חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

חשד לשיטיון

כשהיו צעירים, ביקש ממנה: "אם אני אהיה כמו אבא שלי כשאהיה זקן, תחסלי אותי. אל תיתני לי לחיות ככה." היא הסכימה בהתלהבות.

"ואם אני אהיה כמו סבתא שלי," הוסיפה מייד, "תהרוג אותי גם."

"אין שאלה," הבטיח לה גיורא.

היא הייתה אז בת עשרים ושלוש. הוא היה בן עשרים ושש. הרעיון שיהיה דומה לקשיש קהה החושים שהתקרא אביו, זה הישוב ללא תנועה בכורסה ימים שלמים, משקיף אל הברוש שבחלון, נראה מגוחך ממש כמו המחשבה שיום אחד תדמה היא לישישה המצומקת, חסרת המשקל כמעט, ששכבה במיטתה בסדינים רטובים שאמה ודודתה היו מחליפות, והייתה מקדמת את פניה ב"אני יודעת כל מה שעשית לי, שתדעי לך. יודעת ה-כל. ואני אלך עוד היום למשטרה." מאז עברו יותר מארבעים שנה. מזמן הספיקו לקבור את סבתא שלה, ואת אבא שלו, ואת אמו ואת שני הוריה.

אלא שעכשיו, ביום של סוף ספטמבר, כבר לא סוף הקיץ ועדיין לא ראשית הסתיו, היא עומדת בגינה וצופה בעץ התפוחים, ובראשה צצה בעיה שלא חשבו עליה אז: אבל איך יֵדעו? איך יֵדעו שגיורא הפך להיות כמו אביו? איך תדע שהפכה להיות כמו סבתא שלה? הרי אדם עם שיטיון לא יודע שהוא כזה. ופרנואיד - עוד פחות.

צריך לחפש רמזים חיצוניים. לא תלויים. לא לסמוך על השיפוט שלה. הכי טוב מישהו לא מעורב. שלא מכיר בכלל לא את גיורא ולא אותה. אולי טוב שהם באים, הזוג הזה.

"באיזה שעה אמרת להם לבוא?"
מובן שהיא יודעת, אבל היא רוצה לבדוק אותו. אם הוא זוכר באיזו שעה. אם הוא זוכר ששאלה אותו כבר פעמיים.

"עשר וחצי."

היא צריכה להיות מרוצה. הוא זוכר נכון. שולף מייד את התשובה. ובכל זאת, גיורא שהכירה היה מביט בה בחוסר סבלנות: "אבל רותי, הרי אמרתי לך לפני עשר דקות."

היא מביטה בשעון. עשר שלושים ושש.
"הם מאחרים."
"סליחה?"
גיורא עומד על מישורת העץ היוצאת החוצה מהמטבח. קשה לו קצת לשמוע, היא מציינת לעצמה.
"הם מאחרים."
הוא מביט בשעון. "שום דבר. רק כמה רגעים."
"לפני רבע לאחת-עשרה הם לא פה," היא פוסקת. "יותר עשרה לאחת-עשרה."
במפתיע, גיורא מחייך. "את תמיד פסימיסטית כזאת."
"לא פסימיסטית. ריאליסטית. אנשים מאחרים."
"טוב," הוא נחלץ להגן עליהם, "אולי קשה להם למצוא."
"לא הסברת להם איך להגיע?"

"הסברתי. אבל את יודעת איך זה. מה זה?" הוא שואל כשהוא מבחין שהיא עורכת את שולחן המטבח העגול, "לא נשב בחוץ?"

היא מושכת כתפיים. "חשבתי שיותר טוב בפנים."
"חבל. כל-כך נעים בחוץ."
היא מתלבטת אם לומר משהו על ניקור עיניים.

"איך שאתה רוצה." היא אספה את הצלחות, קיפלה את המפה, פרשה את המפה על שולחן הפלסטיק הלבן והניחה עליו שוב את הצלחות. "כדאי שתחכה ליד הדלת. לא נשמע מפה את הצלצול."

"כן." ההנהון חלש, מתוך צוואר מורכן. משהו בו כבוי. שחוח. אבל אולי היא מדמיינת. איך תדע. אולי הוא בסדר גמור ורק היא פרנואידית.

כשהפעמון מצלצל היא מביטה בו בניצחון: עשר חמישים ושתיים. יותר מעשרים דקות איחור. אבל עוד לפני שהיא מספיקה לתפוס את מבטו הוא פותח את הדלת ומכניס אותם פנימה: אשה צעירה, כבדה קצת, תלתליה מפוזרים על הכתפיים, וגבר צעיר, מוצק גם הוא, פניו מכוסים במה שהוא יותר מזיפים ופחות מזקן.

"התברברנו," הוא מודיע. יש איזו טרוניה בקולו. היא מניחה שכוונתו לומר שתעו בדרך. אחרי רגע היא מגלה שצדקה: "אי אפשר למצוא פה כלום. איזה עשר דקות הסתובבנו."

"בסוף אני אמרתי להיכנס ברחוב שלכם. אי אפשר לראות אותו מרוב עצים."

נטעלי. ככה קוראים לה. עכשיו נזכרה.

"כן, קשה למצוא בפעם הראשונה," הסכימה איתה. "אבל אתה אמרת להם," ביקשה לוודא עם גיורא. "הסברת להם איפה להיכנס? הרבה אנשים מפספסים את זה, זה לא נראה כמו רחוב, רק שביל עפר כזה, והעצים מסתירים את הכניסה, אז בגלל זה אמרתי לך להגיד להם, להיכנס אחרי הסיבוב, בדיוק איפה שזה לא נראה כמו רחוב."

"אבל זה ממש מקסים פה," ממהרת נטעלי להוסיף. יש בעיניה התפעלות אמיתית. היא כבר יודעת לזהות את ההתפעלות הזאת אצל מי שמבקר אצלם בפעם הראשונה. "זה ממש פארק שלם פה. והסביבה כל-כך יפה..."

"כן," קוטע אותה הבחור. "כשהסתובבנו פה מסביב לזנב של עצמנו הגענו עד לווילה של הנשיא. פתאום מצאנו את עצמנו בחניה הפרטית שלו. אתם שכנים. ידעתם? אחלה תנאים יש לו. וגם לכם," העביר את מבטו על פני חדר האורחים וחדר האוכל. "בבקשה, תיכנסו..." גיורא מופיע מאחוריה. להוט כולו לרַצות. "תיכנסו, בבקשה, אפשר לשבת..."

הם נדהמים כשיוצאים אל הגינה. היא רגילה כבר לתגובות המבקרים. הפליאה, ההתפעלות, הקנאה. אבל הפעם, היא מרגישה, יש קצת יותר מכל אלה. והרי בדיוק בגלל זה לא רצתה לשבת בחוץ. סתם לנקר להם את העיניים. והיא רואה שהם חמדנים במיוחד. הוא לפחות. ממה הם חיים בכלל - מהמשכורת שלה, שניהם? בטח גרים באיזו דירה צפופה, איפשהו רחוק מכאן.

נטעלי מביטה סביבה, לא שׂבעה. הבחור, היא מבחינה, כבר מודד את החצר בעיניים תאבות: "יש לכם כאן איזה דונם, דונם וחצי לפחות. כמה המגרש?"

היא מושכת כתפיים. "אין לי מושג."

מובן שיש לה מושג, אבל אין לה שום עניין לדון איתו בזה. במקום זה היא מוליכה את נטעלי לאורך הגן, מעץ לעץ, ומסבירה: שתלנו אותם כך שבכל עונה יש משהו. עכשיו נגמרו התאנים של סוף הקיץ והתחילו התפוחים. היא מצביעה על שני עצי התפוח שענפיהם עמוסים פירות: "אלה הירוקים כבר התחילו להבשיל והקטנים יותר, עם הכתמים, עוד מעט. זה זן נדיר שהמתיישבים האנגלים הביאו איתם לאמריקה במאה השבע-עשרה. הפירות קמחיים קצת אבל מאוד טובים בעוגות." משם היא מובילה אותה לעצי ההדר שפירותיהם ירוקים, קטנים וקשים, ומסבירה על מחזור החיים של הגן: בחורף יהיו תפוזים וקלמנטינות. אחר-כך, בסוף האביב, אפרסקים ומשמשים. בלב הקיץ, היא מצביעה על סוכת הברזל שקנוקנות מטפסות עליה, יגיעו הענבים, וממש בסופו, בראשית הסתיו בעצם, התאנים.

"תאנים?" נטעלי מתעוררת פתאום. "יש עוד?"

"כמעט שלא," היא ממהרת לדחות אותה ולהעביר את הנושא הלאה. להראות לה את ערוגות העגבניות והחסה. הגאווה מסתננת לדבריה על כורחה: כן-כן, כשכולם מסביב טיפחו מדשאות ירוקות זוללות מים היא כבר שתלה עצי פרי. עוד לפני שזה נעשה אופנתי. עוד לפני שהמושגים "צמחים ילידיים" ו"גינה אכילה" היו קיימים.

נטעלי מתעכבת ליד הערסל בצבע קרם שתלוי על הפיקוס העבה המצל על חצי החצר. "אפשר?"

כשהיא מקבלת רשות היא נשכבת עליו, מתערסלת. אחרי רגע היא עוצמת עיניים ומחייכת, מתקשה להינתק ממנו.

"קנינו אותו מקטלוג של ליווינג לארג'. זאת חברה שמייצרת דברים מיוחדים לאנשים שמנים. הוא מסוגל לשאת עד מאתיים קילו."

נטעלי, שבדיוק קמה מהערסל, מביטה בה באי-הבנה. "למה אתם צריכים כזה דבר?"

"כדי שנוכל להתנדנד עליו שנינו יחד," היא מסבירה.

נטעלי נראית מופתעת. לבחור שלה נפלט ציחקוק. משעשע אותו להפליא, כנראה, שזוג זקנים כמותם רוצה לשכב יחד בערסל. היא מתחרטת שפטפטה יותר מדי. לרגע היא מהססת, ואז ממשיכה בסיור:

"ושם," היא מצביעה על המדרון הפונה אל הכביש, זה המחופה בשני עצי אלון ענֵפים, "השארנו פראי. בדיוק כמו שהגבעה הזאת הייתה לפני שבנו עליה. כל שנה באביב זה מתמלא בפרחי בר. חרציות. פרגים. חרדל הבר..."

פיו של הבחור נפער לרגע: "מה, גם זה שלכם?"

היא מדמה לשמוע טינה בקולו. נטעלי, כך נדמה לה לפחות, מביטה בה בהערצה: "זה מדהים. הכל. הגינה... כל הרחוב שלכם, כאילו, פתאום בתוך הקמפוס יש סוּטוּל כזה, בתוך העצים, ומאחורי הבית יש לכם פארק פרטי. זה ממש..."

"כן," היא ממהרת להסכים, ומספרת שהתלבטו לא מעט בין הבית הזה לבית אחר, לא רחוק מכאן, עם נוף על כל הגבעות מסביב, אבל הפרטיות, הפרטיות שיש כאן הכריעה את הכף. לא התחשק לה להיות חשופה כל-כך. להיראות לעיני כולם. אפילו במחיר הנוף.

צל חולף לרגע על פניה של נטעלי. מייד היא משתתקת. מה הייתה צריכה לדבר כל-כך הרבה. שכחה לגמרי את האזהרה על ניקור עיניים שרצתה קודם להעביר לגיורא.

הבחור נראה כעומד לדבר. שום דבר טוב לא יֵצא מזה, היא כבר יודעת, אבל עוד לפני שהיא מספיקה לשנות את הנושא הוא מסנן: "פעם אפשר היה לקנות גבעה פרטית. היום אי אפשר אפילו ארון קיר."

נטעלי נעה באי-נוחות. היא רואה כבר: טיפוס, הבעל שלה. עושה לה בושות. כדי לא להביך אותה היא מעמידה פנים שלא שמעה ומחווה אל השולחן. סוף-סוף הם מתיישבים. היא מתלבטת אם להגיש מייד את הכיבוד או להתחיל בשיחה. מובן שצריך לשוחח. ככה מקובל. אלא שאין לה על מה לדבר עם הזוג הזר. כדי להרוויח זמן היא מארגנת את קנקן התה והספלים, חותכת את עוגת התפוחים לריבועים מדויקים ואת עוגת השמרים והקקאו לפרוסות דקות, שוות.

"היינו פה בסביבה לפני שבוע," מספרת נטעלי, בדיוק כשחשבה לשאול איך הסתדרו כאן. "לא רחוק. אצל דונאלד מֶטיסוֹן."

זמן ארוך היא מתקשה להבין במי מדובר, עד שהיא מבינה: "דון! כן... באמת, איך אתם מכירים אותו?"

עכשיו נפתח סוף-סוף נושא לשיחה. "הוא קולגה שלי, אפשר להגיד," הסבירה נטעלי, "אפילו שהוא פרש מזמן. הוא בא כל הזמן לאוניברסיטה, יש לו עוד משרד, יצא לי לדבר איתו - הוא איש מקסים - וכשהוא שמע שאנחנו חדשים כאן ורק הגענו הוא הזמין אותנו ביום ראשון לתה."

זה לא מפתיע אותה. ככה הם, ג'יני ודון. כשרק הגיעו לכאן, היא וגיורא, והתמקמו בבית הראשון שלהם, הקוטג' הקטן מול הבית של ג'יני ודון, כבר למחרת נכנסה ג'יני עם עוגה, ואחרי כמה ימים הם הוזמנו לברביקיו אצלם בסוף השבוע. "לא ראינו את דון המון זמן. נכון?" פנתה לגיורא לקבל ממנו אישור. "מה שלומו באמת?"

נטעלי ובעלה החליפו מבט. "שלומו טוב מאוד," ענתה נטעלי.

"אבל וירג'יניה..."

"ג'יני? מה קרה לה?"

נטעלי היססה, מחפשת כנראה את המילים הנכונות. "היא... כשהוא הזמין אותנו הוא כתב לי, לאשתי יש בעיות זיכרון. אני לא יודעת בדיוק מה יש לה אבל היא ישבה שם ככה, בכורסה, מכונסת בתוך עצמה. דונאלד עשה את כל הדיבורים, הגיש את התה, היא רק ישבה שם ומדי פעם אמרה משהו, יס דיר, רייט, כאלה."

"בקיצור, כמו שאומרים באמריקאית, המעלית שלה לא מגיעה לקומה העליונה," סיכם הבחור, שביעות רצון מרוחה על לחייו התפוחות, הזיפניות. לרגע זקר את אצבעו, והיא תהתה האם הוא מתכוון להקיש בה על רקתו, כדי להבהיר את כוונתו מעבר לכל ספק.

היא הפסיקה לפרוס את העוגה ותפסה בכל כוחה בסכין. מבטה נע מהבחור המגחך אל נטעלי, ומשם אל גיורא, שישב בכיסא הפלסטיק הלבן, גופו כמו שמוט, והקשיב בשקט. האם הבחינו במשהו? האם בכוונה דיברו על ג'יני? היא עושה הערכה מהירה, בוחנת את פניהם של הצעירים, את גיורא, ומרגיעה את עצמה: שום דבר. אם כבר, להיפך. אם היו חושדים לא היו מדברים דווקא על החבל בבית התלוי.

אין לה עניין לדוש עוד בנושא, אבל בכל זאת היא מוכרחה לדעת עוד. מה קרה לה, לג'יני. אבל כל מה שהיא מצליחה לגלות זה בדיוק מה שאמרו קודם. שקטה. מכונסת בעצמה. לא משתתפת בשיחה כמעט.

"אה," נזכרה נטעלי. "והיה גם, שדונאלד סיפר לנו שהם באו לפה וקנו את הבית הזה, ועכשיו הוא רצה לברר כמה הוא שווה, כדי שהילדים ידעו על כמה יש להם לבנות, ככה הוא אמר, אז פתאום וירג'יניה אמרה: הוא שווה פי שניים ממה שקנינו אותו לפני עשרים שנה. וזה נראה לי קצת מוזר, מה, דברים עלו פה פי שניים רק בארבע-חמש שנים האחרונות. ואז ראיתי שדונאלד נורא נבוך והוא תיקן אותה: אני מצטער, יקירתי, אבל זה עלה פי עשרים, וקנינו את הבית לפני ארבעים ושלוש שנים, לא עשרים, והיא עשתה ככה עם הראש שלה, כן, כן, פי שניים..."

"זה נורא," היא אומרת ומניחה פרוסות עוגה על צלחות החרסינה עם עיטורי הזהב בצידיהן. "אנחנו באמת צריכים להתקשר אליהם," היא פונה לגיורא, מחכה לראות את הבעת פניו. "זה פשוט נורא מה שקורה לג'יני."

"כן," מסכימה נטעלי. "והוא כל-כך מקסים, איך הוא מטפל בה ודואג לה. היה ברור שהוא מנסה להביא אנשים הביתה, לתת לה איזה גירוי."

היא צידדה מבט לבעלה של נטעלי. האם יש כאן איזה שמץ של קנאה? יש לה טביעת עין. היא רואה דברים. והבחורצ'יק הזה, לזה היא יכולה לערוב, לא מטפל ולא דואג.

"הוא באמת מקסים," חזרה נטעלי. "אבל היה מה-זה-מדכא להיות שם. זה נורא שאפשר לאבד ככה את המוח. אבל אומרים שזה הרבה פחות שכיח אצל אנשים שעובדים בעבודה יצירתית או אינטלקטואלית," ניחמה את עצמה. "צריך להשתמש במוח, אחרת הוא מתנוון."

"כן," מסכים בעלה. "יוּז איט אוֹר לוּז איט," הוא מתיז, נהנה לזרוק את המשפט שלמד.

"סליחה," היא פונה אליו. זו הכרזת מלחמה, אבל לא אכפת לה: "מאיפה לך שג'יני לא השתמשה במוח שלה?"

נטעלי נחלצה להגן עליו. "אני לא אומרת שהיא לא השתמשה במוח שלה. אני לא חושבת בכלל שהיא טיפשה. רק קורבן של הנסיבות. מה לעשות, ככה זה, כשחמישים שנה את יושבת בבית ואופה עוגות..."

"אז המוח שלך הופך לבצק," הכריז בעלה, באותה שביעות רצון.

"מתפורר," הסכימה נטעלי.

הביקור בקושי התחיל וכבר היא מלאה זעם על שניהם. באיזו זכות הם מזלזלים ככה בג'יני? מה גורם להם להרגיש נעלים כל-כך, עובדים בעבודה יצירתית או אינטלקטואלית. אנשים שהמוח שלהם יישאר גמיש ורענן ולא יתפורר לעולם. "ג'יני אשה מדהימה. גידלה ארבעה ילדים נהדרים. היא הייתה פעילה בוועד השכונה ובוועד ההורים ותמכה בבעלה כל השנים..."

על פני הצעירים היא רואה בוז קל, כאילו דבריה מוכיחים בדיוק את מה שטענו.

"מה היא עשתה עם החיים שלה," אומר בעלה של נטעלי. "ישבה בבית. לא היה לה שום דבר משלה. רק הבעל והילדים."

ואתה, היא חושבת בטינה. מה יש לך משלך?

שוב היא מביטה בצעירים. כמה הם יהירים. מלאים בעצמם. והרי הם לא עשו בחיים שלהם דבר אחד מושלם כמו עוגת התפוחים בבצק פירורים של ג'יני. אותה עוגה שהם מחסלים עכשיו בתאווה כזאת. אותה עוגת תפוחים שהביאה לה ג'יני כשעברו לכאן. דפקה בדלת, יד אחת מחזיקה בידו של סקוטי וביד שנייה תבנית עם עוגת תפוחים. אנחנו כל-כך שמחים שעברתם לגור כאן, אמרה, והזמינה אותה לשתות איתה קפה מתי שתרצה, ובאמת כבר באותו שבוע נכנסה אליה, חוששת קצת, אולי ההזמנה הייתה רק מתוך נימוס, בכל זאת כאן אמריקה, לא מקובל, אבל ג'יני שמחה כל-כך לראות אותה והושיבה אותה במטבח. שלושה בני עשרה היו לה כבר, ועוד סקוטי הקטן. זה לא היה ממש מתוכנן, חייכה אליה ג'יני, אבל... מה גם שרצינו כל-כך בת... קחי לך עוד עוגת קפה, רותי.

כשהתפעלה מעוגת הקפה הציעה לה ג'יני את המתכון, איזו שאלה, אין קל מזה. במשך הזמן לימדה אותה לאפות גם פאי תפוחים ופאי פקאן ופאי לימון ועוגת גזר בציפוי גבינת שמנת ועוגת קטיפה אדומה - "קלאסיקות אמריקאיות", צחקה אליה כשעמדו במטבח ורידדו יחד. היא הסבירה לה איך ללוש, איך לרדד, איך להניח את הבצק בתבנית. "בשביל בצק פאי הכי טוב שיש צריך חלקים שווים של חמאה ושומן חזיר, אבל אני מבינה אם את מעדיפה אחרת... אפשר גם שומן צמחי."

"זה ממש מצוין," החמיאה לה נטעלי, שהניחה את הצלחת על השולחן והרימה את ספל התה שלה.

יש איזו מבוכה בדבריה. כאילו היא מתביישת להזכיר את המילה "עוגות" במפורש. ומצד שני, שניהם אכלו מהעוגות בתיאבון כזה שלעבור עליהן בשתיקה פשוט אי אפשר.

"לאפות זה מה שאני הכי אוהבת," אמרה בהתרסה.

לא אכפת לה שבעיניהם גם היא כמו וירג'יניה. חמישים שנה אפתה עוגות. אז מה. זה יותר טוב ממחקרים עבשים שלא מעניינים אף אחד. מהעוגות לא נשאר כלום? והמחקרים מה? באיזה מובן הם נשארים? באיזה מחסן של ספרייה? העוגות לפחות הסבו הנאה למישהו.

היא נזכרת במשהו שקראה פעם אצל סימון דה בובואר. אולי ב'המין השני'. בתוך משפט שכולו בוז וזלזול בעבודות הבית, האפייה לבדה זכתה לחנינה: יש יצירתיות, הודתה דה בובואר, בהכנת עוגה מושלמת, בבצק חמאה פריך... אבל היא לא זוכרת את הציטוט במדויק. אין לה מראה מקום והיא חוששת שהם ילעגו לה: מצטטת את סימון דה בובואר כדי להגן על העוגות שלה.

איך הם יכולים בכלל להגיד שהמוח של ג'יני הפך לבצק מרוב אפייה. אין להם מושג בכלל כמה עבודת מחשבה זה מצריך. כמה תבונת כפיים. קשר בין המוח לידיים. לא מעניין אותו כמה אימון וכמה עמל היו כרוכים בהכנת עוגת השמרים שהוא זולל עכשיו בלי מחשבה, תוקע לפה ובולע. איך לערבב את כל החומרים עד שלא יהיו בכלל גושי חמאה או קמח, אבל להימנע מעירבוב-יתר שיפריע להתפחה. איך להתפיח את הבצק היטב: צריך מספיק חמאה כדי שהבצק יהיה רך ולא יתייבש, אבל לא יותר מדי, אחרת לא יתפח. למרוח מספיק מלית קקאו, אבל לא יותר מדי, שלא תנטוף הצידה. וכמה קיפולים וקיפולי קיפולים דקיקים צריך כדי ליצור את העוגה הזו, עוד ועוד מכות מערוך עד שהעלה כמעט מתפקע והמלית תיכף זולגת, אבל רק כמעט, זו כל החוכמה. שנים של אימון וניסיון ולישה, של עוגות שלא תפחו או שהתפקעו, עד שהשתלטה על האפייה. כמה מידע, כמה תכנון, שלב אחר שלב, כמה ניסיון - ובעיניהם? המוח הופך לבצק. ואולי הם לא אשמים. מה הם יודעים בכלל, מה הם רואים בשני הקשישים האלה. אין להם מושג מי הם היו. גם לה, כשהם מזכירים את "דונאלד" ו"וירג'יניה", קשה להבין למי הם מתכוונים. דונאלד דאק? וירג'יניה וולף? היא הכירה את דון וג'יני. הוא במכנסיים קצרים, היא במטפחת ראש, עובדים יחד בגינה. אבא ואמא של וולט וסקוטי וג'ימי וקונור. מסיעים לאימון כדורסל. מוליכים בתלת-אופן.

היא זיהתה את המבט ששלח האיש הצעיר בצלחת העוגות. "קח," קירבה אליו את הצלחת, מחייכת לעצמה. "קח עוד אחת."

היא השתאתה למהירות שבה חטף את העוגה. הוא לא נראה זקוק לטיפה נוספת של עידוד. מייד הושיט יד שמנמנה וחפן בכפו פרוסת עוגת שמרים במילוי קקאו. וזו אפילו לא הפרוסה השנייה שלו. השלישית או הרביעית. היא הפסיקה לספור. מעניין אם גם המוח של מי שאוכל עוגות כל היום הופך בסוף לבצק, או שזה תענוג ששמור למי שאופה אותן. דבר אחד בטוח: מי שאוכל עוגות בכמויות כאלה, יקבל גוף בצורת בצק. למרות שהוא לובש חולצת טריקו רפויה, אפשר להבחין היטב בכרס שמבצבצת תחתיה. לא כרס ענקית כמו אלו שמסתובבות לפעמים בקניונים, כמו אלו שמראים בטלוויזיה כשמדברים על "מגיפת ההשמנה", ובכל זאת, כרס. ואם ימשיך ככה, יגיע גם לשם.

"אז בואי תגידי לי," ביקשה מנטעלי, אחרי שהתארכה השתיקה שוב יותר מדי: "כמה זמן אתם כבר כאן?"

"שלושה וחצי שבועות."

"ואיך הסתדרתם?"

נטעלי השמיעה ספק אנחה ספק נשיפה של בוז. בסדר, אפשר להגיד. אלא שהניגוד בין המילים לנגינה שבה נאמרו לא משאיר מקום לספק.

"הכל בסדר, חוץ ממה שלא בסדר," הכריז בעלה. עולה על דעתה שמעולם לא הציג את עצמו, ועכשיו מאוחר מכדי לשאול אותו לשמו.

"מה לא בסדר?"

גיורא לא מותיר לה ברירה. יושב בכיסא ושותק כמו דג. גם היא צריכה לנהל לבדה את השיחה. כמו דון.

עכשיו שניהם מדברים יחד, מתלוננים זה אל תוך דברי זה. העומס. וההוראה. יש לה שני קורסים חדשים להכין לחורף. וזה לפני שהתחלנו לדבר על ועדות ופגישות מחלקתיות. וכאילו כל זה לא מספיק, מתפרץ הבחור, עכשיו רוצים לשים על נטעלי גם את -

"כן," פניה של נטעלי לוהטים. "ברברה סנדרס - אתם מכירים אותה? היא מה-זה ביצ'ית, מהדור הראשון של הנשים באקדמיה, אלה שלא התחתנו ואין להן חיים, אז היא תופסת אותי ומודיעה לי שהמליצה לעשות אותי יועצת לתלמידי בי-איי בשנה הבאה! ועוד יש לה החוצפה לחייך אלי במתיקות ולהגיד לי, זה יעזור לך בקביעות. בטח. זה רק יפריע לי לפרסם ולא ייחשב לי בכלל. אתם יודעים, כשאתה סטודנט נראה שלהיות מרצה זה לזכות בפיס, אבל עכשיו אני מגלה שמרצה בלי קביעות זה יותר גרוע מצמית בימי-הביניים!"

"הכי נמוך שאפשר," מסכים בעלה.

"ואיזה מין דבר זה, זה לא חוקי לתת כל-כך הרבה עבודה מינהלית למישהו שרק מתחיל, שצריך לקבל קביעות... וואו, הייתה לנו פגישה עם הנשיא, לכל המרצים שהתחילו השנה ואיך שהוא הלחיץ אותנו. פחד."

"תגיד," היא שומעת פתאום את הבחור פונה לגיורא, "גם בזמנך היה כזה סיפור לקבל קביעות?"

היא מתרתחת. נגד רצונה היא מתרתחת, אבל איך אפשר שלא? ראשית, הרמז הגס, כאילו פעם לא הייתה בעיה, כל אידיוט קיבל קביעות. היא יודעת בדיוק איך הצעירים הולכים ומדברים: האוניברסיטה צמחה כמו מטורפת בזמן המלחמה הקרה על כספים של הפנטגון.

כל שנות השישים והשבעים שכרו עוד ועוד אנשים, כל אחד קיבל קביעות, לא הייתה שום בעיה. והיום, הדבילים האלה שקיבלו קביעות לפני שלושים שנה יושבים בוועדות שמחליטות על הקביעות שלנו. אבל יותר מזה מרתיחה אותה המילה הזו, "בזמנך". מה הוא מנסה להגיד, החוצפן? שזמנו של גיורא עבר? שעכשיו הזמן שלו? ויותר מכל היא מתרתחת מפני שהיא יודעת שהוא צודק. גיורא לא נכנס עכשיו לשוק העבודה. לא נאבק על קביעות. למעשה, בשנה הבאה יֵצא לפנסיה. זמנו עבר.

גיורא, מצידו, יושב עדיין בכיסא, שעון אחורנית, שקוע בעצמו. כנראה החמיץ את השאלה. היא מנסה להזכיר לו בעדינות: "אה, גיורא?"

הוא מתנער: "מה?"

"ה..." היא נזכרת שאינה יודעת את שמו של הבחור.

"שואלים פה אם גם בזמן שלך היה קשה לקבל קביעות."

גיורא מתאמץ. האם המאמץ הוא להבין את השאלה או לספק את התשובה?

"האמת? אני כבר לא ממש זוכר," הוא אומר אחרי רגע, והיא חשה הקלה: הוא מבין בדיוק. הוא לא ג'יני. "בכלל, כל המבנה היה אחר. זה לא כמו היום שיש ארבע שנים לפני חידוש החוזה ועוד שלוש לקביעות. אני כבר לא ממש זוכר, אבל נדמה לי שזה היה חמש שנים ואז מייד קביעות, או שאולי רק ארבע. חוץ מזה, אני הגעתי אחרי שנתיים בבוסטון אז נתנו לי קביעות כבר אחרי שנה."

"בכלל," מסכימה נטעלי, "בכל תחום זה אחרת, לא?"

סוף-סוף יש לה הזדמנות לשאול: "מה התחום שלך, באמת?"

"היסטוריה גרמנית."

זה מוזר לה. היסטוריה גרמנית מתקשר אצלה למשהו צבאי, מדיני. ביסמארק. היטלר. מלחמות העולם. איכשהו לא מתאים לה להתעסק בזה.

"מה בהיסטוריה גרמנית?"

היסטוריה תרבותית, מתברר. חיי נשים בגרמניה משנות השלושים ועד שנות השישים.

היא רוצה לחקור אותה עוד קצת, אבל מחליטה שלא. קשה לה להבין את זה, זה כל-כך באופנה עכשיו, אבל לה זה לא מובן בשום אופן: מה התאווה הזאת ללכת ולחקור דווקא את האויב. נשים גרמניות. לא פחות.

"ואתה?" פנתה לבחור. "מה התחום שלך?"

"ספרות גרמנית," הוא יורה את התשובה בחוסר חשק. איכשהו, היא חושדת שאין לו עבודה. לא כאן, על כל פנים. יש משהו מחוצף, מתריס, באופן שבו הוא מביט בה. באופן שבו הוא מתיז "ספרות גרמנית", כאילו אין לה מושג מה בין גיתה לתומאס מאן.

"מה בספרות גרמנית?"

"בן עובד על ספרות מהגרים גרמנית," התערבה נטעלי.

"ספרים מהעשרים-שלושים שנה האחרונות שכתבו סופרים מטורקיה, מרוסיה, מיוון."

בן. סוף-סוף היא יודעת איך קוראים לו. נטעלי ובן. שמות מצחיקים. בכל הכוח ניסו ההורים שלהם למצוא משהו עם צלצול בינלאומי אבל חס וחלילה לא זר. מה פתאום. ישראלי לגמרי.

"זה נושא מאוד חם היום," היא מעירה.

הוא מביט בה רגע, שוקל, אולי, אם התכוונה ללעוג לו או שהיא משוללת יכולת לזה. לבסוף הוא מחליט להניח לעניין. אלא שהיא מוכרחה לשאול עוד, מגייסת את כל התמימות המעושה שהיא מסוגלת לה. כביכול, מי היא בכלל, אשה זקנה שחמישים שנה אפתה עוגות:

"גם אתה עובד כאן?"

בן מביט בנטעלי, לא בה. מבט של ילד מפונק שמתלונן לאמא על הדודה הרעה שחוקרת אותו על התעודה שלו.

"בן מסיים את התיזה שלו," מסבירה נטעלי. "הוא יפנה עכשיו לעבודות."

עכשיו הכל ברור. הוא נגרר לפה בעקבותיה. לכן הוא מריר כל-כך. אין לו עבודה. ובמצב הכלכלי הנוכחי מי יודע אם תהיה. עכשיו ברורות גם התלונות על הדיור, על התנאים ועל יוקר המחיה. בטח. שניים על משכורת אחת. מצד שני, אפשר לחשוב מה היה לה ולגיורא. גם הם היו ככה, שניים על משכורת אחת. והסתדרו. איזו שאלה. שני אלה פשוט אוהבים להתלונן. או שזו הדרך שלהם להתבטא. לשלול כל דבר. כך או כך, זה לא מוצא חן בעיניה. אפילו על מזג האוויר הם מתלוננים. מזג האוויר של קליפורניה, לא פחות.

"אבל מה לא בסדר במזג האוויר?" שאלה בתמיהה אמיתית. נטעלי מעגלת את פיה בהתפנקות. "כל הזמן אותו דבר. זה יכול לשגע. אני רוצה לגור במקום שיש בו עונות. עלי שלכת בסתיו, שלג בחורף..."

"בוץ וגשם באביב, תשעים וחמישה אחוזי לחות ויתושים בקיץ," השלימה את דבריה. נטעלי צחקה.

"אבל יש כאן עונות," אמרה לנטעלי. "הן פשוט שונות מבמקומות אחרים. יש להן ביטוי מאוד דק."

"איזה?" שאלה נטעלי.

"האור. האור הסתווי שונה מהאור החורפי וגם הוא שונה מהאור האביבי. הזווית שהוא נופל. הצבע שהוא מפיל על העלים. הגוון המדויק של השמים..." היא עוצרת, מנסה לבדוק אם הם יורדים לסוף דעתה.

מבטה של נטעלי סתום. הבחור מביט בה כאילו היא מפגרת. מה הייתה צריכה לדבר.

שוב שתיקה. אין לה על מה לדבר איתם, וגיורא יושב כמו פוץ, לא אומר מילה. כאילו לא הוא הזמין אותם. כאילו כל הביקור לא היה רעיון שלו. השד יודע מאיפה הוא מכיר את ההורים של נטעלי. היא מזכירה לעצמה לשאול אותו אחרי שילכו. היא מנסה להציץ בשעון בלי שירגישו. בגלל זה הזמינה בעשר וחצי. עד הצהריים הכל ייגמר. אלא שהם באו קרוב יותר לאחת-עשרה וטרפו לה את התוכניות. האם הם מתכוונים להישאר לצהריים? או שגם הם מחכים לרגע שבו אפשר יהיה לגמור הכל ולהיפרד בנימוס, פחות או יותר?

"חזרתם עכשיו מנסיעה," שמעה את נטעלי. "שַיט, נכון?"
גיורא מניד בראשו. לפחות זה.
"לאיפה נסעתם?"
"פנמה."
"מה," התפלאה נטעלי, "רק פנמה?" "לא. יצאנו מסן דייגו. ירדנו למקסיקו, ביקרנו בגוואטמלה, קוסטה ריקה, חצינו את התעלה, עצרנו בקולומביה ובקריביים וגמרנו בפלורידה. משם טסנו הביתה."

"כמה זמן הכל יחד?"

"שבועיים."

"נו," חוקרת אותה נטעלי, "אז איך היה לכם בקרוּז?" היא מבחינה בניצוץ של לעג במבטה. איזו קריצה בלתי נראית שהיא מחליפה עם הבחור שלה, עם בן. ואולי רק נדמה לה. אולי היא ממציאה הכל. חשדנית למפרע. אבל נטעלי מצפה לתשובה, והיא מרגישה ממולכדת. אם תאמר שהיה נפלא, נטעלי תלעג לה. היא תיראה בעיניה כמו אותם זקנים שנוסעים להפלגות. והרי זה בדיוק להיפך. הם חשבו שזו תהיה בדיחה טובה. הנה, בדיוק כשגיורא פורש, הם יוצאים לקרוז כמו פנסיונרים, הא-הא. הם התכוונו ליהנות מהחוויה האנתרופולוגית: קזינו, צוות בידור, מזנון עשרים וארבע שעות. להעמיד פנים, לשבועיים, הנה הם זוג זקנים שמרשה לעצמו חוויה של פעם בחיים. התכוונו לצחוק על הנוסעים האחרים, ששילמו ממיטב כספם עבור הטיול. אפילו צחקו בינם לבין עצמם על מרטי, שביקש מגיורא להחליף אותו: הנוסע המתמיד. מדלג מהפלגה להפלגה. איך יכלו לדעת שהבדיחה תהיה על חשבונם.

"טוב," היא מסייגת, "רצינו לדעת פעם איך זה. לא היה עולה על דעתנו לשלם כסף על דבר כזה אבל מרטי, קולגה של גיורא, ביקש שהוא יעשה לו טובה ויחליף אותו, כי אשתו בדיוק חלתה. הוא משוגע על הדברים האלה. שנים הוא עושה את זה כבר..."

"עושה מה?" תהתה נטעלי.

"נותן הרצאות. אנשים רוצים גם תרבות בקרוז, לא רק בידור. הם מביאים פרופסורים, ארכיאולוגים, היסטוריונים, שיסבירו על מה שרואים."

"אבל מה פתאום הזמינו אותך," פונה פתאום בן לגיורא. "אתה באווירודינמיקה, לא?"

השאלה לגיטימית, כביכול, אבל משהו בטון שבו היא נשאלת נשמע לה תוקפני, כמעט מזלזל. היא נותנת לגיורא שבריר שנייה לענות, ומייד ממהרת להגן עליו: "העקרונות של אווירודינמיקה הם בדיוק אלו של הידרודינמיקה." נראה לה שבן מופתע. אולי לא ציפה ממנה. חמישים שנה אפתה עוגות, כמו ג'יני. היא ממשיכה: "תנועה בתוך מדיום. מה זה משנה אם זה מים או אוויר. מטוסים יש בקושי מאה שנה. אוניות קיימות כבר אלפי שנים."

סוף-סוף ניצת איזה אור של הבנה בפניה של נטעלי. "אה, בגלל זה. פנמה. תעלת פנמה."

בוקר טוב אליהו, היא אומרת בליבה, ובקול רם מאשרת בחביבות: "כן, בדיוק."

בעלה מעשי יותר, מתעניין אם קיבלו את הנסיעה חינם ומה נדרש בתמורה. נראה שהקנאה אוכלת אותו. "ואללה, חיים טובים. נו," הוא פונה לנטעלי, "אולי גם את תקמבני לנו משהו כזה? אין איזה קרוז על היסטוריה גרמנית. חבל, אה?" הזחיחות הזו, השחצנות, מרתיחות אותה. היא ביקשה להתפרץ ולומר שלא לוקחים צעירים שרק התחילו לדברים האלה. שכדי שיזמינו אותך להפלגה חינם, כדי לשמוע מה שיש לך להגיד, צריך להיות דמות מובילה, אותוריטה בתחום. אבל היא עוצרת בעצמה, ובמקום זה שואלת רק מה זאת המילה הזאת, תקמבני.

"זה מקומבינה," מסביר לה בן, כמובן מאליו.

"אה," היא פולטת. אין לה מושג מה זה, קומבינה.

נטעלי לא מניחה לה. "אבל איך היה לכם, אני מתכוונת... אף פעם לא הייתי בדבר כזה. אני מנסה לדמיין איך זה להיות בלב ים בתוך מין ספינה ענקית עם אלפיים איש שאני לא מכירה בכלל וכל הזמן לראות סביבי מים, רק מדי פעם לרדת לחוף, לעשות סיור ושוב לשוט. אני מבינה שיש אנשים שעושים את זה כל הזמן. מכורים לזה. אבל לי זה נראה... נו, אז איך זה היה לכם?"

שוב היא מתלבטת. גיורא שקוע בכיסא, אין לה מושג אם הוא עוקב אחרי השיחה. "זה היה..." היא מביטה בגיורא, לחפש את ההסכמה במבטו, "מעניין."

"ואללה, איזה תשובה אמריקאית," מתפרץ בן. "איזה צבועים האמריקאים. במקום להגיד היה חרא הם אומרים היה מעניין. יש לי חבר, נסע פעם ראשונה ללאס וגאס. שאלתי אותו, איך היה לך, והוא אומר לי, איט ווֹז דיפרנט. מה דיפרנט. תגיד את האמת. תגיד שהיה לך לא טוב."

היא המומה מהגסות. אפילו בשביל ישראלי. יש לו איזו בעיה, זה ברור. היא מרגישה שנטעלי נבוכה.

"האמריקאים לא צבועים," היא חולקת עליו. "הם מנומסים."

"אם ככה," עונה לה בן, "אני מעדיף כבר את הגסות הישראלית. לפחות אתה יודע מה חושבים עליך."

שוב היא מוכרחה לחלוק עליו. אין לה מושג למה. מה אכפת לה להניח לו. הרי לא תראה אותו יותר. ובכל זאת: "גם בישראל לא אומרים הכל בפרצוף."

הנה, היא חושבת, אני לא אומרת לך שאתה לא יוצלח מדופלם ולא תמצא פה עבודה. ואפילו אתה לא אומר לי שאני קלאפטע זקנה שלא עשתה שום דבר בחיים שלה, רק חמישים שנה אפתה עוגות, בדיוק כמו ג'יני.

"זה נכון, אבל יש יותר כנות," ניסתה נטעלי לפשר. "אתה יודע איפה אתה עומד."

לא, היא רוצה להבהיר, גם באמריקה אתה יודע בדיוק איפה אתה עומד מרגע שלמדת את הקודים. אבל פתאום היא מותשת. אין לה כוח להתווכח ולכן היא מודה בקול חלש: "כן."

גם בן מהנהן באי-רצון. אפילו גיורא מניד ראש ממקומו. פתאום הוא דומה כל-כך לאביו, ישוב בכורסה, בוהה בברושים מבעד לחלון.

"היא בסדר," פסקה כשנותרו שניהם לבדם. "אבל הוא בלתי נסבל."

גיורא, שעזר לה להסיר את הכלים מהשולחן, מרים אליה עיניים: "כן?"

היא מתרגזת. איפה הוא חי? איפה היה כל הבוקר? מה, הוא לא שם לב?

לא, הוא עונה בשלווה. הוא לא שם לב לשום דבר.

היא עוצמת עיניים לרגע ביאוש. עוד סימן. איך אפשר לא לראות את זה.

"מאיפה אתה מכיר אותה, בעצם?"

"דרך ההורים. כלומר, הסבא וסבתא שלה. הם היו חברים טובים של ההורים שלי. אמא שלה ואני גדלנו יחד. את יודעת את זה, לא?"

מרוב שמחה היא רוצה לחבק אותו. לא הכל אבוד. בדיוק כך היה נוזף בה כששאלה יותר מהנחוץ. את יודעת את זה הרי. "אבל איך בדיוק הם חברים?" ביקשה לדעת.

"סבתא שלה הכירה את אמא שלי עוד לפני המלחמה. אבל רק אחר-כך נוצר ביניהן קשר."

זה כבר מסבר את האוזן איכשהו. הכירו בפולין, נפגשו בארץ. אנשים נתלו זה על צוואר זה בשביל מעט מאוד. "בן עיר", היא נזכרת בביטוי ישן נושן. אולי חמישים שנה לא שמעה אותו. כל מיני ידידי משפחה לא ברורים, קרובים-לא-קרובים, מופיעים בבת-מצוות ובריתות-מילה ומסיבות. לא קרוב. לא חבר של ממש. בן עיר.

עכשיו היא מבינה גם את פשר הטלפון מנטעלי. אולי הוריה נדנדו לה שתלך לבקר את המכרים הזקנים שלהם. ואולי היא עצמה מרגישה פליטה, מנותקת, מחפשת בני עיר. היא יכולה להבין את זה. לנחות ככה, במקום חדש, עבודה חדשה.

מילא, היא מנחמת את עצמה. עבר. הלך בוקר. לא נורא. אלא שבכל זאת היא מוטרדת ממה שהתגלה לה. "לא בסדר שאנחנו לא בקשר עם דון," היא אומרת לגיורא כששניהם שוטפים כלים. "למה?"

היא מתלבטת אם השאלה שלו היא סימן טוב או רע. הוא יודע לנהל שיחה קוהרנטית. זה טוב. אבל כבר שכח מה שסיפרו לו בן ונטעלי על ג'יני רק לפני שעה. רע מאוד. היא לא משיבה לשאלה. מחכה לראות אם הבחין שלא ענתה לו. רעש המים הזורמים מחריש הכל. הם שוטפים את הכלים ושותקים.

"אני אתקשר לדון," היא מודיעה אחרי שסגרה את הברז, אבל יודעת שלא תתקשר. שלא כמו מחלות אחרות, שיטיון לא אוהב קבוצות תמיכה. בייחוד לא בשלבים המוקדמים. אולי בסוף, כשאין עוד מה להפסיד, אפשר להפיק איזו נחמת שוטים מאחרים שנמצאים במצבך. הפרופסור שעושה בחיתולים. הרופא שאוכל רסק בכפית. אבל בהתחלה, עוד לפני השלבים הראשונים, בלתי נסבל לעמוד מול התהום הפעורה ולראות לאן אפשר להידרדר.

מייד היא נוזפת בעצמה. לגיורא אין כלום. שום דבר. רק חשד קל. שלה. בכל מקרה, להתקשר צריך. למרפאה.

 

שם הספר: חשד לשיטיון
שם המחברת: מאיה ערד

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, אוגוסט 2011
מספר עמודים: 338

פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 94 ₪

מסת"ב 978-965-13-2227-3
דאנאקוד: 497-1162


שתפו ספר זה עם החברים