נורית
אני חוזרת בקו שבע-עשרה הביתה לקריית יובל להוציא את הילדה מהמטפלת מחר יש לו בחינה באנטומיה הוא יוצא מדעתו שאלוהים רק יעזור לי היא בוכה הרבה יוצאת לה שן טוחנת. הוא קם בבוקר בעיניים מלאות קורים של עכביש ארסי ומתעצבן מאור השמש הוא אוהב לסגור את התריסים בלי שיישאר חרך פרוץ ואז יוכל ללמוד לאור ניאון בשקט רק הוא והספרים בלי שהעולם בחוץ יפריע. אל תגידי אף מילה קיבלנו חשבונות לפני ניתוק אבל אסור לי להוציא אותו מהריכוז כי אם הוא לא יצליח בבחינה זו אשמתי ואשמתה של הילדה הזאת שהוא היה שמח אלמלא נולדה. אני כבר אצלצל אל ההורים בחַיפה לבקש שישלחו לי כסף.

אין ברירה לא אין לי שום ברירה. העקבים שלי נוקשים כמו פטישים על מדרכות האבן במרכז המסחרי. כבר שלוש דקות לארבע. ארבעים ושמונה לשקיעת השמש. שוב שתינו נטייל בחושך בצינה הירושלמית. אסור לחזור לפני שש זה מפריע לו. המטפלת היא זהב טהור. אם לא היא לא הייתי מסתדרת. הילדה היא בשבילה כמו נכדה ולפחות שם יש לה חום של בית. אצלם תמיד תריסים פתוחים ואור וריח בישולים של פעם. היא מכינה מרק חם עם שמנת ופרוסות מלפפון חמוץ וכדורי-בשר קטנים-קטנים מתפוצצים מאלף טעמים ולקינוח פשטידה מאטריות שחומות וצימוקים ותפוחים ועוגת סולת מתוקה.

כשאני באה היא רואה לי בעיניים את העייפות והייאוש. החיבוק שלה מגיע בצורה של אוכל מנחם. אני אוכלת שם וזה נותן לי כוח. הלוואי שהילדה תאכל אבל היא מקיאה הכל. עוד כשהייתה תינוקת בת שבועיים כל בקבוק לקח שעות ובסוף היא רק הקיאה אלוהים כמה שהיא רזה. יפה שלי בתלתלי זהב אבל ירשה ממנו את הצבע הירוק שבעיניים לא כחול עמוק של טוהר כמו בהתחלה זה השתנה כי היא כבר לא תמימה.

ארבע אפס אפס ואני עולה במדרגות אל הקומה האחרונה. כניסה ב' בבניין רכבת. לא שונה במאום מכל אחיו האפורים שמכלימים את שמי התכלת הזכים ברקע. מישהו חמד לצון וקרא לכל הרחובות שבשכונה בשמותיהן של מדינות באמריקה הדרומית. איפה הצבעוניוּת השמש החיים השוקקים בקצב סמבה ואיפה הבטון של שיכונים לאנשים קשי-יום-קשי-לילה שעולים כפופים במדרגות זהות ונבלעים בתוך דירות זהות כמו קופסאות של גפרורים. הכל כל-כך מחניק כאן אין כמעט אף פרח בקושי יש ציוץ של ציפורים הרי כל מי שרק יכול פורש כנפיים ובורח.

אנחנו בכניסה ג' בקומה ב' באותו בניין קרוב כל-כך אבל עכשיו יש מאה ועשרים דקות לשרוף לפני שאעלה לשם. אני על הרגליים מהבוקר אין לי כוח.

המטפלת מדברת מין עברית קלוקלת מתובלת במילים בפולנית והילדה באורח פלא מבינה ממש הכל וגם עונה לה בעברית המשובחת שלמדה ממי רק אלוהים יודע. הוא צורח ואני שותקת רק במחשבות שלי מילים רודפות מילים. אני מצלצלת והיא רצה אל הדלת היישר מזרועותיה של המטפלת. "שלום, ילדה שלי," אני אומרת. "היה לך יום נחמד? בואי נגיד שלום לְדודה ונלבש מעיל, כי קר בחוץ. נלך קצת לטייל, בסדר?"

והמטפלת מפצירה בי שאשב לנוח תשבי-תשבי רק רגע נו, תשתי כוס תה עם חתיכת עוגה. היא יודעת אין סודות בשיכונים האלה. הקירות דקים והחיים ריקים אז האוזניים כל היום כרויות למה שנאמר בחדרים של אחרים. ואז כשנפגשים למטה כשיורדים לזרוק ת'זבל מחליפים פיסות מידע מנצנצות כמו תכשיטים גנובים. שמעתָּ על הבן של זוֹשה מכניסה ד' הסתבך עם מס ההכנסה אוי-אוי-אוי רק זה היה חסר לה אחרי כל מה שהיא עברה. גם לשכנים החדשים מא' יש צרות פיטרו אותו לפני שבוע. יש שם ילדים קטנים קשה-קשה.

אני חושבת על הקור בחוץ והילדה כל-כך רזה בסדר רק כמה דקות כוס תה תודה אני אומרת משתדלת לחייך. כשאני מתיישבת עוד עם המעיל על הספה שהיא מזמן לא חדשה אבל עדיין מכוסה שמיכת פיקה בשביל לא ללכלך את הריפוד אני נתקפת עייפות גדולה כל-כך שהרגליים נעשות כבדות כמו שני גושי עופרת והמוח מתערפל. היא רואה ואומרת תשכבי קצת מביאה שמיכת פוך אמיתי משקל נוצה פורשת מעלי. תנוחי היא אומרת לא קרה כלום באמת הכל בסדר.

אני עוצמת ת'עיניים רק לרגע רק לרגע לא להירדם זה לא נעים לי. ענן הפוך נושא אותי לעיר אחרת סוף-סוף אני עפה סוף-סוף הזמזומים הצעקות הצפצופים נעלמים ומפנים את מקומם למוזיקה שממלאת לי את הראש. האצבעות מרחפות על הפסנתר כמו פרפרים. אני רואה את הקלידים. אני שומעת. זה הערבסק של דֶבּיסי. המוח מנגן תו-תו והרכות המתגלגלת מובילה אל מחוזות שלווה לא נודעים אני לא פה יותר וכמה טוב לי.

מקיצה בבעתה. היה לי יום קשה בעבודה אני כל-כך מצטערת כאילו שאת לא עוזרת לי מספיק גם ככה. תודה אין לי מילים תודה להתראות מחר בבוקר אני בורחת שתינו חנוטות במעילים יוצאות מתוך הקונכייה אל העולם הקר והרוחש. השמים נצבעו ורוד מרהיב מוכתם רק בגושי ענן שמעיבים עליו הם עוד ישחירו אבל יש עוד זמן. אנחנו מטיילות ואני מחזיקה לה את היד חזק-חזק חופנת את האצבעות העדינות שרק לא תתקרר לי עוד צריך לקנות חלב ולחם. היא רוצה לגן שעשועים להתגלש מן הלשונות המתפתלות מפיה הפעור של המפלצת תפארתה היחידה של השכונה כי מגלשה כזאת אין באף גן שעשועים אחר אבל קר מדי ומאוחר. אני אומרת עוד מעט חוזרים הביתה המפלצת לא תברח לשום מקום ואבא מחכה.

הכי אני שונאת את השניות האחרונות במדרגות ואת הצליל של המפתח מסתובב בחור של המנעול כשהוא פותח את הדלת מי יודע מה כבר מחכה לי. אף פעם אי אפשר לדעת בטח לא לפני בחינה זה עניין רק של מזל. אני מקווה שהוא הספיק את רוב החומר ככה שהוא לא יהיה לחוץ מדי ואת השאר כבר יסיים בערב. אני אשכיב אותה ואקווה לטוב אם היא תצרח נורא אשים מזרן על הרצפה אצלה בחדר כי לפני בחינה חשוב מאוד לישון טוב. הוא פותח עוד כפוף מהרכינה על הספרים למדת כל היום מסכן תיכף נאכל אני אכין הכל. כשאני מנסה למצוא אותות שמנבאים את הסיכוי להתפרצות של הר הגעש זה כמעט לא אפשרי מאחורי חומת המשקפיים ואותו ירוק מתעתע אבל זה בעיקר תלוי בי כן אני יודעת. אם יהיה אוכל טעים ואם הערב יעבור בשקט זה יכול להיגמר בסדר. רק שהוא יצליח אני מתפללת ונוכל כבר לדבר. אני דוחה את השיחה הזאת שבועיים הבחינות וכל זה אבל אי אפשר יותר.

אני קוצצת דק-דק את הירקות בוזקת מלח מוסיפה קצת שמן מערבבת הביצים כבר על האש צריך למדוד בדיוק ארבע דקות וחצי מהרתיחה כי הוא אוהב שהחלמון רך אבל שלא יהיה חלבון נוזלי כי זה מגעיל אותו. אני חותכת את הלחם לפרוסות ומוציאה גבינה ומרגרינה ורק כשהילדה יושבת אני קוראת לו. אני שמה לה גבינה על הצלחת שתאכל קצת בכפית לבד בינתיים רק אכין לו כוס קפה ואז אשב להאכיל אותה את הביצה. אני מודדת בדיוק שתי כפיות שטוחות סוכר כי אם שמים יותר זה כבר מתוק מדי ומרתיחה שוב את המים הוא שונא שהקפה לא חם. הוא אוכל ואני מאכילה אותה כפית-כפית משדלת קחי סלט אולי עגבנייה קטנה תראי איזה קטנה קניתי גם עוגת שמרים עם קינמון אבל שלפחות תגמור את הביצה ורק אז אתן לה. היא אוכלת לה לאט-לאט זה מעצבן אותו הוא ממהר לבלוע ולחזור אל השולחן הוא בדיוק היה באמצע של הפרק לא התאים לו הפסקה עכשיו הוא חייב לגמור ואז עוד חזרה אחת מאלף ועד תו על כל החומר לא עד מאוחר מדי כדי שלא יהיה עייף בבוקר.

כשהיא מנקרת בעוגה שלה אני גומרת את האוכל שהשאירה בצלחת הביצה קרה כבר לא נורא. קודם נעשה אמבטיה ואשכיב אותה לישון ואז ארחץ את הכלים. גם אני צריכה ללמוד בערב יש לי רפראט בעוד יומיים לא שזה חשוב כל-כך הוא תמיד אומר שכל אחד יכול ולא צריך בשביל הלימודים שלך מוח מבריק של מנתח מוח אצלך זה לא עניין הרה גורל של חיים או מוות סתם שטויות.

את יודעת שלאבא יש מבחן חשוב מחר אני אומרת כשהיא משתכשכת באמבטיה עם ברווז צהוב מפלסטיק אז תהיי ילדה טובה ואל תבכי בלילה אבא'לה צריך לישון טוב שיהיה לו כוח. רק שהוא יצליח אני מתפללת שיחזור מחר במצב-רוח טוב בבקשה-בבקשה אולי אז ישתחרר הלחץ ויהיה טוב באמת נו באמת. אני עוטפת אותה במגבת מלבישה פיג'מה מה עכשיו? פיפי שיניים ולישון היא בעצמה אומרת ובדרך רק נציץ לחדר ואם אבא לא עסוק מדי אז הוא יקום לרגע וייתן לך נשיקה ללילה טוב. אני מלטפת את היד שלה עד שנראה שהיא סוף-סוף נרדמת ובחסות החשיכה אני זוחלת אל הדלת רק שלא תשים לב שיצאתי ותבכה ואז הכל יתחיל מהתחלה. כבר מאוחר אני רוצה לישון רק הכלים והכביסה ואחר-כך עוד ללמוד נעצמות לי העיניים חייבים בכוח אסיים ואז אלך להתקלח ואצנח רק שהיא לא תבכה לי.

אני הרוג למדתי כמו חמור הוא מושך את השמיכה אליו ומתכרבל מפנה לי גב תודה לאל הלילה אין לו כוח. לילה טוב אני אומרת והוא לא עונה לי שיהיה לך בהצלחה תישן טוב. אני עוצמת ת'עיניים. סוף-סוף שקט.

הוא חוזר למחרת אחר הצהריים שתינו כבר בבית מחכות לשמוע. שוב המתח בשניות לפני שהמפתח מסתובב והוא עומד על סף הדלת כל פניו בורקות הלך לי מעולה הוא מניף את הילדה והיא צוחקת. זה הרגע. להזדמנות הזאת חיכיתי רק שלא תחלוף אני חייבת לנצל את זה. אני עוטה את הזוהר בחיוכי גם לי יש חדשות טובות אני אומרת לו. אני בהיריון.

עופר
בת-זונה. שוב נכנסה להיריון. היא חושבת שתפסה לא רק רופא, אלא גם פראייר. אבל אני לא פראייר. לא עשו אותי באצבע, את קולטת? וגם אי אפשר לשבור אותי אז חבל שתנסי אפילו. מה את יודעת על כל הדברים שאני עברתי בחיים? מה את מבינה בכלל בראש הריק שלך? כלום לא שבר אותי וגם את לא תשברי. את צריכה כל יום לומר תודה שיש לך מישהו כמוני. ממני אף אחד לא יעשה צחוק, גם את לא. את הבנת את זה? כשאני אגמור כבר את הלימודים, יהיה לך מאוד נוח, נכון? אני אביא הביתה משכורת של רופא בכיר. אני אהיה עשיר ומפורסם ומצליח ומה את תהיי? אותו סמרטוט רצפה. אז מה ביקשתי כבר? שתתני לי רק לגמור את הלימודים בשקט? מה יש, זה כל-כך קשה? אולי רק לסתומה כמוך. כי באמת מה שחסר לי זה רק עוד תינוק שיצרח פה כל הלילה.

קיבינימט. הסברתי לה את זה כבר אלף פעם. חבל על המילים. כשרק הכרנו היא מכרה לי את הלוקש שיש לה בעיית קרישת דם, כך שהגלולות מחוץ לתחום. אני אגב עוד לא ראיתי הוכחות רפואיות לבעיה שלה. אז היא עושה כל מה שמתחשק לה. זאת גניבת זרע, נשבע לכם. גם דוקטור, גם נראה טוב. בלי הגֶנים שאני תורם ברוב נדיבותי, אני אפילו לא רוצה לחשוב איזה ילדים היו יוצאים לה, לשרמוטה.

תקשיבי לי, ותקשיבי טוב. אני זה הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים. את ממש לא רוצה להסתבך איתי. נכנסת להיריון, את לא רוצה הפלה, אז מכאן והלאה זאת הבעיה שלך. את קמה בלילה, את מחתלת, ההורים שלך מממנים. תאכלי בעצמך את הדייסה שבישלת, הבנת אותי? חסר לך שזה יפגע כהוא זה בציונים שלי או בסיכויים שאקבל תקן של מתמחה בדיוק איפה שאני רוצה. כאילו שהלימודים שלי לא ישרתו את שנינו. אבל את זה טיפשה כמוך, שלא מסוגלת לתכנן שום דבר בשיקול דעת, לא יכולה להבין. לא נורא. כל אחד משלם את המחיר בבוא היום. את עוד תסבלי כמו שאני סבלתי, אני נשבע לך בכל היקר לי. אני חוזר ואומר, ותכניסי לך את זה טוב-טוב לראש. מספיק רק נקודה. שהממוצע שלי ירד רק בנקודה אחת, וזה הסוף שלך ושל הילד שגנבת ממני. בת-זונה.

ודבר אחרון, השיחה הזאת נשארת בינינו. שאני לא אשמע מאף אחד שאת סיפרת לו. כולל החברה הפסיכית שלך. כי אם היא רק תסתכל עלי בעין עקומה, אני אדע שזימרת לה. אז תיזהרי. תיזהרי מאוד. אני עברתי מספיק בחיים שלי. אנחנו משפחה מאושרת, אל תשכחי. המזל הכי גדול שלך זה שיש לך אותי. מה היית בלעדי? סתם אפס מאופס. את זה אל תשכחי אף פעם.

אלונה
אבא שלי תמיד אומר לי שאני ילדה מאושרת ושאני צריכה להגיד על זה תודה כל יום. הוא אומר שיש לי הרבה מזל בחיים מפני שיש לי אמא ואבא שאוהבים אותי ומפני שהוא מלמד אותי המון דברים שילדים אחרים לא יודעים. אבא שלי הוא הכי חכם. הוא הרבה יותר חכם מאנשים אחרים וגם מאמא שלי. יש לו משקפיים עם מסגרת מזהב טהור ולה אין משקפיים בכלל. הוא נורא גבוה. הוא עובד בבית-חולים והתפקיד שלו זה להציל חיים של אנשים, ממש כמו אלוהים. העבודה שלו מאוד קשה, אז אסור להפריע לו וצריך לדאוג שהוא לא יהיה עצבני, אחרת הוא יכול לעשות טעויות כשהוא מציל את האנשים האלה וזה מאוד מסוכן.

אבא שלי למד ממש המון כדי להיות רופא, והוא הצליח מאוד בלימודים שלו אפילו שהיו לו שני ילדים קטנים בבית, וזה מראה לכם כמה הוא חזק. הוא אמר לי שאם אני רוצה להצליח בחיים, גם אני צריכה ללמוד הרבה ולהיות מצטיינת. כי מי שמקבל בלתי-מספיק אז לא ייצא ממנו כלום ומי שמקבל טוב או כמעט טוב יהיה סתם בינוני כמו כולם ומי שרוצה להגיע לפסגה צריך לקבל כל הזמן רק מצוין ולפעמים טוב מאוד. רק בהתעמלות מותר לו לקבל טוב כי זה לא ממש חשוב לעתיד שלך בחיים. זה יותר חשוב כדי שתהיה מקובל בחברה, אבל לי יש מזל כי אני בלונדינית ורזה וטובה בקלאס ובחמש אבנים, אז אני ממש מקובלת אפילו שאני לא כל-כך טובה בהתעמלות.

אבא שלי אומר שיום אחד כשאני אהיה גדולה הוא יספר לי על החיים שלו, ואז אני אבין למה להצליח בלימודים זה הדבר הכי חשוב וגם למה אני צריכה להגיד תודה כל יום על המזל שיש לי. הוא אומר שיש לו דברים מאוד קשים לספר לי. אלה דברים שבגילי אני עוד לא יכולה להבין אותם. הוא לא מספר לי את זה עכשיו בגלל שהוא אבא שלי והוא צריך להגן עלי, ולכן הוא לא רוצה לזעזע אותי ולהפחיד אותי יותר מדי. שאלתי את אבא שלי אם הוא היה בשואה והוא אמר שלא כי הוא צעיר מדי והוא בכלל נולד בארץ, אבל הוא אמר לי שיש כל מיני שואות בחיים של אנשים ויותר מזה הוא לא רוצה להגיד בינתיים. אני חושבת הרבה על התעלומה הזאת של מה שקרה לאבא שלי כשהוא היה ילד ומנסה לנחש איזה דברים איומים קרו לו. כשהיינו בים חיפשתי על הגוף שלו סימנים של צלקות או כוויות ולא ראיתי, אז לא נראה לי שהתעללו בו. מצד שני, אולי היו לו סימנים של הרבצות שעברו לו כשהוא התחתן עם אמא שלי. לי באמת יש מזל כי לא מרביצים לי בכלל.

אני חושבת שאבא שלי ממש גיבור. הוא עבר בחיים שלו דברים מאוד קשים שדומים למה שעשו ליהודים הגרמנים הנאצים, אבל בכל זאת הוא התגבר וגם נעשה רופא. אני חושבת שזה מאוד יפה שבן-אדם שעשו לו דברים רעים מחליט דווקא לעזור לאנשים אחרים והופך למציל חיים. אמא שלי מבינה את זה פחות טוב ממני, אז לפעמים היא רבה איתו וצועקת עליו והוא צועק עליה בחזרה. גם אחי הקטן לא מבין שאנחנו צריכים לעזור לאבא ובעיקר לא להפריע לו. אחי הקטן לפעמים נורא נודניק ובכיין כזה, וזה ממש מעצבן. אני בטוחה שאני לא הייתי כזאת תינוקית כשהייתי בת שלוש. כשהוא מתחיל עם הבכיות והצרחות שלו, אמא שלי ישר ניגשת אליו ולוקחת אותו על הידיים. היא כל-כך עסוקה בלהרגיע אותו, שהיא לא שמה לב כמה הבכי הזה מעצבן ומפריע. מזל שאני שם, כי אני ישר מנסה להרגיע את אבא שלי או מציעה לו ללכת איתי לאן שהוא עד שיהיה שקט בבית הזה. ככה יוצא שהרבה פעמים אנחנו מתחלקים לשני מחנות, אמא שלי עם אחי, ואני עם אבא שלי.

זה היה נורא בולט למשל לפני שנה, בשבת שפרצה בה מלחמת יום כיפור. אנחנו היינו בבית ואני אמרתי לאמא שזה נורא לא פייר שבגלל שנולדתי ביום כיפור אף פעם לא חוגגים לי יומולדת בתאריך שלי. אז אמא אמרה שהיא לא יכולה להזמין אף אחד ביום כיפור כי יש הרבה אנשים שצמים או הולכים לבית-הכנסת, אבל בגלל שאנחנו לא, היא תעשה לי חגיגה בחוג המשפחה. היא לקחה כיסא וטיפסה לארון מעל הכיור במטבח והוציאה משם ופלים בטעם לימון וביסקוויטים בצורת חיות וסוכריות טופי. אחר-כך היא הניחה ארבע צלחות על השולחן במטבח וסידרה בתוכן את הממתקים ליומולדת, וגם מזגה ארבע כוסות של מיץ פטל. ובדיוק כשהיא גמרה להכין את כל זה, שמענו את האזעקה.

אבא שלי נורא נלחץ כי בתור האבא התפקיד שלו זה לדאוג לנו, אז הוא ממש צעק שחייבים לרדת למקלט ברגע זה. אבל אמא שלי אמרה שעד שאחי הקטן סוף-סוף נרדם, היא לא מתכוונת להעיר אותו, ואז היא הציעה שאבא ואני נרד למקלט והיא ואחי יבואו אחר-כך. בסוף יצא שאבא שלי ואני ישבנו במקלט עם כל השכנים עד שנשמעה צפירת הארגעה, ואמא שלי ואחי נשארו כל הזמן הזה בבית אבל לא קרה להם כלום. אלא שאז התחילו כאלה ויכוחים בבית בגלל המלחמה הזאת, ואבא פחד שייקחו אותו לצבא כי הוא רצה להישאר בעבודה שלו בבית-חולים, והוא צעק על אמא שהיא חייבת לסדר לו שלא ייקחו אותו לצבא, והיא אמרה לו שהיא תעשה מה שהיא יכולה, וכל הזמן שמעו אווירונים והיו מלא מכוניות ברחוב, ואמרו לנו לצבוע את החלונות הגדולים בסלון בצבע שחור בגלל ההפצצות, ומכל הבלגן הזה יצא שאף אחד לא התפנה לחגוג את היומולדת שלי, ובסוף אמא זרקה לפח את הממתקים שנשארו בצלחות בלי שמישהו נגע בהם ולא שרו לי אפילו שיר אחד. הייתי מאוד עצובה מזה שיצא שיש לי יומולדת לא רק ביום כיפור אלא גם ביום פרוץ המלחמה, ובאותו רגע זה נראה לי גורל אומלל מאוד לילדה שאמורה להיות מאושרת ובת-מזל. אבל אבא שלי נורא כעס ואמר לי שבגיל חמש אני כבר צריכה להבין שיש בעיות הרבה יותר גדולות מהשטויות האלה, אז הפסקתי לבכות.

שנה אחר-כך, כשהייתי בת שש, אבא שלי אמר לי שבגלל שאני כזאת ילדה נהדרת ולמרות שרק התחלתי ללמוד בכיתה א' כבר רואים שאני אהיה מצטיינת, אז הוא רוצה לקנות לי מתנה ע-נ-ק-י-ת ליומולדת. הוא אמר שזאת תהיה מתנה רק ממנו, ושאני יכולה לבחור לי מה שאני רוצה. אמרתי לו שאני רוצה שרשרת. למרב שישבה לידי בכיתה הייתה שרשרת עם חרוזים עגולים בצבע ורוד וסגול, ואני רציתי בדיוק כזאת. אבל אבא שלי קנה לי שרשרת אחרת בתוך קופסונת פלסטיק קטנה כזאת של תכשיטים של גדולים. זאת הייתה שרשרת דקה עם תליון בצורת האותיות של השם שלי. אבא שלי אמר לי שהיא נורא יקרה ושהיא עשויה מחומר מאוד מיוחד שקוראים לו זהב לבן. הוא ענד לי את השרשרת והלכתי איתה לבית-הספר, וכל הדרך האותיות של השם שלי בתליון התנדנדו ונתנו לי מכות מתחת לצוואר. אם הלכתי מהר מדי הן גם הסתבכו ואז הייתי צריכה לסובב את השרשרת כי השם שלי היה הפוך.

בכל אופן, בהפסקה הראשונה שיחקנו חבל והשרשרת נורא הפריעה לי, אז הורדתי אותה ושמתי אותה לרגע על הברזייה בחצר. נזכרתי בה בצהריים כשהלכתי הביתה ופתאום הרגשתי שחסרות לי הדפיקות על הצוואר. הייתה לי הרגשה כאילו שכל הגוף קופא לי מבפנים, אפילו הנשימה קפאה לי. טסתי בחזרה לחצר של בית-הספר, אבל השרשרת לא הייתה שם. חיפשתי אותה מלא זמן ובסוף התייאשתי. לא סיפרתי לאבא שלי הכל, רק אמרתי לו שהשרשרת הלכה לי לאיבוד. אני בחיים לא אשכח את המבט שלו, כאילו הוא פתאום גילה מי אני באמת והוא המום מזה. הוא צעק עלי שבחיים לא יקנה לי יותר מתנות ושממני הוא לא ציפה לדבר כזה. הבנתי שעשיתי שטות איומה, ובגללה איבדתי את האהבה של אבא שלי. ידעתי שעכשיו אני אצטרך להתאמץ מאוד-מאוד, ואז אולי אוכל להשיג חלק ממנה בחזרה, אבל משהו קרה והוא קרה באשמתי ואותו אי אפשר כבר לשנות. תמיד יישאר אותו גוש חונק בגרון והכאב בצוואר החשוף, שלא מגיע לו שום זהב לבן שיקשט אותו.