חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פרק 1
הטיעון בזכות הנאורות:
שיניו התותבות של ג'ורג' וושינגטון

אנו חיים בעידן של אינפלציה: אינפלציה בכסף, אינפלציה בציונים, מכתבי המלצה מנופחים, מוניטין מנופחים ורעיונות מנופחים. התנפחות כללית זו השפיעה על האופן שבו אנו רואים את התנועה שקמה בראשיתה של התרבות הפוליטית המודרנית, תנועת הנאורות של המאה השמונה-עשרה, מאחר שגם היא נופחה למימדים כאלה, עד כי אפילו יוצריה לא היו מזהים אותה.

תופעה שראשיתה באי-אלו אימרות כנף בכמה סלונים פאריזאיים, הפכה למערכה להכחדת התועבה, למצעד הקידמה, רוח הדור, דת חילונית, תפיסת עולם שיש להגן עליה, להילחם בה או להתעלות עליה, והמקור לכל דבר - טוב, רע או מודרני, לרבות ליברליזם, קפיטליזם, אימפריאליזם, שוביניזם גברי, פדרליזם עולמי, הומאניזם נוסח אונסק"ו ומשפחת האדם. כל מי שמבקש למתוח ביקורת או להגן על מטרה נאצלת זו או אחרת, מתחיל בנאורות.

אנו החוקרים הוספנו למבוכה, כיוון שהקמנו תעשיית ענק - לימודי הנאורות - ולה אגודות משלה, כתבי-עת, סדרות של מונוגרפיות, כנסים וקרנות. כמו כל בעלי מקצוע, גם אנו מרחיבים בלי הרף את נחלתנו.

בפעם האחרונה שספרתי אותן, מצאתי שלושים אגודות מקצועיות בשש משבע היבשות (אנטרקטיקה טרם נכנעה), ובקונגרס העולמי האחרון שמענו הרצאות על הנאורות הרוסית, הנאורות הרומנית, הנאורות הברזילאית, הנאורות בימיו של הקיסר יוזף, הנאורות הפייטיסטית, הנאורות היהודית, הנאורות במוזיקה, הנאורות בדת, הנאורות הרדיקלית, הנאורות השמרנית והנאורות הקונפוציונית. הנאורות הפכה להיות הכל, ולפיכך לא כלום.

א

אני בעד דפלציה, צמצום המימדים. הבה נגדיר את הנאורות כתנועה, כמטרה, כמערכה לשינוי דעות ולתיקון מוסדות. כמו כל תנועה, היו לה התחלה ואמצע, ובכמה מקומות אך לא בכולם, גם סוף. הייתה זו תופעה היסטורית ממשית, שאפשר למקם אותה בזמן ולאתר אותה בחלל - פאריז בראשית המאה השמונה-עשרה. כמובן שהיו לה שורשים; לאיזו תנועה אין שורשים? הם היו נעוצים בימי קדם והתפרסו על פני מפת אירופה כולה. הספק הקרטזיאני, הפיזיקה הניוטונית, האפיסטמולוגיה של לוק, הקוסמולוגיות של לייבניץ ושל שפינוזה, החוק הטבעי של גרוטיוס ופופנדורף, הספקנות של בֵּייל, ביקורת המקרא של ריצ'רד סיימון, הסובלנות של ההולנדים, הפייטיזם ("חסידות") של הגרמנים, התיאוריות הפוליטיות והאתאיזם של האנגלים: אפשר למנות לה אינספור מקורות פילוסופיים, והיסטוריונים רבים אכן עשו זאת. אבל רשימה של מקורות מחטיאה את המטרה, כי הנאורות הייתה פחותה מסך כל חלקיה הפילוסופיים, ורק מעטים מקרב "הפילוסופים" (philosophes) של אותה תנועה היו אכן הוגי דעות מקוריים.

הם היו משכילים, אנשי ספר. רק לעיתים נדירות הם העלו רעיונות שאיש לא חלם עליהם בדורות עברו. ערכו השוואה בין וולטר לפסקל, בין קונדייאק ללוק, בין דידרו לדקארט, בין לאפלאס לניוטון, בין ד'אולבאך ללייבניץ - ותגלו כי ה"פילוסופים" הציעו ואריאציות על נושאים שהגישו להם קודמיהם. טבע, תבונה, סובלנות, אושר, ספקנות, אינדיבידואליזם, חירות אזרחית, קוסמופוליטיות - דיון בכל אלה אפשר למצוא, ובאורח מעמיק יותר, אצל הוגי הדעות של המאה השבע-עשרה. אפשר למצוא אותם גם אצל הוגי דעות במאה השמונה-עשרה שלא היו קשורים ב"פילוסופים" או אפילו התנגדו להם, כמו ויקו, האלר, בֶּרק וסמואל ג'ונסון. מה אם כן מייחד את ה"פילוסופים"?

מחויבות והתגייסות למטרה, מעורבות (engagement). ה"פילוסוף" היה יצור חברתי מסוג חדש, המוכר לנו כיום כאינטלקטואל. הוא התכוון ליישם את רעיונותיו, להפיצם ברבים, לשכנע ולשנות את העולם הסובב אותו. גם הוגי הדעות שקדמו לו קיוו בלי ספק לשנות את העולם. המהפכנים הדתיים וההומאניסטים של המאה השש-עשרה היו מסורים למטרותיהם. אבל ה"פילוסופים" היו בגדר כוח חדש בהיסטוריה, משכילים שפעלו יחד ובמידה רבה של אוטונומיה כדי להוציא את תוכניתם אל הפועל. הם פיתחו זהות קולקטיבית, שחושלה במחויבות משותפת נוכח סיכונים משותפים. הם סומנו כקבוצה על-ידי רודפיהם, רדיפה שהייתה חמורה דיה לשוות מימד דרמטי לתעוזתם, אך לא חמורה דיה להרתיע אותם מהמשך המאבק. הם פיתחו תודעה מגובשת של "אנחנו" ו"הם": בעלי תבונה מול בורים קנאים, אנשים פשוטים ישרי-דרך מול בעלי זכויות יתר, בני אור מול בני חושך דמוניים.

הם אף היוו אליטה. למרות המגמה השוויונית הטמונה באמונתם בתבונה, הם התכוונו לכבוש לעצמם את העמדות העליונות של התרבות ולהפיץ את הנאורות מלמעלה. אסטרטגיה זו הובילה אותם לרכז את מאמציהם בכיבוש הסלונים והאקדמיות, כתבי-העת והתיאטראות, לשכות של הבונים החופשיים ובתי-קפה מרכזיים, שם יכלו לגייס את בעלי הממון והשררה למטרתם, ואפילו להשיג גישה - דרך דלתות אחוריות וחדרי שינה - אל כס המלוכה. הם הגיעו אל קהל נרחב מקרב המעמד הבינוני, אבל מתחו גבול מעל מעמד האיכרים. מוטב לא ללמד את האיכרים לקרוא, אמר וולטר; מישהו הרי צריך לחרוש את השדות.

ראייה כזו, אני יודע, היא בגדר מינוּת. היא איננה תקינה מבחינה פוליטית. אף שהיא מכירה בהשפעתן של פילגשי מלכים ושל גבירות חשובות בסלונים, היא מתרכזת בגברים. היא אליטיסטית, וולטרית ופאריזאית ללא תקנה. ומה עם הקוסמופוליטיות המפורסמת של הנאורות? והוגי הדעות הגדולים שחיו לא רק מחוץ לפאריז, אלא אפילו מחוץ לגבולות צרפת? למרות שבעיני פאריז היא בירתה של "רפובליקת המשכילים" במאה השמונה-עשרה, אני מודה שהנאורות התפשטה ממקומות רבים: אדינבורו, נאפולי, הָאלֶה, אמסטרדם, ז'נבה, ברלין, מילאנו, ליסבון, לונדון, ואפילו פילדלפיה. בכל עיר היו פילוסופים, רבים מהם התכתבו עם "הפילוסופים" ולא מעטים מביניהם אף עלו עליהם. אם מודדים עומק ומקוריות של מחשבה, קשה למצוא פאריזאי אחד שהשתווה אל יוּם, בֶּרק, ווינקלמן, קאנט וגתה. מדוע אם כך להתרכז בפאריז?

כי שם התגבשה התנועה והגדירה את עצמה כמטרה נאצלה. בשלב מוקדם יותר, שהייתי קורא לו קדם-נאורות, נפגשו דרכיהם של כותבי פילוסופיה כגון ג'ון לוק, ג'ון טוֹלאנד ופייר בייל ברחבי אנגליה וארצות השפלה. היו להם מסלולים ורעיונות משותפים, לרבות החזון של בייל על רפובליקה בינלאומית של משכילים. אבל רק אחרי שקמו יורשיהם האינטלקטואליים, המכונים "פילוסופים", הקימו מחנה והחלו במערכה, רק אז הופיעה הנאורות כמטרה למאבק, מטרה שיש לה תומכים ותוכנית פעולה.

חסידיה עיצבו את זהותם הקולקטיבית בפאריז בעשורים הראשונים של המאה השמונה-עשרה. ככל שהתנועה צברה כוח, היא התפשטה, וככל שהתפשטה היא השתנתה, התאימה עצמה לתנאים אחרים והטמיעה רעיונות אחרים. אבל היא לא הגיעה לכל מקום ולא כיסתה כל דבר ודבר בקשת החיים האינטלקטואליים. טעות חמורה היא לראות את הנאורות ככלל ההגות המערבית במאה השמונה-עשרה. אם רואים בה מערכה מתוכננת מצד קבוצה מודעת לעצמה של אינטלקטואלים, אפשר לצמצם אותה למימדיה הנכונים. זווית ראייה זו מאפשרת להבין נכוחה את טיבה של התנועה, כי ה"פילוסופים", יותר משעסקו בפיתוח פילוסופיה שיטתית, ניסו להשתלט על אמצעי התקשורת של זמנם. כוחם וכשרונם היה בניהול שיחה מבריקה, בכתיבת מכתבים, עלוני חדשות שהופצו בכתב יד, עיתונות, וכל צורה אחרת של המילה המודפסת - החל מן הכרכים הכבדים של ה'אנציקלופדיה' ועד "סלט" העלונים ממטבחו של וולטר.

ראייתה כתנועה מבוזרת מאפשרת לכלול בה גם את התפשטות הנאורות לחלקים אחרים של אירופה במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה, ולאחר מכן לשאר חלקי תבל. בשנת 1750 החלו כבר הוגי דעות במקומות אחרים לראות את עצמם כ"פילוסופים". פאריז משכה אותם אליה כאבן שואבת, והפאריזאים גייסו אותם למטרה הנאצלת, שמחים שזכו בתמיכתם של הוגי דעות מקוריים כמו יוּם ובקאריה. אולם ה"פילוסוף" הזר, שדיבר צרפתית פגומה וחבש פאה נוכרית שלא הייתה מסולסלת כמקובל, חש בזרותו בפאריז.

לעיתים קרובות חזר לביתו והוא נחוש בדעתו לפרוץ דרך משלו. (כך בקאריה למשל, הגם שכרכרו סביבו בפאריז, שב למילאנו במהירות האפשרית, ושם זנח את הקרימינולוגיה לטובת האסתטיקה). נוסף על כך, ה"פילוסוף" שיצא לעשות נפשות בלונדון, ברלין ומילנו, מצא בהן מקורות מחשבה זרים, אשר רבים מהם היו - למרבה הצער - נוצריים. בקעים נפערו, מחלוקות התפתחו, ענפים נשלחו לכל עבר. כזה הוא טבען של תנועות: הן תמיד זזות ומשתנות, מוכפלות ומתפצלות.

דגש על הביזור אין פירושו התעלמות מן הרעיונות, לא בקרב ה"פילוסופים" ולא בקרב ההיסטוריונים החוקרים אותם. כן אין פירושו שהמסרים, שיצאו מפאריז ומנקודות שיגור נוספות לאורך המסלולים של חילופי הדעות האינטלקטואליים, התקבלו בקצה דרכם באורח פסיבי. אדרבה - הזרים השיבו גם השיבו עליהם. תשובות ותגובות, מגעים אישיים, חילופי מכתבים וספרים, כל אלה הרחיבו את "הכנסייה", כפי שקרא לה וולטר. המטרה סחפה אנשים רבים, כי לרעיונות של ה"פילוסופים" הייתה עוצמה רבה: חירות, אושר, הטבע וחוקי הטבע. אבל הם לא היו מקוריים במיוחד. הוגי דעות בשטוקהולם ובנאפולי לא נזקקו לכתביו של וולטר כדי ללמוד על סובלנות וחוק הטבע.

רעיונות אלה היו חלק ממאגר תפיסות שהיה נחלתם של המעמדות המשכילים בכל מקום ומקום. הוגי דעות עיבדו אותם בצורות חדשות בלי שנזקקו לדחיפה מפאריז, ולעיתים קרובות אף בלי ליישר קו עם הנאורות. וולטר וחבר מרעיו לא העניקו חומר חדש למחשבה, כי אם רוח חדשה, תחושה של השתתפות במסע צלב חילוני. ראשיתו של המסע בבוז, בניסיון לסלק מן החברה המכובדת את הבורים וצרי האופק באמצעות לגלוג; אחריתו בכיבוש העמדות העליונות של המוסר במערכה לשיחרור המין האנושי כולו, לרבות צמיתים ועבדים, פרוטסטנטים, יהודים, שחורים, ואפילו (אצל קונדורסה) נשים.

מצמצום לביזור, ומביזור להתמקדות ברוח - גישה כזאת לנאורות עלולה בהחלט לעורר דאגה. שהרי, אם במקום להכין רשימת מצאי של רעיונות ננסה לחוש את הדופק של התנועה, האם לא נמצא עצמנו מגששים באפלה בחיפוש אחר ה-Zeitgeist, רוח הזמן? אני סבור, שאפשר להציע ראייה היסטורית מהימנה יותר. תנועות אפשר למפות. אפשר לעקוב אחריהן בזמן ובמרחב, ולהראות כיצד קבוצות מתגבשות וכיצד זורמים מסרים במערכות התקשורת.

הנאורות צמחה מן המשבר הגדול שהתחולל בשנים האחרונות לשלטונו של לואי הארבעה-עשר. במשך כמאה שנה צמחו וגדלו עוצמתה של המלוכה ויוקרתה של הספרות בקצב אחיד, אבל אחרי שנת 1685 נפרדו דרכיהן. ביטול האדיקט מנאנט, הפולמוס בין "קדמונים" ל"מודרנים", רדיפת הינסניסטים והקווייטיסטים - כל אלה הבשילו והחריפו בעת שצרפת סבלה משורה של אסונות, דמוגרפיים, כלכליים וצבאיים. שעה שהמדינה עמדה על סף התמוטטות, החלו כמה מן המשכילים הקשורים לחצר המלוכה - פֶנֶלוֹן, לָה בּרוּיֶיר, בּוּלאנווייה, ווֹבּאן, סן-סימון - לערער על תוקף האבסולוטיזם הבּוּרבּוֹני ועל האורתודוקסיה הדתית שביקש לכפות. "העיר" [כלומר, הבורגנות] פנתה לדרכה, ואילו "החצר" [האצולה] לקתה בשיתוק וציפתה למותו של המלך הישיש.

דור חדש של "עזי רוח" ו"יפי נפש" השתלטו על הסלונים והפיחו חיים חדשים בליברטיניות [רוח אנטי-כנסייתית] שהתפתחה במרוצת המאה השבע-עשרה. בשנת 1706 הופיע לראשונה גאון צעיר בן שתים-עשרה, פראנסואה-מארי אַרוּאֶה - לימים וולטר - בקרב האגודה הדאיסטית של "היכל התבונה". תשע שנים לאחר מכן, עם מותו של לואי הארבעה-עשר, כבר היה ארואה ידוע כבעל הלשון השנונה ביותר בעיר; והעיר, כלומר אותה קבוצה של עשירים, מעודנים ובקיאים בהלכות עולם, שנודעה כ"החברה" בה"א הידיעה (le monde) - התמכרה לחידודים ולעקיצות, רובם על חשבון הכנסייה וכל מה שנחשב למכובד בחוגי השלטון בימי העוצרות.

בשלב זה עוד הייתה הנאורות מוגבלת לאליטה צרה, למילה המדוברת ולכתב היד. אימרות שפר ועלונים אנטי-כנסייתיים נדדו מסלון לסלון, אך רק לעיתים נדירות הודפסו. יוצאים מן הכלל ראשונים היו 'המכתבים הפרסיים' (Lettres Persans) של מונטסקייה (1721) ו'מכתבים פילוסופיים' (Lettres philosophiques) של וולטר (1734). שני החיבורים הללו היוו התקדמות מדברי חידוד לדברי חוכמה, שכן שני המחברים עירבו אמירות ליברטיניות בהגות רצינית על אודות עריצות ואי-סובלנות. וולטר, לאחר שספג מכות ממשרתיו של האביר דה רוֹאן-שאבּוֹ וישב פעמיים במאסר בבסטיליה, למד על בשרו מה רבה חולשתו של סופר עצמאי בעולם הנשלט על-ידי רשתות החסות שפורשים בעלי הממון והמוצא האצילי.

האירוע החשוב הבא בעולם ההוצאה לאור, הופעתו של החיבור 'הפילוסוף' (Le Philosophe) בשנת 1743, נתן מענה לבעיה זו. סופרים אמורים להתאים עצמם לטיפוס אידיאלי: לא איש מדע ולא מלומד, כי אם זן חדש, ה"פילוסוף", חלקו איש ספרות וחלקו איש העולם, ומסור כל כולו לשימוש בהשכלה כדי לפטור את העולם מן האמונות התפלות. הקונטרס הקטן, שלימים נכלל ב'אנציקלופדיה' ובספרו של וולטר 'הבשורה על-פי התבונה' (Evangile de la raison), היה בגדר הצהרת עצמאות של האינטקלטואל, ויחד איתה העניק לו תוכנית פעולה: עליו לפעול בתוך המערכת הממוסדת, ובה בעת לטפח את הברית בין אנשי ההשכלה (gens de lettres) לאנשי החברה הגבוהה (gens du monde), למען המטרה הנעלה של "הפילוסופיה".

ה"פילוסופים", כפי שנודעה מעתה הקבוצה, מצאו להם בעל ברית מן המעלה הראשונה בדמותו של קְרֵטיין-גיוֹם דה לָמוֹניוֹן דֶה מַלְזֶרבּ, הממונה על הדפוס והמסחר בספרים בשנים 1763-1750. תחת חסותו פרצה הנאורות בדפוס במלוא הדרה. למרות רדיפות מצד כמרים ופקידי שלטון, החיבורים החשובים ביותר, מספרו של מונטסקייה 'רוח החוקים' (De l'esprit des lois, 1748) ועד ספריו של רוסו 'אמיל' (Emile) ו'האמנה החברתית' (Du contrat social), שניהם מ-1769, הופצו בלי קושי דרך העורקים של תעשיית הדפוס.

ה'אנציקלופדיה' (שבעה-עשר כרכים של טקסט שראו אור בשנים 1765-1751, ואחריהם אחד-עשר כרכים של תמונות, שהאחרון בהם ראה אור בשנת 1772) הגדירה מחדש למען הקורא המודרני את עולם הידע, מילאה אותו ב"פילוסופיה" וזיהתה אותו עם קבוצת ה"פילוסופים", אותה "אגודת משכילים" (societe de gens de lettres) ששמה מתנוסס על עמוד השער. ה'אנציקלופדיה' חוללה שערורייה וכמעט נאסרה לפירסום, אולם עד שנת 1789 היא הפכה לרב-המכר הגדול ביותר בתולדות הספר המודפס. ה"פילוסוף", למרות שספג כמה מכות קשות, ואולי דווקא בזכותן, בייחוד בזמן המשבר הפוליטי-האינטקלטואלי של השנים 1762-1757, הגיח עתה כטיפוס חברתי חדש וכדמות בעלת כוח שיש להתחשב בה - אותה תופעה שקרויה כיום בפינו האינטלקטואל.

אין צורך להשלים כאן את סיפור המעשה. הוא מכיל שפע של תסבוכות וסתירות (וז'אן-ז'אק רוסו הוא אחת הבולטות שבהן), ואי-אפשר לצמצם אותו לתהליך של הפצת אור על-ידי מכירת ספרים. אחרי שנת 1750 התרחשו רוב תהליכי הנאורות מחוץ לצרפת, בעיקר בעיצובו מחדש של השלטון האוטוקרטי לדגם של אבסולוטיזם נאור. אבל בכל מקום ומקום - בפרוסיה של פרידריך השני, ברוסיה של יקתרינה השנייה, באוסטריה של יוזף השני, בטוסקנה של הארכידוכס ליאופולד, בספרד של קארלוס השלישי, בפורטוגל של ז'וזה הראשון, בשוודיה של גוסטאבוס השלישי - פנו מלכים ושרים אל ה"פילוסופים" כדי לקבל הדרכה או לגיטימציה. כולם כמעט קראו צרפתית. כולם כמעט נועצו ב'אנציקלופדיה', וכך עשו גם החשובים שבנתיניהם.

הכוונה בבחירת העיקוף דרך ההיסטוריציזם איננה רק כדי לצמצם את הנאורות למימדים סבירים, אלא גם כדי להתייחס לשאלה הבאה: הרלוונטיות של הנאורות לעניינים שצצו ועלו אחרי המאה השמונה-עשרה. את הנאורות המנופחת אפשר לזהות עם המודרניות כולה, עם כל עניין כמעט שניתן לכלול תחת הכותרת "הציוויליזציה המערבית", ובכך להטיל עליה את האחריות כמעט לכל דבר הגורם כיום אי-נחת, בעיקר בקרב המחנות הפוסט-מודרניסטיים והאנטי-מערביים.

ב

גם אם הצלחנו לכווץ את הנאורות למימדיה הנכונים כתופעה של המאה השמונה-עשרה, איננו יכולים להכחיש את העובדה שהיא כוננה מערכת של ערכים שהוסיפו להתקיים במאות השנים שלאחריה, ערכים שהבדילו חברות מסוימות מאחרות. שמות התואר משתנים - מודרני מול ימי-ביניימי, בורגני מול אריסטוקרטי, ליברלי מול מסורתי, קפיטליסטי מול פיאודלי - אבל סך כל המושגים המנוגדים הללו מצביע על קו מפריד הקיים זה זמן רב בתודעה הקולקטיבית.

כמו כל קו גבול, גם קו זה מעורר מחלוקת. היו שביקשו להזיז אותו, אחרים ביקשו למחוק אותו. כעת ייתכן שהוא פשוט ייעלם ללא מאבק, כי נמתח קו חדש: שנת 1989 - לפני המלחמה הקרה ואחריה. הגענו אל קיצה של מאה קצרה שארכה משנת 1914 עד שנת 1989, ועוד איננו יודעים לאיזו מין מאה נכנסנו.

עידן הפוסט-מודרניזם? למושג זה משמעויות שונות לאנשים שונים, אבל הגם שאינו מניח את הדעת, הוא מבטא תחושת שבר מן הזמן שבו היו המושגים ברורים, או שהיו לפחות מסודרים בבירור כסידרה של ניגודים. בעבר היינו בעד או נגד ליברליזם, שמרנות, קפיטליזם, סוציאליזם, אינדיבידואליזם, קולקטיביזם, וכן הלאה. כעת אנו מדברים - או מוטב לומר, מנהלים שיח - על ייצוג, זיכרון, המצאה, משא ומתן, התכתבות, הבניה, קונסטרוקציה ודקונסטרוקציה. עתה, לאחר שעלינו על הנתיב הבלשני, אנו חשים שיש לנו רשות לערוך את המציאות מחדש ולהכריז על מותה של הנאורות.

אבל המציאות מסרבת להתנהג כטקסט, והנאורות עדיין מגלה סימני חיים, כיוון שעודנה מהווה מושא להצלפות ביקורת, והרי אין מצליפים בפגר. אבל ההתקפות עליה השתנו. במקום ההאשמות הישנות - פוזיטיביזם רדוד, אופטימיזם נאיבי, אידיאולוגיה בורגנית - מגישים הפוסט-מודרניסטים כתב-אישום נגד הנאורות בסידרה של כותרות חדשות, כדלקמן:

1. טענתה של הנאורות לאוניברסליות שימשה לאמיתו של דבר כיסוי להגמוניה מערבית. זכויות האדם העניקו הכשר להרס תרבויות אחרות. לדוגמא: רב-החובל קוק.

אינני מבקש להמעיט בהיקף הנזק שגרמו אנשי המערב בבואם במגע עם חלקים אחרים של העולם, ואינני חולק על כך, שאכן יצאו לקוק מוניטין של איש נאורות מובהק. אבל קוק הפגין יחס של כבוד למנהגי הילידים, הרבה יותר מכפי שגילו הכובשים הספרדים במאה השש-עשרה והאימפריאליסטים במאה התשע-עשרה. את הטרגדיה במפגשים בין מזרח למערב ובין צפון לדרום אי-אפשר היה למנוע, אבל גרמו לה המסחר, המחלות והטכנולוגיה - לא הפילוסופיה.

חוסר הבנה משני הצדדים בלי ספק החמיר את הנזק. המימד התרבותי בחוסר ההבנה אכן היה מכריע, אבל הנאורות לא הייתה זהה לכלל התרבות המערבית, וה"פילוסופים" עשו מאמצים ראויים לשבח לא רק להבין בני-אדם אחרים, אלא גם לשפר את מצבם: ראו למשל את הקונטרס הרדיקלי שכתב האב ריינאל, 'היסטוריה פילוסופית של המוסדות והמסחר האירופיים בשתי יבשות הודו', שקרא לביטול העבדות וזכה בתפוצה עצומה.

האשמה הקשורה לראשונה, אך מנוסחת קצת אחרת היא:
2. הנאורות הייתה אימפריאליזם תרבותי שהתחפש לביטוי נעלה של התבונה. היא העניקה לבני אירופה "שליחות לתרבת" ודרך להבניית ה"ילידים" באופן שהוביל להשתקתם ולהכנעתם. לדוגמא: אוריינטליזם.

טיעון זה נסמך על פוּקוֹ, על ביקורת הספרות ועל אנתרופולוגיה, בניסיון להדגיש את הרכיבים האפיסטמולוגיים והתרבותיים בהגמוניה המערבית. כל מי שקרא את המקורות הללו אינו יכול להכחיש, שבני-אדם תמיד "מַבנים" את זולתם. במגעים בין-תרבותיים "הזרה" (בעגה המקובלת) עלולה להיות קטלנית. היא מוליכה ל"מהותנות" (essentialism, עוד ביטוי גנאי שרווח כיום) - היינו, השלכה של תכונות על האחרים כדי להפוך אותם לאובייקט בעיני המתבונן, ולעיתים גם בעיני עצמם.

מבחינה זו עשויה הגות הנאורות להצטייר כ"כבולת תרבות" וכ"לא דיאלוגית" (שני איסורים נוספים במדעי החברה הפוסט-מודרניים). אבל לכל תרבות יש גבולות. מושגים מערביים כגון "אינדיבידואליזם" מן הסתם אינם עולים בקנה אחד עם תפיסות היחיד שהתפתחו בסין ובהודו. אבל הנאורות פרצה את הדרך להבנה האנתרופולוגית של עמים אחרים. היא הייתה דווקא דיאלוגית באופן מעמיק ביותר, וסיפקה את תרופת-הנגד לנטייה שלה עצמה לדוגמטיות - ראו למשל ספרו של דידרו, 'תוספת למסע של בוגנוויל', וכל הדיאלוגים שכתב.

האוריינטליזם הנחיל ללא ספק לבני המערב סטריאוטיפים שאותם הם השליכו על המזרח, וה"פילוסופים" תרמו את חלקם לנטייה זאת. וולטר ומונטסקייה אולי תיארו את הפרסים הנחמדים ואת הסינים החכמים באור חיובי כדי למתוח ביקורת עקיפה על צרפת, אבל סטריאוטיפים הם סטריאוטיפים גם כשהם חיוביים, והם עשויים למנוע פתיחות ביחסי גומלין אמיתיים עם תרבויות אחרות. אולם בניגוד למאה השמונה-עשרה, בתקופות אחרות היו היחסים מושתתים כמעט כליל על לקיחה ללא מתן. האימפריאליזם הוא בעיקרו תופעה של המאה התשע-עשרה, והשראתו באה לו בעיקר מן הרומנטיקנים ולא מן ה"פילוסופים".

ביירון וקיפלינג, אנגר ודלקרואה, וֶרדי ופוצ'יני, עלו על אמני המאה השמונה-עשרה לאין שיעור ביצירת בני מזרח אקזוטיים. יתר על כן, האקזוטיזציה של המזרח החלה הרבה לפני הנאורות, לעיתים קרובות בדרך הדמוניזציה. סאראצנים אכזרים, עריצים אוריינטליים ו"ראשים תורכיים" [t?tes de Turcs, מושג שפירושו שעיר לעזאזל, מטרה לאיבה] מילאו את הדמיון במערב החל מן המלחמות הראשונות נגד העות'מאנים. היו אף דעות קדומות ששרדו מימי מסעי הצלב. הדימויים השליליים הללו התפתחו במרוצת הדורות, ולצידם, מן הראוי לציין, צמחו אף דעות קדומות במזרח נגד המערב. (אחרי ששמעתי הרצאה על האופן שבו התקבל רוסו ביפן, אני סבור שיש לבחון גם את קיומו של "אוקסידנטליזם" לצד האוריינטליזם). לתלות את האוריינטליזם בנאורות פירושו לבלבל בין הגותם של אינטלקטואלים אחדים במאה השמונה-עשרה לבין כל דרכה של הציוויליזציה המערבית.

לבסוף יש להדגיש, שהנאורות הייתה חופשית מן הרכיב הארסי ביותר של האימפריאליזם - הגזענות. אי-אפשר אומנם להתעלם מתמיכתו של ג'פרסון בעבדות, או מתורותיהם הביולוגיות של לורד קֵיימס ולורד מוֹנבּוֹדוֹ על טבעם של האינדיאנים-האמריקאים, האפריקאים והאורנג-אוטאנים. אבל השקפות טיפוסיות יותר אפשר למצוא בהתקפה הנחרצת של וולטר על העבדות בפרק 19 ב'קנדיד', ששאבה את השראתה מן השוויונות הרדיקלית בספרו של הֶלְוֶוטיוּס, 'על הרוח'. גזע לא היה קטגוריה בסיסית בהגותם של ה"פילוסופים". העולם צריך היה לחכות להוגי דעות כגוֹבּינוֹ ודומיו כדי להגיע לרמה זו של הפילוסופיה.

3. הנאורות ביקשה להרחיב את הידע בקנאות כה רבה, עד שערערה את תורת המוסר. קנאות זו, בסופו של דבר, היא שהזינה את הפאשיזם, כיוון שציידה את המדינה בטכנולוגיה משוכללת והרסה את המחסומים המוסריים שמנעו שימוש חודר-כל בעוצמת השלטון. חוק הטבע של ניוטון צומצם לחומר בתנועה, למרות אמונתו באל הנוצרי הנוכח בעולם ומתערב בו. קריאתו של קאנט "העז לדעת" הפכה לקריאה "העז לדחות את דרישות המצפון", על-אף שקאנט ניסה דווקא למצוא בסיס תבוני ל"חוק הזהב". ה"פילוסופים" פגעו לא רק בדת הממוסדת; הם אף החלישו את המוסר כולו, הנשען בסופו של דבר על האי-רציונלי, על אמונה ועל התגלות. לדוגמא: המרקיז דה סאד.

סאד אכן הוצג כ"פילוסוף" האולטימטיבי, האיש אשר יישם את ה"פיזיקה הנסיונית של הנפש" שהגה ד'אלמבֶּר בפינות האפלות ביותר של האכזריות. מקס הורקהיימר ותיאודור אדורנו הציבו את סאד בשורה אחת עם קאנט וניטשה ב"דיאלקטיקה של נאורות" שנמתחה מהומרוס עד היטלר. נוכח הזוועות של המשטרים הטוטליטריים ומלחמת עולם, הם הטילו ספק בצדקת התפיסה של השמאל, שקישר בין נאורות למהפכה. הם טענו, לעומת זאת, כי הנאורות הוליכה בדרך הדיאלקטיקה השלילית אל מה שנראה כהיפוכה - הפאשיזם.

אפשר להבין כיצד הם הגיעו למסקנה זו: שימוש בתבונה לסילוק כל מיסטיקה, כפי שנעשה במאה השמונה-עשרה, עשוי להוביל באופן דיאלקטי אל ניגודו - מיתולוגיה מודרנית של מדע וטכנולוגיה, שפותחת אופקים אל שממה מוסרית. אבל האם אפשר לקבל זאת ברצינות כתיאור נכון של הנאורות? הורקהיימר ואדורנו אינם דנים אף לא בחיבור של "פילוסוף" צרפתי אחד. במקום לראות את הנאורות באופן קונקרטי, כתופעה שהתקיימה בזמן ובמרחב, הם נותנים לה להיבלע ולהיעלם בהרהורים כלליים על הציוויליזציה המערבית בכללותה.

עיוורונם לגבי צדדים מסוימים מוליך לסילוף חמור, שכן הנאורות היא שהעמידה את מיתרס ההגנה היחיד נוכח אותה ברבריות שהם ביקשו להוקיע. מאמציו של מונטסקייה לחשל את החירות נגד חדירת העריצות, המערכות שניהל וולטר נגד עיוותי דין, הקריאה של רוסו להגן על זכויותיהם של חסרי כל, הטלת הספק של דידרו בכל סמכות שהיא, לרבות סמכותה של התבונה עצמה - אלה היו כלי הנשק שהנחילו האינטלקטואלים של המאה השמונה-עשרה ליורשיהם כעבור מאתיים שנה. הורקהיימר ואדורנו מיאנו להשתמש בהם.

תחת זאת הם ינקו ממסורת פילוסופית אחרת, זו שמוליכה מהֶגֶל אל היידגר. הם אומנם לא צידדו בהיטלריזם של היידגר, אבל מאחר שבחנו את היטלר מזווית הראייה של הדיאלקטיקה הגרמנית, נבצר מהם להבין את פשר הרשע העצום שהשתלט על גרמניה. רשע זה היה מנוגד בתכלית לעקרונות של זכויות האדם, שאותם טיפחה הנאורות והכריזה עליהם במגילות היסוד של הדמוקרטיה, ובראשן הצהרת העצמאות של אמריקה וההצהרה הצרפתית על זכויות האדם וזכויות האזרח. ייתכן שאין ראיות מספקות ל"אמיתות המובנות מאליהן" שבהכרזה האמריקאית. אלה הן עיקרי אמונה, לא עובדות. אבל האדם חייב להאמין בדבר-מה - ומוטב, לדעתי, להאמין במסורת הנורמטיבית של הנאורות מאשר בדיאלקטיקה שנועדה להפריכה.

4. הנאורות נתנה אמון מופרז בתבונה. כיוון שסמכה על הרציונליות, היא לא השכילה לבנות חומות מגן בפני האי-רציונלי. הסגידה התמימה לקידמה הותירה את האנושות חסרת אונים נוכח הזוועות של המאה העשרים.

אמונה בתבונה היא אכן אמונה, ואולי איננה מספקת כדי לאפשר לגברים ולנשים לשרוד באלימות ובאי-רציונליות של המאה העשרים. אבל לא הרציונליזם הוא שמבדיל את הנאורות מאסכולות אחרות של חשיבה, כגון האסכולה התומיסטית או הקארטזיאנית. ההבחנה המשמעותית, כפי שהסביר ארנסט קסירר, היא בין "הרוח השיטתית" (esprit systematique) של המאה השמונה-עשרה ל"רוח השיטה" (esprit de systeme) של המאה השבע-עשרה. במאה השבע-עשרה השתמשו בתבונה באורח קיצוני בבניית תיאוריות חובקות כל. ה"פילוסופים", לעומת זאת, קראו תיגר על תיאוריות; הם העזו למתוח ביקורת על הכל, ולמעט יוצאי דופן בודדים - ד'אולבאך, קֶנֵיי - הם לא יצרו תיאוריות שיטתיות משלהם.

מהי החלופה לשימוש ביקורתי בתבונה? אימוץ האי-רציונלי? פרויד הסתמך על התבונה בבקשו לחקור את האי-רציונלי. הוא הלך בעקבות דידרו, שספרו 'אחיינו של ראמו' תיאר מקרה קליני של אדם נטול מוסר, שביקש לרצוח את אביו כדי שיוכל לשכב עם אמו. ניטשה העלה על נס את היסוד הדיוניסי בתרבות, אבל העריץ את וולטר ולא סיפק בסיס הגיוני לחסידיו הפוסט-מודרניסטים כדי שיוכלו לזנוח את המאבק הוולטרי נגד העריצות והעוול החברתי.

ההתקפה האופיינית ביותר של הפוסט-מודרניסטים על הנאורות היא זו של ג'ון גריי. ספרו 'בעקבות הנאורות' נתלה בניטשה בהצגת הדרישה שנזנח את האמונה בעקרונות נורמטיביים ונסכין עם הצורך להתייצב בנוף נקי מכל סימנים בעלי משמעות. בדומה להורקהיימר ואדורנו, גריי אינו טורח לבחון מה באמת כתבו ה"פילוסופים" הצרפתים. תחת זאת הוא מציע תיאור מעורפל ובלתי מבוסס של דבר-מה שהוא קורא לו "פרויקט הנאורות", ואותו הוא מוקיע על כשלונו לעמוד בקריטריונים שהציבה הפילוסופיה הפוסט-מודרניסטית.

טיעון זה לא זו בלבד שהוא אנכרוניסטי, אלא שהוא אף נראה כמושתת על ההנחה שהתרבות הפוליטית נובעת מתיאוריה פוליטית, כאילו סטייה כלשהי או כשל הגיוני של הפילוסוף יש בכוחם לקבוע את האופן שבו בני תמותה רגילים מתנהלים בעולם. גריי מעמיד אותם על טעותם. חמוש בטיעונים הלקוחים מניטשה, הורקהיימר ואדורנו, הוא חובט בכל מה שנראה בעיניו כתפיסת העולם של הנאורות, קורע אותה לגזרים, ומזמין את קוראיו להשלים עם "גורלם ההיסטורי" - היינו, העולם על-פי גריי, עולם ללא נאורות, "המצב הפוסט-מודרני של פרספקטיבות מנופצות ומנהגים חסרי שחר".

יש לשער שה"פילוסופים" של הנאורות היו נכשלים במבחן אילו יישם אותו גריי גם אחרי שבחן את חיבוריהם. קונדורסה - שמאמציו לשחרר את העבדים, להקנות זכויות לנשים ולרסן את רובספייר הסיחו מן הסתם את דעתו מהבנת הגורל ההיסטורי - היה ודאי מקבל את הציון "בלתי מספיק". שהרי מה יכול להיחשב מופרך יותר, כאשר משקיפים עליו בדיעבד ואחרי משטריהם של היטלר וסטלין, מאשר תורת הקידמה של קונדורסה: הרעיון שהתבונה תביס את השקר בעזרת מכונת הדפוס? אבל אולי אין זה אבסורד גמור להניח קידמה כלשהי, ולכך עוד נשוב. בינתיים, כיצד נפרש את הצירוף של תבונה ומשטר טרור, צירוף שגרם לקונדורסה לאבד את עצמו לדעת?

5. הנאורות שייכת לשורשי הטוטליטאריות. היא העניקה את הבסיס התיאורטי למשטר הטרור של המהפכה הצרפתית, והוא בתורו הראה את הדרך לעבר משטרי הטרור של היטלר וסטלין. המכנה המשותף לכל השלושה הוא הניסיון לעצב את הסדר החברתי בכוח בהתאם לתבנית אידאולוגית.

רובספייר אכן נסמך על מונטסקייה ועל רוסו בנסיונו להצדיק את משטר הטרור. כמו יעקובינים רבים אחרים, הוא ביקש לעצב מחדש את צרפת בהתאם לתורה פוליטית מסוימת. אבל הוא גם ניפץ את פסלו של הלווטיוס במועדון היעקוביני, חירף וגידף את ה"אנציקלופדיסטים", ושיבח רק "פילוסוף" אחד, רוסו, שפרש מן הנאורות וסלל את הדרך לרומנטיקה. תפיסתו של רוסו, כי יש לאלץ את בני-האדם להיות חופשיים על-ידי ציות לצווים של "רצון כללי" אורגני, ערער את תפיסות החירות שפיתחו ה"פילוסופים" האחרים. אבל רוסו מעולם לא שיווה בנפשו התפתחות של משטר טרור, ולמשטר הטרור שנוצר בעקבות המהפכה הצרפתית לא היה שום מכנה משותף עם האידיאולוגיות של הפאשיזם והקומוניזם. הפשעים שבוצעו על-ידי מדינות במאה העשרים הפרו את עקרונות היסוד של הנאורות: כבוד ליחיד, לחירות ולכל זכויות האדם.

אבל הרטוריקה על זכויות האדם חושפת את הנאורות לביקורת נוספת: היא לא אמרה מאומה על זכויות הנשים. ומה בנוגע לבעלי-חיים, לסביבה, ולשאר המטרות הנאצלות שמעסיקות את העולם שאחרי המלחמה הקרה? שאלות אלה מובילות להאשמה אחרונה.

6. הנאורות היא השקפת עולם מיושנת ובלתי מספקת לצורך התמודדות עם בעיות זמננו. ה"פילוסופים" דגלו בתפיסה אינסטרומנטלית של התבונה, וזו הובילה לאסון אקולוגי, ולראיית עולם גברית, שהגבילה את הנשים לספֵירה הפרטית.

הנאורות אכן הייתה בת זמנה ובת תרבותה. היא התפתחה בעולם, שבו כמה מן המטרות הנאצלות של המאה העשרים לא עלו כלל על הדעת. לפיכך היא לא השכילה לחשוב מחשבות גדולות אשר ישנו לימים את גבולות התרבות. הגנה על הנאורות אין פירושה פסילת השירה שכתב ט. ס. אליוט, ציוריו של פיקאסו, הפיזיקה של איינשטיין, או אפילו תורת הדקדוק של דֶרידה. כן אין פירושה פסילה של זכויות הנשים. לאמיתו של דבר, אוֹלימְפּ דֶה גוּז' ומרי וולסטונקראפט חבו חוב כבד למופת שהוו ה"פילוסופים" ולרעיונותיהם, אף שאחדות מן ההשערות שהעלו דידרו ורוסו נראות מיושנות בהשוואה לרעיונות מתקדמים יותר שהציג לפניהם פּוּלֵן דֶה לָה בּאר.

אין טעם להכין רשימת מצאי של רעיונות, למחוק ממנה אחדים ולהוסיף אחרים; יש טעם לאמץ עמדה אינטלקטואלית, שאפשר יהיה להשתמש בה כאשר מוצבים המיתרסים ואנו עומדים עם הגב אל הקיר. בשעה שעלינו לגנות עינויים בארגנטינה, מלחמה בווייטנאם או גזענות בארצות-הברית, היכן נעמוד אם לא על הקרקע המוצקה של העקרונות הגלומים בהצהרת העצמאות האמריקאית ובהצהרת הזכויות של האדם והאזרח?

עתה, בסופו של כתב האישום, אני רואה שקיבלתי על עצמי את תפקיד הסניגור וזנחתי את תפקידו של ההיסטוריון. היסטוריונים נכשלים בזאת תדיר כאשר הם חוקרים את התרבות שהם עצמם שייכים אליה. אם כך, למה לא להשליך את המקצועיות לפח ולחטוא עד הסוף בהטפת דרשה?

ג

הרשו נא לי להוסיף כמה הערות משלי. ראשית אני מבקש להדגיש שה"פילוסופים" סירבו לכבד גבולות כלשהם, הן בין דיסציפלינות והן בין מדינות. למרות מוצאם הפאריזאי ואהבתם לשפה הצרפתית, הם חיו ב"רפובליקה של המשכילים", שהייתה קוסמופוליטית לחלוטין. לא היו לה גבולות ולא הייתה בה משטרה. היא הייתה פתוחה לרעיונות מכל עבר. ואיש מן היושבים בה, או בכל מקום אחר בזמן ההוא, לא העלה על דעתו את רעיון הלאומיות. הברבריות הזו החלה רק בעת המלחמות של שנת 1792 ועם לידתה של התפיסה המסוכנת: "זו ארצי, לטוב או לרע!"

בעת האחרונה חרגתי מן המאה השמונה-עשרה כדי לחקור בארכיונים של ה"משרד לענייני הודו" בלונדון סוגיות מסוימות הנוגעות בראג' הבריטי בהודו. עד מהרה לא הפסיק להדהד באוזני פזמון חוזר, שהופיע בכל המסמכים. "באנדה מאטאראם! באנדה מאטאראם! באנדה מאטאראם!" (Bande Mataram, "תחי האֵם!" - היינו הודו). הייתה זו הקריאה לדגל של המהפכנים ההודים אשר ביקשו להשתחרר מן ה"פרינג'י" (Feringhees, "זרים") בתחילת המאה העשרים. זו הייתה המקבילה ההודית לסיסמה "חירות, שוויון, אחווה". היא עוררה בהם התרגשות עד לדמעות, ולעיתים עד כדי פיגועי התאבדות. וזר לא יבין זאת: מה אומרת לי הקריאה "באנדה מאטאראם"?

ומה לגבי הסיסמה חירות, שוויון, אחווה? מאתיים שנים של פגעי מזג-אוויר שחקו כמעט כליל את המילים הללו מחזיתותיהם של רוב בתי-העירייה בצרפת. מסופקני אם הן מהדהדות בנשמותיהם של צרפתים רבים בימינו. אם בכלל, שומעים אותן רק על דרך הפארודיה: "לא חירות, לא שוויון ולא אחווה, רק קצת יותר חרדל, בבקשה." הפעם האחרונה שבה ראיתי צרפתי משתנק מהתרגשות פטריוטית הייתה בהקרנת הסרט 'קזבלנקה', בקטע שבו המפרי בוגארט מגייס את האנשים שהתקהלו לשירת המארסייז.

אולם עד לא מזמן אנשים הרגו איש את רעהו בגלל כמה קילומטרים רבועים של בוסניה. האם יהיו מוכנים למות למען "סרביה השלמה"? עוד רעיון שלא יעלה על הדעת. למען אירלנד המאוחדת? הרי רק לאחרונה ניאות אירגון האיי-אר-איי לחדול להשליך פצצות. משליכי הפצצות של אירגון אט"א עדיין קוטלים בשמה של המולדת הבאסקית. כורדים הורגים בטורקיה, פלסטינים בישראל, ישראלים בפלסטין, טאמילים בסרי-לנקה - הכל למען שינויי מפה כאלה או אחרים. הוא הדין בקפריסין, באזרביג'אן, בצ'צ'ניה...

אין צורך לדקלם את הרשימה כולה. כולנו מכירים אותה היטב. מה שאיננו עושים ואיננו מסוגלים לעשות הוא להבין את הלהט הגורם לאנשים להרוג למען מטרות כאלה. בעינינו, אותו מיעוט זעיר של בני המערב השבעים והמשכילים, העיקר טמון במילותיו של רוברט גרייבס בתום מלחמת העולם הראשונה: "Goodbye to All That". אבותינו נלחמו במלחמת העולם השנייה כדי לכבות את אש הלאומיות, לא כדי להתירה מרסן. אבל מדי יום היא מתפוצצת לנוכח עינינו על מסכי הטלוויזיה שלנו. איך אפשר להבין את הדחף למות למען דמיונות שווא כמו "אמא הודו"?

הנה למשל דבריו של אג'יט סינג, לאומן נלהב, המסית בשנת 1907 את קהל השומעים בראוואלפינדי, כפי שנרשמו בסתר בידי סוכן משטרה: "מותו למען המולדת. אנו מונים שלושים קְרוֹר [300 מיליון] נפש. הם רק לאק וחצי [150 אלף] איש. משב רוח קל יעיף אותם מכאן. תותחים אינם חשובים. אצבע אחת אפשר לשבור, אבל כאשר חמש אצבעות חוברות יחד לאגרוף, איש לא יוכל לשבור אותו. (הדברים נאמרו בלהט רב, ופרחים הושלכו)."

את משמעות המילים אפשר להבין. אבל האם אפשר לתפוס את המשמעות של מטר הפרחים, רקיעות הרגליים היחפות, השירים הבוקעים מן החזה, הנערים הקטנים שרצים להישבע בדמם, הגברים הזקנים שעיניהם דומעות וגרונם נחנק מבכי?

המילים נשארו, המנגינה נעלמה - לפחות לגבי אלה מאיתנו שמקבלים את מילותיו של גרייבס ומוכנים אף להוסיף: "שלום ולא להתראות, וברוך שפטרנו! מי ייתן ותמות הלאומיות אלף מיתות ולא תקום עוד לעולם." ובכל זאת הנה היא שוב, הומה וסוערת סביבנו, ממש בטווח שמיעה מלונדון, אמסטרדם, פאריז ורומא. האם אנחנו מסוגלים לקלוט את הקצב, אם לא מתוך אהדה, לפחות מתוך אמפתיה מספקת כדי להבין את הכוח המניע אותו?

נתיב אחד עובר דרך בחינה מחדש של המסורות שלנו. פלצות אולי אוחזת בנו למראה שפיכות הדמים המכסה את תולדותינו, אך גם יפי הנפש והמתוחכמים בינינו חשו ברגע כלשהו את גרונם נשנק מהתרגשות.

עלי להודות, שאף אני חשתי התרגשות שכזו לפני שנים אחדות במהלכו של סיור מודרך ב"אולם העצמאות" בפילדלפיה. כאן ישב וושינגטון, אמר המדריך, בכיסא המסוים הזה, בחדר הזה עצמו. מדובר בכיסא נאה בסגנון ג'ורג'יאני, ועל גבו מגולפת שמש סמלית. וושינגטון ישב עליו בעת שניהל את ועידת החוקה בשנת 1787.

במהלך הדיונים, ברגע קשה במיוחד, כאשר גורלה של הרפובליקה הצעירה נראה תלוי על בלימה, פנה בנג'מין פרנקלין, שישב כאן, אל ג'ורג' מייסון, שישב שם, ושאל אותו: "האם השמש עולה או שוקעת?" הם נחלצו מאותו מבוי סתום ומתריסר אחרים, וכאשר השלימו לבסוף את מלאכתם, פסק פרנקלין: "היא עולה."

"אילו אנשים דגולים הם היו," אמרתי לעצמי, וחשתי כיצד אני נשנק מהתרגשות. "וושינגטון, פרנקלין, מדיסון - וג'פרסון, אשר יעץ באותה שעה ללאפאייט, בשלב המוקדם של המהפכה הצרפתית. דגולים לאין שיעור מן הפוליטיקאים של ימינו. הם היו אנשי הנאורות."

אני אינני מבין את השמש העולה של יפן, וספק אם השמש של וושינגטון אומרת דבר-מה לתיירים היפנים שעמדו לצידי ב"אולם העצמאות". למתבונן מבחוץ מצטייר מן הסתם פולחן החוקה והאבות המייסדים בארצות-הברית כפולקלור זר. יתר על כן, וושינגטון עצמו כבר איננו מעורר התפעמות רבה בלבבות אמריקאיים. בניגוד ללינקולן ולרוזוולט, הוא נראה נוקשה מדי, ניצב מתוח בדיוקנאות שצייר גילברט סטיוארט, לסת נחושה, שפתיים קפוצות, מצח מכווץ במאמץ מחשבתי - דומה יותר לאיקונין מאשר לבן-אדם. לאיקונין סוגדים, אבל האיקונין של וושינגטון שהאמריקאים סוגדים לו הוא זה המשקיף עלינו משטר הדולר.

אולם, אפשר שפולחן הדולר איננו דבר-מה גרוע כל-כך. טווח הרגשות שהוא מעורר מוגבל אומנם, אך איננו קטלני. שלא כלאומיות, הוא מעורר אינטרס עצמי ולא הקרבה עצמית, השקעה ולא הטלת פצצות. וחרף היותו גס והמוני, הוא שוויוני וחובק כל - הדולר של פלוני שווה לדולר של אלמוני. גם עיקרון זה נובע מן הנאורות, מאותו ענף שלה העובר דרך מנדוויל ואדם סמית. אומנם אינטרס עצמי נאור אינו אידיאל נעלה כמו חירות, שוויון, אחווה, אבל הוא שאיפשר חיים חדשים למיליוני מהגרים לעולם החדש, וייתכן שהוא זה שיקדם ויחדש בסופו של דבר גם את רוסיה, שבה הפך הדולר למטבע הקובע.

לקו מחשבה זה יש אבות מכובדים. הוא עבר דרך הפיזיוקרטיה הצרפתית, תורת המוסר הסקוטית והתועלתנות האנגלית. אבל הוא מרחיק אותנו, האמריקאים, מרחק רב מן הלהט שפעם בליבותיהם של אבותינו בראשית המאה התשע-עשרה, כאשר הם גילפו, ציירו, תפרו וטוו דיוקנאות של וושינגטון על כל מוצר מעשה ידיהם. גם אם איננו שותפים לאותו רגש, אנו יכולים בכל זאת ללמוד דבר-מה מהתבוננות חטופה באיש שמאחורי האיקונין.

פעם, בביקור באחוזתו של וושינגטון במאונט ורנון, נתקלתי באחד המוצגים המוזרים ביותר שהוצגו אי-פעם באתר לאומי כלשהו כשריד וזכר לגיבור מן העבר, מוצג מוזר אף יותר מן החפצים האישיים במוזיאון לנין במוסקבה או במוזיאון וולינגטון בלונדון - שיניו התותבות של וושינגטון. הן היו מונחות שם מתחת לזכוכית, עשויות (כך סברתי אז) מעץ! אבי האומה עם טוחנות מעץ! לכן הוא נראה כה חמור סבר בדיוקנאות. האיש סבל מכאב בלתי פוסק. הוא לא יכול היה ללעוס מנת בשר בלי לחוש גלי כאב בחניכיו.

פעמים רבות שואלים אותי, כמומחה בתחום, אם הייתי רוצה לחיות במאה השמונה-עשרה. ראשית, אני משיב, הייתי דורש להיוולד למעמד גבוה בהרבה ממעמד האיכרות. שנית, בלי כאבי שיניים בבקשה. באלפי המכתבים שקראתי, שנכתבו בידי אנשים מכל שכבות החברה במאה השמונה-עשרה, נתקלתי שוב ושוב בכאבי שיניים. הכאב חודר מבעד ללשון הארכאית ודמותו של הכותב עולה בדמיון, ממתינה בחרדה לעוקר שיניים נודד שיגיע העירה וישים קץ, בפרץ קצר של עינויים, לשבועות ארוכים של ייסורים קשים.

כיום יש הרבה פחות כאב שיניים והרבה יותר חרדל, רובו מאיכות מעולה, מדיז'ון. האם אפשר לכנות זאת קידמה? הקידמה בה"א הידיעה היא רעיון של המאה השמונה-עשרה, שנראה מופרך למדי אחרי מאתיים שנות סבל. אבל ייתכן שהיכרות קרובה יותר עם סבלה של האנושות בעבר תאפשר לנו להעריך את ההתקדמות ההדרגתית, הצנועה, של גידול בהנאה וצמצום הכאב - קידמה באותיות קטנות ולא בקו"ף רבתי.

היכרות כזו אולי אף תסייע לנו לחוש אהדה כלפי מי שנקטו עמדה נחרצת בעד זכויות אדם לנוכח אכזריות לא אנושית. אני מתכוון לוולטר - לא וולטר הצעיר הפורק כל עול, כי אם הזקן הזועם, שהצטרף בכוחותיו האחרונים למאבק נגד הקנאות. אבל אם הוא נראה זר מדי בעיני אמריקה הפוסט-מודרנית, מדוע שלא נעלה לפנינו את רוחה של הדמות המרכזית בתרבות הפוליטית שלנו? אזי נוכל אולי, בבוא הרגע המכריע, להתמודד עם העוולות המתרחשות סביבנו בחריקת שיניים, וניזכר עד כמה קשה היה לוושינגטון לחרוק בשיניו הוא.

 

שם הספר: השיניים התותבות של ג'ורג' וושינגטון: מדריך לא שיגרתי למאה השמונה-עשרה
שם המחבר: רוברט דארנטון

George Washington's False Teeth:
An Unconventional Guide to the
Eighteenth Century
by Robert Darnton

תרגום מאנגלית: יעל לוטן
עריכה מדעית ומבוא: מירי אליאב-פלדון
מהדורה ראשונה, ספט' 2007
מספר עמודים: 220
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה: ציור מאת ז'אק-לואי דויד, 1788
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 84 ₪
מסת"ב 965-7120-84-5
דאנאקוד: 497-1092


שתפו ספר זה עם החברים