סמוראי בוגי ששבה את לב הקהל והביקורת, עוד ספר בטרילוגיה של קזואו מורי, הבלש היפני המרופט משהו, חובב הג'ז ואמנויות הלחימה. ארגוני יאקוזה, שערוריות פוליטיות וכלכליות, כת דתית רצחנית וסמי אושר - אלה החומרים שמהם רוקח פיטר טאסקר ביד קלה את המותחן המשובח שלו, תוך שהוא מוליך את גיבוריו ברחובותיה ובסמטאותיה של טוקיו ומגלה לקוראיו את הצד האפל שלה כפי שאיש לא עשה לפניו. ">
   חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

1.

אחרי שרעידת האדמה העירה אותו בטלטלה, טָמוּרָה חשב לרגע שהוא נמצא בגיהינום. המיטה שעליה שכב עירום קרקשה כאילו נענע אותה איזה מטורף. חלל הפה שלו בער, הפעימה בראשו הייתה כל-כך חזקה שעיניו דמעו. מתוך הבוהק האדום של המנורה שהתנדנדה מעל ראשו נעצה בו מבט מסיכה של שד. רק כעבור רגע תפס שהפרצוף המעוות הוא פניו שלו, משתקפות במראות על התקרה.

הרעידות התחזקו. משהו כבד נפל ונחבט על הרצפה בצידו האחר של החדר. טמורה החליק מהסדינים הדביקים וזחל אל מתחת לשולחן במרכז החדר, כמעט בלי להיות מודע מה הוא עושה. הוא שכב שם על בטנו בלב הולם וניסה בכל כוחו להיזכר איפה הוא נמצא ולמה.

תנודות המנורה נעשו יותר ויותר פרועות. נשמע רעש ואחריו טלטלה עזה. נדמה היה שהבניין כולו נעקר מהקרקע. אחר-כך באו שניות ארוכות של דממה מוחלטת. טמורה עצר את נשימתו והצמיד את אוזנו לרצפה. הוא שמע רק את הלמות ליבו. תנודות המטוטלת של המנורה הלכו והתקצרו. הוא הוציא את כל האוויר בנשיפה אחת. הכל נגמר.

טמורה קם מתנדנד על רגליו. בהדרגה הצטלל ראשו. רעידת האדמה הייתה ממושכת, אבל לא חזקה מספיק לגרום נזק רציני. הוא ניגש לדלת, הדליק את האור, קרס על כורסת עור שחורה וחפן את ראשו בכפות ידיו. קיבתו התהפכה.

גל הבחילה עזר לו להתעשת. מה קורה? לפי מה שראה סביבו הוא התעורר במלון אהבים סוג ג'. איך הגיע לשם לא היה לו מושג. הוא זכר את ארוחת הערב עם הלקוחות שלו מ'מָטְסוּאִי תעשיות כבדות'. הוא זכר ששתה בירה, סאקֶה, אחר-כך ויסקי. אחר-כך הלכו למועדון קטן עם בחורות שהיו לבושות כדיילות ואחיות בית-חולים. אבל מה קרה אחר-כך? לאן הלכו כולם? הוא שבר לעצמו את הראש, אבל זה לא עזר. הזיכרון נעלם, ומהמאמץ לשחזר אותו מצחו הלם כמו פצע פתוח.

טמורה הכריח את עצמו להזדקף ולבש את החולצה והמכנסיים שלו. כשלקח את השעון שלו מהשולחן שליד המיטה בקושי האמין למראה עיניו. השעה הייתה חמש בבוקר! האם יש כבר אור בחוץ? הוא התיישב בכבדות על המיטה והמחשבות התרוצצו במוחו. איך יחזור הביתה, יחליף בגדים ויגיע לעבודה בזמן? מה יגיד לאישתו?

קול שכשוך קלוש עלה מהאמבטיה וקטע את מחשבותיו. הוא היטה את ראשו והקשיב ביתר ריכוז. הקול בא ונעלם באופן לא סדיר. קול של מים נשפכים.

טמורה מיהר לאמבטיה. ואז קפא על עומדו. המים אכן עלו על גדותיהם. הם נשפכו מתוך האמבט העגול הגדול וזרמו באדוות דקות על האריחים. אבל לא זה מה שגרם לו לעצור במקום, אלא מה שהיה בתוך האמבט. גוף של אישה צף שם, מיטלטל בעדינות עם תנודות המים. היא הייתה שכובה על גבה, זרועותיה צפות לצדדים, שערה הארוך נפרש סביב פניה הסגלגלות. היא נעצה מבט בתקרה וחייכה. ראשה קיפץ באיטיות למעלה ולמטה כאילו בא לאשר איזה מסר סודי שכתוב שם.

"תסלחי לי," אמר טמורה. קולו רעד כשניסה להדוף מעליו את האמת שהתגלתה לו.

התגובה היחידה הייתה עוד שלולית על רצפת האמבטיה. הוא התקרב בזהירות וסגר את ברז הזהב הכבד. עיני האישה היו נעוצות עדיין בתקרה. טמורה בקושי ידע מה הוא עושה. הוא הוציא יד רפויה אחת מתוך המים. לרגע הביט בסקרנות בוורידים הכחולים של פרק היד, בקווים שעל הכף, באצבעות הלבנות שלא כדרך הטבע. אחר-כך התנער בסלידה ושמט אותה חזרה אל תוך המים.

הוא נסוג מהאמבטיה, קיבתו צנחה כאילו נסע במעלית לבטן האדמה. הוא ישב על המיטה ולבש גרביים ונעליים.

דבר אחד טמורה הבין מייד - אין טעם לנסות להיחלץ מזה בהסברים. גם אם המשטרה תאמין לו, זה הסוף שלו. אי-אפשר לצפות שתקרית כזו תעבור בשקט. יהיו כתבות בעיתון, תחקירים מיוחדים במוספי סוף-השבוע, צוותי טלוויזיה יתייצבו מחוץ לביתו. אישתו, בתו, עמיתיו בבנק... בגילו לא יוכל למצוא עבודה אחרת... הוא יצטרך לעזוב את יפן! הסיכוי היחיד שלו הוא להסתלק עכשיו, בלי שיראו אותו. חבל על כל דקה.

הוא לקח את כפתורי החפתים, דחס את העניבה לכיס הז'אקט ואז היסס בפתח. מה עם טביעות אצבעות? בטח יש טביעות אצבעות שלו בכל מקום. פתאום ירדה עליו שלווה, ראשו היה שקוע כולו במה שצריך לעשות כעת. הוא לקח ציפית מהמיטה, חזר לאמבטיה וטבל את הציפית בכיור בלי להתעכב ולהביט בדמות השרועה באמבט. אחר-כך עבר על המשטחים הקשים - השולחן, מסעדי הכיסא, ידיות הדלת - ומירק הכל בשצף.

מה עוד? לרגע תקף אותו הייאוש. הם ימצאו אותו בקלות! כיום יש כל מיני טכניקות חדישות. דם, זיעה, שיער - הם יודעים לנתח הכל. הנתונים בטח שמורים במחשבים הממשלתיים שרופאים ואחיות נכנסים אליהם כשבאים אליהם לבדיקה...

הוא נשם עמוק וכבש את האימה שחש. היה חיוני לשמור על שלווה. בחיפזון קילף את הסדינים מהמיטה, השליך אותם למקלחון והפעיל את המים החמים. הפעם הביט. לא, זה לא היה תעתוע דמיון. היא באמת הייתה שם, בוהה באותה נקודה בתקרה, עם אותו חצי חיוך משונה על פניה.

יותר מזה לא יכול היה לעשות. לא היה זמן. הוא עטף את ידו בעניבה, פתח בשקט את ידית הדלת ויצא אל המסדרון הנטוש. סימן החיים היחיד היה עש מרפרף מסביב למנורת ניאון מרצדת. טמורה הלך על קצות האצבעות לאורך המסדרון, ליבו הולם כמו תוף.

המעלית עמדה בקומת הקרקע למה שנראה כמו נצח. אולי רעידת האדמה השביתה אותה! אולי מכבי האש יצטרכו לפנות את כולם! טמורה לחץ על הכפתור כאחוז תזזית. לבסוף בישר לו הלוח המואר שהמעלית עולה, באיטיות מייסרת. הדלתות נפתחו בזמזום וטמורה הסתער פנימה.

תחושת ההקלה ששטפה אותו הייתה עזה אך קצרת מועד. הוא חש בחילה קלה כשתפס שהמעלית מאיטה לקראת הקומה החמישית. הדלתות נפתחו שוב, וטמורה נשען על הקיר והסתיר את פניו בידו. שני אנשים נכנסו למעלית. טמורה הריח סבון ובושם, הרגיש את חום גופם. כשהמעלית החלה לרדת הרשה לעצמו הצצה מזווית עינו. הוא ראה שני פרצופים צעירים, סמוקים ומלאי חשש; שתי ידיים לוחצות זו את זו לעידוד. תרעומת רגעית תקפה את טמורה. הם בני שבע-עשרה לכל היותר - כמעט באותו גיל כמו הבת שלו! אבל הוא ידע שמזלו שיחק לו. הם היו נבוכים מכדי להרים את מבטם מהשטיח.

הזוג הצעיר יצא מהמעלית בקומת הקרקע וחצה במהירות את הלובי הריק. הם החזיקו עדיין ידיים. טמורה ירד קומה נוספת אל החניון. הוא ידע שתהיה שם כניסה צדדית מרחוב אחורי, המשמשת את רוב האורחים שמגיעים במונית או במכונית.

התאורה בחניון הייתה אפלולית והמקום היה שקט. טמורה נצמד לצללים והתקדם אל כבש המתכת שהוביל למפלס הרחוב, משם כבר חדר אור היום. הוא כמעט הגיע כששמע דלת מכונית נטרקת. ליד העלייה לרחוב הייתה תלולית של שקיות זבל שחורות. הוא הספיק לצלול ביניהן בדיוק בזמן כדי לחמוק מאור הפנסים הבוהק.

נשמעה איוושה של אוויר נפלט, ואז תקף את נחיריו הריח הנורא ביותר שהריח אי-פעם - שילוב מבחיל של דגים רקובים ועור חרוך שגרם לו להשתעל ולהשתנק.

שלושים מטר ממנו התעורר בשאגה מנוע. בעיניים מוצפות דמעות טמורה הביט באורות הקדמיים שסרקו את כבש המתכת. הבוהק נעשה עז יותר והוא השתטח על ערימת השקיות ולחץ את פניו אל הניילון. באותו רגע הרגיש משהו מזדחל תחת גופו, משהו גמיש ושרירי. בטח חולדה. טמורה עצם את עיניו ועצר את נשימתו. המנוע האיץ בחטף והוא שמע את כבש המתכת כורע תחת משקל המכונית. כשהרים את מבטו ראה את הפנסים האחוריים נעלמים ברחוב מעליו. מעולף למחצה מהצחנה החריפה החליק וירד מערימת השקיות. החולדה הסתלקה במהירות והתחפרה עמוק בתוך האשפה.

טמורה נשען בכבדות על הקיר והמתין לראות שהמכונית באמת נעלמת. הוא נראה נורא. שני הכפתורים העליונים בחולצה ואחד מכפתורי החפתים נעלמו, אבדו איפשהו בתוך הזבל. היו כתמים כהים על הז'אקט שלו ואיזה נוזל קר ודביק נקרש בשערו. גרוע מזה, הצחנה הנתעבת אפפה את כולו - את הבגדים, את ידיו, את האוויר שינק לתוך ריאותיו. הוא הסתובב ועלה לרחוב בריצה, נקישות עקביו מהדהדות על המתכת.

בחוץ כבר החלו לדהות גוני הזריחה הוורודים. טמורה מצא את עצמו ברחוב מתפתל שלאורכו חנויות קטנות ומסעדות אפלוליות. הוא הציץ סביבו בזהירות. משמאלו חנו שתי מסחריות ואופנוע, שחיפוייו הכסופים הבהיקו בקרני השמש המלוכסנות. מימינו ראה עורב ענק עם מקור כמו יתד של פלדה, מתבונן בו ברשעות ממקומו על ארגז בירה. טמורה העיף מבט בשעונו. השעה כבר שש!

"קְראא!" צרח העורב ופרש כנף שחורה מבריקה. "קראא, קראא!"

זה לא יעזור. בחיים הוא לא יצליח להתחמק. הרי המשטרה היפנית ידועה באחוז המעצרים הגבוה בעולם. בעבר התגאה בעובדה הזאת. כעת היא הקפיאה את הדם בעורקיו. "קראא, קראא, קראא!"

נימה של בוז השתרבבה לתוך צריחת העורב. טמורה תחב את ידיו עמוק יותר לכיסי המכנסיים והתחיל לצעוד במהירות ימינה. ברגע שכמה רחובות הפרידו בינו לבין המלון התחיל להרגיש רגוע יותר. הוא הכיר את הסביבה במעורפל, שכונה מעורבת ברובע מֶגוּרוֹ. הרחובות הצדדיים היו ריקים עדיין, ומן הסתם יישארו ריקים עד שיגיעו הספקים והתלמידים הראשונים. וזה יקרה רק בעוד חצי שעה לפחות.

הוא דחס את הז'אקט המצחין שלו לפח זבל שהועמד לאיסוף, אחר-כך קנה פחית מים מינרליים ממכונה ושטף בהם את פניו ואת שערו. אחרי זה הרגיש קצת יותר אנושי, אם כי הפעימה בראשו לא נפסקה. מאה מטר בהמשך הרחוב מצא אופניים חלודים שעונים על דוכן אטריות סגור. לא היו להם לא מנעול ולא שרשרת. הוא העיף מבט סביבו. הכל היה שקט חוץ מקרקור העורבים. בן רגע עלה על האופניים ודיווש במרץ לכיוון שינְג'וּקוּ.

הוא השאיר אותם על ערימה של אופניים מקולקלים מחוץ לחנות סֵייקיוּ. לא רחוק משם הייתה סאונה שפתוחה עשרים וארבע שעות ביממה, שביקרו בה בעיקר אנשי יאקוזה זוטרים ושכירים עם הנגאובר שפספסו את הרכבת האחרונה הביתה. עשרים דקות ישב בתוך האדים, אחר-כך התרחץ והתגלח. כשיצא משם השעה הייתה שש וחצי, בדיוק השעה שבה צלצל מדי בוקר השעון המעורר על השולחן ליד מיטתו. עוד מעט תתעורר גם אישתו ותשאל את עצמה מה קרה.

הוא טילפן אליה מטלפון ציבורי בלובי של הסאונה. לפני כן תירגל בראשו מספר פעמים את הסיפור, שקראו לו לדיון אסטרטגי בשעה מאוחרת. אבל זה לא יצא לו חלק. קולו רעד והוא גמגם. זה זעזע אותו. אם הוא לא מסוגל לשקר לאישתו, איזה סיכוי יש לו עם המשטרה? למזלו לא שאלה כלום. כרגיל, היא לא גילתה עניין בעבודה שלו.

הוא אכל ארוחת בוקר למשכימי קום באספרסו-בר, אחר-כך בילה ארבעים וחמש דקות באולם פָּצ'ינְקוֹ, שקוע במתקפת הכדורים הכסופים. הוא יצא אל המון האדם הזורם בדרכו אל העבודה מרגיש מפויס, כמעט מסוחרר. בשמונה וחצי טילפן למשרד והודיע לפקידת הקבלה שיאחר בשעה. זה ייתן לו זמן להתכונן כראוי ליום שלפניו.

בשעה עשר נכנס סגן מנהל הסניף טמורה בצעד נמרץ לסניף שינג'וקו של במ"י, הבנק המסחרי של יפן, אחד הסניפים העמוסים ביותר של שלושת הבנקים היפניים שעסקו באשראי לטווח ארוך. פרט לעובדה שהיה לבוש חליפה ועניבה הדורות וחדשות, לא היה שום דבר מיוחד לא במראהו ולא בהתנהגותו. הוא בירך את פקידת הקבלה בנהמה המחוספסת הקבועה שלו, הנהן בתנועה חדה לשתי מתלמדות חדשות, אחר-כך ישב אל שולחנו והתחיל לעבור על הדואר היומי.

כל הבוקר טמורה קיבל שיחות, הכתיב מכתבים ונבח הוראות על העובדים שלו, בדיוק כמו תמיד. רק פעם אחת התנהג בצורה משונה - בעקבות הערה של המזכירה שלו.

"רעידת האדמה הייתה מפחידה, נכון?" אמרה. "היא בטח העירה את כל העיר."

טמורה הרים מבט מהמסמכים שלו. פניו החווירו פתאום. רגע ישב שם ולטש בה את עיניו כאילו ראה רוח רפאים. פיו נע למעלה ולמטה, אבל שום צליל לא בקע ממנו.

"רעידת האדמה הגדולה, בלילה. לא הרגשת אותה?"

"בטח," ענה לבסוף, כמעט בלחש. "הרגשתי אותה חזק." המזכירה של טמורה יצאה מהחדר כשהיא מתפלאת על כך שהבוס שלה, איש שנולד וגדל בטוקיו, יכול להיות מוטרד כל-כך מרעידת אדמה בעוצמה חמש. הכבוד שחשה כלפיו, אמרה אחר-כך לחברותיה, התערער לא מעט.

טמורה יצא להפסקת הצהריים שלו עשרים דקות מוקדם מהרגיל, לאחר שביטל פגישה עם ראש אגף כוח-אדם. הוא יצא לבדו למסעדת אטריות במרחק כמה רחובות, שם ידע שלא יכירו אותו. כפי שציפה, הוא היה הלקוח הראשון. זרם הצהריים של השכירים עוד לא הגיח מבנייני המשרדים הגבוהים של שינג'וקו.

הוא התעלם מצעקות הברכה של המלצרים, התיישב ליד טלוויזיה ומייד החליף ערוץ ל'טי-וי טוקיו'. הטבח, שצפה מבעד לאדי האטריות במחזה על סמוראים, הזעיף פנים. טמורה לא שם לב. במשך חמש-עשרה דקות לא הבחין בשום דבר פרט לשידורי החדשות בטלוויזיה.

הוא לא ידע למה לצפות. האם יתארו איך היא מתה? האם יחפשו עדים? האם ייתכן שאפילו יזכירו את שמו? הוא פחד לראות את פניו על המרקע עם שמו מתחת, באותיות שחורות. כמעט שמע את קולו הבהול של הקריין: "אדם זה מבוקש לחקירה על-ידי המשטרה." לא, זה לא ייתכן. עדיין לא, בכל אופן. עוד לא עבר מספיק זמן. טמורה ישב בכיסאו זקוף כמקל, עיניו דבוקות למסך; בקושי הבחין בטעם האטריות שדחס באופן מכאני לפיו.

אבל לא היה שום דבר. אפילו לא התייחסות קצרה במסגרת סיכום תאונות הדרכים והשריפות בסוף המהדורה. טמורה חזר למשרד באי-נחת משונה.

בשעה ארבע אמר למזכירתו שיש לו פגישה קצרה לא צפויה עם לקוח ויצא שוב מהמשרד. הפעם עצר מונית, נסע לתחנת שינג'וקו וקנה בדוכן שלושה עיתוני ערב שונים. כיוון שלא העז לקרוא אותם במקום פתוח, קיפל אותם תחת זרועו ונכנס לאספרסו-בר סמוך. רק אחרי שהמלצר הביא לו מגבת פנים חמה וקיבל את ההזמנה שלו, פרש את ה'ניצ'יג'וֹ שימְבּוּן' על השולחן. רוב הידיעות על תאונות ופשעים רוכזו בעמוד הלפני אחרון. הוא פתח בזהירות את העיתון והתחיל לעבור על הכותרות.

אחת מהן כאילו זינקה מהדף והיכתה בעיניו. "מוות מסתורי של אישה במלון" - הנה! טמורה המשיך לקרוא בלב הולם.

"משטרת טוקיו חוקרת היום את מותה של אישה אלמונית שגופתה נמצאה היום בשעת בוקר מוקדמת במלון בעיר. על-פי התיאור, האישה הייתה בת שלושים עד שלושים וחמש, גובהה מאה וחמישים סנטימטר, עם שיער קצר..." שיער קצר! לא ייתכן! עיניו של טמורה מיהרו הלאה. "על-פי דבריו של מנהל מלון דֶלוֹן ברובע אדאצ'י..." רובע אדאצ'י! זה בצד האחר של טוקיו! לא ייתכן שום קשר בינו לבין האירוע. טמורה חש גל של הקלה, ומייד בעקבותיו רוגז ומתח רב עוד יותר מקודם.

אירועי היום האחרים כללו רק שני מקרי התאבדות, תאונת מסוק ושערורייה סביב שאלות מבחן שהודלפו. הוא בדק בשני העיתונים האחרים. שניהם הביאו את הסיפור ברובע אדאצ'י כמעט באותן המילים כמו ה'ניצ'יג'ו', אבל שום דבר אחר ממין זה. לפתע עלה בדעתו שהמשטרה הטילה איפול על הסיקור. הוא שמע שדברים כאלה קורים כשהחקירות מגיעות לשלב קריטי. אם כך, יכול להיות שהמשטרה כבר בעקבותיו! טמורה הציץ סביבו בעצבנות. הוא חש דחף עז לרוץ החוצה ולהיעלם בקהל הקונים.

לאחר שחזר למשרד הציץ בהודעה על שולחנו ופניו התכרכמו. באותו הערב היה עליו לארח שני מנהלי מחלקות מ'נדל"ן מיטסוּטוֹמוֹ'. נשיא החברה היה עובד לשעבר של במ"י שגויס על-ידי הבנק כדי לבסס את היחסים עם קבוצת מיטסוטומו. בשלב הזה לא הייתה שום אפשרות לבטל.

רוב הערב טמורה היה שקט שלא כמנהגו. הוא אכל מעט ונראה מפוזר ואדיש. למען האמת, הוא לא נראה טוב כלל. אנשי מיטסוטומו לא הופתעו כשהשאיר אותם עם אחד העובדים והלך הביתה כבר בעשר, בטענה שהוא מצונן מאוד.

ברגע שהגיע הביתה ערך טמורה את טקס השיחה הקצר עם אישתו. שניהם איבדו מזמן כל עניין בחיי האחר. אחר-כך קרס מול הטלוויזיה. אישתו הלכה למיטה ראשונה, כהרגלה, וקראה כתבי-עת. טמורה הביט במהדורות החדשות בשלושה ערוצים שונים, אחר-כך בדק ברדיו. שום דבר לא השתנה. לא היה שום דיווח על התקרית.

כשהלך למיטה כבר היה תשוש נפשית וגופנית. הזיכרונות של כל מה שקרה החלו להיטשטש. בעיניים עצומות הקשיב לקול השעון המתקתק. הנה הוא כאן, בבית שבו חי זה שתים-עשרה שנה, שוכב במיטה ליד האישה שהוא נשוי לה כבר עשרים שנה. הכל נראה כל-כך נורמלי. לא יכול להיות שזה קרה לו. זה בטח היה חלום, סרט, משהו שקרה למישהו אחר. שום דבר לא קרה לו אף פעם. החיים שלו היו טובים ובטוחים ומשעממים...

בשש וחצי בבוקר, כשהעיר אותו השעון, הוא חש רענן לגמרי. כשאכל את ארוחת הבוקר הקבועה שלו - דיונון, בננה ומרק מיסו - חשב על סדר היום לפניו. נדל"ן מיטסוּטוֹמוֹ - הוא יתנצל אישית ויזמין אותם לצאת שוב. טמורה עקב אחר חדשות הבוקר. איכשהו ידע מראש שלא יהיה שם כלום. כשנבואת הלב שלו התגלתה כנכונה לא היה מופתע במיוחד.

אותו דבר היה עם עיתון הבוקר שקרא ברכבת ועם מהדורת חדשות הצהריים שצפה בה במסעדת האטריות. אותו דבר עם עיתון הערב, עם חדשות הלילה המאוחרות בטלוויזיה ועם עיתוני הבוקר למחרת. בסוף-השבוע טמורה כבר עקב אחרי החדשות בעניין קלוש בלבד. משהו קרה. הוא לא ידע מה, אבל לא היה טעם לדאוג בגלל זה. עדיף בהרבה להוציא את כל הסיפור מהראש ולהתרכז בחיים מיום ליום. בשבת לקח את בתו למשחק בייסבול. ביום ראשון שכב עם אישתו בפעם הראשונה זה שישה חודשים. במהלך שני האירועים צצו אצלו באופן ספונטני לגמרי רעיונות חדשים לשיפור היחסים העסקיים עם נדל"ן מיטסוטומו.

כאשר בכל זאת הציץ בעיתונים סרק אותם במהירות בחיפוש אחר המילה "מלון". לכן לא הבחין אפילו בפיסקה קצרה שהופיעה בעיתון של יום שני תחת הכותרת "גופת בחורה נסחפה אל מפרץ טוקיו."

"גופתה של אישה בת עשרים ושלוש, שזוהתה כיוּריקוֹ סאנוֹ מרובע קוֹטוֹ, נמצאה אמש על-ידי צוות פועלי בניין בסכר הָרוּמי. המשטרה מעריכה כי הגופה שהתה במים חמישה ימים. לעלמה סאנו לא היה קשר עם משפחתה בשלושת השבועות האחרונים. אביה הביע רגשות הלם ועצב רב על האובדן שחוותה המשפחה..."

עיניו של טמורה עברו במהירות על הטור, אחר-כך המשיך לעמוד הספורט.

 

שם הספר: נשיקת הבודהא
שם המחבר: פיטר טאסקר

Buddha Kiss
by Peter Tasker

תרגום מאנגלית: ליה נירגד
מהדורה ראשונה, אוקט' 2008
מספר עמודים: 453
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
איור מאת נעם נדב
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 88 ₪
מסת"ב 978-965-13-2022-4
דאנאקוד: 497-1129


שתפו ספר זה עם החברים