חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

שני הפרקים הראשונים

1

בבוקר יום שלישי, השלושה באפריל 1951, כשסגרתי את דלת דירתי הקטנה ברחוב טְרֶוויז, לא ידעתי מאיזו תוצרת המכונית שאחד מחברי קבוצת 'הֶפטלינג' היה צריך להחנות בערב הקודם ליד הבניין, ושבאמצעותה אגיע לקאלֶה כדי לעלות על ה'קוֹנוֵוי'. כל מה שאברהם לוּץ אמר לי זה שהמכונית תהיה ירוקה - אולי אנגלית, הוא שכח איזה דגם - ושעותק של ה'טרקטטוּס הלוגי-פילוסופי' יהיה מונח בגלוי על המושב הקדמי שליד הנהג. באשר למפתחות, מישהו היה אמור לשלשל אותם לתיבת הדואר שלי. למרות שלא הבנתי את הצורך בכל המסתורין הזה, לא עלה בדעתי לערער על ההיגיון: "לוץ הוא מטורף אינטליגנטי," חשבתי, "ואני סומך עליו."

הכל התנהל בדיוק כצפוי. בקאלה החניתי את המכונית - אוסטין - במגרש החניה ליד המכס, משם עמד לוץ לאסוף אותה לאחר עזיבתי. מזג האוויר היה אפור והים נראה שקט. שמעתי את צרחות השחפים או הקורמורנים - מעולם לא ידעתי להבחין ביניהם - ואת צופרה הרחוק של סירה שיצאה מהמעגן. נקבעה לי פגישה עם לוץ בבית-קפה בנמל בשתים-עשרה בצהריים, כלומר כשעתיים לפני ההפלגה. הקדמתי. טיילתי איפוא לאורך הרציפים כארבעים דקות בערך ועישנתי סיגריה אחרי סיגריה. שעשע אותי להיתקל בצללית המוכרת שהשתקפה בשמשות השבורות של המחסנים... מעיל הגשם הארוך בסגנון המפרי בוגארט, מהודק במותניים, המכנסיים הצרים שנצמדו לרגלי בלחץ הרוח... תוך כדי הליכה שיננתי לעצמי בשקט את רשימת ההוראות שלוץ ביקש ממני ללמוד בעל-פה.

זה היה מדויק ומגוחך כאחד: ההתקשרויות היומיומיות למסירת דיווחים ומספרי הטלפון השונים, אנשי הקשר בלונדון, הנוהל לשעת חירום... לעסק הזה היה צד חובבני, דבקות בפרטים שהסגירה חרדה אמיתית. אברהם לוץ, הראש החושב והמפקד "הצבאי" של ההפטלינגה, היה מומחה בעל שם לתורת המשחקים המתימטית; בתחילת המלחמה, לפני שנכלא באותו מחנה-ריכוז שבו נכלא אבי, הוא עבד בפרינסטון בהנחייתו של בן ארצו, ההונגרי פון נוימן. הוא היה בדרך-כלל איש מאוזן ויבש, שמעת לעת התעוררו בו נחשולים תמוהים של ליריות.

למשל, הוא היה רוצה שהקבוצה תקרא לעצמה בפשטות "N", כמו קבוצת המספרים הטבעיים; הוא ראה בזה ביטוי לאלגנטיות פוליטית, לאיפוק מלהיב. אבל בסופו של דבר העדיפה הקבוצה את המונח הרשמי שהשתמשו בו הנאצים - 'הֶפטלינגֶה' או 'קבוצת הפטלינג' - על פני האיזכור, המרומז מדי ככל הנראה, של ה"מספרים" שנחרתו ממש בעורם של המגורשים למחנות-הריכוז, ונהיו לפיכך מעין שמות פרטיים. לוץ נעלב, ובמשך שבועות אחדים הסתובב בפרצוף חמוץ ורטן כמו ילד זועף... וכך, לאחר שהחליט ליטול שוב את זכות הדיבור כדי להודיע ל'הפטלינגה' שבחר בי למשימת קיימברידג' - על-פי קריטריונים שהתמיד בסירובו לגלות לי אבל שבינתיים ניחשתי - אף אחד לא העז להתנגד לו, למרות שאיש לא הפקיד בידיו במפורש את תפקיד המגייס, ולמרות שאני בוודאי לא הייתי האדם המתבקש לתפקיד.

"אתה לא בדיוק הטיפוס שציפיתי לו," התוודה אף הוא בפני, "אבל יש לך קלף מנצח והזמן דוחק." מרוב שמחה לראות אותו יוצא משתיקתו המדאיגה, ה'הפטלינגה' אישרו את החלטתו של לוץ ללא ערעור.

לפני שנכנסתי לבית-הקפה שבו קבענו להיפגש העפתי מבט בקונווי, ספינה צנועה שהפליגה שלוש פעמים בשבוע הלוך ושוב בין קאלה ודובר. שלדה האדום בלט על רקע צבעם האפור של הרציפים והזכיר לי את החופשות, את ההפלגות על הלה-מאנש מלפני המלחמה, מה שנראה לי בלתי הולם בנסיבות הנוכחיות. בדובר אעלה על הרכבת הראשונה ללונדון, ומשם, על רכבת אחרת, לקיימברידג', שם הזמינו עבורי חדר במלון ווינסטון הול הנמצא בערך כחמש-מאות מטר ממשכנו של דוקטור בּיוואן.

חוץ מידיעה עיוורת של ה'טרקטטוס' - יכולתי לצטט בעל-פה את כל המשפטים שהרכיבו אותו, אם כי לא הבנתי אותם כלל - את מה שידעתי לבטח אפשר היה לסכם בכמה מילים, או ליתר דיוק בכמה שמות: קינג סטריט, סְטוֹריס אֶנד, קוֹרְן אקסצ'יינג', סיינט אנדרוּ סטריט או קינג'ס פַּרֵייד במה שנוגע למקומות... אַנְסְקוֹמְבּ, אֶנְגְלְמַן או בּיוואן במה שנוגע לאנשים... כמה עצומות, לעומת זאת, היו הכמויות של מידע לא בטוח ואגדות, של רכילויות ואמונות תפלות, של השערות...

אולם בית-הקפה היה כמעט ריק. לבדו, בפינה חשוכה מול הדלת, לוץ כבר חיכה לי. לא הבנתי למה לא התלווה אלי במכונית. ללא ספק העדיף להגיע בכוחות עצמו כדי לא להיראות בחברתי... תיק מסמכים מעור שחור היה מונח על השולחן. הוא סימן לי להתיישב, ואני הזמנתי בירה לאחר שהעמדתי את המזוודה שלי ביני לבין הקיר כך שאיש לא יוכל לגשת אליה, ודאי לא לגנוב אותה. רציתי שלוץ יהיה מרוצה ממני, שיעריך את הזהירות שלי גם אם במזוודה לא היה שום דבר חשוב.

לוץ, שממילא היה שתקן מטבעו, היה באותו היום עוד לקוני מהרגיל. למרות רעמתו השחורה והמקורזלת, הכמו-אפריקאית, שיוו לו משקפיו העגולים ועבי המסגרת מראה בלתי אופנתי של אנטישמי צרפתי משנות השלושים: דוֹריוֹ, גיטְרי ובְּרָזילאק הרכיבו משקפיים כאלו. הערתי לו על כך והוא חייך חיוך רחב. אחר-כך שינה את הנושא, וסיפר לי שכשבועיים קודם לכן שלח לוויטגנשטיין מכתב כדי לבקש להיפגש איתו, מכתב שנותר ללא מענה. לא נראה שהוא נעלב מזה, מה שהפתיע אותי. לאחר מכן עמד על כך שעלי לצלצל לקבוצת הפטלינג בכל יום. חיוני שהם יהיו מודעים להתרחשות הפעוטה ביותר, לפרט הקטן ביותר הנוגע למבצע שלנו.

אסור לי ליטול שום יוזמה. לוץ ניסה בכל זאת לעודד אותי: "ויטגנשטיין כבר לא לגמרי צלול בדעתו, הוא מתבטא רק בצמצום והודף את רוב המבקרים. הכי קשה יהיה להתקבל. אתה חייב להיראות אמין בעיניו, או ליתר דיוק להיעשות אמין, למרות החשדנות המפורסמת שלו. הצלחנו להשיג כמה מכתבי המלצה ששמתי בתיק המסמכים. אתה חייב לדאוג להציג לו אותם כמו כתבי-אמנה בפעם הראשונה שתתקרב אליו. זה מוכרח לשכנע אותו שאתה לא נוכל במקרה שהוא יחשוד. מכל מקום, הקלף החזק שלך זה התצלום. אתה מוכרח למצוא דרך להראות לו אותו מהר ככל האפשר. הכי טוב ביום הראשון, כשהוא לא מצפה לזה."

2

אחרי שירדתי מן הרכבת לקחתי מונית כדי להגיע למלון ווינסטון הול. הלילה ירד והעיר נראתה לי עגומה, קפואה, ריג'נט סטריט היה נטוש; לֶנספילד רוֹד, טְרַמְפִּינגטוֹן סטריט, קינג'ס פרייד, חלפו לנגד עיני הבוחנות בלי לשנות את הרושם הראשוני. לבסוף הגענו לבֶּנֶט סטריט. בזמן שהמונית המתינה לי, נרשמתי במלון בלי לראות אפילו את החדר שלי והפקדתי את המזוודה בקבלה כדי להגיע מהר ככל האפשר לדוקטור ביוואן, בקינג סטריט, שם התגורר ויטגנשטיין מאז חזרתו מהמידלנדס. ה'הפטלינגה' טעו: מן המלון שלי אל הבית של ביוואן - שנקרא סטוריס אנד - היה עלי לצעוד לפחות חצי שעה.

אבל באותו ערב יכולתי להתגאות בעצמי. פחות מחמישים דקות לאחר שהגעתי לקיימברידג' - השעה הייתה תשע בערב כשהסתכלתי בשעון שלי - כבר הייתי במקום: גינה קטנה מצויצת של רופא מן הפרובינציה, מוקפת בחומות לבנים עטורות קיסוס. על השולחן שעליו הגישה לנו מרת ביוואן חליטת זנגביל בכלי תה מחרידים מפורצלן ורוד, הנחתי את תיק המסמכים השחור המתפקע מרשימות, ממסמכים ומדו"חות שנוסחו על-ידי לוץ. מכתבי ההמלצה המתינו רק לרגע המתאים כדי לצוץ כמו שדים...

הייתי עכשיו "במגע" כמו שאומרים בצבא, משתוחח ביראת כבוד כלפי הפילוסוף הגדול, בהתבטלות אפילו, אבל התבטלות מלאה חרדה. לוץ הרבה לדבר איתי בחודשים האחרונים על הלוגיקן המהפכני, על הגאון שאין שני לו, על העשיר המופלג האוסטרי שנמלט מוקדם אל הטוויד הבריטי או אל הערפל הסקנדינווי, הרחק מן המישורים הפולניים לשם הגיעו אחיו כדי לגווע במיליונים! הבטתי בו כפי שהבטנו שש שנים קודם לכן בתליינים מנירנברג, באימה ובספקנות. האומנם זה באמת הוא? שערו היה פרוע כאילו זה עתה יצא מהמיטה, והוא קפץ את פיו כמו זקן החושש לשיניו התותבות. המחלה כירסמה את פניו לחלוטין, אפשר היה לראות רק עצמות לחיים בולטות ואת קשתות הגבות, המזדקרות מעל ארובות עיניים שקועות בצורה מוגזמת.

האף היה מכווץ, הוא התאמץ לנשום. דיברתי איתו על הפרויקט שלי - ספר שיחות על השנים המעצבות שלו, מה שהוא עצמו כינה הקינדֶרשטוּבֶּה שלו - ובעודי מצטט את רשימת הנימוקים שהכנתי עם לוץ כדי לשכנע אותו לשתף פעולה באופן פעיל, ניצלתי את ההזדמנות בשביל להוציא את מכתבי ההמלצה והצגתי אותם בפניו מייד. הם עשו את הרושם הצפוי, ראשית זו של אנסקומב, אבל מעל כולם מכתבו של פול אנגלמן, תלמידו של לוֹס, חסידו של קראוס, האדריכל שאיתו שיתף פעולה בתכנון הבית בקוּנדמָאנגָסֶה. איך לוץ השיג אותו? הוא בכלל אותנטי? ויטגנשטיין קרא והנהן בשקט בראשו. הבחנתי בחיוך כשהביט בי בטוב-לב: "כל-כך קשה למצוא את ההתחלה, למצוא נקודת פתיחה... אנחנו תמיד רוצים לחזור רחוק יותר אחורה..." כשהדגשתי בפני ויטגנשטיין שהשיחות האלה, שיש בדעתי להעלות על הכתב, עשויות להיות עיקרה של עבודת דוקטורט, נדמה היה לי שראיתי מעין העוויה חולפת על שפתיו.

תמיד הזלזול המשונה הזה בעבודות אקדמיות... מרת ביוואן התערבה כמה פעמים בשיחה כדי לחזור ולומר שאסור לוויטגנשטיין להישאר ער מאוחר מדי, שעליו לשמור על עצמו. היא נעצה בי מבט קשוח, וזה שעשע את ויטגנשטיין. הייתי מודע לכך שהיא אינה נותנת בי אמון ושלא אהבה את האופן שבו התעקשתי להיפגש איתו בו במקום למרות השעה המאוחרת. מן המונית ראיתי את שניהם חוזרים מן הפאב, ויטגנשטיין פסע בצעדים קטנים, נסמך על מרת ביוואן. הסתערתי עליהם כשהיא חיטטה בתיקה כדי למצוא את המפתחות. ויטגנשטיין נראה מופתע, אבל הלהט שלי שיכנע אותו להניח לי להיכנס לרגע למרות שנראה תשוש: "רק לרגע, אם כן, לרגע..." הרגשתי כאילו אני קודח חור בעין הכחולה שלו. "אני מאוד חלש מן המחלה," הוא המשיך בקול חלוש אך יציב, "יש לי מעט זכרונות מדויקים... רק הבזקים שקופצים לנגד עיני מפעם לפעם... כמו טיפות מים אחרי שזורקים אבן לתוך בריכה."

ויטגנשטיין אהב דוגמאות שמקדימות את המחשבה כמו פרוזדור שנפתח לטרקלינים. "שיטה השואבת את השראתה מן המדרשים," כתב לוץ ברשימותיו בנוגע להעלאתם מחדש על הכתב של הסמינרים הנודעים של קיימברידג'. מרת ביוואן הביעה את הסכמתה בהבעות פנים אימהיות. זנב סוס רזה ואפור התנדנד מעל גולגלתה. לעומת זאת היא התנגדה לכך שהוא ירשה לי לשוב למחרת: "תהיה נבון, אסור לך להתעייף, בעלי חד-משמעי בעניין, אתה מוכרח לשמור על עצמך." היא פנתה אלי, קרה כקרח: "לודוויג מסכים רק כדי לגרום לך נחת, הוא ישלם על זה, אתה יודע, אל תנצל את זה לרעה." הזכרתי בקול רועד - בשבילה לא פחות מאשר בשבילו - ששבועיים קודם לכן כתבתי כדי להודיע על ביקורי.

מרת ביוואן העמידה פני מופתעת, וּויטגנשטיין הרים בפראות יד אחת והצליף באוויר. פניו שקעו מייד, אך הבהוב מרושע חלף בעיניו. למי הוא כוון, ההבהוב הזה? הוא לחש כאילו רצה לגלות לי סוד: "קראת את ניטשה על החינוך הגרמני? עתידם של בתי-הספר התיכוניים? נוכל להתחיל משם..." הסכמתי מתוך נימוס והצעתי בכל זאת להיצמד לכרונולוגיה אישית יותר: וינה, משפחתו, לינץ, ההשפעות העיקריות בנעוריו... הוא נאנח ואז החליף נושא: "לא נדבר על פילוסופיה... אסור לכתוב אותה אלא בשירה." כדי לפייס אותו הצעתי איפוא את ליכטנברג, קראוס, ניטשה, האפוריזמים כצורה גרמנית של הייקו. "כן... אכן... שירים קטנים כמו כיוונונים סמויים... כדי לפתוח כספת באמצעות מנעול קומבינציה: כל מספר בנפרד נראה כאילו אינו משמש לכלום ו... ורק כשהכל במקום המנגנון משתחרר... הכספת נפתחת.

" מרת ביוואן הבחינה במעט זיעה על מצחו של ויטגנשטיין והסתערה, מטפחת בידה. הרגע שבו היה עלי לעזוב קרב. חיפשתי בקדחתנות את האמצעי שיאפשר לי למלא אחר ההוראה של לוץ: לא לדחות את שליפת התצלום כדי שהוא ידע מייד שאני יודע. העמדתי פנים שאני אוסף את המכתבים שהיו מפוזרים עדיין על שולחן הגן, וברגע שהחלקתי אותם לתוך תיק המסמכים שלי, הצלחתי להפיל את התמונה. הרמתי אותה בצורה אגבית ככל האפשר והושטתי לו אותה: "אתה זוכר את התצלום הזה?"

ויטגנשטיין לקח את הקרטון המצהיב ומשך את השמיכה על ברכיו בתנועה דיסקרטית של כעס. הערבים היו קרירים עדיין. רציתי להוציא מכיסי את הפנקס הקטן דמוי העור שקניתי בתחנה לפני שלקחתי את הרכבת לקיימברידג' אבל המתנתי בסבלנות, בלי לזוז; הוא היה חייב להגיב בדרך זו או אחרת. רציתי להאמין שהוא לחוץ, נפל בפח, נראה אבוד... ויטגנשטיין החל לדבר בשטף אבל לא תיאר כלל מה הרגיש כשגילה את התצלום. הוא לא השתמש כמובן במילה "מושמץ"; אף פעם לא היה לו ממש חוש הומור. בכל זאת, זה היה שם התואר שעלה בראשי כשבחנתי אותו נועץ מבט בתמונה. הוא נראה כאילו זכרונו שלו משמיץ אותו. עיניו היו פקוחות לרווחה, הוא הטיח כמה מילים ודפק בכף ידו על משענת הכיסא שלו. מרת ביוואן, מוכת תדהמה, המתינה לראות מה עומד לקרות. ביד אחת איזנה את המגש שעליו נחו הספלים הריקים, ובשנייה כיסתה את פיה המעוקם.

הסרטן הזה שהשתלט על ויטגנשטיין לא איפשר לו עוד שיטוט רצוף, מתמשך, בעברו. לא האינטליגנציה נטשה אותו, אלא יכולתו האנליטית המפורסמת כל-כך, שהייתה מהממת את תלמידיו ואת הקולגות שלו. המוח שלו היה עייף כעת, הלום ממשככי כאבים שלא איפשרו מעבר אלא לצללים מעורפלים, דמויות מטושטשות, תעתועים, ערפילים אפורים שבהם, כמו ראשי סיכות מנצנצים, הבליחו פה ושם זכרונותיו מהחיים. הייתי חייב לנצל את התרופפות ערנותו. הוא בחן חלק מן הפאזל של קיומו, חלק מרשיע. הוא היה יגע, מותש. "למה לא עוזבים אותי בשקט?" התחננו כביכול עיניו הבהירות. ניסיתי לא לרחם עליו, לא להתרשם, וזה הפך אותי לקר, חד יותר מכפי שהיה נחוץ. מרת ביוואן כיווצה את גבותיה אך סירבה להשאיר אותנו לבדנו. היא השגיחה בשקט, מכונסת במרחק מטרים אחדים מוויטגנשטיין, ולא רצתה להחמיץ דבר משיחתנו. אני מניח שכך הורה לה בעלה לנהוג. היה עלי להיזהר שלא לעורר את חשדנותה, לא לתת לה הזדמנות להזעיק את הדוקטור שהיה משליך אותי מייד החוצה. עלי להישאר מן הצד הזה של הגבול. התנוחה שלה, המגש המרחף בידה, אפילו ההעוויה על פניה, לא היו נורמליות. זה התמיה וזעזע אותי.

התמונה הכיתתית שבה ויטגנשטיין נראה לצידו של היטלר בוודאי עוררה בו משהו. רציתי לשכנע את עצמי בכך. אחרת כל זה היה חסר משמעות. אבל הוא לא יכול היה לומר בצורה ברורה מה הרשים אותו. המשפטים שהוא ניסה להגות במידה כזו או אחרת של הצלחה היו בעלי מבנה כאוטי של מברק, אותו סוג של חסכנות. הוא התאמץ מאוד להבדיל את העבר הפנימי הזה שהעלתה נוכחותי העיקשת, מן העבר הצץ מעצמו: "בכנות, לא... לינץ אולי? כן... לינץ... הגימנסיה הריאלית..." עם כל הברה התחלחלתי בהמתנה לרעש החד של כף ידו על משענת הכיסא: "אני זוכר את הגימנסיה ואת חזיתה הגבוהה בסגנון צבאי... את שלושים שולחנות הכתיבה הזהים בכיתה... שלושה טורים, שלושה כפול עשר... רצפות העץ החורקות... פפי סטריגל... לני קאסל הקטנה, בתו של השוער... הומרוס והפרסיוול של וולפראם פון אשנבאך... השיעורים של פֶּטְש על בית האבסבורג..." הוא ליווה את דבריו בנענועי ראש, תנועות כמעט פאתטיות של כניעה, ואני נעצתי בו את מבטי בלי למצמץ, בלי להראות לו דבר ממה שחשבתי, בלי להניח לו לנחש אפילו שמץ ממה שהביא אותי.

האם הוא יכול לדמיין זאת? הנחתי שהמתבגרים שהם היו בתחילת המאה לא דמו עדיין למי שהם הפכו להיות לאחר מכן - לפחות שום דבר לא היה עדיין לגמרי מוגדר. זה היה מקום רגיל כמובן, אבל בה בעת מרתק, מדהים: מוֹלֶך הילד לא היה מוֹלֶך. לוץ אימן אותי במשך זמן רב לדחות את התפיסה השגרתית הזו, לטאטא אותה בלי עכבות כדי להישאר מרוכז: "רטרו-אינדוקציה," הוא אמר בחיוך. "תמיד יש לחזור אחורנית ממה שאנו יודעים בוודאות, זאת אומרת סופו של הסיפור, אל מה שאינו ודאי, זאת אומרת ההתחלה, ולא להיפך! זה מה שיש ללוגיקה במשותף עם דגי הסלמון, היא אינה הולכת שולל אחרי הכיוון הטבעי." השתדלתי איפוא לא להתעכב על ילדותו של המוֹלֶך, וביקשתי שוב מוויטגנשטיין לחזור אל התצלום, לא להסיר ממנו את המבט. מרת ביוואן הייתה מודאגת, היא רצה להניח את המגש במטבח ואולי לטלפן לבעלה שעדיין לא שב מביקוריו. ידעתי שעלי להתאזר בסבלנות כדי לקצור את מה שלמענו באתי ולהוציא את תוכניתנו לפועל ביישוב הדעת. ויטגנשטיין ניסה להיפטר מן התצלום והניח לו ליפול על הדשא. הוא העמיד פנים - אני משוכנע בכך - שהוא מקבץ זכרונות חסרי חשיבות כלשהם כדי להסיח את תשומת-ליבי. הוא תעה בתוך הרהורים מוזרים הנוגעים לאביו קארל, ליחסיו עם אנגלמן ולתוכניות ביתה של גרטל בווינה, ואז שב לנושא וניסה לתאר לי את העיר לינץ, אבל שיהק בעצבנות ואפילו גמגם... הוא נראה מוכה מפני שלא הצליח לתפוס את מה שחיפש, מפני שמצבו הגופני מונע זאת ממנו. האם החרטות והאשמה התייצבו בין המראה הקבור בזכרונו ובין המילים המתארות אותו? האם הוא יכול לומר את הדברים? להניח לדיבור להסגיר אותו? האם ניתן בכלל להיזכר בגימנסיה הריאלית בלי לחוש שוב מעין בושה חמוצה?

איזו חשיבות הייתה לזה אחרי הכל? באופן מוזר קיוויתי שהוא יזהה את תווי הפנים של הנער הצעיר בעל פני האיכר - מולֶך הילד - מהר יותר מאשר את אלה של המתבגר החכם והעצוב - הוא עצמו - שהשתעמם במופגן במרכז התמונה. אך מבטו המשיך להכחיש, או שאולי היה פשוט מטושטש מן המורפיום. הוא היסס לפני שרכן להרים את התמונה, תלה בי את עיניו כמו מתחנן לסליחתי. "שם... שם..." התעקש והצביע באצבעו המורה על הקרטון. ואז הוא גירד את המשטח בציפורן ידו. מימין למעלה, רק כשני סנטימטרים הפרידו בין מולֶך הילד ובינו - בקושי מטר "אמיתי" - אבל אני ידעתי כבר שהשני - האיכר הקטן - הוא שמשך את המבט, שבלע אותו. ציפורנו של ויטגנשטיין שרטה עמוקות את משטח התמונה, ומרת ביוואן ניגשה אלי, אחזה בתקיפות בזרועי וליוותה אותי ממש עד לדלת בלי שאוכל להיפרד מוויטגנשטיין או להשיב לרשותי את התמונה.

 

שם הספר: נבוכותיו של החניך ויטנגנשטיין
שם המחבר: אנטואן ביו

Le Desarroi De l'eleve Wittgenstein
by Antoine Billot

תירגמה מצרפתית:
אילה בן פורת
מהדורה ראשונה, אוגוסט 2005
מספר עמודים: 142
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
לודוויג ויטגנשטיין ואדולף היטלר, מתוך תצלום קבוצתי של תלמידי הגימנסיה
הריאלית בלינץ.
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 30 ₪
מסת"ב 965-7120-60-8
דאנאקוד: 497-1068


שתפו ספר זה עם החברים