חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

כל הדמויות וכל האירועים המתוארים בספר הם פרי דמיונו של המחבר, וכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בלבד.


שלג באלבניה

איש לא ידע מה מתרחש באלבניה. הארץ היתה מכוסה שלג, ולא נראו בה סימני חיים. אחרי חודשים רבים של מהומה, שהיתה כה סבוכה עד שהמשקיפים התקשו למצוא לה הגדרה, ולא ידעו אם לכנותה מלחמת אזרחים, התקוממות עממית בלתי-מאורגנת או מלחמת כנופיות, ירדו על המדינה המסוכסכת חורף קשה ודממה משונה.

בים האדריאטי שטה ספינת הביון האמריקאית 'אמֶריגוֹ וֶספּוּצ'י', שנשלחה לאזור כדי לנסות להבין למה ארץ שלמה שותקת. לאלבניה לא נודעה אומנם חשיבות אסטרטגית רבה, ולא נמצאו בה אינטרסים אמריקאיים כלשהם, אבל היעלמותה של מדינה מעל מסכיה של קהיליית המודיעין האמריקאית היתה אירוע חסר-תקדים. הקלסרים העבים שפירטו בדקדקנות את נוהלי עיבוד החומר המודיעיני לא הכירו אפשרות כזאת. אחד מאנשי המועצה לביטחון לאומי בוושינגטון מצא הנחיה כללית מעורפלת באחד מפרקי המבוא לנהלים, שלשונה היתה: "אם המידע המצוי בנוגע למושא המעקב אינו מספק את הצרכים של גורמי הניתוח, יש ליזום פעולה להפקה של מידע בר-ניתוח. במקרה כזה תוגדר משימת מודיעין על-פי העניין." ההנחיה יושמה כדי לטפל במצב האלבני, ונוכחותה של ה'אמריגו וספוצ'י' בים האדריאטי היתה התוצאה.

רשמית היתה הספינה האפורה רשומה כספינת-דיג. מעט המלחים שהתהלכו על הסיפון הקפידו לחבוש כובעי-צמר וסוודרים עבים. בכל מקום נראו רשתות ירקרקות שנפרשו בלילה לאורם של פנסי-דיג. אך בין התרנים שדמו לקלשונים אפורים היו פרושות רשתות מסוג אחר לגמרי. מספר רב של צלחות ואנטנות קטנות נימר את כל שטחה הגלוי של הספינה. למען האמת, לא היה מי שיוטרד בגינה של מסיכת ההסוואה השקופה של ספינת הביון. הים האדריאטי היה ריק ממתחרים. הרוסים קפאו להם בחורף משלהם, האיטלקים שמחו על שזרם הפליטים מאלבניה מידלדל, ויתר שבטי הבלקנים היו עסוקים במלחמותיהם המקומיות.

שבועיים תמימים ישבה ה'אמריגו וספוצ'י' מול החוף האלבני ולא העלתה דבר. פעם או פעמיים החליט הקברניט לסייר לאורך הנוף הסלעי, אך אנשיו נותרו מחוסרי עבודה. כל שהיה באפשרותו לדווח לאחראים בוושינגטון הוא שמערכות הספינה תקינות, אך שום אותות אלקטרומגנטיים לא נקלטים בהן. בבטן האונייה התנהלו החיים במסלול שיגרתי. אנשי המודיעין ישבו במחלקותיהם, איש-איש על-פי התמחותו. כאשר התקבלה הידיעה על מבצע Snow Peel לבירור המצב באלבניה, אנשי המחלקה האלבנית הקטנה ניפחו את חזותיהם בגאווה. הם מיהרו לספר לכולם שסוף-סוף ניתנת להם הזדמנות להוכיח את יכולתם. הם יקלטו תשדורות רדיו, תעבורת פקסימיליות ואותות לווייניים, יאזינו לטלפונים, יפצחו צפנים וירכיבו תמונה מקיפה של המתרחש מתחת לשלג. אך שבועיים של המתנה עקרה החזירו אותם לאפרוריותם הטבעית, והם שבו להיות מושא לבדיחותיהם של אנשי המחלקות היותר חשובות, שהתמחו בענייני אירופה, ארצות ערב ותורכיה.

בינתיים, ההנחיה הבירוקרטית שהורתה "ליזום פעולה להפקה של מידע" המשיכה לזרום בעורקיה של קהיליית המודיעין האמריקאית. וכמין סם כללי שאין הרופאים יודעים כיצד הוא עשוי להשפיע, אך הם בטוחים שייטיב עם החולה, עשו המילים את שלהן. אחד האיברים התעורר להגיב, ומפקד ספינת הביון קיבל מברק שביקש ממנו לעמוד הכן לקראת מבצע על החוף האלבני. בוושינגטון החליטו שיש סיכוי להפיק מידע על-ידי התקנת מכשירי האזנה וצילום באתרים שונים באלבניה, ולביצוע המשימה הורו לשלוח צוותי-קומנדו המוצבים על נושאת-המטוסים 'ווּדרוֹ וילסוֹן', ששייטה באותה שעה צפונית למאלטה.

במעמקי ה'וֶספּוּצ'י' זכו אנשיה ליומיים של הפוגה רשמית, עד שאנשי הקומנדו יתקינו ויפעילו את מכשירי המעקב. באולם הקולנוע של הספינה עמדו להקרין בערב סרט פעולה כלשהו, ובינתיים נהנו חדרי- הכושר מביקוש ער.

באחת המקלחות התכונן מנתח-מודיעין בעל עיניים נוגות לנצל את ההזדמנות ולהתענג על כמה דקות מתחת לזרם המים החמים. הוא הביט בעצמו במראה, ועקב באצבעות מודאגות אחרי קו שערו השחור, שהתעקש לסגת חד-צדדית ובהתמדה. הוא אמר לעצמו שעוד מעט יהיה בן ארבעים, שגם המאה והאלף מגיעים לסיומם, והוא כבר יודע שהשנים עד לפרישתו מן הצי יהיו דומות לכל אלה שחלפו. "עיניים אינטליגנטיות, מצח אקספרסיבי וגבות המעידות על אישיות מרשימה," כך תיאר את עצמו במודעת שידוכין בעיתון 'בית הלל' בקולג'. אך מאז חלפו כמעט עשרים שנה. הרהוריו נקטעו כאשר התפרצו למקום מספר חיילים מנופחי-שרירים וקולניים.

"הלו רוּסוֹ!" קרא לעברו אחד מהם, אלחוטן לענייני סיציליה שגדל בברוקלין. "למה לא רואים אותך אף פעם בחדר-הכושר?"
"כן," הוסיף חברו במבטא דרומי מלגלג, "תבוא, יש להם שם מראה עוד יותר גדולה." הוא התקרב אל רוסו שמותניו היו עטופים במגבת, וממרחק מאיים ניפח את זרועו מול פניו. "תסתכל איך היא מפשׂקת רגליים," אמר, זיעה מזדחלת מרקותיו. על עורו החלק להפליא פעמה כתובת קעקע: בחורה עם שיער אדמוני שופע, שברכיה הכפופות נפרשו מעט לצדדים עם תנועת השריר.
רוסו אמר ברפיון: "אני מעדיף להיות בחדר שלי, או במחלקה."
השניים התחילו להתפשט, וכמוהם עשה גם החייל הצעיר וקצוץ השיער שהגיע איתם ועדיין לא אמר מילה.
"בוא נתקלח, אנחנו לא רוצים לאחר לסרט," אמר האיטלקי, ורמז במבטו לשני חבריו.
"רגע, רגע," אמר בעל הקעקוע. "מה יש לך בחדר שיותר טוב מחדר-כושר?"
"שום דבר," אמר רוסו שנרתע לנוכח הזרוע המגודלת שהמשיכה לפמפם וכמעט נגעה באפו. ריח עז של זיעה עלה ממנה. "שום דבר, רק ספרים."
"לא הזמנת לך שום צעצוע קטן? רק ספרים יש בארגזים שאתה מקבל?"
"עזוב אותו, קווין," אמר קצוץ השיער. "הוא בן-אדם מבוגר. אל תציק לו."
"אתה אל תגיד לי למי להציק ולמי לא להציק." קווין עשה שני צעדים לאחור. המים במקלחת של הצעיר כבר זרמו, והוא שאל בקול רם איזה סרט מקרינים הערב.
"משהו עם קלינט איסטווּד," ענה רוסו, שמח להחליף נושא.
"גם עליו למדת מהספרים שלך?" קווין לא הרפה. "מראים בחורות, ציצים, משהו?"
"אני לא יודע."
"באמת, למה שתדע."
"בואו נתקלח, שלא נאחר," אמר האיטלקי.
"כן," ענה לו קווין ושלח מבט של בוז אל רוסו. "הוא ממילא לא יוריד את המגבת עד שלא נצא מכאן... עדיף שנתקלח לפניו, אחרת הוא עוד יסתום פה הכל עם השערות שנושרות לו..."
השלושה נבלעו מתחת לקילוחי המים, וסֵת רוסו שב והביט בבבואתו שסקרה בעצב את כתפיו השעירות. הוא ראה בדמיונו את אולם הקולנוע בעת הקרנת הסרט, ושמע את השריקות לעבר הדמויות הנשיות בדרישה שיתפשטו ואת הקריאות המבקשות מן המקרין העלום לעצור כדי שניתן יהיה "לבדוק את הסחורה". רוסו החליט לבלות את הערב בחדרו, בחברת מנה חדשה של ספרי היסטוריה ויהדות שהגיעו אליו במשלוח מיוחד.

על-פי הגדרת תפקידו, היה סת רוסו הממונה על המחלקה הישראלית ב'אמריגו וספוצ'י'. למעשה הוא היה המחלקה כולה. הספינה לא התמחתה בנושא הישראלי, וכיסתה בדרך כלל את החלקים האחרים של הים התיכון. אך ההנחיות של הצי דרשו שיחידת מודיעין זירתית תכלול מחלקות שיהיה בכוחן לטפל בכל חלקי הזירה, ולכן מונה רוסו להיות המחלקה, שבמסמכים הרשמיים אפילו לא כונתה "ישראלית" אלא "עברית". באורח מסורתי הופקד המעקב המודיעיני אחרי ישראל בידי לא-יהודים, ולכן העדיפו לכנות את המחלקה במונח נקי מהֶקשרים בעייתיים. רוסו ידע שלא צפוי שינוי במצבו. פה ושם נדרש לטפל בידיעות על מעשיהם של ישראלים בודדים ברחבי הים התיכון. מזימה של כמה מיוצאי מערכת הביטחון הישראלית שהחליטו להונות בתי-קזינו בריביירה הצרפתית ולחבור לאנשי המאפיה האוקראינית, וניסיון של חוליית שכירי-חרב ישראלים לחטוף יורשת יוונייה מהיאכטה שלה מול כרתים, היו הפרשיות היחידות שטרדו את רוסו מספריו. הידע המוגבל שלו בעברית ישראלית מדוברת הספיק כדי לתרגם את השיחות העילגות שזרמו אליו, מה גם שהמזימות הקטנות הללו השאירו אחריהן שובל בוהק של כספים שהועברו בין בנקים מעוררי חשד, וכללו שותפים לא-ישראלים שטופלו על-ידי מחלקות אחרות. רוסו היה היהודי היחיד על סיפון ספינת הביון. כבר בראשית דרכו במודיעין של הצי גילו מפקדיו שאין לו "צרכים דתיים" מיוחדים. בפסח היתה מגיעה אליו חבילת מצות מרבנות הצי, ובחנוכה חפיסת נרות. כל מגעיו עם העולם החיצון הסתכמו בקבלת המשלוחים מן הרב וולף כצמן שהיה מוצב על ה'וודרו וילסון', ובהזמנת ספרים שעסקו בדת היהודית ובהתפתחותה לאורך הדורות. מחלקת הריגול הנגדי הקפידה לקרוא את כל ההתכתבות האלקטרונית שלו, ומעולם לא מצאה בה דבר ששימש לה עילה להתעמקות. סת רוסו עצמו נמנע באדיקות מלעורר עניין. הוא היה ותיק דיו בצי להכיר את כל הכללים והנהלים, וזיהה היטב את המקומות שבהם המערכת נהגה בו על-פי התיכנות הפנימי שלה - כמו בעניין המצות, והפטוֹר מעבודה בחגים היהודיים החשובים. לכן היה לו קל להימנע ממגע מיותר עם מפקדיו, והוא הפך הימנעות זו לכלל. מאז ומתמיד, מימיו בקורס הראשון בצי וביתר שאת בשנים האחרונות, חש רוסו בעוינות הכבושה שקרנה ממפקדיו. הוא למד להכיר את טיפוס המפקד, שהשתנה אך מעט עם השנים. קידומם של שחורים, היספאנים ובני מיעוטים אחרים לא שינה הרבה. המפקדים הבכירים היו בהירי עור, בהירי שיער ובהירי עיניים, ובאו כולם מסביבה חברתית דומה. מועדוני הגולף שלהם ידעו לדחות יהודים בשיטה ששוכללה עד ששום טיעון לא איים עליה. הטיפוסים הללו היו קשורים זה לזה ברשת צפופה של היכרויות, שפה משותפת, סגנון ומושגים שהקיפו כל תחום. הם ידעו לאילו בתי-ספר ראוי לשלוח את הדור הבא, מה בדיוק מותר לומר בנוכחות אשתו של חבר למעגל, ומהן תוכניות הפרישה שנהוג לטוות יחד על כוסית של ויסקי מן הסוג הנכון. מתוקף מקומו בהיררכיה, היה רוסו היהודי לא יותר מצופה אילם בכת המפקדים הבכירים. אך תצפיותיו המפורטות עוררו בו דריכות רבה בכל פעם שהיה עליו להיפגש עם אחד מהם.

לוטננט-קולונל צ'רלס (צ'אק) פרנקן היה מפקד אופייני. פעם בשישה חודשים נאלץ רוסו להיפגש איתו לראיון תקופתי. האירוע היה ריק מעיקרו, שכן מצבו המיוחד של האחראי על המחלקה העברית, הבטלה כמעט לגמרי מעבודה, היה ידוע היטב לשניהם. אך באין נושאים של ממש לשיחה, היו בולטות בפגישות הללו הנימות הדקות, התת-קרקעיות. בכל ראיון היה על רוסו להשיב לשאלת החובה בדבר שביעות רצונו משירותי הדת, ובתוך כך היה חש כיצד קולו של פרנקן נעשה עצל וסרבני, כאילו הוא מתלונן על שנגזר עליו לעסוק בעניין כה דוחה. מפרנקן קרנה התחושה ששיחה עם רוסו היהודי דומה יותר לעיסוק במערכת העיכול מאשר למפגש של בני-אדם מהוגנים, באי כנסייה ממֵיין או ניו-הַמְפְּשֶר. פעם אחר פעם נוכח רוסו לדעת שמפקדו מדבר אליו באיטיות מסוימת ונמנע מכל ביטוי בלתי-רשמי, והדבר גרם לו לחוש שפרנקן רואה בו יצור שונה, מסתורי ודוחה, שאולי אף אינו בן-בית בשפה האנגלית. אחת לחצי שנה היה על רוסו לבדוק מראש את מועדי החגים היהודיים, כדי להיות מוכן להשיב לשאלת מפקדו: "אז מה הם הימים שבהם אתה... הממ... לא אמור לעבוד?" ההפסקה באמצע המשפט חזרה בכל שיחה. לוח-השנה הרשמי של הצי, ובו חגי כל הדתות, היה מצוי כמובן בידי מפקד הספינה, אך רוסו נאלץ לשלוף את הפתק שהכין מראש ולקרוא בפני פרנקן את התאריכים הרשומים בו, מישיר את מבטו אל העיניים הקרירות. ההמשך גם הוא היה קבוע: "אם כן, החגים שלכם שוב זזו..." פרנקן לא ציפה לתשובה. רוסו ידע זאת, אך בכל פעם שהמשפט נחת בתודעתו, שבה ועלתה בו אותה מחשבה פרועה: הוא דימיין שמפקדו מתפלל ליום שבו ינועו החגים היהודיים עד לקצה לוח-השנה, יפלו ממנו וייעלמו לנצח, כמו בימים שהעולם היה שטוח והספינות שהגיעו לקצה הצלחת צללו אל העיסה הקדומה, השורצת מפלצות. סת רוסו היה חולף על פני המשוכות הקבועות הללו ושב לענייניו. פרנקן מעולם לא נתן לו סיבה רשמית להתלונן, ורוסו מעולם לא הגיב על ההטרדות הקטנות הללו.

בקרב אנשי ה'אמריגו וספוצ'י' היה רוסו מבודד כמעט לחלוטין. הוא לא היה שותף להוללות כאשר הספינה עגנה בנמלים, וגם בהפלגות לא הרבה להתרועע עם עמיתיו. את חיצי הלעג שנורו לעברו מדי פעם ספג בשקט, מה גם שמעולם לא נהגו כלפיו באלימות ממש. אפילו בימיו בקולג', שם היתה סביבו חבורה של סטודנטים יהודים, היה רוסו עוף מוזר השומר מרחק מזולתו. הוא היה רגיל לתערובת החמצמצה של עקיצות ונסיונות חדירה בוטים, שמאחוריהם לא היה רצון של ממש להכיר את היצור הבלתי-חברותי המבלה את רוב זמנו בכיווץ גביניו השחורים מעל לספרים מוזרים. מייד לאחר שסיים את הלימודים, נענה רוסו למודעה בעיתון הבוגרים והצטרף למודיעין של הצי. תיק השירות שלו הגדיר אותו כ"יעיל, בעל כישורים חברתיים נמוכים, ממושמע באופן פסיבי", וגליון ההתנהגות שלו היה ללא רבב. בין אנשי המקצוע נודע רוסו כמומחה גדול בכל הנוגע לציוד המגוון שהיה על הספינה. מכיוון שהיה האיש היחיד במחלקתו, היה עליו לדעת להפעיל כל מכשיר, והוא חלק את הידע שלו עם כל מי שפנה אליו בשאלה או בבקשה לתקן פריט כלשהו. רבים בספינה העדיפו לבוא אל רוסו הסבלני והשקט, ולעקוף בדרך זו נהלי אפסנאות, דיווח על תקלות וטופסי בקשה לציוד חלופי. הם עמדו לידו כאשר היה שוקע במכשיר שהביאו, עוקבים אחרי אצבעותיו העמלניות שכמו קיבלו חיים משלהן בצאתן לתור במחוזות הרכיבים הזעירים. רוסו לא היה מביט באדם שהביא לו את המכשיר. הוא ידע שמתבוננים בו בתערובת של הערכה ואיבה, שאין מבינים כיצד הוא מצליח במלאכתו ומוצא את דרכו ביער האלקטרוני. הוא היה מסיים את שלו, וזוכה לתודה קצרה ותו לא. בעל המכשיר היה נוטל אותו לידיו, שמח שתוקן, אך בה בעת גם חושד בסתר ליבו ביהודי המוזר בעל הידע הרב, שאין לדעת עד היכן הוא משתרע.

חברים של ממש לא היו לו. אך בתקופה מסוימת הוא נהג לחלוק את שולחנו בחדר-האוכל עם אנשי מחלקת אלבניה ועמיתיהם ממחלקת מאלטה. האפרוריות שאיפיינה את כולם קיבצה אותם יחד. בלי פעילות גועשת, בלי שום הילה של חשיבות, הם מצאו את עצמם במין ברית של דחויים. רוסו היה הוותיק ביותר. לעיתים היתה החבורה יורדת יחד באחד הנמלים ומבלה שעה או שעתיים באתרי התיירות המקומיים, בשיטוט הזוי בסימטאות העיר העתיקה או בחדריו של מוזיאון, שאחריו היה רוסו שב לספינה או פורש לענייניו, מותיר לאחרים די זמן להסתנן בלי אומר לבר מקומי או להיעלם מעבר לפרגוד באחת הסימטאות. כולם חלקו נידחוּת וזרוּת. רוסו, האלבנים והמאלטזים לא זכו מעולם שה'אמריגו וספוצ'י' תעגון בארצותיהם. הספינה התרחקה מישראל בגלל התסבוכת המודיעינית שהיתה ידועה לכל, באלבניה היא לא עגנה בגלל עליבותה והתפוררותה, ומאלטה נחשבה מסוכנת מדי עבור אנשי מודיעין אמריקאיים גלויים. ליצני הספינה הדביקו לחבורה העגומה את הכינוי MIA, ראשי-תיבות של המדינות שבהן התמחו חבריה. האותיות קיפלו בתוכן גם את המונח הצבאי Missing In Action ויותר מרמז לכך שחברי האגודה-מכורח לא נטלו חלק ב"אקשן" שכל מלח וחייל המכבד את עצמו אמור למצוא בנמלים מזדמנים. לאחר זמן-מה, כשעלתה קרנה של מאלטה בעקבות סבך של מזימות לוביות ואיטלקיות שמשכו אליהן גם סוכנים בריטים, אמריקאים ורוסים, חשו המאלטזים שלא נאה להם להיראות בחברת אנשי- השוליים השתקנים, והצטרפו בשעת הארוחות לשולחן הצפון-אפריקאי העליז. כאשר הספינה עגנה סוף-סוף בוואלטה הצטמצמה החבורה סופית לשני איברים. שמה של החבורה עודכן מייד ל-AI, ועד מהרה נמצא לשם גם פירוש הולם: Artificial Intelligence. רוסו לא הגיב גם לקינטורים המתחכמים הללו. השם דבק בחבורה עד החוף המושלג של אלבניה, וכאשר רוסו מצא אותו רשום על אחד מקירות חדר המקלחות, הוא אמר לעצמו שאם יימצא משהו באלבניה, ייאלצו לכנות אותו פשוט I, קיצור של Intelligence. וכך יזכה באופן רשמי בכתר חוכמת המודיעין.

אך החוף המושלג של אלבניה לא גילה דבר. האלבנים העגומים שעל ספינת הביון האמריקאית לא יצאו נשכרים מן הקירבה למולדת אבותיהם. למרות כל האמצעים שהופעלו מן הספינה, לא עלה מן הארץ הדוממת שום סימן לפעילות. גם אמצעי העיקוב והניטור שהשתילו אנשי הקומנדו לא הניבו פרי. ה'אמריגו וספוצ'י' התערסלה קלות מול החוף המסולע והסרבן. שלל הצלחות והאנטנות פעלו בלי הפסקה, אך ציוד ההקלטה והמחשבים שתפקידם לרשום נתונים גולמיים נותרו דמומים. היחידים שעבדו ברציפות היו הטכנאים למיניהם, שנדרשו שוב ושוב לוודא שכל המערכות פועלות כשורה, שאין כל תקלה, שלא נוצר פער בכיסוי המודיעיני כתוצאה מכשל שלא אותר. לקציני המודיעין המנוסים, אלבניה נראתה כחור שחור שאינו פולט דבר, אך בניגוד לחורים הפעורים בחלל החיצון, הארץ הקטנה בירכתיה של אירופה לא עוררה עניין בלב איש.

הלילות היו קרים, וגם הימים לא הציעו אלא ים אפור ועכור, שנבדל מן השמים רק ברמזים קטנים לקצף. הפיקוד של ה'אמריגו וספוצ'י' קיבל עליו את הימים האלה כהפוגה בין משימות של ממש. בסיס המודיעין הצף זמזם כולו בחריצות אלקטרונית, אך לא היתה ולוּ מערכת אחת שהעידה כי באלבניה מתרחש משהו. הימים השלווים הללו היו טובים במיוחד לסת רוסו. הקור והיעדר העבודה עודדו אותו לבלות את הזמן בחדרו, בחברת ספריו הרבים. הוא ידע היטב איזו אווירה מתהווה בספינה כאשר אנשיה מתבטלים ושום נמל לא נראה באופק. ימים ריקים כמו אלה שעברו על כולם מול אלבניה היו מירשם בטוח למנה מוגברת של גסות גברית ובדיחות תפלות, ודרכו היחידה של רוסו לחמוק מכל זה היתה להסתגר בעולמו. וכך, אגב שעות ארוכות של קריאת חומרים חדשים ורפרוף בדברים מוכרים, החליט רוסו לבדוק אם אלבניה מופיעה באחד מספריו. הוא היה מודע לתסמונת "הבעיה היהודית", אותה מחלה ישנה של בני עמו הכופה עליהם לקשור כל עניין לעצמם. היו ימים שגם הוא לקה בה, והתלהבות היתה ממלאת אותו כל אימת שספינתו התקרבה למקום שלא היה בו קודם לכן. אז היה ממהר לפשפש בספרים שהיו לו, ומנסה לדלות מהם כל פרט אפשרי על יהודי המקום ותולדותיהם. כאשר החל את חייו בצי, הגילוי שאין הוא יכול למצוא מקום שאין לו הֶקשר יהודי, ולוּ דחוק ונידח, היה ממלא אותו שימחה. אך בחלוף השנים, כאשר העמיק את ידיעותיו בהיסטוריה היהודית, נראתה לו "הבעיה היהודית" כסממן ארכאי וצפוד של יהודים שלא הצליחו לצאת מן הגטו המחשבתי. מזה זמן החשיב רוסו את עצמו חובב רציני בתולדות היהודים, וממילא ההפלגות הארוכות כבר לא זימנו לו כמעט מקומות חדשים. ובכל זאת, עכשיו, בהיותו כה סמוך לאלבניה, נמשך רוסו בסקרנות שנמהלה בבדיחות הדעת לבדוק אם גם ביחס אליה תקף העיקרון העממי העתיק הקובע שאין מקום שאין בו יהודי.

הוא לא נזקק לזמן רב כדי לגלות שהוא עוגן מול אתר שיש בו חשיבות של ממש. הספרים סיפרו לו שאלבניה היא כנראה המקום שבו נקבר ברבע האחרון של המאה הי"ז משיח השקר שבתי צבי. מכאן קצרה היתה דרכו לקריאה מעמיקה והולכת בעניינה של התנועה השבתאית. הוא הגיע גם לספרי המבוא לקבלה, ושקע עד מהרה בעולם מרתק של מסתורין ודראמה, גאולה מובטחת ואכזבה מרה, שבו המשיח מתגלה כדי לשוב ולהיעלם. לקריאתו התלווה אד משכר של ציפייה מהולה בספק, קולם של אלה שהאמינו שהגאולה הגיעה ולא הכזיבה, שהמשיח חי ואף מצוי בקרב אלה ששמרו לו אמונים, מחכה לרגע שבו יוכל להתגלות לכלל האנושות. עולם חדש-ישן שלח אליו זרועות של אימה ופיתוי שליפפו אותו כנחש קדמוני שעלה מתהומות, ורוסו התמסר לו בכל נפשו ומאודו בימים ולילות ארוכים של קריאה קדחתנית.

הוא אמר בליבו שדווקא על החוף שמולו, בחוף שנראה לו עד לא מזמן כה דל ומשמים, הגיעה תקופת האימה והזוהר ההיא אל קיצה. האם ייתכן שקברו של שבתי צבי שוכן לא הרחק מהחוף הזה, מכוסה שלג ודומם מאי-פעם? האם ייתכן שמצבתו של משיח שזהר בשמי העולם מסתתרת כמטחווי קשת מחדרו, משולחן העבודה שלו, מן הכתובים המדברים עליו? אלבניה שמתגלה לו כל אימת שהוא מביט מן הסיפון, האם טמון בה סוד הממתין לו, דווקא לו? הוא פשפש בספרים ובמאמרים כאחוז קדחת, קורא במהירות, בורר את עיקר הדברים ומטיל על מיטתו את מה שנראה לו מוץ מדעי שאין בו הכרעה ברורה, כזאת הלובשת דמות של ציון מקום. הוא חיפש עיר, עיירה או כפר, יישוב עם בית-עלמין, שבו יימצא אולי קברו של שבתי. באחד המקומות נכתב כי עד מלחמת-העולם הראשונה עוד ניתן היה ככל הנראה לזהות את הקבר עצמו. במהלך הקריאה הבהולה ריצדו במוחו שמות שונים, באלבנית, סלאבית, תורכית, לטינית - אך הללו לא התכנסו למקום אחד המצוין בבירור ובחדות. כמו כתובת אש ריחפה במוחו שאלה אחת ויחידה: היכן מצוי הקבר? היכן האתר עצמו?

רוסו הנסער נטש לפתע את הספרים ויצא בריצה מתאו. הוא עלה במדרגות בצעדים ארוכים, שתי מדרגות, שלוש, עד לאן שהצליח למתוח את רגליו. כאשר מצא את עצמו על הסיפון, מיהר לגשת אל הצד שפנה אל החוף, והביט בסלעים העוינים שקצותיהם היו עטופים בלובן עבה. עיניו סרקו את קו החוף, התאמצו להתמקד הרחק ככל האפשר, ואחר-כך ירדו אל המים. עכשיו נראה לו הים האדריאטי החורפי לא רק עכור, אלא גם צופן הבטחה. המים האלה, אמר לעצמו, המים האלה שעיני רואות, המים הממלאים את הים האפור הנמתח מול הארץ האטומה הזו, המים האלה מכים בירכתי הספינה שבה אני נמצא, ובה בעת מלחכים יבשה ששומרת בתוכה סוד גדול, שאין לדעת אם הוא אפל כתחתיות או זוהר כרקיעים: סוד גופו של מי שהיה פעם משיח, ולוּ בעיני מי שחי באותו דור.

הוא שב לחדרו, ריאותיו מלאות אוויר קר ונקי, והחליט לעבור בקפידה על כל הכתובים הנוגעים במותו ובקבורתו של שבתי צבי. הוא נטל מחדש את הספרים והמאמרים, והתיישב לקרוא בהם. כעבור כמה רגעים, ועוד בטרם הספיק מוחו לקלוט את הדברים הנתונים במלים, חש רוסו כיצד ליבו מתכווץ לשבריר שנייה. לנגד עיניו היה קטע קצר, עדות של חסידי שבתי צבי שחיו בעצם ימיו של משיחם. הוא עצר את עיניו מלרוץ הלאה וקרא לעצמו בקול רם ובאיטיות:
"...מספרים שעשה לו מערה סמוך לים וציווה שיקברוהו בה, וכן עשו. אחרי שלושה ימים בא אחיו ומצא תנין גדול בפתח המערה והגופה נעלמה..."

מערה סמוך לים... הים האדריאטי הזה, שלוחך את החוף לא רחוק מן המערה "שציווה שיקברוהו בה, וכן עשו". הים שתנין בא ממנו... תנין מן הים... באלבניה המביטה אליו מנגד, מעבר לפיסת הים... והגופה נעלמה. והקבר... היכן הוא? מה יש בו? האם יש מערה ובה קבר ריק? קבר שנסגר מחדש והיה לאתר עלייה לרגל עד מלחמת- העולם הראשונה? ולאחר מכן? והיום? מה קורה שם היום? מה קורה שם עכשיו, בחוף השוכן ממול?

בשעת ערב אפרורית החלו אנשי ה'אמריגו וספוצ'י' להתקבץ באולם הקולנוע. הפעם עמדו להקרין את 'קליאופטרה' עם אליזבת טיילור. על המסך הופיעו הכותרות, מתנודדות מעלה-מטה על גלי הים האדריאטי. אנשי הצוות נאלצו לסבול שלוש סצינות תמימות בטרם ניתן להם מבוקשם. תחילה שטו עם יוליוס קיסר למצרים, והמתינו עימו בארמון המלוכה. לאחר מכן הביטו בסקרנות דרוכה כאשר נכנס שליח מקליאופרטה ובידו שטיח מגולגל, וחיכו שהשליח יפרוש אותו על הריצפה. ולבסוף, האולם התעורר כולו באחת כאשר מן השטיח הנפרש נגללו זוג ירכיים, עכוז אפרסקי, ואליזבת טיילור בראשם. ברגע שבו קליאופטרה האגדית, היפה בנשות תבל, התריסה כנגד קיסר והודיעה לו בהדגשה רבה "אני איזיס" - הלבבות באולם קיבלו מייד את אלוהותה; בדיוק ברגע שבו עמדו הצופים המורעבים למדוד את היקף חזה ולחקור את עומק המחשוף של החולצה הכתומה ההדוקה על גופה של טיילור הצעירה, התחילו גלי הים האדריאטי לגעוש, וסערה אמיתית טלטלה בעוז את הספינה. ההקרנה הופסקה לקול מחאותיהם של הצופים.

הסערה נמשכה עד עלות השחר. הנוהל המיוחד למקרים מסוג זה הופעל, וכמעט כל אנשי ה'אמריגו וספוצ'י' בילו את הלילה במשימות חירום ימאיות. רובם נשלחו במהירות למחלקותיהם כדי לכבות מכשירים רגישים, להחזיר מסמכים לתיקים, לנעול ארונות, לקשור חפצים מיטלטלים ולוודא שדבר לא נרטב במי הים שהיכו בספינה ללא רחם. הלילה שהבטיח מחשבות לוהטות הפך לליל שימורים קר ורטוב, והחלומות הרכים פינו את מקומם לעבו

דה פיסית קשה.

לקראת בוקר שב הים לרגיעתו, וה'אמריגו וספוצ'י' מצאה את עצמה באותו מקום שבו היתה לפני שהסערה פרצה. הקצינים האחראים ביקשו מאנשי משמרת הבוקר לבדוק את הציוד כדי להבטיח שדבר לא נפגע. תחילה הגיעה שורה של דיווחים שמסרו שאין נזקים והכל במקומו. אך כשערפילי הבוקר התפזרו נמסר מן האפסנאות כי מספר ערכות האזנה וערכת צילום זעירה נעלמו. לא היה להיעלמות הזאת שום הסבר הגיוני. האפסנאות היתה המקום האחרון שהיה עלול להיפגע בסערה, שכן היא שכנה בחדר גדול שהכיל מיתקני איחסון מאובטחים ומצוידים באינספור רצועות, מצמדים וטבעות-הידוק. ובכל זאת, בדיקות חוזרות ונשנות לא שינו את הדיווח.

הידיעה על היעלמותה של אחת מסירות-ההצלה הגיעה לגשר הפיקוד לפני ארוחת הבוקר. מייד לאחר מכן נמסר כי לא מדובר בתקלה, וכי הסירה לא נקרעה ממקומה בסערה. מישהו לקח אותה במהלך הלילה. בחדר-הפיקוד התקבל הדבר בתדהמה. הקצין התורן העיר את לוטננט-קולונל פרנקן, וערך מיפקד מיידי באמצעות מערכת קשר- הפנים. כשפרנקן הגיע למקומו היה בידו של הקצין התורן המימצא המדהים מכולם: ראש המחלקה העברית, סת רוסו, נעלם, ויש חשד שהוא ירד מן הספינה באמצעות סירת-ההצלה החסרה.

"איפה אנדרסון?" שאל פרנקן.
"נתחיל בחיפוש מיידי בחדר שלו, המפקד," נשמע קולו של אנדרסון, ראש מחלקת הריגול הנגדי.
"בסדר, ותעבירו דיווח ראשוני ל'וודרו וילסון', אולי הם ירצו להפעיל אמצעים מיוחדים."
פרנקן ביקש מאנדרסון לעדכן אותו בכל מימצא, והודיע שבינתיים יהיה בחדרו.
אנדרסון יצא עם עוזרו לערוך את החיפוש, ואנשי המשמרת בחדר- הפיקוד דיווחו לספינת-האם על איש צוות שנעדר מאז הלילה.
"הפעם הוא באמת MIA," אמר אחד מאנשי המשמרת וציחקק בהנאה.
"ועכשיו סוף-סוף יש לנו אקשן. יהודי משוגע," אמר חברו, "מצא איפה לרדת לחוף, בטח חשב שימצא איזו אלבנית שתיתן לו."

בתום החיפוש בחדרו של רוסו, נזעק אנדרסון אל פרנקן ואמר לו: "אני חושב שכדאי שנדבר מייד, המפקד," והוסיף בלחש: "באופן פרטי."
פרנקן ואנדרסון נפגשו ביחידות בחדר קטן ואטום, שרק מפקד הספינה היה מורשה להיכנס אליו. "החדר של רוסו הוא לא חדר של איש-צוות, זאת ספרייה, מכון מחקר שלם," אמר אנדרסון בתדהמה. הוא תיאר בפני מפקדו חדר שכל סנטימטר פנוי בתוכו מלא ערימות של ספרים שפתקים צבעוניים לאין-ספור בצבצו מבין דפיהם. הוא סיפר שעל שולחן הכתיבה יש קופסאות נעליים ששוליהן חוזקו, ובכל אחת מהן מונחים מאות כרטיסים לבנים עם הערות צפופות וסימונים במדבקות צבעוניות קטנות. "אבל מה זה?" שאל אותו פרנקן.
"אנחנו לא יודעים, נראה שהרוב בעברית," ענה אנדרסון. "ואפילו מה שבאנגלית ייקח לנו חודשים למפות, הכמות פשוט בלתי-אפשרית. והוא לא העלה שום דבר מזה על המחשב."
"בוודאי שהוא לא עשה את זה," העיר פרנקן. "אם משהו מכל זה היה עולה על המחשב, האנשים שלך היו יודעים מזמן."
"כל מה שראינו זה הזמנות של ספרים בדואר האלקטרוני, בדרך-כלל באופן ישיר, פה ושם דרך הרב על ה'ווילסון'."
"יופי," סינן פרנקן במרירות, "המחלקה העברית שלי ברחה, ואין לי מי שיסביר לי מה לכל הרוחות קורה פה. והכל כמובן בעברית."
פרנקן שאל אם כבר ברור שרוסו לקח איתו ציוד מבצעי מיוחד שנועד להאזנה, שידור וצילום חשאיים. אנדרסון אישר זאת במנוד ראש.
לאחר שתיקה קצרה, פנה אנדרסון למפקדו - צ'אק פרנקן ידע היטב לְמה קצין הריגול הנגדי עומד להתייחס - "זה יכול לסבך אותנו מאוד מבחינת העניין ההוא."
"ברור, לכן חייבים להחזיר אותו מייד, ובשקט."
"הבחורים בוושינגטון אמרו לי שהשימוע הבא בעניין יתקיים בסתיו הקרוב." אנדרסון היה מודאג בעליל. "ובלי שרוסו יהיה בידיים שלנו..."

אנדרסון בחר לומר את הדברים מפורשות, כאילו כדי להכריח גם את עצמו לשמוע אותם: "העניין חד-משמעי. בלי רוסו אין לנו את מי לסמן כשותף של היהודי הבוגד, והוא עלול להשתחרר מן הכלא." "יש עליו לחץ למסור את שמות השותפים שלו, והוא ממשיך לסרב בטענה שפעל לבדו. לכן צריכים את רוסו. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים למצוא אותו חי, בריא ושלם."

כובד המשא ניכר על פרנקן. הוא שקע בהרהורים, ובמשך דקות ארוכות לא אמר דבר. אנדרסון חיכה במתח. לפתע שלח המפקד מבט בהיר ומצמרר אל עיני חברו ואמר בקול נמוך:
"נבקש מן הרב לבוא."
"תיתכן בעיית בטחון-שדה. אנחנו לא יודעים מה יש לנו פה בדיוק," הגיב אנדרסון, מתקשה להסתיר את פליאתו.
"אבל הוא קורא עברית וגם היה בקשר עם רוסו, אפשר אפילו לומר שהם עמדו בקשר ישיר, שהרב בוודאי ידע..."
אנדרסון הבין מייד, אך גם הסתייג: "אבל לרב לא היתה אף פעם גישה כלשהי לחומר מודיעיני..." פרנקן שמח להניח על השולחן את הקלף המנצח:
"את זה נתקן ללא קושי."
* * *

הרב הגיע במסוק שנחת על חרטומה של ה'אמריגו וספוצ'י'. הרב וולף כצמן היה מוותיקי הצי, ואף הספיק לשרת כמלח פשוט במלחמת קוריאה. הוא ביקש לעשות את השנה האחרונה שלו באזור הים התיכון, כדי להיות קרוב לשני בניו שלמדו בישיבות בישראל. כמי שהיה רחוק מנושאי מודיעין רגישים, לא התקשה הרב להשיג אישור לבקשתו. ואכן, הוא הצליח לבלות לא מעט בחברת בניו, ולהתבשם בניחוחה של ארץ הקודש.

אמון על תפקידו הרגיש בצי האמריקאי, השכיל הרב לעצב לעצמו זקן שכל שערה שלו היתה מחושבת היטב. התוצאה היתה מפוארת. זקנו הצליח להיות רבני בהחלט אך מודרני, ימי אך אדוק, עשוי היטב אך בלי שיסגיר גנדרנות יתירה. הוא ירד מן המסוק ושמח לגלות שלמרות הרוח החזקה לא נשקפת שום סכנה לזקן. וכך, כולו ותק וגאווה, עשה המייג'ור רביי וולף כצמן את דרכו בצעד בוטח אל קודש-הקודשים של ספינת הביון, שם המתין לו פרנקן, שלא הסביר במברק הבהול את הסיבה לזימון. הרב ניצל את הטיסה כדי להרהר בדבר. הוא לא נזקק לרישומיו כדי לדעת שרוסו הוא היהודי היחיד ב'אמריגו וספוצ'י'. לא היו ליהודי יחיד זה דרישות בנושאי כשרות או בעניינים הלכתיים אחרים שיצדיקו זימון דחוף של הרב הבכיר. איזה עניין יכול להתעורר שם, שלא ניתן לפתור אותו באמצעי התקשורת המודרניים? האם ייתכן שמישהו על סיפון ספינת הביון מבקש לפתע להתגייר? בכל שנותיו בצי לא אירע כדבר הזה. ומדוע הדחיפות הזאת פתאום? האם ייתכן שעניין כלשהו שהשתיקה יפה לו דורש את נוכחותו, רב ותיק בצי של אמריקה? מחשבה זו חלפה בראשו כאשר שני אנשי-צוות הובילו אותו אל פרנקן.
"שלום רביי, תודה שבאת," פנה אליו הלוטננט-קולונל.
"במה אני יכול לעזור לך?" הרב נמנע במכוון מלהשתמש בפנייה "המפקד". אך נראה שפרנקן היה טרוד בעניינים אחרים, שכן הוא פנה מייד לעניין:
"סת רוסו נעלם. כנראה שלקח סירת-הצלה וירד מן הספינה."
אנדרסון עידכן את הרב במימצאים הראשוניים, והשניים ירדו לחדרו של רוסו.

כאשר שבו לחדר-הפיקוד, הבחין פרנקן כי הרב אוחז בידו שני פתקים.
"רביי כצמן אומר שהוא מצא משהו," פתח אנדרסון בנימה של ספקנות מעושה.
"כן," אמר הרב, "שני פתקים בעברית, בכתיבה דתית שמשמשת יהודים שכותבים ספרי תורה. שני קטעי פסוקים מספר יונה."
"הבחור שנבלע על-ידי לווייתן," הגיב פרנקן בלאות. "אתה רוצה לומר לי שרוסו קפץ לים, ושיש לזה קשר לאיזשהו לווייתן שלדעתו היה עלול לבלוע אותו? פה? בים התיכון? זה טירוף מוחלט." פרנקן היה קצר-רוח.
"אבל הוא לקח סירת-הצלה, המפקד," אמר אחד הקצינים הזוטרים, ופרנקן השתיק אותו במבט תכול ומקפיא.
"הרביי הסביר לי את שני הפסוקים, המפקד," חזר אנדרסון לנושא הדיון, "אבל אני לא מוצא קשר. מצד שני, הרביי אומר שאין לו ספק שהפתקים נכתבו בליל ההיעלמות."
"לפי הדיו והרעידות... ככה, בגלים..." העיר הרב בגאווה.
"ומה כתוב בפתקים, רביי שֶרלוֹק?" לרגע חשב פרנקן שהרב מצליח להיות משעשע.
"בראשון כתוב: 'כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְּשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם', ובשני 'יָרַדְתִּי הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי ה' אֱלֹהָי'." הרב ציטט את הפסוקים מזכרונו. והוסיף: "ואני יודע שזה סדר הפתקים, כי כך מופיעים הדברים בספר יונה."

הרב הסביר לקציני המודיעין את פשר הפסוקים. הוא אמר שבפסוק הראשון יונה אומר שהוא האשם בסערה, וכתוצאה מכך מטילים אותו אנשי הספינה אל המים, ושהפסוק השני הוא קטע מדברי ההודיה של יונה לאלוהים לאחר שניצל מן הים . "אם אני מבין מה אתם אומרים," סיכם פרנקן, "רוסו מאמין שהוא יונה, שהסערה פרצה בגללו, והוא גם מצפה שאלוהים יציל אותו."
"אולי, המפקד," אמר אנדרסון, "אבל כדאי לבדוק גם את הספריה שגילינו, והכרטסת וכל הסימונים בחומר."
"ייקח הרבה מאוד זמן להבין מה קורה שם," אמר הרב. "יש שם הכל, פירושים לתנ"ך, מדרשים, תלמוד, ספרי קבלה ומיסטיקה, מחקרים במדעי היהדות, עולם שלם."
"ואין לנו רמז איפה רוסו," חזר פרנקן למישור המעשי. "מה שיש לנו ביד זה איש צוות שנעלם עם סירת-הצלה, שאולי מאמין שהוא נביא מן התנ"ך, ושלא השאיר שום סימנים ביחס לכוונותיו."
"סירת-ההצלה מצביעה על כוונה לשוט, בוודאי לחוף, המפקד," העיר אנדרסון.
"זה כבר לא התחום שלי," סיכם הרב.
"בסדר, רביי, רד עם האנשים של אנדרסון ותתחיל לראות אם אתה מוצא משהו בחומר של רוסו, אבל תשאיר את הכל בדיוק במקום."

פרנקן רמז לאנדרסון שייגש איתו לחדר הסודי. כאשר סגרו מאחוריהם את הדלת, הורה פרנקן לאנדרסון לנצל את הידע של הרב כדי לאתר וללכוד את רוסו, ובתוך כך לאפשר לו לעיין בכל חומר מודיעיני שיידרש לו כחלק מן החקירה, ובעצם לתת לו להיחשף כמה שיותר לחומרים מסווגים. "חומר סודי יכול לפתות כמעט כמו אשה," אמר פרנקן ברשעות.

"אל תדאג, צ'אק, אני אמלא את היהודון בחומר סודי עד שהוא יסריח ממנו כמו קאובוי שיצא מבית-זונות בעיירה."
"העיקר שתמצא את רוסו."
אנדרסון הבחין שפרנקן העביר אליו את האחריות במחי נטיית- פועל. הוא פנה אל הדלת, סב על עקביו והצדיע באמרו:
"הוא יימצא, המפקד!"
* * *

אבל רוסו לא המתין עד שימצאו אותו. בחדר הפיקוד של ה'אמריגו וספוצ'י' עלה לפתע רשרוש מאחד המכשירים, ועל המסך הראשי של מחשב-האיסוף התגלו סימני פעילות ערים. הטכנאים התנפלו על עמדותיהם, ועד מהרה בקע אל חלל החדר קול מתכתי חזק וברור, בעל נימה סמכותית ונרגשת, אך בשפה לא-ברורה.

פרנקן שמע את הקולות במסדרון, והגיע למקום בריצה. הוא הורה להם להנמיך את עוצמת הקול ולהעביר את ההקלטה לפיענוח במחלקה האלבנית. בינתיים חזר הרב בלוויית שני קצינים זוטרים, ואמר בהתרגשות:
"מי דיבר פה עברית?"
"אתה אומר שזאת היתה עברית?" התפלא פרנקן וירה מייד לאנשיו: "תשמיעו את זה שוב!" הרב כצמן ליווה את הדברים בתרגום סימולטני חרישי, בעוד הקצין התורן מקליד את הכל במהירות: "הוא אומר שהוא שֵׁת בן אדם, שת אבי אנוֹש, שהוא הזרע שאלוהים שָׁת על הארץ, ושהוא בא אל המאמינים ככתוב 'וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל'..."
הקול דובר העברית התגבר ונעשה עמוק ורב-הוד:
"אני שֵׁת בן אדם, המכונה מהיוולדי רוסו, ועלי נאמר 'וישת עליהם תבל'. דעו: שבתי צבי ירד על העולם בשם היוולדו, ואז נודע כי הוא אדוננו משיח צדקנו ויצא שמו בן מ"ב אותיות. שבתי ושמו יחד הם תבל, והוא שאמרה תורתנו 'תבל', ובאתי אני על הארץ..."

הרב רשם את הדברים בקדחתנות, ואנחה קצרה נפלטה מחזהו כאשר הקול נדם והוא התפנה לבקש כוס מים ושהות לנסח הסבר שיהיה מובן למי שאינם מבינים לשון-קודש. בתוכו חרד מן הצורך להסביר את הדברים לקצינים האמריקאים.

לאחר שגמע מן המים, הביט הרב כצמן בדברים שרשם. הוא הפך בהם והפך בהם, סימן אותיות וחישב חישובים ולבסוף הגיע לתוצאה. הוא בדק את עצמו. לא היה לו ספק. האותיות הורו בבירור: ש"צ, ראשי-התיבות של שמו של משיח-השקר. מ"ב, האותיות שחסידיו גילו כי צפונים בהן שמותיו העמוקים של משיחם: מ"ב האותיות הקדושות הפותחות את ספר בראשית... ויש אומרים ארבעים הימים של משה על ההר בתוספת ב' לוחות הברית... ולבסוף החישוב שאין ממנו חזרה: "שבתי ושמו יחד הם תבל", כלומר: ש"צ ועוד מ"ב הם יחד תב"ל. ואיך יסביר לגויים? כי כעת היה לו ברור: סת רוסו אמר בקול רם וברור כי הוא גלגולו של שבתי צבי האדם, שנפשו של משיח-השקר התגלגלה בו, וכי הוא בא לעולם כמשיח, ואולי אף טוען שהוא עושה כמעשה משה רבנו ומביא תורה חדשה...

הרב וולף כצמן לא יזכור לעולם כיצד תירגם את הדברים לשפתם של אנשי הצבא תכולי העיניים. בסופו של הסבר איטי ומהוסס, עמדו מולו מפקדה של הספינה וכמה מאנשיו ועל פניהם הבעה ריקה, כאילו לא תירגם את הדברים כלל. אולם עד מהרה הוברר לו כי דבריו הובנו ונקלטו. היה זה פרנקן שפתח בתערובת של תדהמה ושאט-נפש: "זה כל מה שהיה חסר לי... איש-מודיעין אמריקאי שברח לאלבניה ומאמין שהוא משיח יהודי חדש."

חינוכו הדתי של לוטננט-קולונל פרנקן לא איפשר לו לסבול את הנוּמֶרוֹלוֹגיה היהודית המוזרה. אך הוא ידע כי אין לו ברירה אלא לסמוך על הרב, לפחות עד שיבהיר לעצמו כיצד ניתן להחזיר את רוסו לספינה. בינתיים מסרו אנשי חדר-הפיקוד שהשידור הגיע ממיכשור אמריקאי תקני, מן הסוג המצוי בספינה. פרנקן היה מרוצה: רוסו גנב ציוד מסווג ביותר. כשייתפס, הוא לא יוכל לחמוק מהאשמה זו, והדבר יהיה מנוף נוח לכל היתר. פרט לכך, הצליחו מומחי האיכון לאתר את מקור האות. לאחר בדיקה על גבי מפה טופוגרפית מפורטת של אלבניה, הסתבר כי סת רוסו נמצא מתחת לפני הקרקע, במיקלט מבוצר, אחד ממאות המיקלטים שנבנו בימי שלטונו של הרודן אֶנְוֶר הוֹדג'ה.

פרנקן הורה להעביר תמצית דיווח לנושאת-המטוסים ולוושינגטון, וביקש מן הטכנאים לטפל בהפעלה מרחוק של אופציית הקליטה במיכשור שבידי רוסו, כדי שיהיה ניתן לפנות אליו בדברים. בינתיים, הוא הזמין את הרב לשבת לידו ולהרחיב מעט את ההסבר ביחס לאימרותיו של מי שהיה כעת באופן רשמי עריק מן המודיעין של הצי האמריקאי.

פרנקן ביקש מן הרב שיבהיר את עניין הפסוקים שנמצאו בחדרו של רוסו. "תראה, לוטננט-קולונל," אמר הרב בזהירות. "הפסוק הראשון לוקח אחריות על הסערה, אבל לגבי 'ירדתי הארץ ברחיה בעדי לעולם' וכו' קשה לי לומר למה הכוונה, וקשה עוד יותר לקבוע מה הקשר בינו לבין מה שרוסו אמר על עצמו כאילו הוא גלגול של שבתי צבי, ואפילו חס וחלילה משיח ממש." הרב הסביר לפרנקן שמניפולציות על פסוקים הן דבר מוכר וידוע במסורת היהודית, ושאין הוא יכול להיות בטוח כיצד רוסו קושר את הכל למסכת אחת משלו.

"כלומר, אצלכם זה עניין רגיל שלוקחים מילים מספרי הקודש ומוציאים אותן מההקשר כדי לומר משהו אחר לגמרי," סיכם פרנקן, ובלי שהיות הוסיף: "אז איך אוכל לדעת שאתה עצמך אינך עושה עלי תרגיל דומה?"

הרב שתק והביט בבן-שיחו בעיניים קפואות מעלבון. בעולמו היו הדברים ברורים, והשאלות שהוא נדרש להשיב להן היו תמיד מעשיות. הוא לא היה תלמיד-חכם מופלג, אך ידע היטב את הנדרש ממנו, ומעולם לא נאלץ להצדיק את כוונותיו ואת כנותן בעניינים הקשורים במקורות ישראל. בוודאי לא בפני גוי. "דבר איתו בעצמך," הטיח הרב במפקד הספינה, כשחקן פוקר המוותר על סיבוב כשאין בידו קלפים שיכריעו את המשחק, אך מתכונן לחזור לסיבוב הבא.
* * *

פרנקן הורה לחבר את הדרוש, וניגש אל מיקרופון שהיה מותקן על אחד המכשירים בחדר-הפיקוד. הטכנאי הנהן לעברו, ופרנקן פנה אל העריק במיקלט האלבני:
"סת רוסו, כאן לוטננט-קולונל צ'רלס פרנקן מפקד ה'אמריגו וספוצ'י', האם אתה שומע אותי?"
לא חלפה יותר משנייה, ובחלל החדר נשמע קולו של רוסו, הפעם באנגלית:
"אל תתערב במה שאינו נוגע לך. הרי לא גילית דבר על אלבניה, ואפילו כעת אינך יודע דבר ממה שבאמת חשוב לדעת. פה, בארצו של אֶנוֶר הודג'ה, מתרחשים דברים שלא היו כמותם מאז היה אדם הראשון בגן-עדן..."
פרנקן לא התאפק, אחז במיקרופון שלפניו וקטע את שטף הדיבור.
"ידוע לנו שאתה במיקלט של אנוור הודג'ה. אתה אומר לי שזה גן-עדן? אני אמור להבין שעגנתי מול יבשת חדשה ונפלאה?" הוא סגר את המיקרופון והעיר לאנשיו: "הבחור השתגע לגמרי." רוסו המשיך לדבר, הפעם בעברית כבדת מבטא, והרב תירגם כמיטב יכולתו:
"שמעו קולי והאזינו: אנוור, האור הגדול, שקרניו בוקעות מפינה נידחת של העולם, יאיר את העולם כולו בבוא הגואל בדמותי, גלגולו של אדוננו, שֵׁת בן אדם רוסו. וישׂגה האור ויעלה לתפארת ולמלכות." הקול נעלם. פרנקן ישב ועל פניו מבע של גועל מהול בשיעמום. לידו ישב הרב כצמן ונד בראשו בצער. הוא התקשה להסביר לפרנקן כיצד מעורב בעניין אנוור הודג'ה. לאחר מספר דקות קם מפקד הספינה ממקומו, ונפנה לשיחה עם אנדרסון בחדר הקטן.

"עכשיו יש לנו עניין עם יהודי שמקבל השראה קומוניסטית," אמר פרנקן בהנאה.
"עדיין לא ברור לנו איך בדיוק," תיקן אותו אנדרסון.
"זה בסדר, ניתן לרוסו לדבר, לרביי לקשור את החוטים, ויהיו לנו שתי ציפורים במקום אחת." פרנקן לא הסתיר את ההנאה שהדברים הסבו לו.
"קודם צריך להחזיר את רוסו," החזיר אותו אנדרסון לקרקע המציאות.
"אנחנו יודעים בדיוק איפה הוא, נכון? אז כל מה שנצטרך זה חוליית קומנדו מן ה'ווילסון'..." "או טיל קטן. הרי הוא מחזיק ציוד מודיעין רגיש ביותר, ומביע הערצה למנהיג סטאליניסטי," העז אנדרסון להציע.
"או טיל קטן... אל תשכח שיש ברשותו ידע רב על מכשירי הצפנה ופיענוח, שלא לדבר על כל מערכות המודיעין כאן על הספינה שלי, ממיקרופונים ועד למחשבי האיסוף, העיבוד וההפצה." פרנקן מנה את כל הסיבות לחיסולו האפשרי של העריק ולא נמנע מלחייך.

"אתה יצאת למבצע Snow Peel וניסית בלי הצלחה להבין מה קורה פה, ועכשיו אתה מנסה להבין ממני מה האמת." הזלזול המופגן דקר את הלוטננט-קולונל, שראה את הרב כצמן נע במקומו בחוסר מנוחה. "רוסו," פנה אליו מפקד הספינה, "אתה יודע בדיוק מדוע יצאנו למבצע. אלבניה נקברה בשלג שבא לאחר חודשים של מהומות בעקבות התמוטטות משחקי הפירמידות, שהחזירו אותה לחשכת ימי- הביניים. אבל מה זה קשור לעריקה שלך?"

רוסו נשמע צוחק בהנאה, כמי שעליונותו הוכחה זה עתה ברבים. "אפילו את מה שאתם מכנים משחקי הפירמידות לא הבנתם, אומללים שכמותכם."
הנוכחים הביטו זה בזה בתימהון. גם הרב לא שינה את מבע פניו, ונראה בעליל שאין לו הסבר לדברים. "אז אתה רוצה להסביר לנו עכשיו את משחקי הפירמידות?" שאל פרנקן, מנסה לבלום את האירוניה שאיימה לסדוק את קולו.
"משחקים זה התחום שלך, המפקד. אבל על הפירמידות יש לי מה לומר לך ולרב."
"בבקשה."
"כבר המצרים הקדמונים ידעו שהפירמידה מבטיחה את חיי המלך בעולם הבא, שם יחיה לצידו של אל השמש. הפירמידה מאפשרת עלייה לשמים, וכאשר מופיעות בעננים שמעליה קרני אור, נוצרת המסילה השמימית שדרכה מצטרף המלך לאלים. ופה, בארץ שבאת לאסוף עליה מידע, נפלו הפירמידות ונשברו הכלים..."

עד לרגע שבו נשמעו שתי המילים האחרונות ישב הרב ומשך בכתפיו, וכך סימן לפרנקן שאין לו מושג במה מדובר. אך שתי המילים הללו עוררו אותו להזדקף ולהתרכז בניירות שעליהם רשם את כל הדברים שנאמרו עד כה.
רוסו המשיך:
"ואז בא האסון של אלבניה וירד עליה השלג הגדול ובאת אתה עם ה'אמריגו וספוצ'י', ואני באתי בבטן האונייה, מוכן להתגלות למאמינים," ולאחר הפסקה קצרה, שכמו נועדה להבטיח שדבריו נקלטו, חתם את דבריו במילים: "ובעוד זמן לא רב גם לעולם כולו."

הרב וולף כצמן ישב ברפיון, מולל בידיו עיפרון ומדי פעם שירבט משהו על הדפדפת שלפניו. פרנקן ביקש ממנו להסביר את המתרחש, "אם עוד יש לך בכלל הסבר." הרב אמר כמה דברים כלליים. הוא פרש בפני קציני המודיעין שהיו עדים למתרחש את עיקרי קבלת האר"י הקדוש, תיאר את מושג שבירת הכלים, ודיבר על האור האלוהי שאבד בעולם. האמריקאים ישבו בפנים מרוכזים, אך בעיניהם הבחין הרב הוותיק במבע של בוז.

"אבל מה הקשר בין כל התיאולוגיה היהודית הזו של המאה השש- עשרה לרוסו, לאלבניה, למיקלט, ובכלל - לנו?" קטע אנדרסון את ההרצאה.

הרב נטל אליו את הדפים הצהובים, בחר דף או שניים, עיין בהם מקרוב, סימן דבר-מה פה ושם והניחם על השולחן, ומייד שב ונטל דפים אחרים, ושוב סימן, השווה ובדק, עד שנמלטו מפיו שתי מילים חרישיות. "מַיין גוֹט..." מלמל הרב ביידיש, שכל הנוכחים הבינו את פשרה. בחדר עמדה ציפייה, שהלכה וגברה בעוד הרב ממשיך להפוך בדפים, למלמל ולהיאנח.

אך הרב לא שעה לקהל שומעיו. ההמתנה נמשכה. לפתע פער הרב את עיניו, וקרא בפעם הראשונה את מה שהדפים ניסו לומר לו בדיאגרמה שהלכה והתבהרה: "שבתי צבי... אנוור הודג'ה... Shabbetay Zvi, Enver Hoxha..." הוא הביט שוב בתבנית, התווה ללא קול בשפתיו את צמד המילים Snow Peel, וכעבור רגע אמר לעצמו: "נניח שכותבים Tzvi, כן..."

הוא עצר את העיפרון והפך את הדפדפת לעבר פרנקן ואנשיו, שהביטו בכתוב בתדהמה. "הנה אתם רואים: ראשי-התיבות של Shabbetay Tzvi ו-Enver Hoxha. ארבע אותיות. תחילה שני השמות הפרטיים ואחר-כך שמות המשפחה... והתוצאה לפניכם, רבותי הקצינים: SETH, העריק שלכם, שֵׁת בעברית וסת באנגלית."

אנדרסון נראה מבולבל: "אתה רוצה להגיד לי שלפי הקריפּטוֹ- גרפיה היהודית המוזרה שלך אנחנו אמורים להבין שסת רוסו מאמין שהוא שבתי צבי ואנוור הודג'ה שהוכלאו לחיה אחת?" "אני חושש שזה המצב. כל הקצוות מתחברים. זה לא מקרה, הוא בוודאי חיבר אותם כך בעצמו," ענה הרב בעירנות חדשה. "אבל זה לא כל העניין. הרי רוסו טען שיצאתם למבצע מול אלבניה אבל שאין לכם מושג במה מדובר. ואת המבצע כיניתם Snow Peel, נכון?"

פרנקן חש שסבלנותו פוקעת: "יש גבול לכל דבר, רביי, את שמות המבצעים קובעים בוושינגטון או בווירג'יניה. מה זה קשור?"
"אינני יודע, לוטננט-קולונל, אבל לפי הקבלה היהודית, הרע בעולם, שנקרא כזכור עולם ה-kelippot, משמעו באנגלית פשוט peel. ואין ספק שרוסו מסווג את הספינה וכל הקשור בה כחלק מאותו רע. הרי שמעתם אותו בעצמכם..."
במבטים בחדר ניכר חשש. כעת היה ברור כי יקשה עליהם לטעון שהרב או רוסו ממציאים הכל או מעוותים כראות עיניהם קטעים עתיקים בעברית.
התורָן שעל המחשב קיבל בברכה את השקט שהשתרר בחדר. הוא גילה שהוא מתקשה מאוד לסכם את הדברים. צלילי ההקשה במקלדת שברו את הדממה הכבדה.
פרנקן נאנח. שום דבר בהכשרתו הצבאית, הימית והמודיעינית, לא הכשיר אותו לטפל בעריק המאמין שהוא גלגול של משיח-שקר ושל דיקטטור סטאליניסטי בעת ובעונה אחת. ואם לא די בכך, הרי שעליו להעזר בספָּק של שירותי-דת, ברב של הצי, שתפקידו לעסוק בתפילות, בחגי היהודים, במשלוח נרות בחנוכה ומצות בפסח. והנה הוא תלוי לחלוטין בקריפּטוגרף הרבני הזה, שקולט, מנתח ומציג בעצמו את החומר. הוא הביט באנדרסון וידע שאותם הרהורים חולפים כעת גם במוחו.
פרנקן חשב כיצד נגזר עליו להיתקל ביהודי בכל אשר ילך, ואף פעם לא לטובה. זרקת אחד, ומייד מזדחל לו שני ממאורתו. הוא ציפה לסיום הפרשה, כאשר יוכל להטיל על שולחן המטבח של הבחורים מוושינגטון ציפור יהודית שמנה, אולי אפילו שתיים, שבסתיו הקרוב יחרצו את גורלו של אותו בוגד לעולמי עד. ומי יודע? אולי אפשר יהיה לצרף אליו לכלא גם את רוסו ואת הרב, שירקחו להם כולם ביחד פסוקים עבריים כמו מכשפות.

"אז מה אתה מציע לעשות, רביי," שאל פרנקן בלאות.
"יש דרך אחת לבדוק, המפקד." עכשיו הנמושה קורא לי "המפקד", היהודי מרגיש שאני מתקרב לקצה החוט, חשב פרנקן ושמע את סיום המשפט: "רק דרך אחת... תשאל אותו מה עם השלג."
"מה? מה קשור פה השלג?" פרנקן כבר לא הסתיר את זעמו.
"גם peel לא היה קשור עד שאספנו די נתונים... וראיתם מה התגלה. ברור ש-snow חייב להשתלב, וכך גם נוכל ללמוד דברים נוספים," הרשה לעצמו הרב מעט יהירות.
עכשיו הוא כבר ממש איש מודיעין, רתח בתוכו פרנקן.
"בסדר, תנו לי את המיקלט," הוא הורה לטכנאים.
הטכנאים עשו כמה נסיונות לחבר את המיכשור, אך הדבר לא עלה בידם. השערתם היתה שרוסו ניתק הכל לקראת הלילה.

בשעת בוקר מוקדמת חוברו המערכות. הכל פעל כשורה. בחדר- הפיקוד נמצאו כל בעלי התפקידים, אך הרב כצמן טרם הופיע.
"הוא בוודאי מתפלל," לחש פרנקן באוזנו של אנדרסון.
"כדאי לו מאוד," השיב אנדרסון.
לאחר מספר דקות נכנס הרב לחדר. צעדיו היו מהירים, כמעט צעדי ריצה, ואגב התנשפויות כבדות הוא ניגש לשולחן הגדול שמול המסכים, תפס את מקומו והניח ערימה של דפים צהובים מלאים שירבוטים בעברית ובאנגלית. פרנקן הסב מעליו את מבטו.
"שאלתם אותו על השלג?" ירה הרב בדחיפות.
"לא בלעדיך, רביי," ענה פרנקן באדיבות מעושה.
"טוב, כי גיליתי עוד כמה דברים שנראים לי חשובים," הרב סידר את הדפים בקדחתנות. "כבר היה רוסו אחד בהיסטוריה שלנו. בְּרוּכְיָה רוסו, שהיה למרבה הפלא ראשה של כת שבתאית קיצונית... זה עניין נורא - מעשי תועבה, אמונה בשבתי צבי משיח-השקר, ואפילו טענה שהוא אל. הם גם האמינו ששבתי צבי מתגלגל בראשי הכת שלהם, ממש כך. כופרים בעיקר, חוטאים ומחטיאים."
"אני מבין, רביי," אמר פרנקן, שהפעם הקשיב בעניין. "אתה מאמין שרוסו שלנו ורוסו ההוא קשורים, שסת מאמין שהוא גלגול של..."
"ברוכיה," מיהר הרב להשלים את השם הקשה להיגוי.
"ואת כל זה מצאת בחדר של רוסו?" התערב אנדרסון.
"הכל עולה מן החומר שהוא קרא, על התנועה השבתאית, ועל הכתות שלאחר המרת הדת... כל מה שאמרתי לכם היה בידיו, עד אחרון הפרטים."
"איזו המרת דת?" שאל פרנקן, שעצם המושג נראה לו מבחיל, בעיקר אם מדובר ביהודים שממירים את דתם ומחלחלים אל סביבתם.
"שבתי צבי המיר את דתו לאיסלאם, וגם סבורים שהוא קבור במקום כלשהו באלבניה."
"יופי, סוף-סוף הגענו לאלבניה, שלפחות יודה לי שהבאתי אותו לכאן, המטורף!" פרנקן לא טרח להסתיר את שינאתו לרוסו.

"אני באמת חושב שכדאי שתשאל אותו על השלג, לוטננט- קולונל," חזר הרב לעניין שלשמו התכנסו. הטכנאים אותתו שהכל מוכן, ופרנקן פנה לרוסו אשר במיקלט:
"רוסו, כאן פרנקן. נראה שאתמול עשינו רק חצי עבודה. הסברת לנו על peel, אבל מה בקשר ל-snow?"
לאחר כמה רגעים נשמע כחכוח אלקטרוני ואז בקע קולו של סת רוסו:
"ילבינו החטאים כשלג הלבנון," מיהר הרב לתרגם לאנגלית. "באתי ממוֹסְרוֹת אֱדוֹם, מממלכת הנוצרים האדירה אמריקה אל אחי שירדו להכניע הקליפה ולהציל הניצוצות. אנשי המלחמה הקדושה, המאמינים באמת, היו שקועים במלחמתם, וכעת עלה השלג על העולם ועוד מעט קט ילבינו החטאים, ויתוקנו הכלים, ותרד התורה החדשה על העולם. אדוננו חבש המצנפת, המיר לדת מוחמד וירד אל הקליפות. אֶנוֶר, אדון המאוֹרוֹת, נולד בזוהמת קרביהן והקריב עצמו, ואני, סת רוסו, שֵׁת בן אדם, אבי אֱנוֹש, באתי להכתיר בכתר מלכות את העולם העולה מן הקליפה. והדבר יהיה בקרוב מאוד, כשייתם השלג... ואין כשלג לאסוף אליו את הניצוצות - לא כמים המחלחלים הוא, אלא מוצק..."
הרב לחש לעצמו בעברית: "לא ימיר... הוא לא ימיר..." ולסובבים אמר: "ידעתי!"
רוסו המשיך בעברית:
"דרכנו היא דרך 'נשמע ונעשה', ואנוכי שמעתי, ויוליכוני המים עד הלום, והריני עושה מעשה, ככתוב 'אמר אדוננו: מבָּשָׁן אשיב'..." השידור נפסק.
הרב מיהר לתקן את הפסוק: "אמר השם מבשן אשיב", ומייד הסביר שדרכם של השבתאים לעוות פסוקים לצורכיהם, והוסיף בנימה של סלידה: "הם מכנים את משיחם 'אדוננו', וכמובן בשן אצלם היא אל-באסאן היא אלבניה."
"אז למעשה השלג לא חשוב במיוחד, אולי רק כעניין סימבולי," הגיב אנדרסון.ה פרנקן שלח בו מבט נזעם, מתרה בו לא ללכת בעקבות הלהטוטים היהודיים של המשיח במיקלט ושל הרב שעל הספינה.

"אם אלבניה ממילא חשובה כמקום קבורתו של המשיח ההוא שלכם, אז יש בוודאי אתר קבורה איפשהו," פנה פרנקן אל הרב. הרב בלע את ייחוסו של משיח-השקר לכלל היהודים, וענה ביבושת: "זה לא ברור, דיברו בעניין זה על כל מיני מקומות." הוא שלף כמה דפים מן הערימה. "הנה... דוּלְצִינְיוֹ, אוּלְקוּם, אַרנָאוּט, בּיראט, בּילוֹגראד... אני לא בדיוק מכיר את המפה, בוודאי לא בתקופה ההיא..." פרנקן סימן בידו לאחד הקצינים שהתחיל לסרוק את המפות המפורטות שיחדל ממאמציו. די היה לו בכך שרוסו אותר.

כעבור שעות אחדות קלטו המכשירים שעל סיפון ה'אמריגו וספוצ'י' שידור וידיאו מן החוף האלבני. התברר שרוסו אכן חיבר את המיכשור שלקח עם עריקתו. אבל ההפתעה העיקרית התגלתה כשהתמונה ששודרה מתוך המיקלט התייצבה על המסך בספינה.

רוסו לא היה לבדו. לבוש גלימה לבנה הוא עמד במרכז חדר גדול, וסביבו התגודדו כשלושים או ארבעים גברים ונשים. רוסו עצם את עיניו בכוונה גדולה ועמד בפנים מוטות הצידה, כמי שטובל בצניעות. אחד הגברים ניגש לצידו האחר של החדר, נטל בידו חפץ מתכתי קטן והביא אותו לרוסו. הצופים בספינת הביון הבינו שמדובר במיקרופון, וציפו שרוסו יפתח את פיו ויאמר להם את דבריו המוזרים. אבל השקט נמשך, ואט-אט הסתדרו הנוכחים במעגל גדול סביב דמותו רבת ההוד.

לאחר זמן-מה הפנו כל הנוכחים את עיניהם לקצה השני של המיקלט, ואיתם נעו גם המבטים בחדר הפיקוד של ה'אמריגו וספוצ'י'. לתמונה נכנסה נערה צעירה, לבושה גם היא בגלימה רחבה, בוהקת בלובנה. הנערה הובלה בזהירות על-ידי שניים מאנשי הקבוצה, שהעמידו אותה מול רוסו. לצופים בו הוא נראה כמי שטרם הבחין בנערה שלפניו. כעבור רגע הניף את אחת מידיו בתנועה סמכותית. המצלמה התקרבה, והתמקדה בבת-אחת בו ובנערה. יד עלומה פרשה סדין בין שתי הדמויות, ואז הכל התחיל.

רוסו אחז במותניה של הנערה, שמיהרה לקרב את שתי כפות ידיה זו לזו כמבקשת לסוכך על קדמת גלימתה. הוא הידק את אחיזתו במותניה ולפת באגודליו הפרושים את ירכיה. ואז, בתנועה חדה ורכה, קיפל את הנערה והושיבה על הסדין. זה היה הרגע שבו נפקחו עיניו, ומבטו ננעץ בפניה. לאחר מכן נשלח המבט למטה. הוא כרע ברך כמי שעומד לשאת תפילה, אך שום הגה לא יצא מפיו. בלי להסיט את מבטו ממפגש הירכיים, הוא משך את הגלימה מעל מותני הנערה וחשף את פלג גופה התחתון.

רחש של זוועה עלה בין אנשי ספינת הביון. גוף עירום, שספק אם השלים את התבגרותו, ניבט אליהם בטריות בתולית, ובמרכזו ניגר כתם אדמדם שעשה את דרכו במורד לובן הירכיים. רוסו הביט בערוות הנערה, ואנשי הספינה הביטו בו. הוא הצמיד את כפות ידיו אל פנים הירכיים, ואצבעותיו הוכתמו בדם הנערה וסימנו טביעות אצבע מדממות על הבשר החשוף. אנשי הספינה עקבו אחריו. מבטיהם היו נעוצים בו גם כאשר רכן על שער הערווה הכהה המוכתם בדם הנערה. בשלב זה השפילו כמה צופים את מבטם, אך האחרים יכלו לראות כיצד הוא מקרב את פניו אל ערוותה הכהה ונושך בה נשיכות קלות פעם, פעמיים ושלוש, שולח לשון אגב הנשיכה השלישית. לאחר מכן הוא השתופף על עקביו, ולעיני המצלמה והעדים סביבו נתגלתה חזותו הסתורה. גלימתו, ידיו ופניו - כולם היו מוכתמים בדם. שניות מעטות לאחר מכן נשמע קולו, קול מחוספס כשל שיכור שטרם התפכח מיינו. המילים העבריות היכו ברב כצמן, אשר חש כאילו כל המחזה הנורא נועד רק לו: "המצוות בטלות, אבל התורה תהיה לעולם!"
הרב יצא את החדר בריצה, פניו אפורות, ידו האחת אוחזת בבטנו והשנייה סוכרת את פיו.

לאחר שנרגעו הרוחות בחדר-הפיקוד פרשו פרנקן ואנדרסון לשיחה פרטית.
"הוא לא לבד... יש שם כמה עשרות אנשים." מילותיו הראשונות של פרנקן הביעו חשש גדול.
"רק הרב יכול לדעת על זה משהו," אמר אנדרסון במעשיות.
"יהודים מזדיינים! הם תמיד מתארגנים ומוצאים להם מאורות. אבל דבר כזה לא ראיתי בחיים..." פרנקן סירב להירגע.
"בוא נהיה מעשיים, צ'אק," השתדל אנדרסון. "אני אוציא מן הרב כל מה שהוא יודע. אחרי שאני אשב איתו, הוא ינטוף אינפורמציה כמו הילדה ההיא במיקלט."

אנדרסון לא נדרש למאמץ רב כדי למצוא את הרב כצמן. השניים ישבו זה ליד זה על מיטתו של רוסו, מול הספריה הפרטית שהותיר אחריו. אנדרסון שתק. הוא חיכה שהרב יירגע ויהיה במצב-רוח לדבר. לאחר דקות ארוכות הפיק הרב מין צקצוק עמום, מלווה באנחה.
"מה אמרת, רביי?"
"דוֹנמֶה! זאת הדונמה!"
דקות לא רבות של שיחה הספיקו לאנדרסון כדי לעמוד על טיבה על הכת המסתורית, כת הדונמה. הרב המזועזע תיאר בפניו את השתלשלות הפרק העגום בתולדות עם ישראל. אנדרסון ברר את עיקרי הדברים. ממילא הוא לא היה מעוניין בפיתולים התיאולוגיים התמוהים, בוודאי בכל הנוגע לכת קיצונית קטנה וזניחה ממעמקי ביצת הניוון היהודית. די היה לו לשמוע כי כת הדונמה, שהרב אמר שהיא זו שנגלתה להם במיקלט, האמינה ששבתי צבי מתגלגל במנהיגי הכת כמשיח או אל, ושאחד מאותם מנהיגים היה אותו ברוכיה רוסו. הרב גם דיבר על מעשים נוראים שנעשו בהתוודעויות פנימיות של אנשי הכת, על ביתוק בתולין טקסי בפרהסיה, ועל בעילת נידות כדרך להשיב את סדרי העולם ולתקן את יחסי השכינה והאל - אך כל אלה לא הוסיפו לאנדרסון מידע שימושי שיוכל לדווח עליו לפרנקן, שממילא יקטלג את הכל כטירוף וכסטייה. הרב ניסה להשלים את ההסבר, ואמר לקצין הריגול הנגדי שהמעשים הללו נועדו לכונן בעולם תורה המבטלת את המצוות המקוריות והופכת אותן על פיהן. אך אנדרסון קטע אותו ואמר: "מה שמעניין אותי זה שרוסו השתגע לגמרי. וגרוע מכך, שהוא מתגולל בטירופו בתוך קבוצה של יהודים מטורפים לא פחות."

הרב נפגע מכך שלא ניתן לו לסיים את ההסבר. כילד נזוף הוא ביקש להשלים את התמונה ולתקן מעט את הרושם, וסיפר לאנדרסון כי אנשי כת הדונמה אינם יהודים, וגם אילו רצו להפוך ליהודים לא היה הדבר ניתן לביצוע, שכן כולם נגועים בחשש לממזרות לאחר דורות של גילוי עריות.
"הנה, תראה, אפילו כשהנאצים שלחו את יהודי סלוניקי למוות, הם גילו את בני הדונמה ואחרי בירורים החליטו שבאמת לא מדובר ביהודים. ואכן, איש מהם לא נפגע בכל תקופת הכיבוש הגרמני." אנדרסון שמע את דברי הרב וגיחך לעצמו. יהודי המסתמך על הנאצים כדי לנקות את עצמו מקשר עם מטורפים יהודים או לא יהודים שהולכים אחרי משיח יהודי. הוא אמר לעצמו שפרנקן יאהב את זה.

"כל זה לא מעניין אותנו. המצב כרגע חמור מאוד. הוא חמור מנקודת ראות בטחונית פשוטה, בלי קשר לתיאולוגיות שלכם או של איזו כת אלבנית, יהודית או יוונית. רוסו הוא איש מודיעין שערק, גנב ציוד רגיש ביותר, והוא מחזיק בידע רב מדי..." אנדרסון החליט לא להרחיב. הוא יצא מן החדר והשאיר בו את הרב, שחזר לפשפש בניירות של רוסו.

בחדר-הפיקוד לא נרשמו אירועים נוספים. אנדרסון חזר משיחתו עם הרב וניגש ישירות לפרנקן. הלה לא המתין שפקודו יפתח בדברים, ויצא איתו מייד לשיחה בארבע עיניים.
מפקד הספינה שמע את הדברים. דעתו היתה כדעת אנדרסון:
"במצב שראינו אותו, רוסו ישכנע כל חוקר או ועדת שיחרורים שהוא פשוט לא שפוי."
"אבל אני מבין שבוושינגטון יש להם נגדו תיק סגור, על בסיס חומר שהם הכינו מראש."
"זה נכון שהמצב לכאורה ברור. הבוגד מסרב לציין שמות של שותפים שלו, ועד שהוא לא יעשה את זה אין לו סיכוי לצאת מן הכלא. אבל אין לדעת אם הלחץ הציבורי של היהודים לא יצליח לכופף את הפוליטיקאים..."
אנדרסון הבין מייד:
"אז הוא תעודת הביטוח של הבחורים הטובים בוושינגטון."
"כן," הסכים פרנקן להגדרה, "והנכס שלהם ירד מן הפסים."
"...ואנחנו אחראים," השלים אנדרסון בדאגה. "אני מבין. אני חושב שאין לנו ברירה."
"לא, אין שום ברירה. ותטפל גם ברב, שלא נאבד את תעודת הביטוח החלופית שלנו."

בינתיים ישב הרב וולף כצמן בחדר העמוס בספרים וכרטיסיות, והמשיך להתעמק בחומרים שרוסו הותיר אחריו. יד נעלמה נעלה את דלת החדר. הרב לא ידע שהפך לשבוי.

שדר מוצפן, קצר ביותר, הובזק מן ה'אמריגו וספוצ'י' אל ספינת האם, נושאת-המטוסים 'וודרו וילסון'. לא חלפו יותר מכמה דקות, ומעל הים האדריאטי, מרחק מילין מעטים מנושאת המטוסים, ייצב את עצמו טיל שיוט. המחשב שבראשו הוזן בקואורדינטות המתאימות, ומנועו העביר רטט חסר-סבלנות לאורך גופו. אנשי חדר-הפיקוד של ה'אמריגו וספוצ'י' לא ידעו דבר. מן המיקלט לא הגיעו תמונות או קולות נוספים. פרנקן נכנס ויצא בלי לרמוז מה עומד להתרחש, ופרט לשני השומרים שהוצבו ליד דלתו הנעולה של רוסו היתה הספינה כולה נתונה בשיגרה המשמימה שאיפיינה אותה מאז הגיעה לאזור. בקרב אנשי הצוות פשטה הידיעה על מה שאירע לאיש המחלקה העברית. לא חסרו מי שהיו מוכנים לתאר את מעשיו בפירוט רב ומלא עונג, ואז לבחון בנחת כיצד פניו של השומע מתכרכמים. עד מהרה ידעה כל הספינה את סיפור המעשה. פרנקן ואנדרסון צינו לעצמם בסיפוק שהצוות כולו הגיע למסקנה המתבקשת: סת רוסו, העריק המוזר, איבד את שפיות דעתו.

הטיל פגע במטרתו. המיקלט המבוצר מן הדגם שבעזרתו קיווה אנוור הודג'ה להתגונן מפני פלישה של מעצמות הרשע הקפיטליסטי, ואולי אף מפני מתקפה של יריביו האידיאולוגיים מקרב מנהיגי הגוש הסטאליניסטי שהתרככו לאחר מותו של שמש העמים, המיבנה העשוי בטון והמחופר באדמה האלבנית שאינה יודעת רחמים - היה לאבק. נותרה רק דופן עגולה שצידה החיצון צמוד לצלע ההר, פעורה כעינו של אדם שמותו היכה בו בלי הזהרה, והיא שולחת אל אלוהיה מבט מוצמת.

ספון בחדרו של רוסו, הרב וולף כצמן היה טרוד עדיין בעניין יהדותם או אי-יהדותם של אנשי הדוֹנְמֶה. המונח "דונמה", כך קרא בכמה מקומות, מציין אנשים שהמירו את דתם, "שחזרו בהם מאמונתם". ספריו של רוסו לימדו אותו שהשבתאים התפצלו ללא הרף למיני פלגים וסיעות ששמותיהם היו לא פחות מוזרים מאמונותיהם. באחד המקומות הוא קרא על הפלג הקיצוני שנקרא "קאראקאש", ומצא מקום שבו מפוענח השם בקריאה תורכית: "שחורי גבות". עיניו תרו סביב, והוא קם ממקומו והחל לחפש תצלום שיראה את פניו של רוסו. ואכן, הוא מצא אותו בתמונת המחזור של בית-הספר למודיעין של הצי האמריקאי. הבחור הצעיר הביט בו, לבוש במדי שרד לבנים. את מבטו הכתירו שתי גבות שחורות ועבות. הרב תהה אם גם רוסו קרא על "שחורי הגבות", והביט בעצמו בראי.

וולף כצמן לא מצא מנוח. הוא בחן את התצלום, את העיניים הנוגות ואת מבען הרציני. שוב ושוב הצטרפו לנגד עיניו כל הסימנים והמראות שהתגלו לו בימים האחרונים. האם זהו משיח, ואפילו הוא משיח-שקר? האם זה האיש שדיבר מקרביה של האדמה, שהצטרף לכת המומרים, שהתגולל במעשה הנורא עם הנערה?

דלת החדר נפתחה. בין שני שומרים שהרב הופתע לראותם עמד אנדרסון נטוע כסלע, ידיו מאחורי גבו. הקצין רמז לחיילים במנוד ראש, והללו אחזו בזרועותיו של הרב.
"אתה בא איתנו," אמר אנדרסון קצרות.

כאשר הגיעו לחדר-הפיקוד, כבר הוקרנה התמונה על המסך הגדול. פרנקן הביט בה בסיפוק ובחן את פניו החיוורות של הרב. מבטו של המפקד הציק לרב, והוא הביט הצידה וסביבו. בחדר לא היה איש פרט לשני הקצינים הבכירים. פרנקן שלף עט-הצבעה, פתח אותו מלוא אורכו והורה על המיקלט ההרוס שריצד מולם.

"פה היה החבר שלך רוסו עם עדת המאמינים שלו. עכשיו תוכל לבחון את המראה כפי שצולם זה עתה, ולראות בעצמך שהמשיח... איך נאמר... עבר למימד אחר." שניות ארוכות חלפו בטרם הבין הרב מה רואות עיניו. הוא הצליח אך בקושי לגמגם: "אבל... למה?" "זה לא עניינך, ואני גם מציע לך לא לדבר על זה עם אף אחד. התמונה הזאת צריכה להופיע לך בראש בכל פעם שתחשוב לספר משהו, לגלות דברים שראית כאן, או לסכן בכל דרך אחרת את בטחונה של ארצות-הברית."
הרב לא מצא מילים להשיב בהן.
אנדרסון קלט רמז במבטו של פרנקן, ואותת בידו לאנשיו שעמדו בחוץ. הללו שבו והובילו את הרב כצמן לחדרו של רוסו, שכעת הפך רשמית לתא מעצר.

ובחדר לא נותר לרב אלא לשבת ולנסות להבין את מסכת האירועים המוזרים, הנוראים והמתמיהים שלהם היה עד משעה שנקרא לבוא לספינה ועד שהפך לשותף בפרשה ולעציר, בלי לדעת כיצד ומדוע. הוא ניסה לסדר את מחשבותיו הבלולות. בסערה הראשונית שאחזה בו אמר לעצמו שאמריקה היא אכן אֱדוֹם הרשעה. כי מה לאמריקה ולמשיח בעיני עצמו, חוטא ומחטיא, שרבים כמוהו עלו וירדו בקורות עם ישראל? הרב לא היה מסוגל להכיל בנפשו את הרעיון שרוסו נרצח. מצד אחד הוא ראה את דמותו של סת רוסו איש המודיעין של הצי, לבוש במדי שרד ככל חבריו, ומצד שני ראה את שחור-הגבות המקריח, עוטה-הגלימה המתנבא כמשיח-שקר של כת מושחתת, יהודי שעבר על אחד האיסורים החמורים ביותר, שעשה מעשים שהדעת אינה תופסת...

הרב כצמן חיפש לעצמו מיקלט בעובדות, בכתובים. הוא חש כי רק בהם ימצא הסבר למתרחש. תחילה שוטט בין הערות שרשם לעצמו במהלך האירועים. דעתו לא היתה נוחה מן התשובה שרוסו נתן לעניין השלג כשאמר שהוא מלבין את החטאים. הרי שלג אינו מחטא, להיפך: ניתן להכתימו בקלות רבה. הוא נפנה מספרי המחקר ומן המאמרים ולקח לידיו ספר תנ"ך. בספר תהלים הוא מצא את הפסוק שחיפש: "אמר ה' מבשן אשיב", ועיניו עברו מייד להמשך הפסוק: "...אשיב ממצולות ים"... בשן-אלבניה, מצולות ים, והאירועים על הספינות בים האדריאטי... ייתכן שרוסו מצא חיזוק בדברים הללו. זכרונו שלח אותו לדפדף לספר דברי הימים: "מבשן ועד בעל חרמון", ארצם של בני שבט מנשה, שמסופר עליהם שהיו חוטאים וזנו אחר אלוהים אחרים... אולי רומז רוסו למין היפוך מושגים, לפיו לובן החרמון הוא דווקא מצע נוח לחטאים? הוא שב לספר יונה, והגיע לפסוק שרוסו רשם ברוב זהירות לפני שיצא אל החוף: "...ירדתי הארץ ברחיה בעדי לעולם..." - כעת היה המובן מחוור לו לחלוטין. רוסו קרא בפסוק את ברוכיה ראש הכת, שמקורות יהודיים כה רבים עיוותו את שמו לברחיע ולצורות דומות. סת רוסו אומר כאן שהוא יירד לארץ, לבשן-אלבניה, ושברוכיה תומך בו לעולמים... שוב מצא רוסו דרך להפֵּך את הדברים, כאילו ביקשו לקלל את רוסו ההוא ונמצאו מברכים את רוסו הזה...

אך כעת ההתפלפלויות הללו נראו לכצמן חיוורות ומיותרות. הוא חש כיצד תודעתו שבה למציאות, וידע שאין בכוחם של פסוקים ופירושיהם לשנות את העובדות, בעיקר את התוצאה הסופית. ואז, כאשר עלתה בו המחשבה על אותה תמונה נוראה שנאלץ לראות על המסך, התעורר בו לפתע ספק עתיק. אמריקה ראתה ברוסו טעם מספיק להפעיל את כוחה האדיר, ואילו רוסו מצידו אכן נהג כהתגלמותו של המשיח עלי אדמות. והנה הוא עצמו, יהודי נאמן, זהיר בדבריו ובמעשיו, רב בישראל ובצי של אמריקה, מוצא את עצמו שבוי בבטנה של אונייה אמריקאית. מדוע? מה היה חטאו? שסייע לגלות ברבים את הסוד, סודו של רוסו... האם אמריקה חוששת? האם היא חרדה מפני אותו משיח? האם ערער היהודי את בטחונה? הייתכן שרוסו ירד אל הקליפה, וחשף את ערוות אדום הרשעה?

הרב ישב ליד שולחנו של רוסו ובהה בקיר שמולו. תמונת המיקלט החרב התעקשה לשוב ולהכות בו. כצמן התקשה להאמין שהמקום שבו התקבצו זמן קצר קודם לכן עשרות בני-אדם היה כעת פרוץ וריק. הכיפה שתוכה חשוף, הצופה אל הים האלבני, לא הרפתה ממנו. כגוויה שאיבריה נחשפו לעיני כל, עורר בו המקום תערובת של משיכה ואימה. הרב השפיל את מבטו כדי להעלים את התמונה שריצדה מולו, ועיניו נתקלו בספר פתוח, ובו מילים שצורותיהן כמו התחדדו והציעו את עצמן לקריאה. הוא קלט אותן במבט הזוי: "...עשה לו מערה סמוך לים..." והנה ראה מערה, והמקום ריק, ואין גופה. האם... האם סב הגלגל היהודי על צירו ושב ונעמד במקום שבו היה בימים ההם? כל הפרטים שהרב ראה בימים האחרונים, כל מה שקרא, כל מה שהתגלה לו, כל מה ששיער ונמצא נכון והופיע לפניו - הכל געש ובעבע בתוכו בתערובת של בהירות וספק, של הכרעה וחרדה גדולה.

ברגע מסוים, כמו במגע עדין של מכחול, הצטייר מולו משפט אחד מפיו של רוסו: "באתי להכתיר בכתר מלכות את העולם העולה מן הקליפה, כשייתם השלג..." כשייתם השלג. של"ג, מניינו בגימטריה 333, והוא האמור לרמוז על התאריך שבו תעלה בעולם מלכות המשיח. מספר נאה, מחצית שמו של השטן הנוצרי, 666. הרב נזכר בתאריך התגלותו-כביכול של שבתי צבי, בשנת 1666. ההשערה לא איחרה לבוא: 333 שנה לאחר התגלות ש"צ, בשנת 1999 - מעט לפני שהאלף הנוצרי יגיע לסופו - תצא צידקתו של שבתי לאור, אולי ברגע האחרון.

הרעיון היה יפה להפליא ורב פיתוי. סימטריה היסטורית מושלמת. שלוש ספרות 6 ושלוש ספרות 9 קיפצו להן והתהפכו בקלילות על הדף של הרב, ומולן שלוש ספרות 3, וכל הלהקה כמו המתינה לאצבע סמכותית שתורה להן לעצור ולחשוף את התוצאה, להוציא אותה מעננת הרמזים אל בוהק האמת הגלויה. הרב כצמן מיהר לבדוק בספריו של רוסו וגילה ששבתי צבי המיר את דתו בשישה-עשר בספטמבר 1666 בדיוק. האם התאריך שייעד לעצמו רוסו המשיח יהיה אותו יום ואותו חודש בשנה זו? על קיר החדר היה תלוי לוח עברי, והרב הביט בו בלהיטות. ערבו של השישה-עשר בספטמבר יחול בדיוק באמצע הימים הנוראים, כאשר כפות המאזניים מתחילות את נטייתן לכיוון המוחלט, הסופי. זה לא יכול להיות מקרי, לא, אמר לעצמו הרב, וצמרמורת חלפה לאורך גבו. והכל מיועד להתרחש בימיה הראשונים של שנת תש"ס, ת-ש-ס. ראשי-תיבות של "תהיה שנת סוף", ואולי "סוד", ואולי... אולי יתקיים היפוך, והסוד של אותה שנה יהיה "סוף הסוד"? הייתכן? הרב חש כיצד יד הגורל אוחזת בו, לופתת את צווארו, נוטלת את נשימתו.

אֱדוֹם היא... אֱדוֹם ואני נתון במוסרותיה, בבטנו של דג המתכת הגדול... שמע הרב את מוחו מהדהד מבעד לצלצולים העקשים שהפכו אותו לפעמון. בעוד שבועיים או שלושה יתחילו השלגים להפשיר. השלגים יפשירו ויבוא האביב, ואחריו הקיץ, חודשי אב ואלול, ויבוא היום ההוא... ואולי... הוא ימתין, לא נותר עוד זמן רב, והפור יפול, לכאן או לכאן... הוא ימתין את שארית האלף השני המתכלה עוד מעט, הוא ימתין ויידע, ואולי יזכה ובתש"ס יבוא הסוף להמתנה הנצחית.

 

שלג באלבניה
שם המחבר: יורם מלצר

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, אוקטובר 1999
מספר עמודים: 173
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
תצלום מאת נורית מלצר-פדון
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 59 ₪
מסת"ב 965-90216-8-2
דאנאקוד: 497-1008


שתפו ספר זה עם החברים