חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מתוך השער הראשון, שירה סינית קלאסית: משתה לאדם בודד

המשתה של אפלטון עלול להוליד בנו את הרעיון, ששׂיחת חכמים על נושאים שברומו היא עיקרו של משתה. ולא היא. משתה זה לשתות זה לשתות, ככתוב במסכת כתובות, דף ח: "נתיב הוא מששת ימי בראשית, רבים שתו, רבים ישתו, כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים". ממשתה ראשונים שערך אברהם אבינו בהיגמל בנו יצחק, ועד המשתה של יום תחיית המתים ועד בכלל. וכיוון שרק מעטים זכו לשתות שתן כוהנים שאכלו סוֹמָה (כפי שעשו, כנראה, המאמינים בתקופת הוֶדות), ב"לשתות" אנחנו מבינים בדרך־כלל "לשתות אלכוהול". ולא לשתות אלכוהול כתחליף לשתיית מים או גזוז, אלא לשתות אלכוהול כתחליף לעישון חשיש או לאכילת פטריות־הזיה.

כך על כל פנים אצל המשכילים הסינים באלפיים השנים האחרונות: אלכוהול כדרך המהירה והבטוחה למצב התודעה האלטרנטיבי, שבו אנחנו מִתעלים אל מעבר להבחנות הטורדניות שמעסיקות אותנו בחיי היומיום. את האלכוהול שלהם (גְ'יוֹ) הם קיבלו בדרך־כלל מהתססת מיני דגנים, דוחן, חיטה, אורז, ולא מענבים, אבל בתרגום כתבתי, כמקובל, "יין".

טָאוֹ צְ'ייֶן (427-365), משכיל שפרש מוקדם מן השירות הציבורי לחיים של איכר ומשורר, הוא ראשון משוררי השכרות המפכחת; היו כמובן שירי יין עוד לפניו, אבל דומה שטאו צ'יין, בשפתו הישירה, בשכלו הישר, ביחסו הסטואי לעולם ובמוצקות של אישיותו, הוא שמסמל יותר מכל את הפילוסוף הנוסק מן הכוס, הספל, הצלוחית, הכד וכו' אל ההארה.

כאן הוא נמצא בחברת ידידים, אבל לעתים קרובות הוא שותה לבדו - כלומר לא בחברת אנשים, כי אם במין אני־ואתה עם הטבע — דרך שבה הלכו אחריו כל גדולי השירה הסינית. יותר מזה, גם אם השתייה נעשית בחברת אחרים, ואפילו היא חלק מחגיגה מפוארת והמון אדם, הרי שהשכרות, והדיאלוג עם היקום שהיא מאפשרת, הם עניין אישי.

כמו בשיר שכתב לִי יו'. הוא היה המלך האחרון בשושלת קִצרת ימים ששלטה בסין הדרומית במאה העשירית; מלומד, משורר, צייר ומוזיקאי, אבל לא שליט גדול, וסופו היה רע. השיר הבא הוא, כמובן, מימי היין והשושנים שלו:

הירח המלא הוא הזדמנות גדולה לשתייה, ורבים מהחגים בלוח המסורתי הסיני (לוח ירח־שמש כמו הלוח העברי) חלים ביום אמצע החודש. היפה מכולם הוא הירח המלא של הסתיו, באמצע החודש השמיני. כולם שמחים ושותים ואוכלים עוגות ירח, ואילו סוּ דוֹנְג־פּוֹ (המאה האחת־ עשרה) שותה לבדו, או ליתר דיוק עם הירח, כמו בשיר ידוע מאוד של קודמו המהולל, לִי בָּאי: והשושנים שלו:

את הקשר האמיץ ביותר בין שתייה ושירה אפשר למצוא בחג התשעה לחודש התשיעי לפי הלוח הישן; יום שבו היו מטפסים למקומות גבוהים, תוקעים גבעולי קרנית בדש הבגד, שותים יין מתובל בחרציות, וכותבים שירים חדשים. מקור החג בסיפור על קדוש שחי בהרים והזמין אליו ידידים לבלות אצלו את היום. כשחזרו לביתם גילו שבשעה שהיו במקום אחר, כל בעלי־החיים בבית מתו.

זהו חג מתאים להעלות את זכרו של טאו צ'יין, המשורר שאהב את החיים הפשוטים, וגם יין, וחרציות, ושיחות ידידים על ספרים ישנים. ומכיוון שהמִספרים האי־זוגיים הם מספרי ה"יאנג" (העיקרון הפעיל, הזכרי), החג נקרא גם "יום היאנג הכפול". ומי שחוגגת אותו בשיר הבא היא נציגת העיקרון המַשְלים, לִי צִ'ינְג־גָ'אוֹ (1151-1084), הידועה במשוררות של סין העתיקה, שאהבה גם היא יין וחרציות וספרים ישנים, וכמו רבים לפניה ציינה גם היא את היום במשתה לאדם בודד.

כמו לי צ'ינג־ג'או, גם גדול משוררי סין, דוּ פ'וּ (770-712), מעלה את זכרו של טאו צ'יין בציטטה: היא מחזיקה יין בידה ליד גדר המזרח (טאו צ'יין, חמישי מ־ 20 שירי יין), הוא את הכד הנטוי (שם, שיר שביעי - שני השירים האלה של טאו צ'יין, שירו של השיכור הגדול הראשון ליוּ לינג מהמאה השלישית לספירה, ושירים נוספים על יין והארה, נמצאים ב־ 108 שירים}.

אחרי חודשים ארוכים של פרידה, המשורר חוזר באביב לצריף הקש שלו בצֶ'נג־דוּ, נודד מַתמיד שמצא בית זמני. הוא נזכר גם בפילוסוף הקדום ג'ואנג דזה, "לחיי האדם יש גבולות, לידיעה אין", ומאחר שהוא יודע שרק ברגע של התעלות יכול המוגבל לתפוס את הבלתי מוגבל, להרגיש באינסופי כמו בבית, הוא שב לחיות את הרגע הזה בדרך היחידה שפתוחה לפניו:

 

משתה לאדם בודד
הרבה תרגומים, מעט מקור,
כמעט הכל שירה
תרגום: דן דאור

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, דצמבר 2010
מספר עמודים: 278

פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
עיצוב הספר והעטיפה:
תמיר להב-רדלמסר
הצילום על גב הספר:
עירד מלכין

מחיר מומלץ: 88 ₪
מסת"ב 978-965-13-2150-4
דאנאקוד: 497-1155




שתפו ספר זה עם החברים