"בעיר הזאת, עיר של יפים ויפות, של מאות אלפי אנשים ששקועים בגלגול קטעים ובהרצת צחוקים, שהולכים הלוך וחזור ברחובות עם חיוך רחב ואידיוטי מרוח על הפרצופים המטופשים שלהם, עיר של מנצחים ומנצחות, של אנשים שלא מפסיקים להצליח ולא גומרים לנצח, עיר מלאה סלבריטיז ודוגמניות ויחצ"נים וארט-דירקטורים וקופירייטרים ותקציבאים ותסריטאים ואנשים שכתבו משהו והראו אותו למישהו שיש לו קשרים, ופנויים ופנויות ופלאפונים ופלאפוניות ואנשים שכל הזמן מראיינים אחד את השני וכותבים במקומונים אחד על השני וסוגרים עיסקאות וירטואליות על אספרסו קצר ומשפריצים מדושנוּת ומתבוססים בריר של עצמם - בעיר המתנוססת והחוגגת והמושפרצת הזאת חי אחד גרשון. אף אחד לא שם לב אליו אבל הוא חי כאן, ובתוך כל המושפרצוּת הזאת החוגגת תמידית והמאוהבת בעצמה הוא מתמכר באדיקות ובכובד-ראש לשקיעה, לוויתור גדול, לתבוסה סופנית."

העיר החוגגת הזאת היא כמובן תל-אביב, וגרשון הוא רק אחד מגיבוריו התלושים והמוטרפים של מתחת לקו העונג - אולי הרומן הכי מצחיק שנכתב אי-פעם בעברית ישראלית. לא כל גיבורי הרומן מתמכרים לתבוסה באדיקות ובכובד-ראש כמוהו, אבל כולם נאמנים לעצמם עד כאב ומצחיקים עד דמעות. הם מרירים, וביקורתיים, וחסרי אמונה, ואין להם "ערכים", רק רתיעות ומבוכות ומופרעויות ותשוקות קטנות וגדולות ורעב גדול לאהבה. למרבה הפלא הם אפילו מצליחים להשביע את הרעב הזה בעזרתם של חתול טוב-מזג ודק-אבחנה העונה לשם אורליוס ושל הוביט ממין נקבה.