סוקרטס ופיידרוס יוצאים לטיול מחוץ לחומות העיר

[227]
סוקרטס: מאין אתה בא ולאן אתה הולך, פיידרוס ידידי?

פיידרוס: מן הפגישה עם ליסיאס, סוקרטס, בנו של קֶפָלוֹס, ולטיול מחוץ לחומות העיר. כי הייתי שם משעה מוקדמת של הבוקר וביליתי זמן רב בישיבה. אני שומע בקולו של ידידנו המשותף אַקוּמֶנוֹס ומרבה לצאת לטייל בדרכים כפריות, שהרי הוא טוען שטיולים מן הסוג הזה ממריצים יותר מהליכה בתוך העיר.

סוקרטס: נאה הוא דורש, ידידי. אבל מדבריך אני מסיק שליסיאס היה בעיר.

פיידרוס: כן, הוא התארח אצל אֶפִּיקרָטֶס, בבית מוֹריכוֹס שליד מקדש זאוס האולימפי.

סוקרטס: ובכן, מה עשיתם שם? אני בטוח שליסיאס כיבד אתכם בסעודה של נאומים.

פיידרוס: תוכל להיווכח בעצמך, אם יש לך פנאי להצטרף אלי לטיול ולהקשיב.

סוקרטס: מה? האם לא ברור לך ש"קודם לכל עיסוקי", כדברי פּינדָרוֹס, אני מבקש לשמוע על מה שוחחתם, אתה וליסיאס?

פיידרוס: אם כך, תוביל אתה.

סוקרטס: אולי תתחיל כבר לספר?

פיידרוס: למען האמת, סוקרטס, הנושא מתאים לך למדי. כי החיבור שעליו שוחחנו היה מעין חיבור על אהבה. שהרי נאומו של ליסיאס מתאר ניסיון לפתות נער יפה - אבל לא מצידו של גבר מאוהב. וזהו אכן עוקצם של הדברים: לטענתו יש להיעתר לחיזוריו של מי שאינו אוהב ולאו דווקא לחיזוריו של האוהב.

סוקרטס: שפתיים יישק. ולוואי שיכתוב גם שיש להיעתר לעני ולאו דווקא לעשיר, ולמבוגר ולאו דווקא לצעיר, וכיוצא באלה דברים נוחים לי ולרבים כמותי, שהם גם נאים וגם מועילים לכלל. בכל מקרה, אני מתאווה כל-כך להקשיב לדבריך, שאפילו אם תרחיק לכת בטיולך עד למֶגָרָה, ולפי עצת הֶרוֹדיקוֹס תגיע לחומותיה ותחזור חזרה, אני נשבע לך שלא אנשור באמצע בדרך.

[228]
פיידרוס: מה אתה שח, סוקרטס מכובדי? אתה באמת חושב שחובבן כמוני מסוגל לחזור בעל-פה על חיבורו של ליסיאס, גדול המחברים של זמננו, שעליו שקד תקופה ארוכה בזמנו הפנוי, מבלי לקלקל אותו? קטונתי. אך דע לך שאילו ניחנתי ביכולת הזאת הייתי שמח בהרבה מאשר אילו היה לי ממון רב.

סוקרטס: הוי פיידרוס, אם אינני מכיר את פיידרוס, הרי שאף את עצמי אינני מכיר! אך ברור שאין זה נכון כלל. אני סמוך ובטוח שבהקשיבו לנאומו של ליסיאס הוא לא שמע אותו פעם אחת בלבד אלא גם עצר את הקריאה לא פעם וביקש מליסיאס לחזור על דבריו, וזה נעתר ברצון. אך גם זה לא הספיק לו לפיידרוס, ולבסוף הוא שאל את כתב-היד והתחיל לעבור על מה שעניין אותו במיוחד, וכך ישב ולמד את החיבור כל הבוקר, וכשהיה לו די יצא לטייל - אך, חֵי הכלב, לא לפני שלמד אותו לפרטי פרטים - אלא אם כן היה זה חיבור ארוך במיוחד, והלך אל מחוץ לחומות העיר על-מנת להתאמן בו בקול רם, ובדרך פגש את מי שנדבק בדיבוק של הקשבה לחיבורים, וכשראה אותו שמח שהאיש שלצידו חולה באותה מחלה, ואמר לו להוביל. אך כאשר ביקש ממנו אוהב החיבורים לדבר, עשה עצמו כאילו אין לו חפץ בכך. אלא שאחרי ככלות הכל הרי התכוון לשאת את דבריו, ואף לכפות אותם בכוח גם על מי שלא רוצה להקשיב. ואתה, פיידרוס, בקש ממנו לעשות כעת את מה שבלאו הכי יעשה בקרוב.

פיידרוס: אני רואה שאין לי ברירה אלא לשאת את דברי כפי יכולתי, כי נדמה לי שכל עוד לא אנאם באופן זה או אחר לעולם לא תרפה ממני.

סוקרטס: מה שנדמה לך אכן נכון מאוד.

פיידרוס: אעשה איפוא את הדבר הבא. באמת ובתמים, סוקרטס, לא למדתי בעל-פה את כתב-היד כולו. אבל את הרעיון העיקרי של אותו חלק שבו הוא מנגיד בין דברי האוהב לאלה של הלא-אוהב, אסכם בראשי פרקים לפי הסדר, ואתחיל מהתחלה.

סוקרטס: אבל לפני כן הראה-נא לי, חביבי, מה הוא הדבר שאתה מחזיק ביד שמאל מתחת לגלימתך. יש לי הרושם שזהו החיבור עצמו. ואם נכון הדבר, שער-נא בנפשך שחרף אהבתי אותך לא נראה לי הדבר שאת יכולתך כנואם תתרגל עלי שעה שליסיאס עצמו נמצא בסביבה.

פיידרוס: חדל לך מזה. גזלת ממני, סוקרטס, את התקווה שאוכל להתאמן על חשבונך. אם כך, היכן אתה רוצה שנשב ונקרא?

[229]
סוקרטס: הבה נפנה כאן, נלך לצד האִילִיסוֹס, ונתיישב במקום שקט שימצא חן בעיניך. פיידרוס: מזל שאינני נועל סנדלים היום. אתה כמובן לא נועל סנדלים אף פעם. קל יותר ללכת כשמרטיבים את הרגליים במים, וגם נעים למדי, במיוחד בעונה זאת ובשעה זאת של היום.

סוקרטס: תוביל אתה איפוא, ותוך כדי כך תמצא לנו מקום לשבת.

פיידרוס: אתה רואה את עץ הדולב הגבוה ההוא?

סוקרטס: אני רואה.

פיידרוס: יש שם צל ורוח נעימה וגם דשא לשבת עליו או לשכב אם נרצה.

סוקרטס: אם כך הובל אותנו לשם.

פיידרוס: אמור לי, סוקרטס, האין זה המקום שבו על-פי הסיפור בּוֹרֶאַס חטף את אוֹרֵייתוּיָה מן הנהר איליסוס?

סוקרטס: אכן יש סיפור כזה.

פיידרוס: אולי כאן ממש קרה הדבר? דומה שמי הנהר כאן נעימים, וגם טהורים וצלולים במיוחד. מקום יפה למשחקי נערות.

סוקרטס: לא כאן, אלא שתיים-שלוש פרסאות במורד הנהר, במקום שחוצים את הנהר בדרך למקדש באַגְרָאי. נדמה לי שיש שם אפילו מזבח לכבוד בוראס.

פיידרוס: אף פעם לא הבחנתי בו. אבל בשם זאוס, סוקרטס, אמור לי, אתה מאמין שהסיפור הזה אמת?

סוקרטס: אם אטיל ספק בסיפור, כמו שעושים חכמינו, לא אהיה מן הסתם? ?יוצא דופן. אני עלול גם להתחכם ולומר שמשב הרוח הצפונית הפיל אותה על הסלעים בשעה ששיחקה כאן עם הנימפה פַרְמָקֵיאה, ולאחר שנספתה בצורה כזאת התחילו לספר שנחטפה בידי בוראס, אל הרוח הצפונית. או שנפלה מגבעת ארס, שכן מספרים גם שנחטפה שם ולא כאן. באשר לי, פיידרוס, הדברים הללו נחמדים למדי בעיני, אבל הם מתאימים יותר לאיש גאון וחרוץ שגם לא התברך במזל רב, וזאת מהסיבה הפשוטה שבעקבות זאת יהיה מוכרח לתקן גם את המראה של ההיפּוֹקֶנטאוּרים ושל החימֶרה, שלא לדבר על שפע הגוֹרגוֹנות והפֶּגסוּסים ועל המוני מפלצות אחרות ויצורים מוזרים מבשרי רע מכל הסוגים. איש קטן אמונה שייגש אליהם במין חוכמה בלתי מתוחכמת וינסה לפרש כל אחד מאלה לפי מידת סבירותו יהיה זקוק לפנאי רב. ולי בשום אופן אין פנאי לדברים מעין אלה. והסיבה לכך, יקירי, היא כדלקמן: אינני יכול עדיין לדעת את עצמי, כדברי הכתובת שבדלפי. וכל עוד אינני יודע את זה מגוחך בעיני לחקור דברים שאינם קשורים אלי.

[230]
לפיכך אינני מתעניין בדברים אלה וסומך על מה שמקובל לחשוב עליהם, וכאמור אינני חוקר אותם אלא את עצמי; דהיינו, האם אני חיית פרא יותר רבגונית ויותר סוערת מטִיפוֹן או אולי בעל-חיים עדין יותר ופשוט יותר, שמטבעו נוטל חלק בגורל אלוהי כלשהו ולאו דווקא בזה של טיפון.

אבל, ידידי, דומה שהגענו בינתיים לעץ הזה שאליו הובלת אותנו?

פיידרוס: בדיוק כך.

סוקרטס: בשם הֶרָה, הרי זאת ממש פינת חמד! שכן לא רק שעץ הדולב עצמו גבה קומה ורחב ענפים, אלא שגם עץ הערבה יוצא דופן בגובהו ונותן צל נפלא. וכיוון שהוא בשיא פריחתו, יש להניח שבמקום שורר ריח נעים ביותר. ונוסף על כל אלה, מתחת לעץ הדולב זורם פלג יפהפה של מים צוננים, או כך לפחות מעידות רגלי. מהצלמים והפסלים האלה אפשר ללמוד שהמקום מקודש לאיזה נימפות ולאָכֶלוֹאוּס. ראה כמה נעים האוויר במקום הזה! ובאיזו צלילות מהדהדת בו מקהלת הקיץ של הציקדות! אך מענג מכל הוא הדשא, הסמיך בדיוק במידה הדרושה להניח את הראש על שיפועו העדין. מורה-דרך יוצא מן הכלל היית לי, פיידרוס יקירי.

פיידרוס: ואילו אתה, ידידי הטוב, אדם מוזר שאין כמותו. אתה מדבר כאילו היית זר התר את הארץ ולא בן המקום. דומה שלעולם אינך עוזב את העיר על-מנת לבקר בארץ אחרת ואף אינך יוצא כלל מחוץ לחומה.

סוקרטס: עליך לסלוח לי, אישי הטוב, שכן שוחר דעת אנוכי. הנופים והעצים אינם מלמדים אותי דבר, ואילו האנשים שבעיר דווקא כן. אך אתה כמדומני מצאת את הסם שיכול להוציאני אל מחוץ לעיר. שכן, כפי שהרועים מובילים את הכבשים או העזים הרעבים בנופפם לפניהם בענף ירוק או בפרי כלשהו, כך תוכל אתה, כמדומה, להובילני מסביב לאטיקה כולה או לכל מקום אחר שיתחשק לך, בנופפך לפני בספרים. כך או כך, מאחר שכבר הגעתי הנה, אני מתכוון להשתרע על הדשא ואילו אתה תבחר לך תנוחה נוחה לקריאה, ותתחיל לקרוא.

פיידרוס: אם כך, הקשב.

פיידרוס קורא את נאומו של ליסיאס
אתה הרי מכיר את מצבי וכבר שמעת שלדעתי אם יקרה הדבר הוא יביא תועלת לשנינו, ואילו אני מצידי טוען שלא תסרב לי במה שאני מבקש ממך רק בגלל הסיבה הזאת, [231] דהיינו, רק משום שאינני מאוהב בך. כי האוהב מתחרט על הדברים הטובים שעשה לאהובו אחרי שתשוקתו חלפה, ואילו למי שאינו אוהב אין תקופה שבה מתאים לו לשנות את דעתו. שהרי לא מכורח הנסיבות אלא מרצונו החופשי הוא מיטיב עם אהובו בהתאם ליכולתו, ומן הסתם מחליט בדרך הטובה ביותר בנוגע לענייניו הפרטיים. יתר על כן, האוהבים מחשבים תמיד מה הפסידו ומה הרוויחו בגלל האהבה, ועם כל קורבן נוסף למה שכבר הקריבו נדמה להם שכבר מזמן נתנו לאהוביהם תמורה הולמת על חסדיהם. ואילו מי שאינם אוהבים אין להם התירוץ הזה שהזניחו את ענייניהם הפרטיים וגם אינם יכולים לטעון שכבר הקריבו יותר מדי או שאהבתם גרמה להם לריב עם המשפחה. ומשום כך, משהוסרו כל המכשולים הללו, לא נותר להם אלא לעשות בחפץ לב את כל מה שלדעתם יספק את רצון אהוביהם.

יתר על כן, האוהבים זוכים להערכה משום שלטענתם אהוביהם חשובים להם יותר מכל דבר אחר והם מוכנים לעשות איתם חסד במילים ובמעשים, אפילו ישניא אותם הדבר על האחרים. אלא שלא קשה להבין שאם אמנם אמת בפיהם, הרי שגם אהוביהם הבאים יהיו חשובים בעיניהם יותר מכל דבר אחר, כך שאם יבקש מהם אהובם באותו זמן לפגוע במי שהיה אהובם מקודם, יעשו זאת.

ובכלל, איך אפשר לייחס חשיבות כה גדולה למי ששרוי בצרה כזו שכל מבין דבר יודע שכמעט אין סיכוי להיפטר ממנה? והרי אפילו הם עצמם מסכימים שנפשם אינה בריאה אלא חולה, ויודעים שתבונתם נפגמה, אלא שאינם יכולים לשלוט בעצמם. ואיך יחשבו, לאחר שיחזרו לעצמם, שמה שהחליטו בהיותם באותו מצב הוא אכן טוב ויפה?

ואם, מחד גיסא, תנסה לבחור את האיש הטוב ביותר רק מבין האוהבים, תהיה בחירתך מוגבלת ביותר. ומאידך גיסא, אם תחפש את האיש המועיל לך ביותר בין כל השאר, רבים יעמדו לבחירתך. ומן הטעם הזה סיכוייך גדולים בהרבה למצוא את מי שראוי לידידותך בקרב הרבים הללו.

ואם, יתר על כן, אתה חושש שאנשים ישמעו שיש לך מאהב ויגנו אותך מתוקף המנהג הקיים, הדעת נותנת שדווקא האוהבים, [232] המצפים שאחרים יתפעלו מהם כמו שהם מתפעלים מעצמם, דווקא הם יֵצאו מגדרם להתפאר בפני כל בכך שמאמציהם הוכתרו בהצלחה. ואילו אלה שאינם אוהבים, כיוון שהם מסוגלים לשלוט בעצמם, יעדיפו את הטוב והמועיל על פני הערצתם של אחרים. יתר על כן, יש לזכור שבהכרח יש אנשים רבים הרואים ושומעים את האוהבים הולכים בעקבות אהוביהם ועושים מזה עניין גדול, ומשום כך, בכל פעם שרואים אותם משוחחים זה עם זה מייד חושדים בהם או שכבר הגיעו לסיפוקם, או שהם עומדים לעשות זאת בקרוב. ואילו כשרואים את הלא-אוהבים עושים כן, איש לא חושד בהם, מתוך הבנה שלפעמים אין להימנע משיחה - בין אם מטעמי ידידות ובין אם מסיבה מהנה אחרת כלשהי.

ברם, לא מן הנמנע שמפחידה אותך המחשבה כי קשה לשמור לאורך זמן על קשר של ידידות, ושאם כי בכל מקרה של מריבה הצרה משותפת לשני הצדדים, כיוון שאתה הוא המוותר על היקר לו מכל, הרי שהנזק הרב ביותר עלול להיגרם לך. גם במצב כזה סביר שתחשוש יותר מפני האוהבים, כי רבים הדברים שמעציבים את ליבם, והם חושבים שכל מה שקורה מכוון נגדם. מסיבה זו הם אינם מרשים לאהוביהם להתרועע עם ידידים אחרים, כי הם חוששים שבעל ממון יגבר עליהם באמצעים או בעל השכלה בתבונה, ומנסים למנוע השפעה מצד כל מי שיש לו יתרון כלשהו עליהם. וכך, אחרי ששיכנעו אותך להיעשות שנוא על כולם, הם יגרמו לכך שלא יהיו לך ידידים כלל. לעומת זאת, אם שיקול דעתך טוב משלהם ותתחיל לדאוג לענייניך בעצמך, תגיעו לידי מחלוקת. ואילו כל אלה שהשיגו את מבוקשם לא בעקבות אהבה אלא בעקבות סגולה כלשהי אינם עשויים לנטור טינה לאלה שאיתם אתה מתרועע אלא יתעבו דווקא את אלה שאינם מבקשים את חברתך, בחושבם כי אלה האחרונים מזלזלים בך ואילו אלה שאתה מתרועע איתם מועילים לך. כתוצאה מכך, הקשר הזה עתיד לחזק את האהדה כלפיך ולא את האיבה.

ורבים מן האוהבים חפצים בגופך עוד לפני שהכירו את אופייך או התנסו בדברים אחרים הנוגעים אליך, ומכאן אי-הבהירות בנוגע לרצונם לשמור על הידידות גם בחלוף תשוקתם.
[233] ואילו אלה שאינם אוהבים, העושים זאת גם עם מי שגם קודם היו ידידיהם, אין להניח שידידותם כלפי מי שגרם להם הנאה מרובה תפחת כי אם להיפך, מעשים אלה יישארו כמזכרת לעתיד לבוא.

ואם תשמע בקולי ולא בקולו של האוהב, גם תהיה אדם טוב יותר. שהרי האוהבים ישבחו כל מה שתגיד ותעשה, אפילו זה בניגוד לטוב, גם משום שלא ירצו להשניא את עצמם עליך וגם משום שכוח השיפוט שלהם לקוי מחמת התשוקה. שכן ניסיון האהבה מוכיח כי כאשר מצבם של האוהבים רע, הם נוטים לראות אסון בכל דבר קטן שאת זולתם אינו מעציב כלל. וכאשר מצבם טוב, הם חייבים להרעיף שבחים אפילו על התכונות הפחות נעימות של האהוב, כך שראוי יותר לרחם על האהובים הללו מאשר לקנא בהם. ואילו אם תשמע בקולי ותהיה עימי, אדאג לא להנאתך המיידית אלא לתועלתך לעתיד לבוא. שהרי אני שולט בעצמי ולא האהבה שולטת בי. לכן אינני נוהג לחוש טינה גדולה בגלל סיבות פעוטות אלא מגיב במתינות ובהדרגה לדברים רציניים, סולח אם פוגעים בי ללא כוונה תחילה ומנסה למנוע פגיעות מכוונות. כל אלה הם סימנים לידידות שעתידה להימשך לאורך זמן. אך אם אתה מאמין שידידות איתנה אינה יכולה להתפתח אלא אם כן אחד מן המעורבים מאוהב, יש לקחת בחשבון כי במקרה כזה לא היינו קשורים לא לבנינו ואף לא לאבותינו ואמותינו ולא היינו רוכשים לעצמנו ידידים נאמנים, כי כל הקשרים הללו נוצרים לא מתוך תשוקה מן הסוג הזה אלא כתוצאה מצרכים אחרים.

יתר על כן, אם חובה עלינו להיענות לנזקקים ביותר, אזי גם במקרים אחרים יאה להיטיב לא עם הטובים ביותר אלא עם האומללים וחסרי הכל, שכן אלה, שהודות לנו ייוושעו מן הגדולות שבצרות, גם יכירו לנו תודה יותר מכל אדם אחר. אם כך הדבר, גם לסעודותינו הפרטיות נצטרך להזמין לאו דווקא את הידידים אלא את הקבצנים והנזקקים לאוכל, שיאהבו אותנו משום כך וילכו אחרינו לכל מקום ויתקהלו ליד דלתות בתינו וישמחו במיוחד ויכירו לנו תודה ויאחלו לנו שנזכה להרבה דברים טובים. אך אולי ראוי לנו יותר להיענות לא למי שמצוקתו גדולה יותר אלא למי שכשיר יותר להחזיר לנו טובה? ולא סתם למקבצי נדבות אלא לאנשים ראויים? [234] לא לכל מי שייהנו מחן נעוריך אלא למי שיתחלקו אתך ברכושם לאחר שתתבגר? ולא לאלה שבהשיגם את מבוקשם יתרברבו בפני כל אלא לאלה שמתוך יראת כבוד ישמרו על סודם? לא לאלה שמתקשרים אליך לזמן קצר אלא לאלה שיישארו ידידיך כל חייך? לא לאלה שיחפשו תירוץ למריבה כשתשוקתם תחלוף אלא לאלה שגם בחלוף חן נעוריך יוכיחו את מידתם הטובה?

לפיכך שקול-נא את דברי ואל תשכח גם שבעוד ידידיהם וקרוביהם של האוהבים נוזפים בהם כאילו עסקו בדבר מגונה, איש מבני משפחתו של מי שאינו אוהב לא גינה אותו מעולם על שהוא מזניח את ענייניו הפרטיים בגלל העניין הזה.

ולסיכום, אולי תרצה לשאול אותי אם בכוונתי לשכנע אותך להיענות לכל מי שאינו אוהב, ללא יוצא מן הכלל. והרי אינני סבור אפילו שהאוהב יעודד אותך להתייחס במידה שווה לכל אוהביך. שכן במקרה כזה גם מי שמקבל את חסדיך לא יעריך אותם באותה מידה, וגם אתה, כשתרצה להסתיר את קשריך מפני האחרים, לא תוכל לעשות זאת באותה יעילות. כי רצוי שהעניין הזה לא יגרום נזק כי אם תועלת משותפת לשני הצדדים.

דומה שאמרתי את כל מה שצריך. ואם ברצונך לברר דבר-מה נוסף שלפי דעתך שכחתי להזכיר, אל תהסס לשאול.

סוקרטס מעביר ביקורת על נאומו של ליסיאס
פיידרוס: מה דעתך, סוקרטס, על החיבור הזה? האינך חושב שהוא יוצא מן הכלל, בייחוד בצורת הביטוי?

סוקרטס: מדהים עד כדי כך, ידידי, שנפעמתי כולי. וזה קרה לי בגללך, פיידרוס, בזמן שהתבוננתי בך, כי נראית מאושר כל-כך במהלך הקריאה. ומאחר שלדעתי אתה מבין בדברים מן הסוג הזה הרבה יותר ממני, נסחפתי יחד איתך, חברי אחוז ההתלהבות, ובעשותי כן התלהבתי גם אני.

פיידרוס: חדל לך מזה. אתה מתלוצץ?

סוקרטס: האם לדעתך אני מתלוצץ ולא לוקח את הדברים ברצינות?

פיידרוס: חס וחלילה. אך אמור לי בשם זאוס, מגן הידידוּת, האם באמת חושב אתה שיש עוד מישהו ביוון שהיה מסוגל לומר על הנושא הזה דברים אחרים, יפים וממצים מאלה?

סוקרטס: מה זה? האם עלינו לשבח את הנאום הזה לא רק משום שמחברו אמר את מה שאמר בצורה ברורה ותמציתית, חידד את מילותיו והשתמש בכל מילה ומילה בדיוק רב, אלא גם משום שאמר את הדברים הנחוצים? שכן אם כך הדבר, אין לזקוף לזכותו אלא את הערכתך, שכן שאר מעלותיו של הנאום הזה נעלמו ממני בגין טיפשותי הרבה. [235] שהרי לא שמתי לב אלא לצידו המליצי של החיבור, וגם בעניין זה לא הייתי אומר שאפילו ליסיאס עצמו יטען שעשה כמיטב יכולתו. יכול להיות שיש בידך להסביר זאת בדרך אחרת, אך נראה לי, פיידרוס, שהוא אמר אותם דברים פעמיים ושלוש פעמים, כאילו לא היו בידו אמצעים להרחיב את הדיבור באותו נושא, או שהדבר לא הטרידו כלל ועיקר. ואם באומרו אותם דברים פעם אחר פעם הוא מנסה להוכיח שהוא מסוגל להתנסח כל פעם בצורה היפה ביותר, הרי זה בעיני מעשה ילדותי.

פיידרוס: אינך צודק, סוקרטס, שהרי בזה בדיוק גדולתו של הנאום הזה. הוא לא פסח אף על אחד מן הדברים הראויים להיאמר במעמד מעין זה, כך שאיש לא יוכל לעלות עליו ולהתייחס אל הנושא בצורה ממצה או מספקת יותר.

סוקרטס: איני מוכן לקבל את הטענה הזאת. כי אם אסכים איתך, יקומו נגדי גברים ונשים, חכמינו מימי קדם, שדיברו וכתבו בנושאים הללו, ויפריכו את דברי.

פיידרוס: ומי אלה? ואיפה שמעת דברים יפים מאלה?

סוקרטס: איני יכול לענות לך סתם כך. אך ברור לי ששמעתי ממישהו, אולי מסאפְּפוֹ היפה או מאַנַקרֶאוֹן החכם או אולי ממחברי פרוזה כלשהם. ועל סמך מה אני אומר זאת? כי חש אני, אישי הטוב, שליבי עולה על גדותיו, ושכנגד הדברים ששמעתי אני יכול לומר דברים אחרים, אולי לא פחות טובים מאלה. ויחד עם זאת אני סמוך ובטוח שדבר מן הדברים הללו אינו פרי רוחי, כי מודע אני היטב לבורותי המוחלטת. לא נותרה איפוא אלא האפשרות האחת: התמלאתי, כדוגמת כד, מנחלים אחרים באמצעות שמיעה. אלא שברוב טיפשותי שכחתי איך וממי שמעתי את כל אלה.

פיידרוס: יפה דרשת, מכובדי. אל תספר לי ממי ואיך שמעת את מה ששמעת אפילו אם אבקש, רק עשה מה שאמרת. הבטחת לשאת נאום יפה יותר וארוך לא פחות מזה שקראתי בלי לחזור על מה שנאמר בו. ואם כך יהיה, אני מצידי, כדוגמת תשעת הארכוֹנְטים, מבטיח בזאת שאעמיד בדלפי פסל מוזהב בגודל מלא, לא רק שלי אלא גם שלך.

סוקרטס: איש יקר אתה וזהוב בעצמך, פיידרוס, אם באמת אתה סבור שאני טוען כי ליסיאס טעה בכל או שאפשר לשאת נאום אחר באותו נושא בלי לחזור על דבר ממה שנאמר בו. נדמה לי שאפילו הגרוע במחברים לא יעשה כדבר כזה. כך למשל, בנוגע לנושא הנאום, האם באמת אתה חושב שמי שטוען שיש להעדיף את מי שאינו אוהב על פני האוהב יכול להרשות לעצמו לא להלל את שיקול דעתו של הראשון ולגנות את חוסר שיקול הדעת של השני? [236] שהוא יוותר על הדברים ההכרחיים הללו ויביא משהו אחר תחתם? נדמה לי שיש להסכים על כך שהדובר רשאי להתייחס לדברים מן הסוג הזה. זאת אומרת, בחלקים כאלה יש לשבח לא את כושר ההמצאה אלא את העיצוב, ואילו בחלקים הלא-הכרחיים, שאותם קשה להמציא, יש לשבח גם את כושר ההמצאה וגם את העיצוב.

פיידרוס: אני מסכים, כי נדמה לי שיש טעם במה שאמרת. ולפיכך זאת אעשה: ארשה לך לצאת מההנחה שהאוהב פחות שפוי ממי שאינו אוהב. ובאשר לשאר, אם תשכיל לומר דברים רבים וראויים יותר מאלה של ליסיאס, תעמוד, ?כולך מקשַת זהב, באולימפיה לצד מנחתם של צאצאי קיפסלוס.

סוקרטס: לא יכול להיות, פיידרוס, שלקחת ברצינות את התקפתי על מושא הערצתך שנעשתה בעיקר מתוך בדיחות הדעת, ושאתה באמת סבור שאני מתכוון להתמודד עם חוכמתו הרבה על-מנת לומר משהו שונה ומליצי יותר מנאומו.

פיידרוס: כאן, ידידי, נפלת בפח שטמנת במו ידיך. כי אין לך ברירה אלא לשאת את דבריך כמיטב יכולתך. אחרת ניאלץ למצוא את עצמנו בתוך חילופי דברים המוניים כמו אלה של מחברי קומדיות. ואנא ממך, אל תאלצני לומר דברים כגון: "הוי סוקרטס, אם אינני מכיר את סוקרטס, פירוש הדבר שאף את עצמי אינני מכיר," או: "הוא אמנם רצה לדבר אך התרברב קמעה." דע לך גם שלא נצא מכאן לפני שתספר את מה שאמרת שיש בליבך. אנחנו כאן לבדנו במקום שומם, ואני חזק וצעיר משנינו. על סמך כל אלה, "הבן-נא את ?דברי", ואל תאלצני להפעיל כוח על-מנת לחלץ דברים מפיך.

סוקרטס: אבל, פיידרוס המבורך, אשים עצמי לצחוק אם אני, החובבן, אתמודד מול מחבר מקצועי ואאלתר נאום בנושא שהוא עצמו כתב עליו.

פיידרוס: דע לך שזה בדיוק המצב. אך די להעמיד פנים, מה גם שיש ברשותי דבר-מה שאם אגלה אותו אאלץ אותך לדבר בכל מקרה.

סוקרטס: אז אל תגלה בשום פנים ואופן!

פיידרוס: דווקא כן, ומייד. הדבר הזה אינו אלא שבועה. שכן נשבע אני בפניך - אך בשם מי, בשם איזה אל? אולי בשם עץ הדולב הזה - שאם לא תישא מולו את נאומך, לעולם לא אראה לך ולא אקרא בפניך שום חיבור אחר שכתב מחבר כלשהו.

סוקרטס: אבוי לי, רשע שכמוך! דרך יפה מצאת לאלץ אוהב חיבורים מושבע לעשות כל מה שתצווה עליו.

פיידרוס: אז למה אתה ממשיך להתפתל?

סוקרטס: לא עוד, מהרגע שנשבעת בשבועה הזאת. כי איך אוכל להתנזר מאחד התענוגות האהובים עלי?

[237] פיידרוס: דבר, איפוא.

סוקרטס: אתה יודע מה אעשה? פיידרוס: באיזה עניין?

סוקרטס: אדבר כשראשי מכוסה, כדי שאעבור את הנאום בריצה ולא אתבלבל מבושה בראותי את פניך. פיידרוס: העיקר שתדבר, והשְאר כחפצך.

סוקרטס: בואו אלי, מוזות צלולות קול - בין אם קיבלתן את הכינוי הזה בגלל אופי שירתכן או בגלל בני ליגוּריה אוהבי המוזיקה - פתחו יחד איתי בדברים שמאלץ אותי לשאת האיש היקר העומד כאן, כדי שידידו, החכם בעיניו ממילא, ייראה לו חכם גדול עוד יותר.