שער ראשון: ירושה משפחתית
תולדות השמות של יהודי צ'כיה

קודם כל מה שאין במחקר הזה: אין זה מילון אטימולוגי, לא נכללים בו כל השמות שנשאו היהודים בצ'כיה ובמורביה, ואין הוא סוקר בצורה כרונולוגית את התפתחותם. דילגתי על גירושים, שריפות, מלחמות, ופורענויות רבות אחרות, על סכסוכים פנימיים והלשנות, וגם על לא מעט שמות של שליטים, מלומדים ורבנים, סופרים ואמנים. אין בי שום יומרה לשלמות. רציתי להתחקות אחר תולדות השמות היהודיים קודם כל בשביל עצמי, והדרך הטבעית ביותר הייתה לכתוב עליהם ספר.

שזרתי את המארג משלושה סלילים: מקור השמות, הרקע ההיסטורי של תקופתם, וביוגרפיות קצרות של אנשים שנשאו שם זה או אחר. לא בחרתי אותם לפי ייחוסם וחשיבותם, רק ניסיתי לתמצת באמצעותם את היחסים הסבוכים בין היהדות לנצרות, בין השתייכות ללאום הגרמני, הצ'כי או היהודי, בין סוגים שונים של הדבקות ביהדות והרצון להשתחרר ממנה.

לתורת שמות האדם אמנם שם מלומד, אנתרופונומאסטיקה, אך היא בהחלט אינה מדע מדויק. מסקנות הגיוניות עלולות להוביל למבוי סתום, תרגומים מילוליים לעיתים מטעים, לא תמיד אפשר לסמוך על מילונים אטימולוגיים. כל מחקר בנושא זה הוא אישי, לרבות המחקר שלי: מי שהולך בעקבות שמות יהודיים מגשש במידה רבה באפלה - ואולי דווקא משום כך משך אותי הנושא: בשטח זה לא קיימת סמכות מדעית שאין עליה עוררין.

במדינות נורמליות, עד כמה שהן עדיין קיימות, נושא אדם (דהיינו גבר) אותו שם מלידתו עד מותו. אבל היהודים אינם עם נורמלי, ורק חלק זעום מהם, המפוזרים כיום על פני תבל כולה, זכו לשאת כל ימי חייהם אותו שם משפחה ואותו שם פרטי, מבלי לשנות לפחות את הדרך שבה מבטאים או כותבים אותם.

בכל פעם שאני צופה בתוכניות טלוויזיה על ירידי עתיקות, המשודרות בבי-בי-סי, מתעוררת בי קנאה במשתתפים המביאים להערכת מומחים מיני ירושות מסבתא-רבתא או מאבותיהם מן המאות הקודמות, מפני שאצלם מחבר קו ישר בין הדורות. יהודים מעטים מאוד בימינו הם בעלי חפצים שנשמרו במשפחה במשך מאות שנים, מפני שלעיתים כה קרובות נמלטו יהודים כדי להציל את חייהם והשאירו את רכושם מאחור. לעיתים כה קרובות היה עליהם להתאים את עצמם לפרק חיים חדש - גם על-ידי שינוי השם.

תולדות שמותיהם של היהודים בצ'כיה ומורביה, כמו תולדות נושאיהם, נעו בין שני קטבים מנוגדים: בין הרצון לדבוק בעבר לבין השאיפה להשתחרר ממנו, בין הכוונה לשמור על ייחודו של הקיום היהודי לדורות לבין הנטייה להתרחק ממנו, בין המשאלה לשמר את מורשת האבות לעולמים לבין הכיסופים להיפטר ממנה מהר ככל האפשר. שמות היהודים, כמו חיי בעליהם, נמצאים בזרימה מתמדת. השם אמור למלוך לעולמים, אבל סתם שם הוא זמני.

השם ברא את האדם מאדמה, חומר בלתי יציב למדי, והביא אל אדם את חיות השדה ועוף השמים, לראות אילו שמות יעניק להם. "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חיית השדה". ואם היה חשוב לבורא שכל בעל-חיים יישא שם, שמות בני-האדם היו בעיניו חשובים על אחת כמה וכמה. על מצבות היהודים נכתב תהי נשמתו צרורה בצרור החיים - וצרור החיים פירושו זיכרון, ולזיכרון דרוש שם.

הצער והכאב על מות ששת המיליונים אינם רק על אובדן החיים, אלא גם על מחיקת החיים ללא שם וללא מצבה אחריהם. לכן אתר ההנצחה של קורבנות השואה נקרא 'יד ושם', ולכן נאספים בו כבר שנים שמות המתים. ארבעה מיליונים כבר יצאו מחשכת האלמוניות, נשארו אחריהם לפחות שֵם, תאריך לידה, לפעמים גם תאריך המוות, תצלום. נותרו עוד שני מיליונים שאין עדות לקיומם, חסרה הוכחה שהיו אי-פעם בחיים.

יהודי צ'כיה ומורביה לפחות לא הלכו אל מותם בעילום שם: נשמרו הרשימות השמיות של כל הנשלחים בטרנספורטים לגטאות ולמחנות בדרכם להשמדה. קריאת השמות ביום השואה אינה דבר פורמלי, זוהי כעין תפילה לזכר המתים, גם של אלה שלא יודעים להתפלל. אם ביקום לא אובד שום אטום, אולי יישמר בו גם הד השם.

וזו הייתה גם אחת הסיבות להחלטתי לחקור את תולדות השמות של יהודי צ'כיה ומורביה, להרכיב ממאות אבנים קטנות פסיפס של אלף שנות קיומם. השמות היהודיים ריתקו אותי מאז ומעולם: עקבתי אחריהם בין כוכבי הקולנוע, הנוכלים הבינלאומיים, זוכי פרס נובל. חקרתי את שינויי השם אצל הישראלים אחרי קום המדינה, את שמות יהודי הפְּרוֹטֶקטוֹראט של בוהמיה ומורביה כפי שהם מופיעים ברשימות הטרנספורטים - ומשם הובילה דרך ישרה לניסיון להרכיב מן השמות תמונת חיים שנמחקו. בשרשרת חיים שנקרעה החל עיסוקי בעבר, דווקא משום שכבר לא היה את מי לשאול ולא נותר מי שיוכל לספר.

לא היה בכוונתי להוכיח איזושהי תזה קבועה מראש, נתתי לקריאה ולמסמכים להוביל אותי, אבל אין ספק שהזדהותי עם הגורל היהודי משתקפת גם בחקר תולדות השמות היהודיים. המאבק הבלתי פוסק על עצם הקיום לימד את היהודים להחזיק מעמד, לחפש מחדש דרכי קיום, לא להרים ידיים.

ומה שחשוב לא פחות: תנאי החיים והמסורת לימדו אותם שלא לקבל דוֹגמוֹת בצורה עיוורת, אלא להקשות קושיות, להביע ספקות, למצוא הסבר אישי, אף כי דווקא אינדיווידואליות זו הביאה לעוינות ולמאבקים פנימיים רבים. נכון, גם בין היהודים תמיד נמצאו חסידים שוטים של איזה משיח שקר, אם היה זה שבתאי צבי או יוסיף סטלין. וגם כיום, ובעיקר בישראל, יש חסידים ומעריצים כנועים של איזה רב מחולל ניסים, שפסיקתו קודש, אבל הספקנים עדיין לא פסו מן העולם.

זו בשבילי הירושה המשפחתית הגדולה מכולן: לא לתת לאף אחד לחשוב במקומי, להכתיב לי השקפות. אין כמו תחושת החירות לשגות על-פי דרכי.

די בשם אחד
השמות התנ"כיים מתחילים באדם, שאותו ברא אלוהים ביום אחד ולכן יצא לו פגום למדי, אך אדם לא היה יהודי. הוא אמנם גורש מגן עדן, וגירוש הוא חלק בלתי נפרד מן היהדות, אבל לפניו התענגו להם אדם וחוה בגן עדן, מפני שלא ידעו תחושת אשמה - ובלעדיה יהודי אינו יהודי. יהודי חייב לנהל את רשימת חטאיו, ופעם בשנה, ביום כיפור, לנער אותם כמו פרעושים מִשָׂק. המילים הנרדפות לחטאיו רבות, התחינה למחילה על כולם ארוכה, והצום נראה אינסופי, אבל לפחות פעם בשנה הוקל ליהודי שומר המצוות - ואפשר להתחיל פרק חטאים חדש.

שמות היהודים מתחילים באברהם, ובמשך מאות שנים הם הסתפקו בשם אחד, בתוספת שם האב, כמו אבות אבותיהם. היהודים חיו בצ'כיה מהמאה ה-10, אולי עוד לפני כן, אבל שמותיהם נמחו במערבולות של מסעי הצלב, השריפות ושפיכות הדמים. שני היהודים הראשונים המוזכרים בשמם בכרוניקה הצ'כית הקדושה לקוֹסְמָס, הם פּוֹדיבָה, בעל אחוזה ובונה טירה ליד בּזֶ'צְלָאב שבמורביה, מקום הידוע עד היום בשם פּוֹדיבין, ויעקוֹבּוּס אַפֶּלָה, שהיה בשנת 1124 (בערך) יועצו של המלך ולאדיסלב הראשון בטירה בפראג. אולם כבוד האזכור בשם הוענק להם רק הודות לכך שזנחו את דת אבותיהם והתנצרו. רוב הצ'כים כלל לא מודעים לכך ששמם הפרטי הנוצרי עברי במקורו. מריה ויוזף, יֶניק ואֶלישְקָה, טוֹבּיאש ויוֹנאש, זוּזָנָה והַנְקָה, מרתה ומגדלֶנה, שמות של קדושים וחוטאים, מאמינים וכופרים - מקורם בעברית. השם התנ"כי הנפוץ ביותר בצ'כית היה יעקב, שממנו צמחו במרוצת השנים מאה וארבעים וריאציות, ובהן יוֹקֶש, קאוּבָּה, קוֹפְקָא וקוּבֶליק.

במקורות העבריים מאותה תקופה - ובאיזו קלות מדלגים בשורה אחת על מאות שנים - נשמרו שמות של כמה למדנים, כי אז חיו בארצות הצ'כיות, כפי שנאמר, חכמי חכמים: יצחק בן יעקב, המכוּנה לבן, אולי משום שהיה בעל שׂער שיבה או שמוצאו היה מאזור נהר הלָבֶּה; אברהם בן עזריאל, המכוּנה חְלָאדֶק, בקיא במדע הדקדוק, מחבר ערוגות הבושם, פירושי תפילות לחגי ישראל; ויצחק בן משה, הידוע בכינוי אור זרוע, כשם חיבורו, שנשתמר ופורסם במלואו רק שש מאות שנה לאחר מותו.

יצחק בן משה (כנראה 1180–1250) היה תלמידו של אברהם חלאדק, למד בישיבות בצרפת ובאזור הריין, חי חיי דלות של תלמיד חכם וחזר לפראג, עיר הולדתו, עקב רדיפות היהודים בנכר. ביצירתו אור זרוע הוא מסביר מונחים עבריים נדירים בהערות שוליים בצ'כית, שהן בעצם המקור הראשון של צ'כית כתובה. לעיתים הוא כותב "כפי שמנהג אצלנו" ומתכוון בכך לצ'כיה. הוא מכנה אותה ארץ כנען, משום שמקור השם "סלאבי" הוא sclavus הלטיני, עבד, וכנען היה לפי קללת נח עבד לאֶחיו. פראג הייתה אז מרכז סחר בעבדים, שגם היהודים לקחו בו חלק. אור זרוע, בעל דעות ליברליות לתקופתו, מתייחס למנהגי יומיום רבים: "בזמננו מותר למכור נשק למי שאינם יהודים, משום שהם מגִנים עלינו ולא נוהגים להרוג יהודים." כמו כן מאשר אור זרוע את זכותן של נשים יהודיות להתייצב אישית לדיון משפטי, "מפני שבימינו יש נשים העוסקות במסחר וכל פרנסתן הייתה ניזוקה אלמלא הותר להן, כמו לגברים, להיות נוכחות בדיון משפטי".

ואחר-כך אנונימיות ארוכת שנים. היהודים בצ'כיה ומורביה נשארים ללא שם. דבריהם בכתב לא נשתמרו, אלא הושמדו בימי מלחמות, נעלמו בגלי רדיפות, נאכלו באש. מצבותיהם שקעו באדמה, הכתובות עליהן נתכסו טחב. המצבות הראשונות שניתנות לפענוח בבית-העלמין העתיק בפראג הן מהמאה ה-15, ומרביתן מציינות רק את שמו העברי של הנפטר ואת שם אביו, בלי שם משפחה.

יוצאת מן הכלל היא מצבתו של אביגדור קָרָא משנת 1439, המצבה הגלויה (מתחת לאדמה יש כמה שכבות של מצבות קדומות) הקדומה ביותר שנשמרה. אביגדור קרא היה לא רק בעל ידע רחב בכתבי הקודש, רב ורופא, אלא גם משורר. הוא הנציח את הפוגרום שנערך בעיר היהודית של פראג בחג הפסחא של שנת 1389, את ההצתות, הביזה והרצח ההמוני - האומדן של חוקרים בני ימינו נע בין כמה מאות לשלושת אלפים נפש.

הקינה שחיבר - "כל התלאה אשר מצאתנו / היוכל איש לספר את אשר קראתנו" - נאמרת עד היום ביום כיפור בבית-הכנסת אלט-נוי בפראג. הסופר הצ'כי אָלוֹאיס יִירָאסֶק מתאר את קרא ואת טבח היהודים האכזרי בחלקה האמצעי של הטרילוגיה שלו, בין הזרמים (שאיש כבר לא קורא). בספר החוזים משנת 1435 נזכר אביגדור קרא בשמו הלטיני ויקטור יוּדֶאוּס, שלו חייבים האזרח גאלוּס ואשתו זְדֶנָה מ'הזאב השורק' (lupo fistulante) 11 שוֹק (מידת כמות של שישים) גרושן.

חכמי התלמוד טענו שבני ישראל נגאלו ממצרים בין השאר בזכות העובדה שלא שינו את שמותיהם העבריים. כראובן ושמעון באו, כראובן ושמעון יצאו. ראובן לא נקרא רוּפוּס ושמעון לא יוּליוּס. אולם ייתכן מאוד שמרשם האוכלוסין במצרים לקה בחסר: הרי היהודים התאימו את שמותיהם לסביבה מאז ומעולם. ראו מרדכי היהודי. שמות עבריים תורגמו ליוונית: נתנאל הפך לתֵיאוֹדוֹרוּס (ומכאן שם המשפחה היהודי בפראג טוֹדְרוֹס), יְפֵה-שֵׁם הפך לקָלוֹנימוּס (ומכאן שם המשפחה של יהודי צ'כיה קָלְמוּס).

שמות עבריים תורגמו ללטינית: ברוך הפך לבֶּנֶדיקְטוּס (ואחר-כך לבֶּנְדֶט ובֶּניש), צדוק נקרא יוּסטוּס, חיים נקרא ויטָלֶה, נתן ונתניהו הפכו לדוֹנאטוּס (ומכאן שם המשפחה דונאט). מלאכי נקרא אנגֶליק (יהודי בעל שם זה היה רופא בחצר מלך ולאדיסלב השני, ובשנת 1489 הורשה, כיוצא מן הכלל, לרכוש בית בקרבת הטירה). בדומה לרוסים התחבב על היהודים שם המלך המקדוני אלכסנדר (לפי האגדה מפני שבעת מסעות מלחמותיו חס על ירושלים), שהתייהד לסֶנְדֶר. בארמית נקרא אורי שרגא ואחר-כך פַייבּוּש, לפי פוֹיבּוֹס, אחד משמותיו של אל השמש היווני אפולון. היו שזכו לאור כפול בשמות שרגא-פייבוש, ומן הרב אורי שרגא פייבוש, בן אליעזר חלפן (1640–1707) מפראג, קָרַן אור משולש.

היהודים שהובלו אחרי חורבן הבית השני לרומא התיישבו באזור הריין עוד לפני השבטים הגרמאנים, ומשם נדדו מזרחה לצ'כיה, מורביה, שלזיה ופולין, ועמם שפתם, גרמנית של ימי הביניים עם מרכיבים עבריים, שכונתה יידיש (ובארצות הכתר הצ'כי פֶּמיש-טייטש וטייטש-מֶריש). לעלייה לתורה נקרא יהודי בַשם שהוכנס בו לבריתו של אברהם אבינו, אך בחיי היומיום השמות התבייתו: מנחם הפך למֶנְדֶל; אליעזר ללָזָר; ברוך לזֶליג; משה נקרא מוֹיזֶס, מַייזֶס, מָאוּשֶה; יעקב היה ליֵקְל, יֵקֶף; שלמה נקרא שלוֹימֶה וזלמן; יצחק היה לאיזק ואיציק; שמואל לשְמיל ושְמֶלקֶה.

על-פי ברכת יעקב לשנים-עשר בניו ושני נכדיו, יהודה, שאביו השווה אותו לגור אריה, הפך בגולה ללַיווא, לֶבְּל; בנימין, שלדברי אביו זאב יטרוף, נקרא ווֹלף; את נפתלי השווה לאיילה שלוחה, אך משום שהיא נקבה, הפך לאייל, כלומר הֶרְש, הֶרְצְל, הירְש בגרמנית, ויֶלינֶק בצ'כית; יששכר חמור גָרֶם, אבל צאצאיו העדיפו את הדוב, בעל-חיים חזק יותר ונחות פחות מחמור, והם נקראו בֶּר ובֶּרְל; לאשר הבטיח יעקב מעדני מלך, וכיוון שכבשׂׂ שָׁמֵן היה סמל כל טוב נקרא אשר לֶמֶל; לאפרים ניבא כי "זרעו יהיה מלוא הגויים" - ומה מתרבה מהר יותר מדגים? לכן נקרא בגולה פישֶל ולעיתים בשם כפול, אפרים-פישל.

לא רק היהודים עצמם התאימו את שמותיהם לצורכי היומיום, אלא גם סביבתם: מנחם היה למוּנְק, חנוך היה להוֹשֶק, גרשום, מייסד שבט המדפיסים הנודע בפראג, נרשם במסמכים רשמיים כהֶרמן או הֶרְזְ'מָן אימְפְּרָסוֹר.

היהודים הבינו מהר מאוד את משמעות המצאתו המהפכנית של גוטנברג, וכבר בסוף המאה ה-15 הדפיסו בחצי-האי האיבֶּרי ובאיטליה ספרים עבריים. גרשום בן שלמה הכהן, ממוצא איטלקי, ייסד בפראג את בית-הדפוס העברי הראשון במרכז אירופה, ובשנת 1514 הוציא לאור, עם שלושה שותפים, את סדר זמירות וברכת המזון, מאויר בחיתוכי עץ. בית הדפוס שגשג מפני שבשנת 1521 קנתה היהודייה קְוֶייטְנָה (תרגום של פִּרְחִיָה), אשתו של הרז'מן המדפיס, לעצמה וליורשיה בית בין בתיהם של דויד מינוֹש ולזר הוּדֶץ בעיר היהודית של פראג. הדפסת ספרים נחשבה באותם ימים לאמנות ולא למלאכה, ולכן לא חלו עליה ההגבלות החמורות שהטילו האגודות הצ'כיות על בעלי-מלאכה יהודים, ובעיקר משום שהיה מדובר בספרים עבריים.

בשנת 1527 העניק המלך פרדיננד ה-1 להרז'מן היהודי מפראג - על סמך המלצות ידידים ובקשתו הנמרצת של הרז'מן - את הזכות הבלעדית להדפיס לפרנסתו בפראג ספרים ביהודית ובעברית. אף שהשם הרז'מן אימפרסור מופיע ברשימת העשירים והמיוחסים שהמלך העניק להם רשות להאריך את שהותם בפראג כאשר שאר היהודים גורשו, מת גרשום בשנת 1544 בגלות. לאחר שהותר למגורשים לחזור חידש פרדיננד ה-1 כעבור שנה את הפריווילגיה למשה, בנו של הרז'מן היהודי מפראג, ובשנת 1598 העניק הקיסר רודולף ה-2 לשלמה וליצחק, בני משה המנוח, את זכותם הבלעדית של אבותיהם. שבט המדפיסים ממשפחת גרשום המשיך להתקיים עד למאה ה-18.

שני ספרי המס המכוּנה Pardonsteuer של העיר היהודית בפראג מהשנים 1685 עד 1687, המכילים יותר מ-1950 שמות, מוכיחים שמתן השמות העבריים, על גרסאותיהם השונות, לא השתנה מאות בשנים: השם המקובל ביותר היה משה (154), אחר-כך לֵייבּ (144), יוּדה וידְל (109), יעקב, יוֹקְל ויֵקְל (104), יצחק ואייזיק (100), הירש (115), דויד (71), אברהם (65), ווֹלף (62) ומאיר (62). והוא הדין ברשימת 962 שמות היהודים שרכושם חרב בעת השריפה הגדולה בגטו של פראג בשנת 1754, שכילתה 192 בתים. שמות כל הגברים תנ"כיים או נגזרים מהם: 68 איש נשאו את השם לבל, 65 מוֹיז'יש, 63 הרש והרצל, 49 אברהם, 41 איזק, 31 וולף.

להבדיל מהורי ימינו בישראל, באותם ימים לא חיפשו היהודים מקוריות בשמות הפרטיים, להפך: במשפחות רבות הייתה מסורת לשמור על אותם שמות: היו משפחות שבהן חזרו במשך ארבעה-עשר דורות - כשלוש מאות שנה - רק חמישה שמות פרטיים, מועברים מסב לנכד. השם הפרטי, בתוספת שם האב, הספיק לקבוע את זהותו של יהודי. ברשימת משלמי המיסים של יהודי פראג משנת 1540 נרשם: פייבל בן יוסף הקטן, יוסף בן יודה, יאקוב בן סמואל, אזראל בן סלומון. זלמן היהודי, בן יודה, קנה לעצמו, לבריידל רעייתו ולצאצאיהם חלק תחתון של בית (1528); דוד בן יוסף קנה בשנת 1534 מחצית בית; סמואל בן אנוך היהודי קנה בביתה של בֶּלְקָה סַקְס היהודייה מרתף עם חצר (1571).

בכל המסמכים הרשמיים נוספה לשם הפרטי באופן אוטומטי המילה "יהודי" - ז'יד, יוּדֶאוּס או יוּד. יאקוב ז'יד ושָלוֹמוֹאוּן ז'יד, סמואל ז'יד ויוסף ז'יד כלולים ברשימת המלווים היהודים משנת 1497. עד לשנת 1848 נכתב במען מכתבים המיועדים ליהודים, למשל, שטיינר ז'יד או לוי הֶלֶר ז'יד. אלכסנדר גוּנדֶלפינגֶר כתב בשנת 1900 בכרוניקה של הקהילה היהודית ליבּוֹחוֹביצֶה כי אחד מאבותיו, יעקוב גונדלפינגר, צאצא למשפחת רבנים, שמוצאו מהעיר גוּנדֶלפינגֶן שבדרום גרמניה, הראשון שהוכר רשמית על-ידי השלטונות כמוהל מוסמך, הגיש אחרי קבלת מכתבים רשמיים המיועדים לגונדלפינגר יוד תלונה לערכאה גבוהה יותר, בנימוק שלאיש בעל תואר מגיעה לפחות הפנייה "אדון". אחרי דיונים ממושכים למדי נענתה בקשתו.

כדי להבדיל בין בעלי השמות המסורתיים החוזרים על עצמם, נוסף להם לעיתים כינוי לפי פגמיהם וחולשותיהם: יודל החירש, זלמן פעור העיניים, דויד החיגר, פנקס בעל הפה הגדול, אברהם האילם, מוזס הצולע, פייטֶל הרגזן, איזק חסר השיניים, אנוך בעל הפה העקום, שמעון המשוגע, אברהם הפוזל, יעקב השמן, סמואל הזקן - וגם סלומון אֶבְּשְטַיין המכוּנה "המפליץ" ודוד מויזס המכוּנה "המחרבן". למרבה המזל לא עברו כינויים אלה מאב לבן ולא נחשבו לשמות משפחה. רק תכונות נעלות כמו יפה (schoen), חינני (huebsch), עליז (lustig), שמח (froehlich ), ישר (redlich), הגון (ehrlich) ונאמן (treulich) נהיו במרוצת הדורות לרכוש משפחתי.

אֶגוֹן רֶדליך, גוֹנְדָה בפי חבריו וחניכיו, נולד ב-18 באוקטובר 1916 בעיר אוֹלוֹמוֹאוּץ, שבה הייתה לאביו חנות ממתקים קטנה, והמשפחה שמנתה חמש נפשות חייתה בתנאים צנועים למדי. גונדה היה נמוך קומה וממושקף, אינטליגנטי ושקוע בלימודים; הוא היה חבר תנועת הנוער 'מכבי הצעיר' ונבחר להנהגתה. יעקב אדלשטיין, זקן היהודים הראשון של גטו טֶרֶזין, בחר בו לתפקיד מנהל המחלקה לטיפול בנוער בגטו. ביומנו, שנטמן בעליית גג ונמצא רק בשנת 1967, כתוב רובו בעברית, ורק בשבת בצ'כית, מתאר גונדה את מאמציו להקל לפחות במשהו את חיי הילדים ובני הנוער ולחנכם למען עתיד טוב יותר.

ביומנו התוודה גונדה על חששותיו כיצד ישפוט אותו העתיד ועל אושרו על הולדת בנו דן בגטו במארס 1944. ימים מעטים אחרי יום הולדתו ה-28, ב-19 באוקטובר 1944, נכללו לפי הוראת מפקדת האס-אס גונדה, אשתו גרטי ודן הקטן בטרנספורט לאושוויץ, ושם הסתיימו חיי שלושתם. זמן קצר לפני הטרנספורט קנו גונדה וגרטי עגלת ילדים לדן בעד קילו סוכר וקילו מרגרינה, הון עתק בגטו. העגלה נותרה מיותמת ברציף הרכבת בטרזין.

דרך אחרת להבדיל בין בעלי השמות השכיחים, כמו אברהם או יוסף, הייתה ציון מקום המוצא, כנהוג ברישום המלווים היהודים בספרי העיר העתיקה של פראג מהשנים 1497–1498: ז'למן מקוֹלין, הוֹשֶק יהודי מפראג, יאקוב יהודי מפּיסֶק, היהודי שמעון מחוֹמוּטוֹב. ציון מקום המגורים הקודם - כמו דויד פיסצקי או דויד לאונסקי - היה זמני. לעיתים קרובות הוא השתנה בעקבות גירושים חוזרים מעיר זו או אחרת ונדודים בחיפוש אחר קיום מעט בטוח יותר, ובמאות ה-15 וה-16 עדיין לא עבר מאב לבן. רק במשפחות מעטות, לרוב מכובדות ובעלות אמצעים, הפך מקום המגורים הקודם לשם המשפחה, כפי שקרה לבני משפחת הורוביץ, במקורם פליטי ספרד, שהתיישבו תחילה בכפר צ'כי בשם הוֹרְז'וֹביצֶה לפני שעברו לפראג.