול נחרץ:
"אני צריכה קקי."
"הילד המרוקאי נעלם," ניסיתי בתקווה.
"אני צריכה קקי."
בלית ברירה התחלנו לצעוד בחזרה לשכונה של חברתי נורית, אני מאוכזבת, וחברתי נורית במבוכה גדלה והולכת.
כשהגענו הביתה, קירצפה אמא של נורית את חברתי נורית במים קרים מתחת לברז בחצר, ואותי שלחה מהר הביתה, לפני שיהיה חושך.
אבל לא רציתי לחזור הביתה. רציתי לראות את מלכת שְבָא, הנסיכה האפריקאית שתגיע עוד מעט לבאר-שבע, והתהלוכה שלה תעבור ברחוב הראשי.
עקפתי את גינת הדשא ועצי האשל האפורים של בניין העירייה הישן, וטיפסתי על חומת האבן והבוץ, במקום שרואים ממנו את הכביש הישן מתל-אביב. ליד עמדו קבוצות של אנשים, שגם הם נראו ממתינים למישהו, מתלכדים ומתפזרים לסירוגין. היו גם כמה ילדים שהתרוצצו על המדרכה ליד הכביש ועל הדשא מעבר לגדר. חלק מהילדים היו שייכים למבוגרים שעמדו לידי, וחלק באו לבד, כמוני. נידנדתי את הרגליים שלי הלוך ושוב, הלוך ושוב, ותופפתי בעקבי מנגינת תופים אפריקאית על האבן הקשה. התחיל להיות לי קר. בום בום בום בום, והשמש הזדחלה בעייפות למטה, למטה. בום בום בום בום, ורק אוטובוס של אגד הגיע מכביש תל-אביב, עמוס פרצופים מציצים מהחלונות. אבל שום נסיכה אצילית לא הופיעה בכרכרה פתוחה, עם עמודים מגולפים, קטיפה וסלסולי זהב.

"לא קר לך, ילדה?"
הבטתי לאחור. קרוב אלי עמד איש אחד שהוביל לפעמים תיירים לחנות של אבא שלי. הוא חייך אלי חיוך נעים.
"אמרו ברדיו שהשיירה של האורחים ביטלה את הנסיעה לאילת."
אז גם בבאר-שבע היא לא תעבור, חשבתי.
כמעט השתכנעתי לקפוץ מעל החומה ולהיאחז בידו המושטת, אבל אז הוא אמר דבר מפחיד:
"בואי קחי סוכריה."
אח שלי אמר לי שמי שמציע סוכריות לילדים קטנים הוא מסוכן.

האיש שהיה מוביל לפעמים תיירים לבאר-אברהם חייך חיוך גדול. ישבתי קפואה ומבוישת על האבן החשופה, ורק נידנדתי קצת את הראש. רציתי קצת לבכות, גם על זה שהנסיכה האפריקאית לא רצתה לנסוע לאילת ולעבור בדרך בבאר-שבע, גם על הקומיקס של המשפחה ההודית שלא ראיתי, גם על הסרט של חברתי נורית שלא היה סרט אלא רק פסי אור שהסתננו בין התריסים, גם על הדרור המת, וגם התחיל להיות לי נורא קר.
האיש הזר התקרב עוד קצת ואמר בהתפעלות:
"איזה שערות לבנות חלקות!" והניח כמה אצבעות על ראשי.
השפלתי את ראשי והסתכלתי על כפות הרגליים שלי התלויות באוויר, שתופפו לפני רגע בום בום בום בום מנגינת תופים אפריקאית על הגדר הקשה, והחלטתי לשתוק בעקשנות.
"מה קרה לך ילדה, למה את מתנהגת בחוסר נימוס? קחי סוכריה!" ושוב הוא דחף לעברי מקל לבן שבקצהו מיקשה אדומה עגולה שנראתה מתוקה.
"מה את עושה פה לבד?" הופיע המלאך הגואל שלי, והאח של חברתי נורית שלומד בטכניון קפץ מהאופניים שלו שיש להם רמה והתייצב לידי. גם אני קפצתי במהירות מהחומה, נטשתי בריצה את האיש שהיה מוביל לפעמים תיירים לחנות של אבא שלי ואמרתי לאח של נורית:
"שום דבר."

זה היה האח של נורית שלומד בטכניון, לא זה שמסתובב עם תחתונים לבנים גבוהים באמצע היום. תמיד ראיתי אותו לבוש בחולצה לבנה, אולי בגלל שראיתי אותו מעט מאוד, בדרך-כלל פעם בחודש, כשהוא היה חוזר הביתה מהטכניון בחיפה ואני הייתי צריכה להגיד לחברתי נורית להתראות כי אמא שלה היתה אומרת: "עכשיו את צריכה ללכת הביתה, כי הבן שלי שלומד בטכניון בא הביתה."

אבל היום הוא לא היה לבוש בחולצה לבנה אלא בחולצה כחולה שהלמה אותו מאוד. בטח עוד משהו שהגיע בחבילה מהדודה באמריקה.
"בואי, אני אקח אותך הביתה.
" וככה התיישבתי לי על הרמה, שתי הרגליים תלויות מצד אחד ואני מנדנדת אותן ימינה-שמאלה, שמאלה-ימינה, זוקפת את הגב בגאווה, כי כולם רואים את האח של חברתי נורית שלומד בטכניון מרכיב אותי על האופניים שלו ברחוב הראשי של באר-שבע. לא העפתי אפילו מבט אחד לעבר האיש שהיה מוביל לפעמים תיירים לחנות של אבא שלי, והציע לי סוכריה אדומה, אולי מתוקה.

למחרת לא רציתי ללבוש את שימלת-הסינור הירוקה ליום-ההולדת של נוגה. ניסיתי למחות. רציתי שאבא שלי ילך איתי לחנות בגדים ברחוב הראשי ונקנה משהו יפה, למשל שימלה אדומה עם נקודות לבנות קטנות, כמו שיש לכולן. אבא שלי אמר שחבל על הכסף, הרי יש לי שימלת-סינור כל-כך יפה מיוחדת לאירועים חגיגיים. אבל אני לא רציתי משהו שיש בבית, שחייבים ללבוש כי אין אחר. רציתי משהו כמו כולם. וחוץ מזה, וזה היה הכי נורא, השיער שלי היה מסורק לשתי קוקיות דקיקות ליד האוזניים, שנקשרו בסרטים צבעוניים בקשר פרפר גדול. אף ילדה לא הולכת עם סרטים בשערות שלה. אולי רק בצרפת. חברתי נורית לבשה כרגיל את שימלת הכתפיות של יום אתמול, אבל היום היא נראתה מגוהצת היטב, כולל הקיפול של התפר שאמא שלה פרמה כדי להאריך את המכפלת.

בדרך-כלל אף ילד לא היה עושה מסיבת יום-הולדת לחברים. בבוקר יום-ההולדת שלי היה אבא שלי מרים אותי גבוה-גבוה בידיים שלו ואומר "יום-הולדת שמח", ואני הייתי עפה כמו אווירון כמעט עד לתיקרה. אחר-כך הוא היה אומר לי לחפש מתחת למיטה, אולי אמצא שם משהו. ידעתי שאמצא שם משהו, אבל זה לא עשה אותי פחות נרגשת. רצתי כמו שרק ילד יודע לרוץ וזינקתי מתחת למיטה. ושם הייתי רואה שלוש חבילות: אחת קטנה, אחת בינונית, ואחת גדולה. הגדולה היתה תמיד הכי מעניינת, אז פתחתי קודם את הקטנה. בדרך-כלל היו בה משהו מבד כמו גרביים, או נעליים, או סרט לשיער שאבא שלי חשב שיהלום אותי. בחבילה הבינונית היה בדרך-כלל משהו מהחנות של אבא שלי, כמו גמל מגולף מעץ זית, או שיירה של חמורים, או משה שמרים את שתי ידיו לאות ניצחון על עמלק. בשנה שעברה אבא שלי החליט שאני מספיק גדולה, אז בחבילה הבינונית היתה שרשרת חרוזים, גם היא מגולפת מעץ זית. בחבילה הגדולה היתה תמיד קופסת קרטון עם איזה משחק יפה שאבא שלי קנה ברחוב הראשי, כמו בובה פוקחת ועוצמת את העיניים שלה, או טלפון אדום לילדים, או דלי וכף מפח צבוע בצבעי קירקס, או ספר סיפורים עם הרבה תמונות שחלק מהן צבעוניות. כשהתחלתי לשחק עם המתנות שלי היה אבא שלי אומר בצחוק: "היום לא חבל על הכסף, היום יום- ההולדת שלך," וכך ניתן האות שיום-ההולדת שלי נגמר, עד לשנה הבאה. אף ילד לא עשה מסיבת יום-הולדת לחברים. חברתי נורית אפילו לא קיבלה שלוש מתנות, קטנה בינונית וגדולה, כי לא היה לה בכלל אבא. אבל ההורים של נוגה באו מאמריקה, עם מנהגים אחרים. נוגה אפילו הראתה לי תמונה מרובעת קטנה בשחור-לבן עם שוליים גליים, שראו בה את אמא שלה בהריון עומדת על גשר, ומאחוריה בניינים גבוהים שמגיעים עד לעננים, כמו שיש רק באמריקה. ההורים של נוגה הושיבו את הילדים הצוחקים הדוחפים והנרגשים במרפסת, סביב שולחן מלבני ארוך מכוסה מפה לבנה. כל ילד קיבל צלחת צבעונית עם ליצן קטן מנייר. ליד כל צלחת היתה כוס שהודבקו עליה סרטים מסולסלים דקים ומבריקים, וליד הכוס היתה מפית נייר רכה. במרכז השולחן היו שני מגשים וקנקן זכוכית גדול עם מיץ אדום. במגש אחד היו משולשי לחם קטנטנים עם פרוסות דקות של גבינה, ועם מלפפון ועגבנייה חתוכים לצורות גיאומטריות: משולש, עיגול או מלבן. במגש השני היו עוגיות בצורת פילים, כוכבים, אווירונים, בובות, עצים ואנשי-שלג, עם פרי טבול בקרם לבן מנומש בפתיתי שוקולד חומים.

אחר-כך שיחקנו בזנב גזר שצריך להכניס לתוך בקבוק, ובזנב חמור שצריך לחבר בעיניים קשורות לחמור מצויר בלוח, ואכלנו את עוגת יום-ההולדת של נוגה, שהיתה עגולה והיה לה קישוט בצורת מגן-דויד כחול שבכל קודקוד שלו עמד נר, אחד לשנה הבאה. בקרם מסביב היה שקוע ערב רב של סוכריות בכל הצבעים.

"עכשיו נוגה תפתח את המתנות!" בישר אבא שלה בעליצות.
הילדים המשיכו לתחוב את העוגה לתוך הפה. נוגה התיישבה ליד ערימת המתנות שלה בקצה השולחן והתחילה לפתוח אותן.
"זה מתמר!"
"זה מדויד!"
"זה מיונתן!"
"זה ממאיר!"
הכריז אבא של נוגה בהתפעלות, ונוגה שלפה כל פעם משהו מעניין אחר, כמו חיילי עץ כחולים ואדומים, או גולות מזכוכית בתוך תרמיל קטן מרשת, או עפיפון, או כתר נוצות של אינדיאני, או מניפה של אשה יפנית.

"זה מנורית!" הכריז אבא של נוגה, ונוגה קרעה את עטיפת הנייר החומה שכרכנו בשתי גומיות כחולות סביב קוף הגומי עם הפרצוף החמוד, שאם לוחצים אותו הוא מצפצף.
כל הילדים הפסיקו לתחוב את העוגה לפה והביטו בקוף הגומי. גם אני הסתכלתי על הקוף, ופתאום ראיתי שיש עליו קישקושים בעט כחול שנספגו לתוך הגומי החום. הקווים אפילו לא היו חדים, כאילו ציירו אותם אתמול, אלא קצת רכים ומטושטשים, ואפשר היה לראות שציירו אותם מזמן. הקוף היה נקי מאוד כי השכבנו אותו מתחת למים בכיור שבקוביית המקלחת ושיפשפנו אותו בסבון, אבל לכולם היה ברור שלא קנו אותו בימים האחרונים, לא ברחוב הראשי של באר-שבע ולא בשום מקום אחר. היתה דממה. הסתכלתי מהר על נורית. היא ישבה מולי, מחזיקה פרוסת עוגה עם סוכריות צבעוניות בתוך מפית נייר רכה. היא קירבה את הפרוסה לפיה, ואז נמלכה בדעתה והחזירה את פרוסת העוגה לצלחת, שגם היא היתה צבעונית.

הרגעים האלה בחיים, כשפתאום מבינים משהו שמזמן צריך היה להבין, וגל חם של בושה מציף את כל האיברים, מחלחל בנקבוביות, נספג ברקמות, חודר למחילות הכמוסות ביותר בעצמות, ומבעיר להבה רוטטת של חרפה בכל תא בגוף. רגע קודם לא מבינים כלום, ופתאום מבינים הכל. זה קורה גם לילדים בני חמש. ואיך לא הבנו את זה אתמול, כשעוד יכולנו לבחור. יכולנו לבחור את מקלות הדוּק הצבעוניים, או את החמש-אבנים, או את לוח המגנט האדום. אפילו קופסת הקרטון שלו היתה עדיין מונחת ליד הקיר. אפשר היה להכניס לתוכה את הלוח, ולעטוף את הקופסה בנייר עטיפה יפה שהייתי מביאה מהחנות של אבא שלי.

הסתכלתי שוב על חברתי נורית. היא ישבה מולי דקיקה כזאת, כמעט נעלמת. בפעם הראשונה שמתי לב שהיא מאוד רזה, ורואים לה מין בליטות כאלה של עצמות מתחת לכתפיות של השימלה הנצחית שלה שגוהצה היטב לכבוד יום-ההולדת של נוגה, כולל הקיפול של התפר שאמא שלה פרמה כדי להאריך את המכפלת. היא שתקה וראיתי שהיא מבינה, למרות שקיוויתי שלא.

אחר-כך אבא של נוגה התעשת וקרא בחדווה את שמי, כאילו כלום לא קרה.
נוגה פתחה בחשדנות את המתנה שלי, והוציאה חגורה מלוחיות עץ זית עגולות מחוברות בחישוקים בצבע זהב שאבא שלי מוכר לתיירים ליד הבאר של אברהם אבינו.
הילדים חזרו לתחוב את פרוסות העוגה לפיהם, ואפילו מישהו צעק "איזה יופי". אבא של נוגה אמר: "מתנה נהדרת! מאיפה הדבר היפה הזה?" ומנימת דבריו הבנתי שלא הייתי צריכה להביא מתנה כל-כך יקרה.

אבל אני כבר איבדתי את התיאבון, ורציתי לבכות על הנסיכה האפריקאית, ועל הקומיקס של המשפחה ההודית, ועל הסרט, ועל הדרור המת, וגם על חברתי נורית שישבה שם מולי, שותקת, יפה כל-כך, דקיקה, רזה, כמעט נעלמת, ושבטחוני בה התערער בפעם השלישית.