חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים שלושת הפרקים הראשונים.
פרק 1: אוֹבְּלִיקוּאָה, פרק 2: אֶקְסִימְיָה, פרק 3: אוסטרליאנה

פרק 1: אוֹבְּלִיקוּאָה

יכולנו לפתוח בדֶזֶרטוֹרוּם, הידוע בשם מאלי מאוּנקל. עליו מצטררים בהדרגה למעין קרס דק, והוא נמצא בדרך כלל בחלקים הצחיחים למחצה של פנים היבשת.

אבל דזרטוֹרוּם (כדי לפתוח בו) הוא רק אחד מכמה מאות מיני אקליפטוס; אין מספר מדויק. ומכל מקום המילה עצמה, דֶזֶרט-וֹר-וּם, מחזירה אותנו לגירסה עבשה של הנוף הלאומי ומשם בקו פחות או יותר ישר אל האופי הלאומי, כל אותן שכבות המרפדות את הנפש ואת הגרון ושמקורן, כך אומרים, בערבה, בסגולות הפיוטיות (הייתם מאמינים?) של החשיפה המתמדת לבצורת, שריפות קוצים, כבשים מסריחות וכיוצא באלה; ובל נשכח את הבדידות, את הנשים התשושות חסרות-הצורה, את השפה המגושמת, את האופק הרחב תמיד, ואת הזבובים.

נסיבות אלה, הן-הן שהולידו את כל אותם סיפורי מזל-ביש יבשים (חומים-אפורים - אפשר לומר כך?) שסופרו מסביב למדורה ועל הנייר. כל זה היֹה היה, מעניין לזמן-מה, אבל במידה רבה לא שייך לכאן.

חוץ מזה יש משהו לא מושך, ואפילו לא ארצי, באקליפטוס דזרטוֹרוּם. הוא דומה יותר לשיח מאשר לעץ; כמעט שאין לו גזע בכלל: רק כמה גבעולים שנובטים מהאדמה, מעוכבי צמיחה ומוכי גרדת. מוטב לנו איפוא לפנות אל האקליפטוס פּוּלְוֶרוּלֶנְטָה, שיש לו שֵם נמרץ ועלים משונים דמויי-לב, ואפשר למצוא אותו רק על שני מדפי סלע צרים בהרים הכחולים. ומה בנוגע לדיוֶרסיפוֹליָה או לטרנסקוֹנטינֶנטַליס? מהם לפחות משתמעים רחבוּת ועושר של תכלית. הדבר נכון גם לגבי הא. גְלוֹבּוֹלוּס, המשמש על-פי-רוב כשובר-רוח. פרט בודד שלו נראה מהמרפסת הקדמית בביתו של הוֹלַנְד בשעה שתיים, סיכת פיליגרן אפרפרה-ירוקה תקועה על-פי צו האופנה בכובע נשי מלֶבֶד, מעניק יציבות לנוף הצרוב משמש והמתנודד.

כל אקליפטוס מעניין מהסיבות המיוחדות לו. יש אקליפטוסים שעולה מהם עולם נשי מובהק ('מעיל צהוב', 'שושנת המערב', 'אקליפטוס דומע'). א. מַיידֶנִיִי העניק צל פוטוגני לכוכבי הוליווד. גָ'רָה הוא המהגוני האוסטרלי שהכל אוהבים לטענתם. אקליפטוס קַמַלדוּלֶנסיס? אנחנו קוראים לו 'אדום נהר'. גברי מדי, שתלטני בגבריותו; ועוד מכוסה יבלות וגחליות כמו סבא. ובאשר ל'אקליפטוס הרפאים' (א. פַּפּוּאַנָה), יש הטוענים בגרון חנוק מדמעות שזה העץ היפה ביותר עלי אדמות, מה שמסביר למה ניצלו אותו לעייפה בלוחות השנה, בולי הדואר ומגבות המטבח של אומתנו. להולנד היה פרט יחיד שסימן את הפינה הצפון-מזרחית, לכיוון העיר, וטילטל את זרועותיו הלבנות בחושך, מוט מודדים שיצא מדעתו. יכולנו להמשיך כך לנצח, להעלות על נס את האקליפטוסים החביבים עלינו או לחזור לשמות הבוטניים שהתהודה שלהם כמעט נכונה או שהם מספקים מין תקציר, אילו היה זה אפשרי, או שהם מחטיאים לגמרי אבל שובים את העין בעצם המוזרות הלשונית שלהם - פְּלַטיפּוֹדוֹס; שעה שכל מה שנחוץ, פרט לפתיחה עצמה, הוא אקליפטוס שאינו תלוי ב..., ועם זאת... זה לא ממש משנה.

היֹה היה איש - מה לא בסדר בזה? אולי לא הדרך המקורית ביותר לפתוח, אבל ללא ספק דרך שנוסתה במרוצת השנים, והוכיחה את עצמה, מה שמעיד שיש בה משהו בעל ערך, איזה דחף עמוק שמתחילים להיענות לו, תחום של אפשרויות שעומד להיקבע.

היֹה היה איש שגר באחוזה בפאתי עיירה קטנה בניוּ סאוּת' וויילס ושלא היה יכול להגיע לכלל החלטה בקשר לבתו. הוא החליט איפוא החלטה בלתי צפויה! לא ייאמן! זמן-מה הבריות לא דיברו ולא חלמו כמעט על שום דבר אלא על ההחלטה הזאת, עד שהבינו כי היא מתאימה לגמרי לאיש; הם לא היו צריכים להיות מופתעים. עד היום מדברים עליה, והשפעותיה מורגשות בעיירה ובמחוזות הסמוכים. שמו היה הולנד. עם בתו האחת והיחידה הוא גר באחוזה שגבלה מצידה האחד בנהר חאקי. זה היה ממערב לסידני, מעבר לרכס ואל תוך השמש - כארבע שעות במכונית יפאנית.

סביב-סביב היה לארץ מראה-גמל גיאולוגי: מתרוממת לאיטה וחומה, מצולקת ומוכתמת בצללים, שנדמו כמתנודדים בחוֹם, ואווירה של סבלנות שורה בה.
יש אנשים שזוכרים, לדבריהם, את היום שבו הגיע.
זה היה יום מסריח מחום, יוקד. הוא ירד מהרכבת לבדו, בלי אשה לצידו, לא אז. בלי לעצור בעיירה, אפילו בלי לשתות כוס מים, הוא יצא לשטח שקנה לא מכבר, אחוזה ששבקה חיים, והתחיל לכסות אותו ברגל.

בכל צעד הנוף נפרש ונתן לעצמו שמות. אפשר היה לשמוע את קולו של האיש שר ומזייף. כל זה היה שייך לו.

היו שם סוללות עפר בצבע של תה בחלב, סככות פח גלי בשיפוע הדומה לטרפז, חצרות של בולי עץ מבוקעים, חלודה. ואקליפטוסים שמנים בודדים התנשאו מעל חלקות-שדה חמות, גזעיהם בוהקים כמו אלומיניום בשעת בין ערביים.

גבר רזה ושלושת בניו היו המתיישבים המקוריים. דרך עפר מקומית נקראת על שמם. בהתחלה ישנו בבגדים, עם כלב-רועים או שקי חיטה לחממם, באין להם זמן לסיבוכי נשים - גברים שעירים צמוקי פרצוף. הם לא נשאו אשה מעולם. הם נצרו סוד. בעסקים העדיפו להסתיר את כוונותיהם האמיתיות. הם חיו כדי לרכוש, להוסיף, לצבור. בכל הזדמנות הוסיפו משהו, חלקה פה ושם, בכל כיוון, דונמים על דונמים, נכנסו לחובות בשביל זה, אפילו אדמה מחוטטת מהצד האחר של הגיבעה, משתפלת ושרויה תמיד בצל ונגועה באספסת, עד שהחלקה המקורית של אדמה סלעית נעלמה לגמרי בשטח הגלי הארוך, שצורתו כעצם-משאלות או אגן ירכיים שבור.

ארבעת הגברים נכנסו לטירוף של חריצת מעגלים בגזעים. גם מלכודות פלדה, אש, וכל מיני רעלים ושרשראות שימשו אותם. בחלקות המתקמרות מאחור הלבינו לאיטם אקליפטוסים גדולים והתעקלו על הקֶמֶר כמו גזירי ציפורניים. פה ושם היו פזורים גזעים ישרים חשופים מונחים בזווית כמו באסון קרונות שירדו מהפסים. אבל הגברים כבר פנו אז עורף ועברו לפנות מעצים את המלבן הבא.

כשהגיע לבסוף הזמן לבנות בית של ממש למגוריהם בנו אותו מאבן אפורה פסימית, המכונה למרבה הגיחוך אבן-כחולה, ממחצבה שנמצאת בוויקטוריה, באזור ערפילי שמצטיין בטיפטוף. במועד מאוחר יותר נראה אחד האחים מצייר קו לבן משוטט בין שורות הלבֵנים, למעלה והצידה, מתאמץ כל-כך להתרכז שלשונו השתרבבה מפיו. כמו לאדמתם גם לבית הדביקו כל הזמן תוספות - מרפסות, ביתנים. כדי לציין איזה סוג של שליטה הוסיפו ב1923- מיגדל שבו יכלו ארבעתם לשבת ולשתות לעת ערב ולירות מהמותן בכל מה שזז - קנגורו, אֶמוּ, נשרים. כשמת האב כבר היתה אחוזתם הגדולה והמשובחת בכל הסביבה (הקטע הגדול הזה ליד הנהר); אבל שלושת הבנים שהשאיר אחריו התחילו לריב ביניהם, וכמה חלקות נמכרו.

יום אחד בשעת ערב מוקדמת - בשנות הארבעים - אחרון האחים הרווקים נפל לנהר. איש לא יכול לזכור אפילו מילה אחת שאמר במשך כל חייו. הוא היה ידוע כהלכן האיטי ביותר באזור. הוא האיש שאחראי לשיטה המעצבנת של שערי-החלקות עם הבריחים הפאליים המגושמים. והוא גם האיש שבנה במו ידיו גשר תלוי מעל לנהר, קצת כאנדרטה רעועה למלחמת-העולם המרוחקת שאותה החמיץ נגד כל הסיכויים, אבל בעיקר כדי לאפשר לכבשׂי המרינו המגוחכות בסילסול-התמידי המפוסק שלהן לחצות בלי להרטיב רגליים כאשר פעם בשבע שנים היו מי השטפונות הופכים את ברך הנהר הענוגה שמתחת לבית למעקף רווי-מים. זמן-מה היה הגשר לשם דבר באזור, נושא השיחה שלו, עד שהדור שלאחר מכן ראה בו סיבה למבוכה. כיום הוא מופיע באלבומים על נייר כרומו שמייצרים בעיר הרחוקה כמופת של אמנות עממית מחוכמת ושימושית מטבעה: ארבעה כבלים נמתחים בין שני עצים, וריצפה מגזעי ברוש קשורים יחד בתיל גדרות.

בהתחלה הולנד לא נראה כמו איש כפר, לא בעיני הגברים. בלי אפילו להציץ בנעלי העור המחורר שלו הם ידעו מייד שהוא מסידני. לא בגלל משהו מסוים; בגלל הכל.

למי שחצה את הרחוב והציג את עצמו הוא הושיט יד רכה, צלופח- מְשָלים המשתוקק לחמוק מהלחץ הקטן ביותר. הוא היה מחייך חיוך קטן ולא מסיר אותו מפניו, כמי שמרים חלון לפני שהוא מתחייב. הבריות לא נתנו בו אמון. במידה רבה בגלל החיוך הכפול. רק משראו אותו יוצא מכליו בשל איזה עניין פעוט התחילו לתת בו אמון. הגברים שהסתובבו שם היה להם חיוך רופס או פרצופים כמו גרעיני חיטה. ולכל איש שני חסר פרק אצבע, או שהיה לו קרע באוזן, אף שבור, עין רוטטת מפגיעה של חוט תיל. ברגע שהשיחה עברה לקרקע המוצקה של מכונות ישנות, או סיפורי מחמד על מנהלי בנקים חסרי חוש הומור או כוחם של עשבים שוטים מסוימים, שמו לב שהולנד לא נוטל בה חלק למרות מראהו המהורהר. די בהתחלה הפתיעו אותו כמה ילדים כשאטבים בפיו שעה שתלה כביסה, ושורת האטבים המשקשקים שיוותה לו מראה של גמל חייכני ונבער מדעת. לאמיתו של דבר היה חריף והתעניין בדברים רבים. סיפרו שהוא לא יודע לאיזה כיוון נפתח שער. הרעיונות שלו על מחזור חלקות עוררו חיוכים וקירצופי עורף. בגללם אנשים תהו איך הוא הצליח בכלל לקנות את המקום. ובאשר לפר המשתין תדיר שהרחיק כל איש וכלבו מהחלקה הרבועה מאחור, את הבעיה הזאת הוא פתר בירייה.

זה לקח שנים של הופעות אקראיות, בכל מזג-אוויר, כמטחווי זרוע ומעבר לרחוב, עד שהוא ופניו התבססו במקומם.

הוא אמר לאשת הקצב, "אני מניח שאגור כאן שבע שנים. אחר-כך מי יודע?" הוא שם לב לכיווץ שפתיה הפֶּרסבּיטֶריאניוֹת והוסיף, "מקום יפה יש לכם פה."

זאת היתה עיירה קטנה מאוד. כמו לגבי כל מי שזה מקרוב בא הנשים דנו בו בקבוצות, פונות זו לזו בכובד-ראש גמור. משהו רומז למלנכוליה ניכר בשליבת זרועותיהן.

הן החליטו שיש אשה חבויה אי-שם בחלק כלשהו של חייו. ודי היה במראהו, תמיד במעיל שחור בלי כובע, פוסע ברחוב או אוכל ארוחת- בוקר לבדו אצל היווני, מקום שאיש לא התיישב בו לאכול, לעורר באותן נשים חולמות תמונות מוארכות של בית-האחוזה על אבניו הכהות, חדריו הריקים המרובים, היעדר הפרחים, כל אותם שטחים נרחבים ומִקנֶה שאין להם דואג - והגבר הזה בתוכו, אבוד למחצה במימדיו הריקים. הוא נראה אז כדמות שדורשת כל מיני סוגים של תשומת-לב, אפילו ענישה.

אלמנה אחת עם ידיים אדמדמות עשתה צעד. לא יצא מזה הרבה. לְמה היא ציפתה? כל בוקר ציחצחה את חזית ביתה במטלית. אחריה מיהרו ובאו בזו אחר זו אמהות לבנות מוצקות מהחוות שמסביב אל אחוזתו של הולנד, והזמינו אותו לבתיהן הפונים צפונה, שם הגישו ערימות של בשר כבש. היו אלה ארוחות מטבח על אורן משופשף לכדי צבע של ריאות, ובמטבחים שלט תנור שחור וכבד מזיל להבות; בבתים אחרים השתמשו בחדר-האוכל עם הטפטים, השולחנות מעץ-דמוי-אלון, כלי הכסף, הבדולח והחרסינה - ובעל סגול שנראה כמו המוות בראשם. והאמהות והבנות התבוננו בעניין בזר הגמור הזה שבקרבם מכניס את האוכל לפיו הרחב במיוחד, ומנגב את הצלחת בחתיכה גדולה של לחם לבן. הוא הניד ראש בהערכה. הוא השמיט את הה"אים, מה שהקל עליהם.

אחרי זה הוציא את הממחטה שלו וניגב את כפות ידיו, כך שבעיני אותן אמהות ובנות הוא היה מין קוסם שמציע אחת מחלקות החאקי שלו, ואז מעלים אותה, ולא משאיר כלום.

כמעט חמישה חודשים עברו; ביום שני בבוקר הולנד נראה בתחנת הרכבת. האחרים שעמדו שם בירכו אותו במנוד ראש כפרי, בהנחה שכמוהם גם הוא בא לקבל חלקי מכונות שהזמינו מסידני. הולנד הוציא סיגריה.

הפסים הכבדים התרחקו במקביל לרציף על האדנים הרווּחים כסדרם, הכהים מצל ומגריז, שכהו והלכו ככל שהתרחקו אל אור השמש, בעוד הפסים מתכנסים ברטט כסף בשיחים, עיקול ואובך של אמצע הבוקר. הרכבת איחרה.

האדנים המוכהים האלה הנושאים את משקלן העצום של רכבות בעת נסיעה: כרתו אותם ביערות 'קליפת הברזל' (א. פַּניקוּלָטָה) שמסביב לבּאניה היושבת על גיבעה מרחק שעות אחדות מזרחה. אותם אקליפטוסים כהים שנגדעו בידי אותם אנשי-הגרזן הופיעו בחוזי ייצוא להרחבת רשת הרכבות בסין, הודו, ואפריקה הבריטית. רוב האדנים לרכבת הטראנס-סיבירית נכרתו ביערות מסביב לבאניה, ונשאו לפיכך - זה צדק פיוטי - את משקלם של אלפי רוסים שנשלחו לבידוד ולגרוע מזה. ואכן, 'קליפת הברזל' מספק את אחד ממיני העץ הקשים ביותר שיש ברשותנו.

שריקה רפה ועשן. הפסים התחילו בפיצפוץ-הפרקים שלהם. הרכבת הופיעה, גדלה, ולבסוף נעצרה ליד הרציף, פולטת סידרת אנחות כמו כלב שחור מותש, מלחית, מותח את כפותיו. לרגע אחד היו הבריות עסוקים מכדי לשים לב להולנד.

הולנד הרכין את ראשו החשוף לעבר ילדה קטנה בשמלה כחולה. בזמן שיצאו מהתחנה הוא נראה לוקח ממנה את מזוודת הקש הקטנה שלה ומתאמץ לשוחח. היא הרימה אליו את ראשה.

זמן קצר לאחר מכן יצאו נשים לרחוב המוצף שמש ונדמה היה שהן מתנגשות זו בזו. הן התחברו בשולי השמלות ובמרפקים. החדשות קפצו עד מהרה למרחקים גדולים אל מחוץ לעיר, ומשם התפשטו לכל הכיוונים ונכנסו לבתים שהולנד ישב ואכל בהם, כשם ששריפה מזנקת אל מעבר לגדרות, כבישים, חלקות ריקות ונהרות, ומשאירה בהם גירסאות של עצמה, קטנות יותר, ותמיד שונות קצת ממנה. היא היתה בתו. הוא היה יכול לעשות בה כל מה שרצה. כן; אבל שבועות חלפו לפני שהביא אותה העירה. "התאקלמות" העסיקה מאוד את רוחו.

הנשים רצו לראות אותה. הן רצו לראות את שניהם יחד. אחדות תהו אם הוא נוהג בה חוּמרה; דרגותיה השונות. תחת זאת הולנד נראה נוקשה שלא כדרכו, אבל עם זאת, לא פורמלי.

עקבותיו ניכרו בילדה מסביב לעיניים ובלסת. היה לה אותו חיוך בשני שלבים, ואותו קימוט מצח כשענתה לשאלה. בנשי העיירה נהגה בנימוס למופת.
היא נקראה אֶלֶן.

הולנד פגש ונשא לו לאשה אשת נהר מעל-יד וואייקֶרי, על נהר מַארי, בדרום אוסטרליה; אלן לא התעייפה אף פעם מלשמוע את הסיפור.
אביה פירסם בעיתון את אחת ממודעות הנישואים האלה.
"מה רע בזה? יש בזה משהו מסקרן מאוד לשני הצדדים. לא יודעים אף פעם מה יֵצא. זה מה שאני הולך לעשות כשתהיי בגיל מתאים. אני אנסח בעצמי את המודעה. אני אנסה למנות את התכונות הכי מושכות שלך, אם יעלה לי משהו בראש. סביר להניח שנצטרך לפרסם בסקוטלנד ובוונצואלה."

עיתונים כפריים מסוימים ממשיכים במנהג לפרסם מודעות כאלה, נוח ומועיל לגבר שפשוט אין לו זמן להסתובב ולחפש לו אשה מתאימה, או לגבר שעובר ממקום למקום, עובד בעבודות עונתיות. זהו מנהג מוכר ומקובל במקומות אחרים, ניגריה למשל, שם יש לגברים שמות של פרחים, והודו, במיוחד עיתון אחד, שיוצא לאור בניו-דלהי, ונקרא בשקיקה דווקא בגלל המודעות האלה המנוסחות מעשה אמן ונשלחות מכל קצווי התת-יבשת. שם זה שירות נוח לנישואים שאחרים מארגנים, כשמתגלה הצורך לפרוש רשת רחבה יותר. כדאי להזכיר בהקשר זה. בניו-דלהי המעגלית, בכל אשר תפנה העין, באותו רגע שהכלה מסובבת את טבעת-הראי המעורפלת שלה כדי להציץ בפעם הראשונה בפניו עטורי השפם הדק של הבעל שאירגנו לה אחרים, היא תיפול תמיד על האקליפטוס הכחול (א. גלוֹבּוּלוּס) - הם נמצאים פה בכל מקום; כשם שהא. קירטוֹני הגבוה והצומח מהר (שמו המקובל 'חצי מהגוני'), השתלט פחות או יותר על העיר המאובקת לַקְנָאוּ. משלוש התשובות למודעת השורה האחת של הולנד, המבטיחה ביותר היתה ללא ספק הכתב הילדותי המעוגל על נייר-שורות. איזה רמז לכך שהתאלמנה לא מכבר: האיש שלה היה עוד גבר שמצא את סופו בנהר, ראשו קדימה, עדיין במגפיו. היא היתה אחת משבע או שמונה. הולנד ראה גופות נמרחות בכל מקום, אחיות חיוורות, ממוסמרות על-ידי קרניים של אור חודרני, כאילו ריססו את צריף הפח בכדורים.
"הצגתי את עצמי," הסביר הולנד. "ואמך השתתקה לגמרי. בקושי פתחה את הפה. היא בטח תפסה לְמה הכניסה את עצמה. ושם הייתי אני, עומד לפניה. אולי העיפה בי מבט אחד ורצתה לברוח מייד?" הבת חייכה. "אשה נחמדה מאוד, מאוד. היה לי הרבה זמן בשביל אמא שלך."
לפעמים ישבה לידה אחות ובלי מילה התחילה להבריש את שער אחותה הבכורה. הוא היה בלונדיני צבע קש; האחרות היו כהות. רגלי השולחן עמדו בפחיות ריבה מלאות נפט. האב היה נכנס ויוצא. הוא כמעט שלא קלט את נוכחותו של הולנד. לאם לא היה שום סימן. הולנד נתן להם שי גרזן ושמיכה, כאילו היו אינדיאנים.
לבסוף לקח אותה איתו לסידני.

שם בחדריו, כלומר בתוך עולמו פחות או יותר, היא נראתה שמנמנה, או (בוא נאמר) רכה מכפי שתיאר בדמיונו, וזהרה, כאילו קימחו אותה. והיא העסיקה את עצמה. כלאחר יד השליטה סדר חדש. בלי סיכות שערה גלש כמו חול ממשאית והיא הברישה אותו בקצב, הרגל דתי לפני הראי. מפתיעה היתה אמונתה בו: איך הרשתה לו להיכנס. מגע ידיו היה מגושם וגס, כמו לפעמים המילים שלו. כאן היה מישהו שמקשיב לו.

מה שקרה אחר-כך התחיל כבדיחה. במשוגת רגע הוא עשה, לא בלי קושי, ביטוח למקרה שאשת הנהר שלו תלד תאומים. הוא קרא תיגר על הטבע. זו גם היתה דרכו לחגוג. האקטוּארים חישבו שהסיכוי זעיר; הולנד הגדיל מייד את הפוליסה. הוא ניפנף בפני חבריו בתעודה הכמו-עתיקה עם חותמת השעווה האדומה. אלה היו הימים ששתה.
"רוקנתי את הכיסים, כל זאק מיותר שהיה לי."
לאלן היה עניין מועט בצד הכספי.
"את נולדת ראשונה," הינהן בראשו. "קראנו לך אלן. זאת אומרת, זאת היתה הבחירה של אמך - אלן. אחיך חי רק כמה ימים. משהו נשבר בתוך אמך. אף אחד לא ראה מישהו בוכה כל-כך הרבה, אני מוכן להתערב. פֹּה על הראש שלך למעלה היה רטוב תמיד. ודם, המון דם. היא פשוט שכבה ובכתה, את יודעת, בשקט. היא לא יכלה להפסיק. זה החליש אותה. ישבתי והסתכלתי והיה נדמה שהחיים דולפים ממנה. כלום לא יכולתי לעשות בשבילה. עוד לא הספקתי להכיר אותה אפילו. אני לא יודע איך זה קרה. "ואת, סמל הבריאות והצ'ק השמן שהגיע מייד אחר-כך. הייתי צריך להעיף את הכובע שלי באוויר. אף פעם לא ראיתי כל-כך הרבה כסף, כל-כך הרבה אפסים. היה לי את כל הכסף הזה על חתיכת נייר בכיס האחורי במשך חודש או יותר לפני שהיה לי האומץ להיכנס איתו לבנק. וזהו זה, הנה אנחנו. יש נוף יפה מהמרפסת. בזה לפחות היתה לי מילה. ותראי אותך. כבר עכשיו את הבובה הכי יפה ברדיוס של מאה מייל."

ואלן לא התעייפה לעולם מלשמוע את הסיפור, ומלשאול שאלות על אמה, לעיתים קרובות אותן שאלות. לעיתים קרובות היה הולנד מפסיק את הסיפור-מחדש ואומר, "בואי הנה ותני לאבא נשיקה גדולה."


פרק 2: אֶקְסִימְיָה

יש אנשים, יש לאומים, שנמצאים באופן קבוע בצל. יש אנשים שמטילים צל. רצועות של אפלה מוארכת הולכות לפניהם, אפילו בכנסייה או כשהשמש מתחבאת, כמו שאומרים, כשמגבת העננים המלוכלכת מייבשת אותה. שלולית של צורות אפלות נקווית לרגליהם. יש בכך משהו אורני מאוד. האורן והאפלה חד הם. אקליפטוסים הם יוצאי-דופן מבחינה זאת: בגלל אופן התלייה של הענפים, עליהם יוצרים עלווה חצי-שקופה המטילה מין צל מירקמי קלוש, אם בכלל. בהירות, היעדר אפלה - לאלה אפשר לקרוא "תכונות האקליפטוס".

איך שלא יהיה, האם אתם לא חושבים שהאורן הצייתני מתקשר בתודעתנו עם מספרים, גיאומטריה, רוב, ואילו האקליפטוס עומד לחוד, בודד, בלתי-דמוקרטי מטבעו?

לאקליפטוס יש יופי חיוור ומחוספס. פרט בודד יכול למשול בגיבעה אוסטרלית שלמה. זהו עץ אנוכי. בעומדו לבדו הוא מושך אליו תשומת- לב וסופג לחלוחיות ואת כל אותות החיים, כמו עשבים שוטים ודשא, ברדיוס גדול מזה ששורשיו מכסים, ועם זאת אינו תורם כמעט כלום לצל. עצים הם שבונים נוף.

הרבה זמן עבר עד שהולנד התרגל לרעיון (יותר מאשר לדבר עצמו) שהאדמה שעליה הוא עומד, על כל גוש קוורץ ושבר מקל וקווצת עשב יבש שיש בה, ועל כל עץ זקוף וצומח או אפור ונפול, שהכל שייך לו, שהכל שלו. לפעמים היתה הרגשה שאפילו מזג-האוויר שייך לו.

בפרץ של התלהבות הולנד החליט שהוא רוצה לדעת כל דבר, וראשית כל את שמות הדברים - הציפורים והסלעים, ומעל לכל, העצים. מחייכים כמעט ובנימוס מסוים, קצת אטום, אנשי העיירה לא תמיד ידעו את התשובות; הולנד הזמין כמה ספרי-עזר מסידני.

עד שאלן הגיעה בשמלתה הכחולה המשובצת הולנד כבר נטע כמה אקליפטוסים, ולעיתים קרובות התלוותה אל אביה עם דלי ומעדר צהוב ורבצה לידו שעה שנטע עוד עצים.
כך איפוא זרעה אלן את זרעי עתידה.

האקליפטוס הראשון - אם אפשר בכלל לדייק לגבי תשוקה - הוא העץ הקרוב ביותר לחזית הבית. בגלל מיקומו הצדדי יחסית הוא שובר את האופקיוּת המאיצה של המרפסת הקדמית, וכמעט מכל זווית- ראייה הוא מאפיל על חלון חדר-השינה של הבת.

הולנד היה יכול לטעת כל עץ עלי אדמות, אורן זוחל, למשל, על צילו החנפני (אורן המטרייה? אורן נוֹרפוֹק?), ואם לא אז אקאציה, המשמים בעצים; שסק היתה הבחירה הסנטימנטלית המקומית. ואילו נמשך דווקא לאקליפטוסים, משום שהם "ילידיים", או בודדים או מה שלא יהיה, אפשר היה לקנות הרבה שתילים מכל המינים בפחיות חלודות, גם בימים ההם.
הולנד שתל עץ-דם צהוב (א. אֶקסימיָה).
זהו עץ כל-כך רגיש לכפור שהוא לא מתרחק מהחוף, כמטחווי שריקה מסידני. הניסיון הראשון של הולנד מת עד מהרה. בעיקשות אופיינית לו הוא נטע אחרים, וטיפח את השתיל האחרון, יצור מצומק למראה. כל יום הוא תיחח את האדמה, ונתן לו לשתות מספל, פיזר חתיכות של דשן כבשים, ובלילות הקים סוללה נגד כפור מפח ושקי יוּטה. הוא צמח ושיגשג. הנה הוא פה עכשיו.

שלא כדרך האקליפטוסים, לעץ-דם צהוב יש חופת עלים רוטטת שמגיעה כמעט עד לארץ, כמו איזה אלון תועה. כתבי-העת הבוטניים אומרים עליו כך: "שם המין בא מתואר-השם האנגלי eximious, במובן שהעץ בפריחתו יוצא-דופן." בשלהי האביב הפרחים מרביצים את ההופעה שלהם. זה נראה כאילו מישהו השליך בחדווה חופנים של שלג מלוכלך לתוך הירוק-הצבאי של העלים. שלג מלוכלך - כל-כך רחוק מהחוף? צבע של קצף בירה. שיהיה שיער של בלונדינית. השרף האדום הזב ממנו תמיד הוא ה"דם" בחלק הראשון של שמו.

ככל שגדלה רצתה אלן לדעת יותר על אמה הבלתי-נראית. התיחכום בציפיותיה של אלן, קוצר-הרוח שלה למשמע תשובותיו, התמיהו את אביה.

תצלום היה יכול להקל על הלחץ. אבל ככל הנראה נקודת התייחסות כזאת לא היתה בנמצא - אף-על-פי שאשתו של הולנד גדלה בעיצומה של התפרצות לאומית של צילום שחור-לבן וגם חוּם, פריחת התנוחה הגולמנית. (שיעמום הפיקניקים הונצח, הנה כבשים שחורות עושות פרצופים, הבן-דוד מהכפר בתנוחה של קומקום תה ישן, תינוקות בעגלה מעווים את פניהם כמו אופנוענים נרגזים. אלוהים יודע שאפשר לערוך רשימה ארוכה של תצלומים תקניים, יחד עם הערת-שוליים מבואסת על זה שאי אפשר לסמוך על פינות- הצילום המקומיות...) מרגע שהצמצם נוקש, תגובות עתידיות של הלם-בעתה, רחמים ופליאה נאצרות בכסף וג'לטין. צילום הוא אמנות ההשוואה. כל אחד יכול לצלם. ה"אמנות" נתחברה כבר על-ידי הנושא עצמו, אפילו אם זה קיר לבנים - נו באמת, המילה "אמנות" היא כאן יומרה מדהימה, שכן אין היא אלא תיאור של מיקום הרגליים, בין אם הצלם מכוון לפואטיקה של הצל, לנושא מוזר או לצירוף מפתיע, לריכוז של חומרה, או להגינות הסתמית של תמונת-פרצוף רגילה.

"הם בקושי יכלו להרשות לעצמם כיכר לחם," הסביר הולנד, "שלא לדבר על מצלמת בוקס. היו להם פצעים, ולא היו להם נעליים. אני חושב שלא היתה להם ריצפה בבית."

אולי מוטב, הנהר הגדול היה ידוע בזה שהוא עולה על גדותיו מדי מספר קבוע של שנים וסוחף איתו את חפציו האישיים ביותר של אדם.

מה שלא תהיה הסיבה, זה השאיר את אלן בתחושה של אי-שלמות, מודעת לכך שאיזה מרכיב חסר. הולנד השתדל ככל יכולתו. כדי לצייר את אמה של אלן היה צריך תחילה לסלק את הדם שדיללו הדמעות הנוטפות שחילחלו אל שמלתה, המיסו את צורתה, כלומר אותן ירכיים, פרקי ידיים, שדיים, פה עם הבעה, את הקול שלה - לא שהיא היתה מגדולי הדברנים בעולם.

אבל אז ראה שהאשה שכמעט לא הכיר מדממת עדינוּת, בין אם נשמה לצידו או ישבה בכיסא מטבח, עדינות שופעת, עולה על גדותיה, כל-כך הרבה עדינות ואיתה שלווה, שהוא התקשה לתפוס את המרכז האמיתי שלה. וככל שהזמן חלף גם זה התחיל לדהות. הוא לא סיפר לאלן על סבא שלה. הולנד לא היה בטוח מה לומר עליו. די מוזר מה שקרה שם בפאתי וואייקֶרי: האב, שבע או שמונה אחיות גדלות בתוך תנור, האם לא נראית בשום מקום, נהר חום מנומנם זורם לאיטו בשמש. אף-על-פי שהולנד עמד להסתלק עם בתו הבכורה, ולפיכך נמצא שם מרבית הימים, שערו משוח בברילנטין ומפוסק, האב כמעט לא שם לב אליו. איש גמיש, שבר-כלי, עביט פֶּרֶש; לפי ספרי-עזר אמריקאיים מקובלים להדרכה בחיי המשפחה, ספרים שמצטיינים בסטטיסטיקה, הוא היה כישלון חרוץ, דוגמא נחותה במיוחד של מופת אב.
מה זה בדיוק אב לגבי בתו?
האב הוא גבר, אבל לא לבתו. לכל מקום שהיא הולכת הוא מאחוריה או לצידה באלכסון, צילה המגושם. היא לא תיפטר ממנו לעולם. לאב יש את היתרון של הגבר המבוגר. הוא יציב; הושיטי ידך וגעי בו; ובה בעת, מרוחק; סמכות מטושטשת, שיש בה הבטחה מתמדת להתרככות. והאב המסוים הזה בגופייה הקרועה, הנקודה השחורה הזאת על העקומה הסטטיסטית, לוֹ היתה סירונית מקועקעת על פרק ידו (הרחק מהים) שאת שדיה המיוזעים ואת אגן הירכיים הדגי שלה אהב לטלטל למען בנותיו המרובות בפתיחה וסגירה של אגרופו. ואם כבר מדברים על אותות מעורבים: ראו אותו עושה את זה בלוויה.
אשתו של הולנד סיפרה על המשחקים ששיחקו על שפת הנהר, היא ואחיותיה המרובות.
כולן צְוָחוֹת וצמות וברכיים שרוטות, הן ייחדו להן עץ וחיבקו אותו בתורות, מלחשות אל גזעו. הוא היה קשה למגע כברזל, אבל חי, כמו צוואר ענקי של סוס. במשחק הזה כל אחות שקצות אצבעותיה נפגשו סביב הגזע תיכנס להריון. ב"הריון" הן התכוונו לנישואין; הן היו רק ילדות.

אחת האחיות, צעירה ושמנה למדי, עמדה ליד העץ באחר-צהריים חם ונכנסה להריון. היתה זאת הלמוּת-מַקֶּבֶת, כמו אנשי-כפר המשתמשים בכוחם לתקוע עמוד-גדר מ'קליפת ברזל' רענן. ככה זה קרה. חצי על הארץ, חצי באוויר. היא היתה בת שש-עשרה בקושי. כמה חודשים לאחר מכן כולם ידעו.
הכלה שהולנד הזמין בדואר הובילה אותו אל המים והצביעה על עץ הלינגאם. הולנד כמעט התפרץ בצחוק למראהו השכיח והמרובב, לקטנוּת המועילה של קוטרו. (אקליפטוס ביצות צעיר - מהמין בעל השם הערמומי, אקליפטוס אוֹבָאטָה.) הולנד כרך את זרועותיו החשופות סביב הגזע ולחץ עם עצמו ידיים, וכדי להדגיש את הקלות אמר, "נעים מאוד." היא הסתכלה בחיוך קטן של תשומת-לב.
"ידעתי אז שהיא תגיד לי כן. הייתי אומר שהיא החליטה בו במקום. אמך תמיד אהבה בדיחות."
העדינות והשלווה שלה - אולי זאת היתה אדישות. הוא אף פעם לא היה בטוח.

ליד אותו העץ באחר-צהריים אחר משהו נזל כביכול אל תוך עיניה; ראשה התחלחל, אצבעותיה התרוממו ועיוותו את שפתיה. היא כבר ראתה כבשים ופרות נהפכים לדוּחיים, ופעם גם סוס, הבטן שלהם נפוחה להחריד. אף פעם לא גופה של גבר בחולצה משובצת נסחפת לאיטה בזרם, הפנים למטה.
כשחיפשה איזה ענף ארוך או משהו היא השמיעה קולות יבבה.

אביה תפס אותה מאחור: סירונית המחמד שלו חישבה לפצוח בריקוד-בטן. לא רחוק משם במעלה הזרם היה המקום שבו קירר את הבירה שלו, בתוך שק חיטה שקוע כדי מרפק. אצבעותיו התחפרו עכשיו בכתפיה.

"תעזבי את הראש-דלעת המסכן הזה. משהו כבר יתפוס אותו. ותפסיקי לבכות, את שומעת?"
לפני שגמר לדבר הגופה נעצרה, הנהר התערבל והיכה בה. הפרצוף נהדף כלפיהם. אבל היא ידעה ממילא שזה קוטף-הפירות הכחוש שנראה עם אחותה.

היא תהתה אם תוכל להגיע אליו עם מקל. אבל הגופה הסתובבה עם הזרם והתחילה שוב לנוע. בסופו של דבר נתקעה בין השורשים של איזה עץ, לא רחוק מהגשר, יחד עם דלי ושאר אשפה. איזה דרך להיגמר: בקרב חפצים נדירים בשכיחותם.

אחותן שהתנפחה כמו צדף-פנינה לא דיברה עם איש ימים שלמים. ואז מצאו אותה אוכלת מלוא חופניה אדמה, מה שהיה בעיני אביה הוכחה, אילו נזקק להוכחה נוספת, למחסור מסוג שונה לגמרי - אפילו מרפק הפראים שלו לא היה יכול לעצור בעדה.

במקומות אחרים בהיסטוריה כבר דימיינו בתולות שהן בהריון; יש עליהן הרבה סיפורים. אבל היא הרגישה מגושמת בכבדותה. היא היתה שניים ורצתה לשוב ולהיות אחד; או לפחות להיבדל מתוספת הכבדות החיה בתוכה, שהיטתה אותה מטה בכמה נקודות. הנוזל משך אותה ארצה: מין ספוֹג רווי מים. אפילו כפות רגליה הנאות התנפחו. היא איבדה את מניין הימים. היא היתה צעירה מדי. זאת הסיבה היחידה שבסופשבוע אחד היא ענתה - לא היה משהו אחר לעשות - למודעה של הולנד ושקעה בהתכתבות רצינית. איכשהו ידעה שהמילים "אלמנה צעירה" הן סמרטוט אדום לגבר במרחקים, גם אם היא לא בדיוק, לא באופן רשמי. בעזרת אחותה הבכורה השיבה להצעתו להחליף תצלומים: "בוא ותראה בעצמך!"

ואומנם הוא בא כעבור ימים אחדים, ועמד בפתח, בלי שמישהו באמת חיכה לו. איש לא ידע מה לעשות עם עצמו.

הנפוחה והמוכתמת השתדלה ככל יכולתה להתמזג בפרחים והקפיצים השבורים של הספה ולחשה, "אני לא מדברת איתו, את מוכרחה, תעשי משהו."

היא והאחרות התפוגגו אל בין הצללים, מצחקקות. הבכורה נשארה כדי להגיד משהו, או לפחות לשבת שם.

מפתח הבית הולנד יכול לראות אותה בבהירות, ואילו פניו היו עטופות צל. בכך שלא זזה דומה שהציעה את עצמה. מאוחר יותר תהתה אם החליטה בו במקום.

כך זה קרה. הולנד לא גרע את עיניו ממנה. והיא גילתה שהיא מקשיבה למה שאמר. כעבור זמן-מה התחילה לענות לו, ואחר-כך הרימה קצת את זרועה, מה שמשך תשומת-לב אל שערה היוצא-דופן.


פרק 3: אוסטרליאנה

יש צורך באיזשהו תיאור נוף.
בו בזמן (היו סמוכים ובטוחים) ייעשו מאמצים רבים להימנע מהמלכודות החלודות שמציבים רעיונות בדבר "הנוף הלאומי", שהוא כמובן נוף פנימי, שמותכנים בו שמים כחולים והאקליפטוס הענקי שאי אפשר בלעדיו, אולי כמה כבשי מרינו לוחכות עשב מצהיב בקדמת התמונה, נוף מהסוג שרואים בהתקפה של געגועים למולדת ובצבע מלא על לוחות-שנה של קצבים שמחלקים בחג-המולד יחד עם הנקניקיות ("נעים מאוד, טעים מאוד" וכו'). לכל ארץ נופה שלה המצטבר בשכבות על התודעה של אזרחיה, ומבטל בכך את תביעות הבלעדיות של כל הנופים הלאומיים האחרים. יתר על כן, ייצאו כבר המון אקליפטוסים לארצות שונות בעולם, שם הם צמחו ונהיו עצים מוצקים חצי-שקופים, וזיהמו את הטוהר של נופים אלה. מראות קיץ באיטליה, פורטוגל, צפון הודו, קליפורניה, כדוגמאות מתבקשות, עושים במבט ראשון רושם של נוף אוסטרלי קלאסי - עד שהאקליפטוסים מתחילים להיראות קצת לא במקום, כמו ג'ירפות בסקוטלנד או בטסמניה.

הנה איפוא קטעי תיאור אחדים של האדמות של הולנד, ממערב לסידני, המקבלות גשם ורוחות יבשות בעונות שנה מסוימות.

הצרה עם הנוף הלאומי שלנו, בעצם, שהוא הוליד סוג מסוים של התנהגות שעוצבה בסיפור-סיפורים, כל אותם סיפורי מזל-ביש לאקוניים, רבים כמו פירות האספסת על גבות כבשים, וקשה לא פחות לסלקם. כן, כן: אין משהו יותר מדכא, יותר דז'א וו, מלהיתקל בעוד סיפור אכזבה שמתרחש בשממה שבלב אוסטרליה. ועכשיו, לקראת סוף המאה, כשנדמה אולי שהם הידללו לכדי טיפטוף, אותו סיפור חום חיוור מופיע בערים, בתחפושת! דמויות מתנועעות בין מכונות ואספלט ומפגינות רגשנות חמוּרת-סבר ומוכרת; לפעמים הוא לובש מחלצות של ערפל פיוטי, תענוג לקרוא: סיפורים כגון שבוי-מלחמה לשעבר עם לב זהב, או צעירות חולות-אהבה ליד הנמל, אחרים מביעים דעות על מרפסות בהרים, ואם יש ציירים בסיפורים מובן מאליו שעליהם לחיות בטוהר של עליבות... בפרקי זמן קצובים נבדקת כביכול גבריותו העיקשת של אב מבלי-דעת, במיקרוסקופ של העיר- הפנימית, קילוף השכבות המוכר. שלא להזכיר את המאות הרבות של סיפורים בגוף-ראשון-יחיד של התוודות, ויהיו עוד. מין פסיכולוגיה שימושית השתלטה על מעשה הסיפור, והיא מצפה אותו ומאפילה את ליבו.

השברירי מתפורר ונעלם; סיפורים שמכים שורש נהיים כמו דברים, דברים מעוּותי צורה עם לב לא-הגיוני, שעוברים מיד ליד בלי להתבלות ובלי להתרסק, שנשארים במהותם הם-עצמם, תיקונים קטנים פה ושם בשוליים, זה הכל, כמו שמשפחות או יערות מייצרים מראיות משתנות- תדיר של עצמם; גיאולוגיית-המָשָל. באלכסנדריה גידלו אקליפטוסים בחזיתות הבתים כדי להרחיק רוחות רעות, כולל מחלות קטלניות. מהמרפסת הקדמית השתרעו אדמותיו של הולנד ימינה, לכיוון העיירה.

זה היה השטח הרצוף הבולט ביותר לעין, אף-על-פי שהוא נגמר במעין אובך סגול, ובניצנוץ קלוש כאילו מישהו משחק שם בראי - תעלומה קטנה שהולנד לא יפתור לעולם. בצידו האחד הזדקרה כשיער קצוץ שורת עצים שהולנד היה מגיח ממנה לעיתים, בשר חיוור על רקע אפרפר. משם גלש השטח לשפת הנהר, שמנמן וחלק, כאילו ליטפה אותו יד בצורה לא אחידה, ומהוה לפרקים. הוא התרומם והשתפל גם לאורך האפיק, אם כי פחות, ופה ושם ביצבצה שיכבת סלע. השפנים כירסמו בו נקיקים זעירים. היו שם נחשים. עצי 'אדום נהר' השתלטו על המים ברישול הפרוע האופייני להם, עמידים בפני גרזינים ובפני כמעט כל דבר אחר; יש הרבה סיפורים על קשיחותם. בדרכו לאורך הנהר הולנד דרך בזהירות על מרפקי העץ המרקיבים, בבוץ שחור, ואז רכן, להגיע לכל פינה. וציפורים כהות גדולות התעופפו מעל, סמרטוטים שנקרעו מהמתים, אלא שהאוויר היה צח, השמים פתוחים לרווחה; לרגע היתה הרגשה שהכל אפשרי כאן. אנשים בחוות מסביב נקראו לוֹמֶקס, קוֹרְק, קְרוֹנין, קירְני, גַלי, אפילו סטֵיין (לֶז הזקן) והאחיות סְפְּרַנְט; המשפחות שֶלדרֵייק, טרֵייל, ווּד, וקֶלי גרו רחוק יותר. אחד מהם שינה את שם משפחתו לשמו של החבר הכי טוב שלו, שנהרג מתחת לסוס. אהבה גדולה מזו לא ידע איש... בעיר היו לוֹנג אחד ושוֹרט אחד (גם הוא לֶז); מֶניפוֹלד גר בה; מר בְּרַייֶן בְּרֵיין ניהל את המלון האחד והיחיד יחד עם אשתו שהיו לה שיני שפן. צבָּע-השלטים הנודד שהופיע מדי שלוש שנים על-השעון - דומה יותר לשרברב במשאית הירוקה הרוטטת שלו - כדי לתקן את האותיות המסולסלות בחזית החנויות, נקרא צֶלנֶר, אבל לרוע המזל הוא לא נחשב. כי לשמות האלה היו שורשים ארוכים, בביצות של אירלנד, ביוֹרקשֶר, בסקוטלנד הגרומה. השמות הפרטיים הלכו בעקבות הרחובות העקומים של סידני: קלארנס, פיל, ג'ורג', בֶּרט, בֶּת', וגרגורי אחד. איש לא נתקל לפני-כן בהולנד.

בדרך-כלל ראו את הולנד במרחק בינוני, מחטט באחת החלקות שלו. אנשים בדרך אל העיר היו אומרים, "מאחורי ה'קליפת סיבים' ההוא, תסתכל," או "יום אחד אני אקנה לו כובע." והגברים היו סוקרים את המקום לגלות את הבת.

אביו של הולנד היה אופה בטַסְמַנְיָה; איש קטן, סתימות מזהב. הוא נהיה מֶתוֹדיסט פחות או יותר, וציפה ליום המחר בקוצר-רוח. מאחורי הדלפק בחנות העוגות של העיירה היתה בחורה רזה עם פה קטן מאוד. היא העניקה עידוד קשוב לרעיונותיו ותוכניותיו לעתיד הקרוב, בעיקר בתחום הלחמניות, ובהן כאלה שהכילו שקדים חבויים - סתם רעיון.

זמן קצר לאחר מכן היא הבהירה לו שעליהם לעבור משם - רחוק ככל האפשר מהכפר החצוי על-ידי הכביש הראשי. "אני לא רואה את עצמי בתור בן-אדם של איים," הסבירה.

כתוצאה מזה הולנד נולד בסידני, בפרבר הקרוי האבֶּרפילד. עד היום נשארה בהאבּרפילד תחושה של מרחב שמתחיל להתפרש ולהיפתח לכל כיוון.

כאן פתחו הוריו של הולנד עסק קטן לייצור ממתקים מבושלים בסככה בחצר האחורית. הולנד גדל עם ריח הדיבשה של סוכר מחומם מדי, ועם אֵם שידיה דביקות, מה שמסביר אולי מדוע לא הרשה כל חייו ובשום תנאי שישימו לו סוכר בתה, ומדוע התנגד כל-כך הרבה זמן עד שנטע לבסוף, אם גם במקום שלא נראה מהבית, 'עץ סוכר' (א. קְלַדוֹקַליקְס), כשכל אחד יודע ש'עץ הסוכר' חיוני להבנת אקליפטוסים, לפחות מבחינה ויזואלית.

הם התמחו בממתקים משמן אקליפטוס המנתה עם פסי זברה, עטופים (רעיון של אמא) גדיל צלופן משובח. אחרי הצהריים היה אביו של הולנד מחליף חולצה ועושה משלוחים בפרברים.

זמן-מה כל אנשי סידני הרסו כמדומה את שיניהם הטובות במציצת ממתקי המנתה שיוצרו בחצר האחורית של הבית בהאברפילד. מדפיסים, מנהלי בנקים, סוכני ביטוח, ספקי קופסאות-קרטון מצועצעות, אנשים שקיוו לזכיון-חלוקה ומשגיחי תברואה, כולם עשו את דרכם אל המקור, גם תלמידי בית-ספר, ואיש מהם לא יצא בלי שקית קטנה של ממתקי מנתה.

קבלן בניין, שהיה במקרה גם ראש העיר האברפילד, נמשך אל המתיקות הנשית ההבילה של הסככה, אל שביל הבטון לסככה. היו לו שערות ג'ינג'יות פרועות על הידיים. אחר-צהריים אחד הולנד ראה בקרן-זווית את מערומיה המקומחים של אמו, מעוגלים וזורמים, פיה נוטה, כתפיו החשופות של ראש-העיר חופפות עליהם.

כל אותו זמן אביו של הולנד לא מצא סיבה להפסיק לחייך; בשנתו הפנה חיוך זהב אל התיקרה. לכל מה שעמד מולו היה אותו ערך, גם לאזהרות ולהרגשות מוזרות. אבל החיוך המתמיד, במקום ללטף אותו בתחושה של נחת, הותיר אותו במצב ההפוך: פניו לאים בטרם עת, כמו פרצוף של רוכב-מרוצים שהתאמץ זמן רב מדי לא לעלות במשקל. בבוקר שבו יצא את הבית עם מזוודתו היה פיו קפוץ באותו חיוך של אופטימיות או שוויון, אם כי המסרק החום שהצמיד באומץ אל כיס-כותנתו, לצד העט הכדורי, הצביע על סיפור אחר.

מעכשיו תפס הקבלן את קצהו האחד של שולחן המטבח, שם חתם על המסמכים שלו ועשה טלפונים; זנבות עיפרון וספרי-קבלות ודוגמאות של ציפויים ושל אריחים נערמו בכל מקום. חוץ מלבנות רחובות שלמים של בתי לבֵנים אדומות, וגם חנויות, מוסכים, מוֹטֶלים וקירות ארוכים מלבֵנים כתומות, היה עליו למלא את חובותיו כראש-עיר, כלומר ללבוש בגדי-שרד ולהיות נוכח בכל מיני אירועים רשמיים.

ומכיוון שהיה קבלן מצליח, או משום שהיה ראש-עיר, או אולי מפני שהיה גבר, הוא פיתח אמונה מוצקה בפטריוטיוּת; הוא אפילו השתעשע ברעיון לייצר תרנים לדגלים ולמכור אותם פחות או יותר במחיר העלות. הוא הזמין תורן אחד כזה ותקע אותו בחצר הקדמית של הבית בהאברפילד, הדגל היחיד ברדיוס של קילומטרים; אבל שם, ברחוב הצדדי, הדגל הלאומי שלנו לא התנועע כמעט, ורק לפעמים התנפנף ברוח הקלה שנושבת מן היבשה בלילה, כשאיש לא יכול היה לראותו.

הוא לא היה מסוגל להחזיק את אצבעות ידיו בשקט, אפילו כשדיבר בטלפון. איש-עסקים, הסביר לנער, זה רק קיצור לאיש-עסוק.

"אם אתה לא עושה כלום, אז תבלה אותן בשבילי."

קופסת נעליים נחתה לרגליו של הולנד. המחשבה הראשונה שלו היתה האם יוכל להיכנס לנעליו של אביו החורג.

"קשה לי כשהנעל לוחצת, אתה מבין? אתה לא תאמין כמה אירועים יש לי על הראש."
איש-העסקים מחלק את העולם ליחידות ניתנות לטיפול, לפעמים לא יותר משבריר שנייה. הוא שוקע כולו בטיפול ביחידות, במימוש האפשרויות הגלומות בהן. ההצלחה תלויה בהסתמכות מתמדת על ספקנות; אכן כך, על השימוש בספקנות במובן חיובי אמיתי, מה שמסביר למה עסקים זה קריירה נוחה לגברים. הם לא משאירים כמעט מקום לעניינים של יומיום. לקבלן-יזם המשמש גם כראש-עיר אפילו לקנות בגדים זה בעיה. הוא פתר אותה בכך שכל כמה שנים קנה שישה מכל דבר - שש חולצות לבנות חלקות, שישה זוגות גרביים עם דוגמת יהלום, שישה זוגות נעליים שחורות עם שרוכים.

כדי לרכך את הנעליים האלה הולנד מיספר את הסוליות. הוא נעל את הזוג הראשון וחירקק בהן מסביב לבית. כך נהג בזוג השני, ואז חזר לנוחוּת של נעליו הוא, וכך הלאה. בשבוע השלישי העז לצאת אל הרחוב - עד שבפחות מחודש החזיר את כל שישה הזוגות לאביו החורג קצר-הרוח, מוכנים לשימושו. כל איזכור של הפרשה הזאת היה בו די לאלן להעיף את ידה אל פיה. "איך יכולת לעשות את זה? למה הוא לא עשה את זה לבד?"
"שילמו לי," אמר הולנד.
"זה נורא, זה מהדברים הכי נוראים ששמעתי בכלל. אני מקווה שאף פעם לא יהיה לי אבא חורג." הולנד הביט בה בעניין. זה היה נעים, בת שמתמרמרת למענו, גם אם היתה בזה הגזמה פרועה. "עד שאת לא מעלה את הנושא אני לא חושב על זה בכלל," משך בכתפיו. "זה סיפור לא בלתי מעניין, אחד מרבים, אם את מבינה למה אני מתכוון."

ועם זאת, הגדת הנעליים היתה הסימן הראשון לחוש שלו לשלמוּת, למיון, לסדר; דרכו להקיף את כל הזוויות של נושא או של מצב נתון, וההנאה שמביאה איתה ההתעמקות!
תמיד מצא חן בעיניה שהוא מתעמק; אבל אף פעם אי אפשר היה לדעת איפה זה ייגמר. התגובות השונות שלהם לסיפור הנעליים ייצגו משהו מן ההפרדה בין אב לבת, אף-על-פי שהם מרגישים כאיש אחד, וזה היה בעיניה המרחק הלא-ברור שקיים ככל הנראה בינה לבין כל הגברים: לאו דווקא מרחק אלא מדף שנמצא על ידה, עם מעקה גבוה בזווית ישרה.

מאחוזתו הפגין הולנד זהירות מסוימת ביחס לערכים הכפריים שהקיפו אותו, ושניכרו גם בעיירה הסמוכה. בהתחלה שלח את בתו אל הנזירות בסידני, עד שפתאום החזיר אותה - בלי סיבה נראית לעין. לפחות בסידני היא למדה לתפור ולשחות וללבוש כפפות. באולם-השינה פיתחה אורח דיבור משתוקק, בין חברות, ואת שימושי השתיקה; בסופי-שבוע אצל קרובים רחוקים בזמן שקירצפה ירקות אהבה אלן להקשיב לסיפוריהם של הגברים, ויכלה להתבונן איך שמים בקפידה שפתון. בשטח האחוזה היא הסתובבה פרא. דומה היה שהוא מרשה לה. ואז נעשתה שקטה: בשנות העשרה שלה. כמעט מבלי משים הוא פיקח על תנועותיה; היתה בזה תחושה של הענקת הגנה. אלוהים יודע שהוא לא רצה שבתו תברח אל הקולנוע המפוקפק של העיירה, שם גימגום המקרן הטביע לפחות שבעים אחוז מהמילים, ואחר-כך תחליק על המושבים במילק-בר עם מנורות הניאון, כמו אחרים בגילה.
אם היו אלה מגבלות, הן לא הטרידו את אלן.

בערך באותו זמן הפסיקה להסתובב בבית עירומה, אם כי אביה המשיך במנהג במסדרון אל האמבטיה, כולו מרפקים וברכיים אדומות, ובפעולת גפיים דומה נהג רוב ימות השנה לקפוץ לנהר בזין מיטלטל, משהו שכפריים לא עושים לעולם, ולצוף במים החומים לעבר הגשר התלוי, נושא את עיניו לעננים: רגע דומים למוח במסגרת של ענפים, ומשנהו נמתחים לראש סחוף-רוח של חכם או של מדען - אלברט איינשטיין, למשל.

היה משהו חמסני לא-נעים בחיפזון העירום של הולנד ובחוסר- המודעות הגמור של השתכשכויותיו. אם זה עלה בדעתה של אלן היא לא אמרה. דמותה הקטנה והקופצנית התבגרה לדמות גולשת, נסחפת, מלאה יותר. זה היה יופי מנומר. כל-כך הרבה כתמים חומים-שחורים כיסו אותה, שהיא משכה גברים, גברים מכל סוג. כתמי הלידה המעט מרובים מדי של ילד ראשון היטו את הכף על פניה וצווארה: גברים הרגישו חירות לשוטט בעיניהם על כולה, על פני הרווחים החיוורים וחזרה אל הנקודות הממשיות, כשם שנקודת-פיסוק עוצרת בעד משפט מתפתל. והיא איפשרה את זה; בפניה לא נרשמה התנגדות; דומה שלא הבחינה בהם. הגברים הרגישו איפוא שאין לעצור בעדם במעבר מנקודה לנקודה, אפילו מתחת לסנטרה וחזרה לנקודה שנוגעת בשפתה העליונה, וזה היה כאילו הם סוקרים בעיניהם כל פרט במערומיה. הדיבור על אלן התפשט בהדרגה מהעיירה ואל מעבר לחלקות ולגבעות; מסילת הרכבת העתיקה אותה לעיירות אחרות; לפרברים של סידני; גלי הלם קלושים הגיעו לבירות רחוקות של מדינות וארצות אחרות. והאידיאה של יופיה צמחה יחד עם נדירותו. הפנים והגפיים על סימני הלידה וכל היתר נשארו על-פי-רוב מצידו האחר של הנהר, במקום שאין להגיע אליו, כביכול, מבעד לעצים. וככל שהתפשטה האגדה על יופיה המנומר כך התגבר גם החשד שאביה רוצה להצניעו.

פיסקה אינה שונה כל-כך מחֶלקת-שדה - צורה דומה, תפקיד דומה. והנה קשר שראוי להרהר בו: בימינו, כשהחלקות הולכות וגדלות, המעבר המקביל בערים, שם מתבצעת ההדפסה הרצינית, הוא לפיסקאות קטנות יותר. סידרה של חלקות קטנות יכולה לעצבן כשם שפיסקאות ארוכות עלולות לעייף. הפיסקאות של רעיון אחד שממלאות את העיתונים הן בעיה. הכותבים בעיתון מעבירים את חייהם במעקב אחרי אנשים משכמם ומעלה במובן כלשהו - המקבילות האנושיות לרעידות-אדמה, רכבות מתנגשות, נהרות שעולים על גדותיהם - וכותבים עליהם פיסקאות קטנות, כשכל אחד יודע שאין די במראֶה מלבני קצר. האנשים שעליהם כותבים בעיתונים כבר עשו מחייהם משהו נראה לעין, גדול או קטן, קצר או ממושך, וזאת ללא ספק הסיבה שעיתונאים מתעניינים בצורה מוגזמת לאין שיעור בבעלי עיתונים: הנה מישהו שהוא אחד מאיתנו, כמעט, ובכל-זאת גדול מהחיים. גם הולנד ימשוך עיתונאים, ובהם כתבים מכובדים מסידני שצלם מדובלל נשרך בעקבותיהם. היום מקובל לדשדש (כפי שהכתבים נאלצו לעשות) על פני חֶלקה שנמשכת כמדומה לעולמי עולמים, אמן. ויש חלקות דחוסות, מרושלות, מגבילות את התנועה. היום גם קל לא פחות להיתקע או למעוד באמצע פיסקה! כמו בחֶלקה אנחנו צריכים לפעמים לחזור על עקבותינו. קל לאבד תקווה, לאבד את הצפון. בעניין זה, כמו במצבים אחרים, הדחף הוא לעשות קיצור-דרך. "חלקה בעייתית" - הנה לכם תיאור מקובל. מילים, בירבורים, מה שנאמר במסגרת החֶלקה (הפיסקה). המלבן הוא סימן לתרבות: אירופה מהאוויר. תרבות? פיסקה מתחילה בתור מלבן ועשויה להסתיים במקרה בתור ריבוע. מי זה שאמר שהריבוע לא קיים בטבע? בחלקה יש אי-אחידות בגידור כדי לאפשר כניסה, בדיוק כמו שבפיסקה יש הזחה בשורה הראשונה כדי לעודד כניסה. וגם בחלקה מתגוללים שמות-עצם ומילים לטיניות בכתב מוטה, אפילו בחלקה עירומה למראית עין. כשהולנד התחיל לנטוע את העצים זה נעשה כבדרך אגב, בלי תיכנון ככל הנראה. פיסקה אמורה לשמש גדר בפני מחשבות תועות.

 

שם הספר: אקליפטוס
שם המחבר: מארי בייל

Eucalyptus
by Murray Bail

תירגם מאנגלית: דן דאור
מהדורה ראשונה, מארס 2001
מספר עמודים: 189
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
תצלום מאת פראנס לבה-נדב
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 69 ₪
מסת"ב 965-7120-05-5
דאנאקוד: 497-1015


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.