הקדמה
הפרדה: האסתטיקה של הפחד
חיים יעקובי ושלי כהן

עבודות הצילום הנכללות בספר זה הוצגו בקיץ 2005 בתערוכה 'הפרדה', השמינית בסדרת התערוכות 'מקומי', המוצגת בגלריה בבית האדריכל ובוחנת באופן ביקורתי את המרחב הישראלי. הצלמים יאיר ברק, עמית גרון ואורית סימן-טוב מקנים בעבודותיהם נראוּת להפרדה הפיזית ההולכת ותופסת מקום מרכזי במרחב הישראלי. בניגוד לתערוכות צילום קודמות בסדרה 'מקומי', שתיעדו ופירשו בסדרות של צילום טיפולוגי צורות בנייה החוזרות על עצמן בסביבה,

להפרדה פנים רבות, והתצלומים בתערוכה זאת אינם מתארגנים לכדי סדרה מובהקת. לעומת זאת המרכיבים הבנאליים לכאורה של תחביר ההפרדה - חומה, סוללה, כביש, מבנה ציבור ופרויקט בנייה - והקשריהם בתוך סביבות מגורים עממיות, פרווריות או יוקרתיות, יוצרים אפקט מצטבר המסמן מרחבים ישראליים מגוונים כמגודרים, סגורים ובלתי-עבירים.

שלושת הצלמים נבדלים בסוגי המבט שלהם ובמושאיו. עמית גרון מצלם הפרדות חד-משמעיות, עצומות ממדים ומאיימות במרחב. הבחירות שלו מערערות על צילום האדריכלות המסורתי, המעמיד את החזית האדריכלית במרכז התצלום: חזית מגדל חוף הכרמל (מרידיאן) ממלאת את הפריים כולו; בקדמת החזית המערבית המונומנטלית של פרויקט גבעת אנדרומדה ובשוליה מוצגת עזובה; והדגשת היעדרו של קנה מידה אנושי בשני המבנים מצביעה על זרותם לסביבתם.

יאיר ברק מצלם אתרים שבהם יחסי הכוח נסתרים. מבטו מחפש את הדרך שבה מייצרת האסתטיקה של ההפרדה את אשליית "החיים כרגיל". הוא מתעכב על מקצב שורות העצים ופסי ההשקיה בסוללת העפר בג'יסר א-זרקא, ועל בוהק גדרות ההפרדה החדשות בכביש חוצה ישראל. מבט נוסף חושף את הסדקים בתמונת העולם ההרמונית: הכביש המהיר מבתר את מטע הזיתים; חולות הדיונות מכסים טפח מסוללת העפר של ג'יסר כמעין התנגדות של הטבע למאמץ ההפרדה.

גם באתרים שמצלמת אורית סימן-טוב אין ההקשר המרחבי של ההפרדה מתפענח במבט ראשון. כך, למשל, גדרות מרכז הקליטה דומות לגדרות של מוסדות מדינה שיש בהם חובת ציות. הדמויות המאכלסות את המרחב מטלטלות את התמונה מן הנייטרליות המובנת מאליה. השאלות מתנסחות באחת: מיהם המתגודדים ליד הגדר? מדוע הם עומדים בחוסר מעש? ומדוע שולח אחד מהם את ידו לעבר הצופה? כך מחזירה סימן-טוב לסביבה הפיזית את המימד האנושי ופותחת פתח - בסיוע הצהרת הכוונות של התערוכה - לביקורת חברתית על המרחב.

***

הפרדה על בסיס אתני, לאומי ומעמדי מאפיינת את המרחב הישראלי. תיחום מרחבי מפריד בין יהודים לערבים, בין מזרחים לאשכנזים, ובין עשירים לעניים ומצליב בו בזמן סוגים שונים של יחסי כוח חברתיים: בערי הפיתוח הפריפריאליות חיים בעיקר מהגרים מזרחים ורוסים, והן מרוחקות מהלב המטרופוליני; בערים המעורבות יש הפרדה במגורים, בחינוך ובתעסוקה, ויש שכונות מסוגרות ה"מגינות" על תושביהן - בעלי ההון. עניין מעמדי זה נדון בשער 'סיפור הפרוורים'.

הטקסטים של אורן יפתחאל וחיה נוח, יונית נעמן ותמר ברגר מאבחנים את המרחב הפרוורי הניכר בגגות רעפים, בגינות ובחצרות מגודרות כזירה של הפרדה לא רק בין קבוצות (אתניות ומעמדיות) אלא גם בין רשות הכלל (חוף הים, לדוגמה) לציבור.

אנו ערים לכך שמרבית הדיון העכשווי בהפרדה נקשר לחומת ההפרדה הנבנית בינינו לפלסטינים. בדיון זה יש עוצמה מיוחדת, כפי שטוען גדי אלגזי באפילוג, משום שהוא מתרחש במרחב קולוניאלי שבו פועלים בעת ובעונה אחת כוחות ההפרטה הכלכליים המרבדים את החברה הישראלית, והיגיון ההפרדה האתנית-הלאומית.

אך גדרות וחומות לא נועדו להועיל רק בגבולותיה החיצוניים של ישראל, ומכשולים פיזיים בלתי עבירים הפכו לפתרון מרחבי זמין בתוך המדינה, כפי שניתן ללמוד מהטקסט של יעל פדן ושולי הרטמן. טקסט זה עמד במידה רבה ברקע התערוכה 'הפרדה'. הטענה בתערוכה, ובעקבותיה גם בקובץ זה, היא כי היגיון ההפרדה - כמושג פוליטי, תרבותי ומרחבי - טבוע בייצור הנוף העירוני והכפרי בישראל. בטקסטים ובתצלומים אנו מבקשים אפוא לבחון האם הפרקטיקות התכנוניות - אדריכלות, תכנון, הנדסה אזרחית ואדריכלות נוף - מייצרות הפרדה ומנרמלות את התופעה באמצעות הסביבה הבנויה.

***

בספרו 'שתי מפות לגדה'1 מצביע מיכאל פייגה על המנגנונים המעצבים את המרחב הישראלי ועל האופן שבו נוצרים דימויים של "כאן" ו"שם", "זהות" ו"אחרוּת", "נורמליות" ו"טירוף", תוך התייחסות לשני מחנות אידיאולוגיים, גוש אמונים ושלום עכשיו. חשוב להדגיש כי פייגה מצביע על הזיקה בין עיצוב המרחב הישראלי בתוך הקו הירוק לזה שמעבר לו. אולם, כפי שנבקש לטעון, תהליך עיצוב זה המתמקד ב"שטחים" מחלחל אל לב לבה של הארץ: חיפה, לוד, מודיעין, רמלה, באר-שבע, עומר ועוד ועוד.

הפרדה כמושג חברתי ומרחבי הפכה להביטוס, ומעלה בשל כך שאלות רבות בנוגע למהותו ולתפקידו של המעשה התכנוני הנתפס כתהליך נאור, וכחלק מהמציאות הדמוקרטית ומהאמונה כי "תכנון נכון" ישפר את איכות החיים, הכלכלה, הסביבה והקהילה. זוהי כמובן הגדרה חלקית המתעלמת מן הצורך להבין תופעות מרחביות כביטוי של תרבות הגמונית. לכן חשוב מאוד לערער על הגישה הרואה בתהליכים המתרחשים במרחב התפתחויות ברורות מאליהן או תוצרי נסיבות המשקפים נורמליות ביחסים בין קבוצות שונות. מבט ביקורתי על עניין זה משורטט בשער 'בין השחור ללבן', העוסק בהפרדה אתנית, מעמדית וגזעית.

***

מלבד פניהם הרציונליים של הטיעונים המסבירים את הקמתם של גדרות, חומות ומכשולי הפרדה, יש רובד נוסף, חמקמק וכבד משקל כאחד, הקשור בפחדים המתעוררים ברגעים שבהם מתקיים מפגש עם ה"אחר". ביטוי לתחושות אלו אינו עולה באופן ישיר וגלוי, וזאת משום שמדובר בטיעון "רגשי" שאינו "רציונלי". אולם כפי שניתן ללמוד מהמקרים המוצגים בספר, סוגיית הפחד מה"אחר" היא מרכיב מרכזי בשיח הפוליטי-המרחבי. יתר על כן, נוכחות הפחד במרחב איננה השתקפות של המציאות החברתית, אלא מייצרת את "המציאות".

2 במילים אחרות, הבניית תחושת הפחד מקבוצות מסוימות משרתת אינטרסים פוליטיים המשקפים את יחסי הכוחות בחברה נתונה. עניין זה נדון בשערו הראשון של הספר, 'מרחבים מעורבים', העוסק באתרים שבהם מופרת ההומוגניות האתנית-הלאומית. מאמריהם של יובל תמרי, חיים יעקובי ונח'לה שקר העוסקים ברמלה, לוד ויפו - המכונות ערים מעורבות - מצביעים על האופן שבו מתגבשת הפרדה פיזית בין יהודים לערבים, הפרדה שמקורה בשיח פוליטי המייצר ומשעתק תחושות פחד מן "האחר" (היהודי והערבי) במרחבים שבהם המפגש בין אוכלוסיות אלה הוא יומיומי.

תחושת הפחד מתעצמת בצומתי זמן ומקום שבהם חלות על המרחב תמורות המשפיעות על השיח הפוליטי, למשל עם הגעתן של קבוצות מהגרים שנראוּתן בולטת (יהיו אלה מהגרי עבודה בתל-אביב או מהגרים אתיופים בבאר-שבע). השיח מתמקד בשאלה ממה יש לפחד וממי, ובד בבד נוצרים שינויים במרחב המיטיבים עם קהילות מסוימות ומדירים אחרות. ההתייחסות לאתרים שבהם פושה הזנחה פיזית וחברתית, והם מוגדרים כאתרים המאופיינים ב'אי-סדר' חברתי ומוסרי, היא כאל מקומות שיש להתעלם מהם או "לנקותם".

עמדה זו מובילה למסקנות פוליטיות המחלחלות לרבדים שונים, בהם זה הטריטוריאלי, ומצדיקה הפרדה בין קהילות.3 סוגיות אלה עולות בשלושה טקסטים - של נטע עמר, אורי ואקנין ורלי דה-פריס - בשער 'בין השחור ללבן'. אכן, לפחד משמעות מרחבית: לאן ללכת ולאן לא, מי גר "שם", מי הוא מבחינה מוסרית, ולענייננו - מי מסתתר מעבר לחומה?

***

כאשר נבחנים מנגנוני ההפרדה במרחב, משמעותם ברורה: הגדרת טריטוריה וסימון גבולותיה, רמת נגישות למקורות ייצור והעמקת ההיררכיה החברתית. סוגיה זו נדונה בשער האחרון: הטקסטים של דני רבינוביץ, יעקב גארב ואלונה ורדי מציגים את ההפרדות הנוצרות מ"הפוליטיקה של התשתיות".

בשער הנושא שם זה נחשף האופן שבו תשתיות כמו כבישים, הנתפסים כאובייקט ניטרלי, משמשות להפרדה ולהרחקה ממקורות וממשאבים קולקטיביים. בכך הן מדגישות את מערכת הכוחות המוטלת על המציאות החומרית שבה מתנהלים היחיד והקבוצה, וכן על האופן שבו הם תופסים את חיי היומיום. בהקשר זה נערך המאבק על מקורות כוחה של המדינה המודרנית, הלא הם ריבונות טריטוריאלית וסמלי עצמאות ושלטון. בזירה זאת ניתן לעקוב אחר הדרך שבה מכוננים יחסי הכוח אי-שוויון מרחבי המתבטא, בין היתר, ביצירת תבניות הפרדה המנציחות את המונופול של קבוצות הגמוניות במרחב.