חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים המונולוגים של נעמה ורונן


נעמה י.

נהייתי לא דתייה בין השנים 76' ו-86'. אולי זה לא היה ממש עשור, אבל זה לקח הרבה מאוד שנים. הסדק הראשון היה בתיכון. זאת היתה תקופה יבשה, קפואה. עד כיתה ח' עוד למדנו בכיתות מעורבות של בנים-בנות והיה כיף גדול, היו ההתחלות של הריקודים, אומנם לא ממש מעורבים, אבל בן לוקח בת, וזה היה מאוד מושך. פתאום בתיכון הבנים הלכו לישיבות ואנחנו הלכנו לתיכון הדתי היחיד בחדרה, שכינינו אותו "המנזר". הבנים חזרו מהישיבות עם כל מיני איסורים חדשים שלא שמעתי עליהם לפני כן. "קול באשה ערווה" - מה הסיפור הזה? מה ההפרדה הזאת? למה לשים אותי במקום של משהו רע, משהו מכוער, שצריך להיזהר ממנו? זה היה משהו שלא הבנתי.

הרבה מהכעסים שלי קשורים למעמד האשה ולתפקיד שהם נותנים לי כאשה. המקום של לעמוד ולהסתכל מעזרת נשים, או בצד, על הגברים שרוקדים בשימחת תורה עם ספרי התורה, ואני לא יכולה להשתתף; להסתכל על זה לא כמו להשתתף. בהתחלה זה היה שמור אצלי בפנים. אז בסדר, חז"ל הגזימו קצת והרבנים מקצינים את זה עוד יותר, אבל אלוהים הוא בסדר, איתו אני עדיין חברה. הרבה שנים נאחזתי במין הבחנה כזאת: אני באמת מחפשת את הדבר האמיתי שמעבר לכל המחסומים והמחנקים ששמו דורות של חכמים באיסורים המשונים שלהם.

לא הייתי קוראת לזה פמיניזם. זאת מילה שיש לה קונטקסט משלה. בזכות הבית שגדלתי בו, היתה לי תחושה בסיסית של שוויון. פתאום אומרים לי: רגע, זה לא בדיוק ככה. גיליתי שמי שהאמנתי שנותן לי שוויון בעצם לא נותן שוויון ואומר לי שאני לא שווה. זה לא רק העניין של השוויון - איפה שמים את המיניות? מה המשמעות שלה? מייחסים לה שטניות ומפילים את זה על האשה, היא המפתה, היא הרעה. "קול באשה ערווה" הסעיר אותי. אני מסתכלת על זה היום בגיחוך, זה פאתטי, הם פאתטים. יש לי טונות של עלונים מבני עקיבא - אני שומרת מחברות מכיתה א' - עלונים שערכתי ואיירתי אותם. ניהלתי שם רב-שיח בנושא: האם מותר או אסור לרקוד ריקודים מעורבים ולמה, האם זה מגרה או לא מגרה. היום, בעיניים של פסיכולוגית, אני מבינה שזה היה קצת כמו לקרוא את 'קיצור שולחן ערוך' ולחפש בו את הפורנוגרפיה, למצוא את דיני האישוּת וליהנות מהתיאורים המיניים. הגיחוך היום הוא לראות איך כל האנרגיות האלה תועלו למסגרת של "אז בואו נדבר על זה ונבין מה ההלכה אומרת". לא הסתדרתי עם המסקנות. זה אחד הדברים החזקים שהובילו אותי החוצה.

לקראת התיכון רציתי לעבור לתיכון חילוני יוקרתי, שמעתי על החבר'ה מבתי-הספר החילוניים שעושים מסיבות ריקודים, ורציתי להשתתף בהן. זה מאוד קסם לי, קינאתי בהם. לפני כן לא קינאתי. נגיד, אם היינו בדרך לבית-כנסת או לפעילות בשבת והיינו רואים את החילונים מחכים בתחנת האוטובוס לנסוע לים עם כל הלבוש שלהם, לא היה בי שמץ של קינאה. זה היה מדהים כמה הם היו שקופים לגבינו. זו שכונה שהרוב הגדול בה היה לא דתי, זו לא שכונה חרדית. היינו מיעוט קטן, אבל החילונים היו שקופים. לאף אחד מהחבר'ה לא היו שום קשרים משמעותיים איתם. היינו כמו קיבוץ סגור בתוך עולם חיצוני שקוף.

היתה לי חברה טובה, שהדריכה את אח שלי, דתייה מאוד אבל ממשפחה שלא ברור המיקום שלה על המפה הדתית. היא למדה בתיכון חילוני, וזה היה כאילו "אני מכירה מישהי שעשתה את זה". איכשהו השתפנתי. ההורים שלי דווקא הסכימו, אבל אז בדיוק היה משבר בעבודה של אבא שלי והמצב הכלכלי היה מאוד קשה. הפוקוס עבר למשהו אחר, יותר דרמטי, יותר חשוב, ואני לא רציתי להכביד עליהם, כי בית-ספר פרטי נורא יקר. בדיעבד אני חושבת שפשוט פחדתי. הייתי מאוד ביישנית ומסוגרת ופחדתי מהמפגש הזה.

נקודת צומת נוספת היתה בגיוס. הלכתי לנח"ל, שזה הדבר האחרון שהתאים לי. ידעתי שזה לא מה שאני רוצה. בעצם, רציתי להתגייס כחיילת רגילה, אבל לא העזתי. אבא שלי היה אזרח עובד צה"ל המון שנים ותמך בזה שאלך לצבא. הכל פסיכולוגי. זה היה משולב עם גיל ההתבגרות וחוסר הבגרות הנפשית שלי, עם החששות החברתיים של בחורה דתייה להתמודד לבד עם מסגרת חילונית. הלכתי עם החבר'ה לנח"ל במסלול הרגיל של בני עקיבא.

בבית היו לי מצד אחד חיים קלים ומצד שני חיים מסובכים. אבא שלי, שנפטר לפני כמה שנים, היה בן של רב וקיבל חינוך מאוד קיצוני ונוקשה. הוא קיבל מכות כשעשה שטות בגלל מה שהוא עשה, וקיבל מכות פעם נוספת על זה שהוא בן של רב ועשה שטות. הוא היה אומר בהתבדחות שהיו נותנים לו מכות גם אם לא עשה כלום, על חשבון מה שהוא יעשה בעתיד. הוא התפקר בנעוריו והיה מאוד גאה בסיפורי ההרפתקאות שלו עם נשים וההיכרות עם חיים מאוד חופשיים. הוא אהב לקרוא את שפינוזה, כל מיני דברים שבתור ילדה לא אמרו לי הרבה, אבל היה ברור שהוא גאה בפרק הזה. הוא התחתן עם אמא שלי שהיתה בחורה דתייה טובה ומהוגנת, והמשפחה שלו היתה מרוצה. זאת היתה בחירה שלו לחזור ולשלוח את הילדים לחינוך דתי כדי שיידעו משהו. בתור ילדה ידעתי שהוא לא הולך עם כיפה ושומע בשבת רדיו, פותר תשבצים בחדר שלו, ושכנראה לא תיפול עליו אש מהשמים בגלל זה. המצחיק הוא שבתור מתבגרת נלחמתי בו על הדתיות שלי. מבחינתי ההורים היו מאוד פשרנים ובינוניים. היה ריב גדול בבית - "מה, את לא תלכי איתנו לים בגלל רחצה מעורבת? איזה שיגעון!" בהמשך זה הקל עלי את היציאה מהדת.

יכול להיות שאם היתה לי ההזדמנות והייתי מרשה לעצמי להתמזמז עם בנים בגיל שש-עשרה, אולי לא היה לי את הצורך לצאת מהעולם הדתי, ואז פשוט הייתי ממשיכה הלאה. זה לא שהיה הפיתוי ולא הרשיתי לעצמי לעמוד בו - בעולם שלי בכלל אי-אפשר היה להתמזמז. זו היתה דרישה נורא נוקשה מעצמי, זה היה עולם מאוד קשה וחמור בצורה שבה אני חוויתי אותו. הוא לא בהכרח כזה. כל אחד חוֹוה אותו אחרת. יש לי בנות-דודות חרדיות, חברות מאוד קרובות, שבגלל נסיבות אחרות הן למדו בבית-יעקב. כילדים ממש גדלנו ביחד, ראיתי אותן גדלות. הן קצת צעירות ממני, אז תיפקדתי כמישהי שאפשר לשאול אותה על כל השידוכים. הן חיות את זה אחרת לגמרי. בשבילן זה עולם מאוד נינוח ולא מאיים. בני עקיבא תקועים באמצע, גם בעניין של המיניות, אין הכרה בזה כגורם בחיים. בנים ובנות נמצאים ביחד ומתעלמים מהמתח שקיים. המחנות, הפעילויות, הכל עושים ביחד. זה אחד הדברים שדחפו אותי. היו גם ספקות אינטלקטואליים, אבל הם לא היו הדחף החזק.

הספקות היו ברמה של אם אני מאמינה או לא. התחושה היתה שאם העולם הזה עם כל הייצוגים המאוד קונקרטיים שלו, של איסורים כאלה ואחרים, של איך מתלבשים ואיך צריך לחיות, אמור לייצג איזושהי אמת מוחלטת, מאוד נשגבה, אז משהו פה לא מסתדר, משהו פה חורק וזה לא זה.

אחרי הצבא התכוננתי ללמוד בירושלים במכללה של הרב קופרמן. זה היה מדהים, היינו בהיאחזות, והיה מיבצע של הרב של הנח"ל ששלח אלינו כל מיני רבנים, שבתור שירות מילואים באו לגור איתנו שבועיים. ראינו אותם בשוכבם ובקומם ולמדנו כמו שלומדים תלמידי חכמים. זה היה מאוד מרשים. היה שם אחד מרבני המכללה, ובעקבות זה החלטתי ללמוד במכללה.

בראיון במכללה, אחת השאלות הראשונות היתה, כצפוי: "מה בת שעשתה צבא בכלל רוצה לבוא ללמוד במכללה?" בגלל שזה הוצג בהקשר של הצבא אמרתי, בפרובוקטיביות, שאני מאוד שמחה ושלמה שעשיתי שירות צבאי ושאני לא חושבת שזה פוגם, ולהיפך, וכן הלאה. נו-נו, אני חטפתי שם על הראש, כי כביכול הטלתי ספק בגישת המכללה. בין היתר אמרתי ששמעתי שלמכללה יש כל מיני גישות וכל מיני דעות, ואז המראיין אמר לי משהו כמו, "זה לא חשוב איזה רב תבחרי, אבל בסופו של דבר הציפייה היא, שבת שלומדת פה תהיה מוכנה לוותר על כל דעה מדעותיה מפני דעתו של בן תורה". פחות או יותר במילים האלה. הפרובוקציה היכתה בי שנית, אולי זה הפמיניזם שלי, אני לא יודעת. לא הרגשתי את זה אף פעם כפמיניזם, לא הרגשתי צורך להילחם בשביל נשים אחרות על מעמד האשה. זו היתה בעיקר פגיעה באגו שלי. מה פתאום? אני חכמה מספיק ואני לא רוצה שמישהו יגיד לי מה לעשות, זה שאני אשה לא עושה אותי פחות חכמה. יצאתי משם בוכה. אני זוכרת את עצמי הולכת ובוכה עם דמעות, בסביבות התחנה המרכזית. הלכתי לפגוש חברה מהגרעין, ידעתי שהיא לא תתלהב בכל מקרה מהאפשרות שאלמד במכללה, וזה קצת ניחם אותי. זו היתה נקודה נדירה שידעתי שאני בצומת ושאני צריכה לקבל החלטה. היה ברור לי שהחיים שלי ייראו אחרת אם אלך למכללה או לא. בדרך-כלל אני לא אוהבת להתעסק במה היה קורה אילו, כי אם זה לא קרה כנראה שזה לא צריך היה לקרות. אבל זה כן היה משהו שעסקתי בו, בתמיהה אם הייתי הולכת, כמה זמן הייתי מחזיקה שם מעמד ואם בכלל? האם הייתי בורחת אחרי חודשיים או שהייתי נשארת? מן הסתם לא הייתי מחזיקה מעמד.

הלכתי לאוניברסיטה, ללמוד מחשבת ישראל, מתוך תמימות שזה מה שיעזור לי להתחזק ולברר את התשובות. זה היה הלם מכל הבחינות, הלם תרבות. פתאום הבנתי שיש חשיבה ביקורתית לגיטימית לא רק ברמה של ויכוח, אלא ברמה של להסתכל מלמעלה על הדברים ולא ממש לקחת אותם ללב, בלי לחיות אותם. זה היה הלם לפגוש ערבים בפעם הראשונה במפגש ישיר, לחבב אותם ולהזדהות איתם. היו אז המון הפגנות בגיבעת רם. סביב זה קומם אותי כל הסיפור של "אתה בחרתנו" ו"עם נבחר", שלא לדבר על כל המסרים האלה של "אנחנו הדתיים עמוקים וחכמים וכל החילונים חיים את הבלי העולם הזה הריקניים", וכך הלאה. התברר לי שזה לא כך. זה בדיוק היה לגלות את ההיפך, שאני זו שמרגישה מאוד ריקה לעומתם. זה גם החלק הפסיכולוגי שלי, להרגיש ישר את הריקוּת שלי ולהתמקד בה, זה היה בהחלט טלטול חזק.

אחי למד בישיבה תיכונית, ואז הוא הלך למרכז הרב לשנת ישיבה לפני הגיוס כדי להתחזק. די התקרבנו בשנים לפני כן. זה כבר לא היה האח הקטן בשנתיים שהולכים איתו מכות. כתבתי לו הרבה כשהייתי בצבא, ופתאום גרנו שנינו שוב באותה העיר, אבל בלי ההורים, והתראינו יחסית הרבה. רציתי לשתף אותו בכל ההתלהבות והגילוי שהיו לי באוניברסיטה. זה היה במין ויכוח, העולם שלי מול העולם שלו. סחבתי אותו להרצאה של הרטמן באוניברסיטה, ורצה הגורל ובאותה הרצאה הרטמן, בדרכו התיאטרלית, כרך שם את גאולה כהן ואת הרב צבי יהודה בנשימה אחת בהתבטאות עסיסית וקטלנית, בטון מאוד מתנשא. אח שלי - הוא צדיק אמיתי בנשמתו, הוא נשאר כל-כך עדין ובסדר עם אנשים - זה מאוד זיעזע אותו. לקח לו כמה שנים לשאול את השאלות שלו, אבל אז היו בינינו ויכוחים לוהטים. לא היה לו הכעס שלי על הדת, שבא מהצד של להיות אשה.

היתה הרצאת אורח באוניברסיטה של פרופ' בשם דן דה-מדינה, שדיבר על ביו-פידבק. זה רעיון פרקטי, לתרגם על-ידי מכשירים את התגובות הלא-רצוניות של הגוף למשהו שאפשר לראות על מחוג או משהו אחר שזז. הדוגמא שהוא נתן זה משהו שלא צריך מיכשור בשבילו - לקחת ראי ולהסתכל באישון העין שמתכווץ ומתרחב באופן אוטונומי כתגובה לאור. אני לא יודעת למה, אבל דווקא הרעיון הזה פתאום קסם לי באיזשהו אופן. אני זוכרת משם חזק מאוד את החוויה של להרגיש שזה לא מחשבת ישראל באוניברסיטה שתוציא אותי מהדת, אלא דווקא הפסיכולוגיה. חיפשתי את הדרך לצאת מהדת. הרגשתי את הסכנה שאורבת לי שם, וכנראה שבאיזשהו אופן הסכנה גם קרצה לי. לא חיפשתי באופן מודע או באופן אקטיבי.

אחרי שסיימתי את הבי-איי לא ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. סיימתי את הלימודים, וידעתי שאני לא רוצה להיות מורה כמו שחשבתי קודם. החלטתי על פסיכולוגיה, אבל עדיין לא העזתי ללכת על זה. בהשפעת חברה הלכתי ללמוד אמנות במדרשה ברמת השרון. זה מקום חילוני מובהק. טקס הקבלה היה די מגעיל. אני נזכרת בתיק העבודות וזה מבייש אותי. שמעתי שצריך, אז עשיתי משהו ברגע האחרון. ישב שם יאיר גרבוז, שאחר-כך למדתי אצלו ומאוד אהבתי אותו, ועוד איזה סטודנט שנה ג', מטומטם ואטום, שקרא מולי את קורות חיי מבני עקיבא. הוא שאל: "מה, את דתייה? את לא נראית כך." הוא חשב שהוא נותן לי מחמאה. שאלתי: "מה ציפית לראות?" והוא ענה: "מישהי עם שיער מגולח ומטפחת." אני לא זוכרת אפילו איך הגבתי, זה היה הלם. כמובן ששאלו אותי אם לא יפריע לי לצייר מודל עירום. לקחתי חצי תוכנית, יומיים בשבוע, נסעתי בחמישי-שישי. אי-אפשר להיות אמן ביומיים בשבוע. עבדתי בלילה על העבודה השבועית, והייתי מגיעה ונרדמת בשיעור. זו היתה שנה שחיזקה בי את ההרגשה שאין לי את הלהט והדחף שזה דורש, ולכן זה לא מתאים לי. אבל זה היה גם הרבה מהתחושה שאני לא שייכת לעולם "החילוני" הזה. באתי גם עם כל המוגבלות הנפשית שלי, הביישנות וכך הלאה, ולא יכולתי להשתלב עם המינימליסטיוּת שהיתה שם

המדרשה היתה שיחזור של התהליך באוניברסיטה, קצת להתחיל להבין מה זה אמנות ומה זה אמנות מודרנית. טבלתי את קצה האצבע. שוב היה משהו ברמה של פגיעוּת האגו, היה משהו מאוד דוחה ומפחיד בקליקות האמנותיות. היתה ביקורת עבודות שנה ג' של רפי לביא ויאיר גרבוז עם כל התלמידים המעריצים האלה, היו רגעים שיכולתי להגיד "המלך הוא עירום", להגיד לעצמי: מה הקשקוש הזה, הפיילה עם הגרביים והדיקט. היו רגעים אחרים, שחשבתי שאולי יש פה משהו שאני לא מבינה וקטונתי מלהבין, וזה בעיה שלי שאני לא יכולה להתחבר לפיילה עם הדיקט. השורה התחתונה היתה שאני לא שייכת. וה"אני לא שייכת" הזה נפל בדיוק במקום שהכי חיפשתי בו להיות שייכת, לכן אמרתי, "נחפש במקום אחר - בפסיכולוגיה".

היתה תחושה שהפסיכולוגיה היא תחליף לדת. חשבתי על זה הרבה אחר-כך, כשהכרתי הרבה פסיכולוגים עם רקע דתי לשעבר. הפסיכולוגיה היא לא תחום שמתעמת בכלל עם הדת, היא מנסה להכניס את הדת כתופעה פסיכולוגית, ודווקא שם אני לא כל-כך קונה את זה, אבל עדיין הפסיכולוגיה מציעה אלטרנטיבה. במובן מסוים, ואני מרגישה כך עד היום, זו דרך חיים. התחום של "עשה ולא תעשה" כמטפלת, זה מצוות מסוג אחר, משהו כמעט דתי. דרך חיים במובן הפשוט, שמכתיב התנהגויות מסוימות, כמו שספורטאי עושה כושר כל יום ודתי מתפלל כל יום. אולי זה הצורך שהיה לי קשה לצאת ממנו, כיום הוא ישנו, בדרך אחרת, יותר הגיונית, לדעתי גם יותר אנושית, שאני יכולה להיות שותפה לה.

בתקופת המדרשה עדיין שמרתי מצוות באופן כללי, אבל על דיני אישות כבר לא שמרתי. התחלתי ללכת למסיבות ריקודים והתחלתי לגלות את הגוף שלי. אני מאוד אוהבת לרקוד, אני משתוללת במסיבות. אולי אלה הגבולות שאני מחפשת, שבתוכם אני יכולה להרגיש חופשית. רחבת הריקודים - שם מותר, שם אני יכולה לעשות את כל ההצגות שבעולם. במיפגש ישיר זה הרבה פעמים יותר מסובך.

היציאה מהדת היתה בהדרגה, כל פעם משהו אחר. כל פעם נסוגותי אחורה בחזרה לדת. כשכבר נסעתי בשבת, זה היה משהו חד-פעמי ולא ממש חזרתי על זה שוב. כל פעם משהו אחר. היו ציוני דרך בכל תחום בפני עצמו. חבר ראשון היה לי בגיל עשרים וארבע, ואחרי יום של היכרות נכנסתי איתו למיטה, אבל לקח לי עוד כמה חודשים לקיים יחסי מין מלאים. אני זוכרת את היום של ההחלטה שזהו, אני הולכת לעשות את זה ולא אכפת לי, למרות שבשלב ההוא היחסים בינינו כבר היו חסרי משמעות. היתה הרבה התבשלות סביב, עם הרבה דמויות מהדמיון שקראתי לעזרה בוויכוח הזה בתוכי. זה כן היה יום מסוים שהיווה ציון דרך. החלטתי לעשות את זה וללכת הלאה.

מוסיקה זה חסך מאוד קשה. יש לי בן-דוד שגדול ממני בשנה, למדנו באותה כיתה בכיתה א'. שנים אחרי זה הוא הועף מבית-ספר ועבר לבית- הספר שלי. הוא היה זה ששאל את השאלות שאני לא העזתי לשאול. הוא זה שקרא את ניטשֶה וקירקֶגוֹר ובא עם הגילוי הזה בגיל שש-עשרה וסיפר לי. היו עוד שני בני-דודים גדולים מאיתנו בכמה שנים, שהאמהות שלהם לא ממש גידלו אותם אז הם גדלו אצל הסבתא. היה להם את הביטלס ותקליטים אחרים, בשבילי זה היה משהו לצחוק עליו. זה לא היה משהו שהרשיתי לעצמי להישבות בקסם שלו. נשארתי בעמדה מהצד ולא נתתי לעצמי להיכנס לזה. שמעתי והכרתי, אבל בסך הכל עד היום אין לי ערוץ ישיר למוסיקה, זה חסך שאני מנסה להשלים עד היום.

אני לא שומרת על כלום. אני לא צמה ביום כיפור. הכלים פה בבית כשרים - למרות שבפועל הם כבר לא כל-כך כשרים -אמא שלי והאחייניות שלי ששומרות באות לפה, חשוב לי שאוכל לארח אותם. יום כיפור הוא יום של חגיגה, מזמינים חברים לעשות כיף ביחד. אין לי את העניין של דווקא, זה מאוד נינוח. התקהה בי משהו ברגישות לגבי מה שחשוב לאחרים וכמה ולמה זה חשוב לאחרים. יש עדיין מעצורים בענייני לבוש, אבל אני הולכת עם מיני ועם חולצות בלי שרוול, ועדיין לא נוח לי עם זה. אני לא אלך לכל מקום עם חולצות בלי שרוול. אני לא אלך כך לעבודה, אלא אם כן זה יום שאני רק מדריכה ולא רואה מטופלים, או לפחות לא מטופלים מבוגרים. אין לי כללים ברורים, זה משהו שטבוע בי. כשאני מדברת עם אנשים מהעבר, או עם אנשים שמכירים אותי דרך המשפחה שלי, אני אומרת שאני כבר לא שומרת מצוות. אני לא אומרת שאני כבר לא דתייה. אולי זו פחדנות לשים חיץ ביני ובינם ולהגיד בפירוש - אני כבר לא במחנה שלכם. להגיד "אני כבר לא דתייה" זה יותר בוטה, זה להגיד "אני כבר לא כמוכם". אני לא שומרת מצוות, זה יותר כמוּתי, מן הסתם אני שומרת כמה מצוות, לא בגלל שהן מצוות, פשוט ככה יוצא.

אני מאוד שמחה על הידע ועולם האסוציאציות שיש לי, חשובה לי היכולת לצטט מדרשי חז"ל. יש לי חבר טוב שהכרתי לא מזמן, מין הידלקות מיידית, כמו התאהבות ממבט ראשון, התאהבות מאוד לא מחייבת כי הוא הומוסקסואל. פתאום זיהיתי במה שהוא אמר ציטוט שזר לא יבין. זה מסוג הדברים שעדיין מחברים אותי - השפה, האסוציאציות והסיפורים. כל פעם שאני צריכה להסביר לחברים מה האסוציאציה שיש לי, וזה פתאום הולך לרבי עקיבא או משהו כזה, אני לא יכולה להתאפק. אני נורא נהנית לשלוף את ספר האגדה ולדפדף, למצוא משהו ולהקריא. הרבה פעמים כשאני פותחת, פג קסמו של מה שזכרתי. בסופו של דבר הרבה שנים כבר לא למדתי, והזיכרון שלי לא מי יודע מה.

במבט לאחור לא ידעתי שאהיה לא דתייה, ממש לא ידעתי. הדימוי והפנטזיה שלי לגבי מה אני אעשה כשאהיה גדולה היה בלראות את עצמי עם מטפחת וחמישה ילדים מסביב ובית מאוד ביתי כזה. לא חיפשתי דווקא את בוגרי ישיבות ההסדר, אבל באיזשהו אופן הפשרה הנוחה הזאת קסמה לי. זו היתה תמונה יותר של איפה אני בעולם הזה, ולא כל-כך מי האיש, אם הוא בן תורה או לא.

היה לי מחזר, בחור מהשכונה, שלמד בישיבת הסדר, חסיד מובהק של הישיבה. זה היה חיזור של בן-ישיבה, הוא כתב לי מכתב, ש"אנחנו נוסעים ממילא כל שבוע באותו כיוון אז אולי ניסע ביחד ברכבת ונוכל לדבר בדרך". לא התייחסתי אליו, היה בו משהו כמו הגאון, היורם, בדיוק ההיפך ממה שהייתי צריכה, לא התלהבתי ממנו. הוא ניסה שוב אחרי שנה ובא לבקר אותי. זה היה מאוד יפה, הוא בא עם מפוחית וניגן נורא יפה, ואני רציתי לשיר, ואז שוב צץ לו "קול באשה ערווה". הוא אמר לי מאוד בעדינות שזה לא מתאים לו. הוא הכיר לי חבר שלו, בחור חמוד שמאוד מצא חן בעיני ונפגשנו שלוש פעמים, שזה כבר עניין רציני אצל בחורי ישיבות. בפגישה השלישית חשבתי שהוא צריך לדעת מי אני. באתי לפגישה עם מכנסיים, והוא כמובן היה בהלם. היתה פגישה מאוד מעניינת, כי זו היתה פרובוקציה כזאת שאי-אפשר היה לא לדבר על הדברים כפי שהם באמת, מה אני חושבת ומה הוא חושב. בסופו של דבר זה לא עבד כי זה לא התאים לו, זה לא מה שהוא רצה. זה מאוד ציער אותי. כנראה חיפשתי את הפרובוקציות האלה. זה לא מציאותי לחשוב שהייתי מוצאת את הבן-אדם הדתי שהיה מוכן לקבל את כל השטיקים שלי ולפנות לי מקום בעולם הדתי, מקום שמאפשר להיות שונה.

כמה שנים אחר-כך, הכרתי בחור מקנדה, מאוד דתי. רק אצל החו"ל- ניקים אפשרי מין שילוב כזה של איש אוניברסיטה חכם שעובד על דוקטורט בהיסטוריה ומאוד דתי בהכרה. היה ברור מהפגישה הראשונה שמשהו מאוד חזק קורה בינינו, היתה לי תחושה גורלית כזאת של "זה האיש". זה היה נורא מפחיד. מאוד הפריע לו שאני שלמה עם זה שהלכתי לצבא. אפילו ברֶטרו, שאמרתי שלא מפריע לי ולא אכפת לי מה חז"ל והרבנים אומרים על זה, הפריע לו. בסופו של דבר הוא לא רצה להמשיך את הקשר, הוא פחד שאני לא יכולה לחיות חיים דתיים. הוא אמר משהו על הרוח החופשית שלי, שזה דווקא משהו שמאוד יפה וקוסם לו, אבל זה לא מתאפשר, כי גם אם אגיד שאני רוצה ואקבל על עצמי את הדת, זה לא יהיה אמיתי וזה יגרום לי להתקפל.

היו מצבים שהתגעגעתי לחיים הדתיים. היו שנים ארוכות שהייתי חוזרת בתשובה ובשאלה שלוש פעמים ביום. היה בי געגוע למשהו בלתי-מושג, לשלמות שבזוגיות ושל חיי המשפחה. היה בי רצון להיות ביחד, לשבור מחיצות של לבד. לא ממש להתחתן, אפילו לא במובן של זוגיות, זה משהו הרבה יותר קדום של להיות לבד מול הורים, לבד מול כל העולם, זה הולבש אחר-כך על הזוגיות - זה פסיכולוגיה נטו. הרגשתי שאני לא שייכת לשום מקום, שאני לבד, שאני בצד. היה נדמה ששם, אצל הדתיים, יש משהו מלאכי בזוגות האלה, האשה בשביס והאור בעיניים, וכולם נורא יפים ונורא נחמדים, ושולחן שבת ערוך והכל. גרתי בירושלים במקום מגעיל, שכונה מתחרדת. ההורים קנו לי שם דירה, לקח לי זמן לתפוס שאני לא חייבת לגור בה ושאני יכולה להשכיר אותה ולשכור במקום אחר. גרתי שם ארבע שנים. היתה לי שכנה, נשואה, שהתיידדנו מאוד, בחורה חמודה להפליא, ממשפחה מאצולת היהדות הדתית-לאומית, היום הם גרים בהתנחלות קרבית מאוד בשטחים. זה היה הדגם של הזוגיות הדתית המלאכית. אבל אז כבר הייתי בשלב שיכולתי לראות סדקים בדגם. ראיתי שגם לה זה לא פשוט לחיות ביחד, והזוגיות בעייתית כמו שלכל זוגיות יש צדדים בעייתיים. אז גם פג הקסם.

הדת מציעה עולם ברור. מסגרת מסודרת של איך צריך לחיות. יש הבטחה פיקטיבית, הבטחה בסגנון החלום האמריקאי של "הם חיו באושר ועושר עד סוף חייהם". היא לא נמצאת במקורות. החיים היהודיים במקור לא מבטיחים לך אושר. אין איזה רב שהתחייב לזה, זה רק המצאה של המחזירים בתשובה למיניהם, זו התגלמות התדמית של החברה הדתית מול החברה החילונית כמו שהדתיים רוצים לראות אותה. זה משהו נלווה שגדלתי איתו, בני עקיבא מול העולם החילוני. ההבטחה של "תעשי את מה שאנחנו אומרים לך, ואז יהיה לך טוב, תהיי מאושרת וככה צריך לחיות, זה נורא יפה, ויש את האור בעיניים, והילדים סביב השולחן בשבת" - התגלמות האושר. אני חיפשתי משהו בהקשרים אחרים, וזה נכנס למשבצת הזאת שלא יכולתי לחפש באופן חופשי, כי היה את ה"איך צריך לחיות" ואת ההבטחה הלא ממומשת.

העניין המיני קשור, בטח שקשור, אבל קשה לי לחשוב שזה רק זה. אני לא יודעת אם זה לא ההתנגדות והחשש שיגידו שאני מחפשת את החיים הקלים, או שאני עדיין מדברת בקול הזה שרואה את החיפוש בהנאות הגוף כהשמצה כזאת שמובילה אותך לעזוב את הדברים העיקריים והחשובים האלה. זה לא רק זה, זה עצם ההגבלה והסייגים, עצם זה שמישהו יחליט בשבילי עם מי כן, עם מי לא ומתי, במקום שאני אחליט לעצמי. עוד פיקציה שהיתה בדרך זה הרב קוק עם הספרים שלו. יש לי את 'אורות הקודש' שלי, שנודדים איתי מדירה לדירה וכבר הרבה שנים לא פתחתי אותם. עכשיו זה באמת הפך להיות מין לבֵנה כזאת שאני לא ממש מסתכלת עליה. לא ממש הכרתי את הספרים לעומק, אבל התפיסה הזאת, של "אם תקיים את המצוות נכון, אז הרצון הפרטי שלך יהיה זהה לרצון של מה שהמצוות אומרות", התבררה כמיקסם שווא. היום זה אפילו נראה לי מעוּות ומסוגל להטריף את השכל במובן המילולי ממש. היו טקסטים שכתבתי, לא כמו יומן, אבל פה ושם כשנחה עלי הרוח כתבתי איזשהו קטע. היה דף כזה, שאם לא כתבתי אותו עם דמעות ממש, אז בטח בכיתי עליו אחר-כך. כתבתי במין סרקאזם עצמי, "תחי היהדות האלסטית", כלומר שאני עושה מהיהדות משהו מאוד גמיש, נוח, אלסטי כזה, ומרשה לעצמי לעשות מה שאני רוצה ועוברת את הגבולות ההלכתיים, אבל בעצם אני צוחקת מהעניין וזה לא זה. היתה תקופה שהרגשתי נורא רע עם זה.

יש לי חברה דתית אחת, וגם אותה הכרתי כשכבר הייתי לא דתייה. התלהבתי שאני יכולה לזהות אותה כדתייה, כשאף אחד מסביב לא ידע, דמות כזאת של בני עקיבא, בחורה טובה וערכית. ההיכרות היתה על רקע מקצועי, עבדנו ביחד. ניתקתי קשרים עם חברים דתיים מפני שהרבה שנים זה עורר אצלי רגשות אשמה. לא יכולתי להרגיש בטוחה אם אגיד באמת איך אני חיה, שלא יתקיפו אותי; ואם לא יגידו את מה שהם חושבים מתוך נימוס, אז בטוח יחשבו כך, ואני לא רוצה להתעמת עם זה בכלל, אז פשוט התרחקתי. מהמשפחה הייתי הרבה מאוד שנים רחוקה פיסית. למדתי בירושלים, והם לא ידעו מה עובר עלי, לא ממש. וכשהם ידעו זה לא כל-כך מצא חן בעיניהם. סיפרתי להם על החבר הראשון, אבל לא סיפרתי פרטים. אמא שלי היתה בהלם מוחלט, כי גילו היה כפול מגילי, אני הייתי בת עשרים וארבע והוא היה בן ארבעים ושמונה, ילדותי מאוד ונראה צעיר, אבל זה לא היה משנה - בשבילה זה היה הלם גמור. הדיון נגמר שם, לא הספקתי אפילו לספר יותר.

החבר השני היה לא יהודי, הולנדי שהכרתי ערב הנסיעה שלי משם. דתי בהכרה יותר ממני, שרצה להתגייר, לא בגללי. חברות מאוד נוחה, "ללכת עם ולהרגיש בלי". הוא היה שם ואני פה, והתכתבנו - "יש לי חבר", אבל זה לא מחייב לשום דבר. אחי גר בירושלים בדירה שלי שהורשתי לו בשכירות, ואז בא החבר ההולנדי לבקר בארץ ונסענו לירושלים. אחי נסע להורים ואיכשהו פלט כבדרך אגב שאני בירושלים עם חבר. אבא שלי אמר שהוא מבין שאנחנו לא לומדים תהילים ביחד. "הידרדרת, איך הידרדרת," ככה הוא אמר, במילים האלה. הוא לא לקח אותי לשיחה, אבל הוא אמר את זה בסיטואציה מאוד משונה. הוא שכב על המיטה בחדר השינה באיזה שלאף-שטוּנדֶה של שבת אחרי הצהריים, נכנסתי לחדר לקחת משהו או להגיד לו משהו, והוא אמר שזה מאוד מעציב אותו לשמוע. אמא שלי גם היתה שם. אני הייתי בתוך חומה של לא לתת לזה להגיע פנימה, אבל האמת היא שזה היה זעזוע, מפני שלכאורה היו לו דעות מאוד ליבראליות. בגיל שש-עשרה הוא לקח אותי לשיחה כדי להגיד לי שמין זה דבר יפה וקדוש ודתי, ופתאום זה לא זה. מה עוד שהוא תמיד התפאר בכיבושיו הרבים. כרגיל זה ההיפוך הזה, הגבר הוא הכובש והאשה היא המושפלת. אם נחזור לפסיכולוגיה, אז בטח שיחק פה איזשהו צד שאני הזדהיתי עם אבא שלי וראיתי בו מודל לחיקוי הרבה יותר מאמא שלי. זה שוב חידד את העניין של הגורם הנשי ואיזה מקום נותנים לי בתוך העולם הדתי.

הפריע לאמא שלי שנהייתי לא-דתייה. זה קשור למשהו שלא מנוטרל מאמא שלי - "אני רוצה רק את טובתך". קשה היה לה לראות כמה קשה לי, כי בלי ספק היה קשה להיקרע המון שנים בין להיות דתייה או לא להיות דתייה. היה קשה להתאמץ ולהתעקש לפגוש בחורים דתיים גם כשזה היה אבוד מראש. כל פעם מחדש הם היו נבהלים ממני או שאני הייתי נגעלת מהם. הבינוניות בבית ובשכונה גרמה לי תחושת מחנק, וזה הפחיד אותה שאני לא יכולה להשתבץ במסגרת ולקבל את החיים הנינוחים של הקהילה, עם ה"כך צריך לחיות וכך יהיה לך טוב". אני תיעבתי את הקהילה. זה קצת ילדותי להגיד, אבל תיעבתי בעיקר את הצד הבורגני, את המשהו המאוד מרוצה מעצמו של "אנחנו הטובים, אנחנו הבסדר, כך צריך להיות ואין מקום לספקות". אז מה, אני משוגעת שאני משתגעת עם הספקות שלי? אז אם אני לא משוגעת, אז בטח משהו אצלכם לא בסדר. משהו מאוד טוטאלי של או אני או הם, או אני או הדת, או שאני משוגעת או שהתורה הזאת בלתי-אפשרית. עד היום אני מתעבת את החברה שגדלתי בה.

בילדות הייתי חברה של אלוהים. ממש ככה, תחושה שאלוהים מאוד קיים ומאוד קרוב אלי. בגיל חמש-עשרה וחצי, כשחזרתי מבילוי חברתי של החבר'ה, מאוהבת ועסוקה מאוד אם הבחור שאני מאוהבת בו התרשם משמלתי החדשה או משהו כזה, אז בו-בזמן, ובאותו הקשר של שימחה עילאית, שמחתי על זה שאני דתייה, שאני בתוך העולם הזה, ושיש לי את אלוהים ונחשפתי להיכרות איתו והוא חבר שלי. "אני בת חמש-עשרה וחצי, יש לי שימלה חדשה, יש מי שאני אוהבת אותו, ויש אלוהים, והכל ביחד והכל טוב." הרבה שנים אחר-כך זה סימל בעיני מה זה שימחה ואושר עילאיים, שהם חוויה נדירה כל-כך. כיום, זה זיכרון כל-כך רחוק, שקשה לי לשחזר אותו.

בגיל שש-עשרה שבע-עשרה היה משבר בעבודה של אבא שלי, שמאוד השפיע על המשפחה. אבא שלי נעצר ונשפט על חשדות לשוחד. משהו פיקטיבי לגמרי, שעשה לו ולנו משהו מאוד לא נעים. זו היתה הרגשה איומה. קרובי המשפחה והאחיות שלו, שכולם גדלו בבית מזרח-אירופאי חרדי אבל כבר היו לא דתיות בעצמן, אמרו: "איך זה קורה דווקא לו, דווקא למישהו טוב? ואיפה אלוהים?" אז כבר חשבתי שזו אמירה מגוחכת. אני זוכרת את עצמי קוראת תהילים בדבקות ובדמעות, אבל יודעת שאין לאלוהים שום קשר לעניין. שכר ועונש, מגיע ולא מגיע, אלוהים ייתן או לא ייתן - אין לזה שום קשר. אני לא יכולה לצפות שאם אני אתפלל ואגיד תהילים בדמעות, אז אלוהים יעשה שיהיה טוב.

לא הייתי מודעת שככה אני חושבת, והמצב בבית חשף את זה פתאום. היה לי נורא ברור שאני מדברת עם אלוהים ומתפללת, אבל אני לא באמת מאמינה שיש השגחה פרטית שתשחרר אותנו מהפלונטר הזה. הבנתי שהעולם הוא רע, ומה, אנחנו לא יודעים את זה? אנחנו אנשים גדולים, אני צריכה להגיד לכם שהתהילים לא יעזרו? לא התווכחתי איתם על זה, אבל לי אישית זה היה מאוד ברור.

בהקשר הפוליטי השינוי היה טוטאלי. זה גוש שהולך ביחד, המסגרת הדתית והדעות הפוליטיות. משנים אחד מהם, השני משתנה במקביל. עשיתי פעם טיול לסבסטיה בתקופה שכל החבר'ה נסעו להתנחל בלילה, ולא הבנתי מה כל ההתפעלות וההתלהבות. זה היה מוזר ולא דיבר אלי, אבל זה היה חלק מלהיות עם כולם. לא הלכתי להפגנות, אבל תמכתי באופן פאסיבי. בנח"ל התחלתי עם עוד חברות את המרי המאורגן ואת המחשבה שלא להשתתף, אפילו באופן פאסיבי, בצורת החשיבה הזאת של גוש אמונים והמפד"ל. בבחירות הראשונות עדיין הצבעתי מפד"ל, אחר-כך מערך, אחר-כך מפ"ם, והיום זה מר"צ.


רונן כ.

אני כוהן ועפרה היא גרושה. התחתנו לפני חצי שנה בנישואים קונסרוו- טיביים. כשאתה כוהן שמתחתן עם גרושה, זה "המכה בפטיש" של החזרה בשאלה. בעצם אתה אומר: זהו, כל החברה הדתית לא מעניינת אותי יותר, כל הציוויים ההלכתיים לא מעניינים אותי; וגם העובדה שאין יותר דרך חזרה לעולם הדתי, כיום אני חותם עליה בשתי ידיים. די בהתחלה היתה לנו הרגשה שנועדנו, אלק, זה לזה ואנחנו הולכים להתחתן, למרות שעברו רק כמה שבועות מאז שהכרנו. היינו צריכים להסביר להורים שלי את המצב, כי בסופו של דבר הבעיה היא של הכוהנים ולא של משפחת הגרושות. למשפחת הכוהנים נכנס "אלמנט זר ולא תקני". בליל שבת אחד הלכתי להורים ואמרתי להם: "טוב, אני רוצה להגיד לכם שעפרה היא גרושה." הם שאלו: "רגע, למה אתה אומר את זה?" אמרתי להם: "כי יכול להיות שנישאר ביחד ונקים מערכת זוגית לתפארת." שאלתי אותם אם יש להם התנגדות שהיא תמשיך לבוא איתי לסעודות ליל שבת. הם אמרו כמובן שלא, ברוכה הבאה וכו'. האמת שהם לא שאלו יותר מדי, וזה היה הדיבור היחיד במשפחה. ההורים שלי לא לקחו את זה מאוד קשה, ובסופו של דבר גם לא ההורים של עפרה, שגרים בהתנחלות בשומרון. כולם באו לחתונה והיה נחמד מאוד. היו פה ושם דודים דוסים נידחים שהחרימו את החתונה. והיה אבא של החבר הכי טוב שלי, כשראה אותנו שלושה ימים אחרי החתונה אפילו לא אמר לנו מזל טוב. כי זו חתונה שנעשתה בעבירה ולכן אין בה מזל בעיניו.

בתקופה שהייתי דוס גם אני לא הייתי הולך לחתונה כזו, בסופו של דבר זה בניגוד להלכה. אתה למעשה "מסייע בידי עוברי עבירה". בעיני, אלה שבאו הם לא דתיים רציניים. למשל החבר'ה שלי מבני עקיבא. הם עושים לכל אחד מהחבר'ה שמתחתן שבע ברכות. אחת מהם הציעה: "יאללה, בואו נעשה לכם שבע ברכות." אמרתי להם: "תראו, לגבי השבע ברכות, אני לא בדיוק מחזיק מזה, וחוץ מזה אתם יודעים שזה חתונה של כוהן וגרושה." אז היא אמרה: "רגע, מה הבעיה? גם אני כוהנת, ואחי התחתן עם גרושה. מה הסיפור." כל כמה דקות עוד מישהו מהחבר'ה הוציא מהשרוול סיפור דומה. אז נכון שמבחינה הלכתית זה אולי קריטי, אבל כנראה שלרוב האנשים הדתיים יש את השכל הישר להבין שבדברים כאלה של אהבה, כשאתה מוצא בת-זוג, אז אתה הולך על זה ואפשר להתגמש. רק מי שיותר מרוחק יכול להקפיד על קוצו של יוד.

התחתנו בהר הצופים, מול הנוף המדהים של העיר העתיקה והר הבית. היה לי ברור שאני מתחתן בחתונה יהודית קלאסית. יש לי משיכה לטקסיות הדתית. אני טיפוס די מסורתי וסנטימנטלי, יש לי רגש למסורת, ל"שרשרת הדורות", לדברים שככה עשו אותם אלפיים שנה ברצף. לשיר בחתונה "אם אשכחך ירושלים" מול הר הבית, ולשבור את הכוס, זה מדבר אלי.

חוץ מזה, כנער, וכוהן, בסוף שנות השבעים הייתי חזק בענייני בית-המקדש, וזה משהו שלא לגמרי עוזב אותך. מהבחינה הזו החתונה היתה נקודת אל-חזור. באמצע החתונה, כטוב ליבי בשימחת הכלולות עם עפרה, ניגשתי לדוד הכי דוס שלי ואמרתי לו, כשאני מצביע לכיוון הר הבית: "עכשיו זו הפרידה הסופית שלי מהפנטזיה לעבוד בבית-המקדש ככוהן, לכן אני מתחתן מול הר הבית."

הורדתי את הכיפה בגיל עשרים ושש, בשנה ב' באוניברסיטה, לעת זיקנתי. ביום שהחלטתי להיות לא דתי, התפללתי בבוקר שחרית, בצהריים מנחה, ואחרי תפילת ערבית הורדתי את הכיפה. שמתי אותה בכיס, לקחתי את התפילין ונסעתי לבית של ההורים שלי. אמרתי להם: "הנה התפילין שלי, החלטתי להפסיק לשמור מצוות, גמרתי עם הסיפור הזה." הם שאלו אותי למה, אמרתי להם שפשוט זה הפסיק לעניין אותי, זה לא מתאים לי, כי אני כבר לא מאמין. הם אמרו: "חבל מאוד, חבל מאוד," משהו כזה. הם לקחו את התפילין ושמו בארון, איפה ששמורים כל שאר התפילין של שלושת האחים שלי שהפסיקו להיות דתיים. למחרת הלכתי לאוניברסיטה כרגיל, למדתי, אכלתי, הלכתי לעבודה, רק עשיתי את זה בלי כיפה. היו כמה מרצים וחברים ששאלו אותי מה קרה. אמרתי להם שנגמר הסיפור. זה היה טבעי לחלוטין מבחינתי. זה היה בישול כל-כך איטי, שזה נגמר מאליו. אבל אצלי הכל איטי, אין אפס. כל דבר אני עושה מאוחר. הלכתי לאוניברסיטה רק בגיל עשרים וחמש, נהייתי חילוני רק בגיל עשרים ושש והתחתנתי רק בגיל שלושים ושש. אני צריך לחיות מאתיים וארבעים שנה כדי להספיק את מה שאנשים רגילים מספיקים במאה ועשרים שנה.

לקח לי זמן להחליט להפסיק לשמור מצוות, בעיקר בגלל רגשות אשם כלפי ההורים. אנחנו ארבעה אחים. שלושה אחים לפני כבר הפסיקו לשמור מצוות. אפילו האח שצעיר ממני בחמש שנים נהיה לא דתי לפני. באתי לבקר אותו פעם בצבא, ואני רואה שהבן-אֶלף הזה מסתובב בלי כיפה. בהתחלה חשבתי "אולי זה עף לו מהנגמ"ש, או שהוא שם את הכיפה על הג'יפ והג'יפ נסע". אבל קלטתי שזה לא ככה. זה הרס אותי, שאפילו הילד הזה כבר קלט את הפּוינט ואני כמו אידיוט עוד שומר מצוות רק בגלל שלא נעים לי מההורים. כל הזמן אמרתי לעצמי שבטח הם אומרים, "טוב, לפחות נשאר לנו ילד אחד דתי". אם אבוא ואגיד שהפסקתי, זה ישבור אותם ויקצר להם את החיים. כל מה שתמיד דוחפים לך למוח. הלכתי עם ההרגשה הזו במשך שנתיים-שלוש, למרות שידעתי שאני כבר לא עושה את זה בשביל עצמי. החלטתי שכל עוד אני לא מסוגל לקחת החלטה חד-משמעית, אני ממשיך לשמור מצוות ולא מחפף. השחור והלבן זה משהו שמאוד חזק ביהדות ובכל דת. המהות של דת זה שחור-לבן. יש אלוהים והוא אמר ככה וככה. רק כשאתה מתחיל להתפתח מבחינה אינטלקטואלית, אתה מבין שאין אמת מוחלטת. בשלב מסוים הבנתי שאני יכול להחליט לעצמי מה טוב לי ולשים את השיקולים המשפחתיים בפרופורציות הרלוונטיות. אתה מפסיק לדאוג איך ההורים שלך יקבלו את זה ומה הם יגידו. אתה מבין שאלה החיים שלך, מה לעשות. לפני כן מאוד הקפדתי על קיום מצוות. כשהייתי רואה מישהו באוניברסיטה עם כיפה אוכל סנדוויץ' בלי ליטול ידיים הייתי משתומם. לא הצלחתי להבין את זה. יש לך כיפה, סימן שאתה דתי, אז איך אתה לא נוטל ידיים לפני שאתה אוכל? הנחתי תפילין כל יום, והתפללתי שלוש פעמים ביום. אולי פספסתי הנחת תפילין פעם או פעמיים בכל החיים. הייתי משקיען רציני. מאז שהייתי ילד, במשך שנים, כל יום בין מנחה לערבית למדתי שיעור משניות עם הזקנים בבית-הכנסת בשכונה. עברתי ככה על כל שישה סדרי משנה. הקפדתי על הכל, בקלה כבחמורה. רק בענייני בחורות לא ממש הקפדתי. היתה לי חברה בתחילת הצבא שהיתה די דוסית, ורק התמזמזנו קצת, אבל היתה לה בעיה עם זה. אחרי שלושה חודשים היא שאלה אותי אם אני מרגיש בשל לנישואין. הייתי אולי בחודש השלישי בצבא. אמרתי לה שלא. אז היא אמרה: "אני חושבת שעדיף שנפסיק להיפגש", וליבי נשבר כמובן. מאז הפסקתי לפגוש בחורות דתיות. לקראת סוף הצבא היתה לי חברה חילונית שגרה ליד הים. כמובן שרציתי לשכב איתה, אבל הפריע לי האיסור ההלכתי. בסוף, אחרי הרבה חודשים יחד, מצאתי פיתרון פסוודו-הלכתי, שגדולי הרבנים בטח לא היו חותמים עליו. ביקשתי ממנה לטבול בים אחרי המחזור כל חודש, כי מבחינה הלכתית הבעיה העיקרית היא לשכב עם נידה. היא לא התלהבה, אבל לא היה לה ממש אכפת. ככה נפתרה הבעיה. איך אומר הפתגם העממי שהמצאתי: "כשהזין עומד, 'שולחן ערוך' סגור." אז אצלי הוא לא היה סגור לגמרי. לא הייתי דוס פאנאט, אבל התפיסה שלי היתה של אמת אבסולוטית. כשבאים מתפיסה כזו, או ששומרים על הכל או שלא שומרים על כלום. כל הקשקושים האלה של הסמינרים לחוזרים בתשובה, ש"מוכיחים" לך שהיה מעמד הר סיני ויציאת מצרים, ברור שזה שטויות. אני יצאתי מנקודת הנחה שאי-אפשר להוכיח לא את קיומו של אלוהים ולא את אי-קיומו. ברגע שאי-אפשר להוכיח, אז זה הופך לעניין של הכרעה אישית. או שאתה רוצה את זה או שאתה לא רוצה את זה. זה למעשה גם מה שכתוב בתורה: "הנה אני נותן לפניך את החיים ואת המוות ואת הטוב ואת הרע ובחרת בחיים." אני, פשוט לא נראה לי שזה החיים, בחרתי בחיים שלי.

אנשים מסביבי ידעו לפני שאהיה לא דתי. כל אחד ניסח את זה אחרת. חברים חילונים אמרו לי: "אתה אדם חושב מכדי להיות דתי", אבל זה כמובן בשביל לתת מחמאה לעצמם. החבר'ה הדוסים שלי קלטו שאני לא הולך בדרך הנכונה, ש"אני יותר מדי עושה מה בראש שלי". "בסדר, אתה שומר מצוות, וכשיש שאלה הלכתית אם אפשר לסחוט לימון על סלט בשבת, אפשר לשאול אותך כי אתה יודע, אבל משהו חורק אצלך." היה רב אחד שהכרתי, חסיד ברסלב, שפגש אותי שוב אחרי שהורדתי את הכיפה ואמר לי: "אני ידעתי תמיד שתהיה חילוני. יש אנשים שאתה רואה שכל החיים רודפים אחרי משהו. רוב החבר'ה של הכיפות הסרוגות רודפים אחרי כסף. אז אם הם רודפים אחרי כסף, אפשר לעשות להם סוויץ' קטן והם ירדפו אחרי אלוהים. יש להם כבר אלוהים, הם רק טועים באלוהים. אתה, לעומת זאת, לא רודף אחרי כלום, אתה מסתובב סתם, מסתכל פה, מסתכל שם, אחד כמוך לא יכול להישאר דתי." לא היה לי את כל הקטע הזה שפעם ראשונה שאתה נוסע בשבת ייפלו עליך השמים ויהיו ברקים ורעמים. כל החירטוטים האלו היו רחוקים ממני. עשיתי את כל התהליך המחשבתי והרגשי לפני שהורדתי את הכיפה. הרבה חוזרים בשאלה מפסיקים לשמור מצוות בתהליך מידרדר, ועדיין הם מאוד בקטע של "חושבים", "מתלבטים", "כן", לא". אצלי, עד שלא היתה לי החלטה סופית קרדינאלית חותכת - שמרתי מצוות. אחרי זה נהייתי בן-אדם חופשי לחלוטין. זו היתה תחושה של שיחרור מאוד גדול. זה כמו להיפרד מהחברה שלך, שאתה יודע כבר חמישה חודשים שאתה צריך להיפרד ממנה ואתה לא מצליח בגלל רגשות אשם ו"לא נעים" ושטויות כאלה. ביום שנפרדים אז יש אולי איזה צער מסוים, אבל יש הרגשת שיחרור גדולה. "הנה, עכשיו אני נפתח לחיים, ואני יכול להחליט מה אני רוצה לעשות ומה אני לא רוצה לעשות."

המשפחה שלי מלכתחילה היא קצת אאוטסיידרית. ההורים שלי בעצמם הם נון-קונפורמיסטים ושונים מהחברה הדתית-לאומית הקלאסית של השכונה שבה הם גרים. יש להם את הדרך שלהם. הם מתלבשים איך שהם רוצים, מסתובבים איפה שהם רוצים. היה משהו מאוד פתוח אצלנו במשפחה - "תחשוב, תחליט, תעשה" - לא היתה כפייה. אני משער שזה גם חלק מהסיבה שנהייתי לא דתי. כולנו, כל האחים שלי ואני, הלכנו בדרך עצמאית משלנו. אף אחד מאיתנו לא נשאר דתי ואף אחד לא גמר תיכון. בית-הספר נראה לנו בזבוז זמן, אז הפסקנו. כולנו עזבנו באותה שנה, מי בכיתה ט' מי בכיתה י' מי בכיתה י"א. אני לא בטוח שאני רואה אצל אבא שלי תחושת כישלון. הוא ואמא שלי כמובן מצטערים, ובטח היו שמחים אם היינו נשארים דתיים. אבל אני קולט אצלו דווקא תחושת קינאה, אני לא יכול היום להבדיל בין מיתוס לעובדות, אבל נדמה לי שלפני שנתיים הוא אמר לי: "אתה יודע מה? לפעמים אני חושב שכולכם, ארבעת בני, אנשים רציניים, חכמים והגונים. אם אתם עשיתם צעד כזה, אז יכול להיות שיש בזה משהו."

עזבתי את הישיבה המקצועית קריית נוער בסוף כיתה ט' ועברתי לנתיב מאיר. גם שם שרדתי רק את כיתה י'. כשעזבתי, הר"מ שלי אמר לי: "מה אתה בדיוק הולך לעשות, להסתובב עם הזונות בנואיבה?" אני בכלל עוד לא ידעתי מה זה נואיבה, ובטח לא מה זה זונות. זה דווקא נצנץ לא רע, אבל זה לא היה הכיוון שלי. התנדבתי קצת בבית-ספר שדה בהר גילה, עבדתי בכל מיני עבודות והצטרפתי למשלחות ארכיאולוגיות. מצד שני, הייתי חזק בעניין הגאולה ובית-המקדש וכל זה. הסתובבתי קצת בישיבת עטרת כוהנים, והלכתי לכנסים על הלכות בית-המקדש שהיו בכל חול המועד בירושלים. עד היום אני יכול להגיד את המידות של המזבח, והיכן היה כבש העלייה למזבח ומאיפה בדיוק שפכו את הדם על קרנות המזבח. זה היה קצת אחרי שמנחם בגין עלה לשלטון, והיה לנו ברור שעוד מעט גם בונים את בית-המקדש. היתה תחושה חזקה של משיחיות באוויר, שאנחנו כבר באמצע תהליך הגאולה שסופו יהיה בניין בית-המקדש. לכוהנים זה כמובן רלוונטי, כי הם אלו שיצטרכו לשמש בבית-המקדש. בסוף נחתתי בישיבת בית-אל בדיוק כשהקימו את ההתנחלות. אני ועוד אחד היינו בגרעין המייסד של הישיבה, והיינו החברותא הראשונה שלמדה שם. בבית-אל התחיל תהליך ההתפכחות שלי - תחילה מבחינה פוליטית, שיותר מאוחר השפיעה גם על התפיסה הדתית.

חלק מהקטע של להיות בישיבה, מבחינתי, היה להסתובב בכפרים הערביים מסביב. הרעיון היה משהו כמו "זו הארץ שלנו, וזכותנו להיכנס לכל מקום ולכל כפר". נכנסתי אז חזק לקטע של ללמוד ערבית, להיות בן הארץ, כמו בתנ"ך. ניצלתי את ההזדמנות וירדתי הרבה לכפרים מסביב, לדורא אל-קרע, לביתין, לרמון, לטייבה, לדיר ג'ריר ולמחנה הפליטים ג'לזון, שהוא מאוד קרוב לבית-אל. בפועל קרה תהליך הפוך.

היו שני דברים שפקחו את עיני, והפריע לי מאוד שאנשים אחרים מסביבי לא רואים אותם. הראשון היה, כשהיו זורקים אבנים על הרכב של הישיבה, אז החבר'ה היו יוצאים בעקבות זה למסע עונשין ונקם ושוברים חלונות של סתם מכוניות ערביות חונות ברמאללה. אמרתי להם: "איזה מין דבר זה? אתם שוברים חלונות של מכוניות של בני-אדם שאין לכם שום הוכחה שהם אלה שזרקו את האבנים. מה שאתם עושים הוא לא מוסרי ולא הלכתי, ואתם יעני נחשבים ומחזיקים מעצמכם בני תורה." לא הצלחתי להבין את זה דווקא בגלל הראייה ההלכתית הקפדנית שלי. לדעתי, זה ממש אסור לפי ההלכה. הם בטח מצאו איזה רמב"ם שאומר שמותר לעשות את זה. הדבר השני היה, שהתחלתי לשמוע במחנות הפליטים כל מיני סיפורים מ48-'. איך הם ברחו מהכפרים שלהם ואיך גירשו אותם, וראיתי איך הם חיים היום. התחלתי להבין את מה שהיום אוהבים לכנות בלשון אקדמית "הנאראטיב הפלסטיני", ושיש עוד אמת חוץ מזו של המתנחלים.

זה התחיל לפמפם לי במוח. אוקיי, יש לנו זכות על הארץ הזאת - ועד היום אני לא מפקפק בזכות שיש לנו בגדול על ארץ-ישראל כולה - אבל מצד שני, גם להם יש זכות בגדול על ארץ-ישראל כולה. אמרתי לעצמי: רגע, החבר'ה שלי בבית-אל, למעלה על הגיבעה, מכירים את הסיפורים האלה כשהם באים ככה עם כל הלהט הקדוש והמשיחי שלהם? הם יודעים שיש אנשים שסובלים מכל הסיפור הזה? התשובה היתה לא מוחלט, כי זה פשוט לא עניין אותם. מדי פעם הם היו שואלים אותי: "תגיד, מה אתה עושה שם בג'לזון?" הם התלהבו ממני כי היה את הקטע של המתנחל שיודע ערבית ומסתובב בכל מקום בלי נשק, יעני סחתיין, הולך לבד בין הערבים בלי פחד. כל פעם שהם היו יוצאים מהיישוב הם היו נסחבים עם ערימות העוזים שלהם.

אז התחיל העיסוק שלי בנושא הפלסטיני, שבעצם מלווה אותי עד היום מבחינה מקצועית, גם כדוקטורנט וגם כעיתונאי. עד הגיוס לצבא עשיתי "ויש" כמעט בכל הכפרים בשטחים. אין כפר בין חברון לשכם שלא הייתי בו, כמה מאות כפרים. חוץ מזה עשיתי מסלולים ארוכים, חוצי שומרון. הלכתי ברגל חמישה ימים מירושלים לג'נין וכל לילה ישנתי בכפר אחר. הלכתי מרמאללה לטול-כרם ומרמאללה צפונה ומזרחה, לטובאס, הכל ברגל. החבר'ה מהפת"ח והחבר'ה מהחזית העממית, או סתם משת"פים, היו רבים אצל מי אני אישן. הם הופתעו מזה שאני בכלל בא ומקשיב, ואני - מהכנסת האורחים שלהם. הייתי נכנס איתם גם לשיחות פוליטיות וּויכוחים, ואז עוד ייצגתי באופן חד-משמעי את הצד של "זכותנו וזכותנו וזכותנו", והם הציגו את הצד שלהם, "זכותנו וזכותנו וזכותנו". בסוף הגעתי לאיזושהי רמה של יכולת להתאים בין שתי ה"זכותנו" האלה.

עד היום קשה לי להגדיר את עצמי כשמאלני, למרות שכל מי שקורא את מה שאני כותב מתייחס אלי כשמאלני קיצוני. אני מאוד ציוני, בהגדרה המצומצמת אבל המשמעותית של המילה. אני מאמין בזכותו של עם ישראל לשוב לארצו ולהקים בה מדינה. הפיתרון הבנאלי של שתי מדינות לשני עמים הוא פיתרון סביר, בהתחשב בזה שכל אחד צריך לוותר על חלק מהחלומות שלו, בסופו של דבר כל הארץ היא גם שלנו וגם שלהם. מבחינה רגשית הפיתרון של חלוקת הארץ היה ועודנו מאוד כואב לי, ממש פיסית. מה, בית-לחם לא שלנו? מה, חברון לא שלנו? מה, לא נוכל להסתובב חופשי בטובאס ובשכם? זה נראה לי אבסורד שאין כדוגמתו. אבל ככל שיותר התוודעתי לעוולות שנעשות בשם קדושת ואהבת ארץ-ישראל, הבנתי שאני מעדיף קודם כל להיות בן-אדם ורק אחר-כך להיות אוהב ארץ-ישראל.

הרגש הרוחני הדתי בחברה שלי היה בעיקר סביב הקטע של ארץ-ישראל, תהליך הגאולה וההפגנות. גם אם היה קטע יפה, שיושבים בסעודה שלישית עם השקיעה ושרים בהשתפכות הנפש, אז ההתרגשות היתה כששרים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", או "שתבוא גאולה ומשיח שיבוא". האלוהים של גוש אמונים זה לא רק הקדוש ברוך הוא, אלא גם ארץ-ישראל. הרי הרב עובדיה יוסף והרב שך לא מחזיקים מארץ-ישראל השלמה כמו גוש אמונים. מבחינה הלכתית אתה יכול להיות סוּפֶּר-מקפיד ולהסכים שצריך להחזיר שטחים. הגישה של גוש אמונים היא לא באמת דתית-הלכתית. לימין הדתי יש למעשה שני אלוהים. בתוך השילוש הקדוש של "ארץ-ישראל, עם ישראל ותורת ישראל" הם נתנו עליונות מוחלטת לארץ, אבל בעצם כל אחד יכול לדרג את זה אחרת. מבחינה זו, ההגדרה של הימין הדתי-לאומי המשיחי כעובדי עבודה זרה היא נכונה, לדעתי.

יש לי חברי ילדות עוד מבני עקיבא, אנחנו נפגשים ביום העצמאות, בהלוויות ובחתונות. אי-אפשר להגיד שאני ממש חבר שלהם, אבל אנחנו שומרים בעקשנות על רשת של קשרים. האמת שלא ברור לי למה אני שומר על קשר איתם. חלק מזה, זה בגלל שאני מחבב אותם ונחמד לי לפגוש אותם. חלק אחר זה בגלל הסתכלות כללית על מה שקורה כיום בארץ. אני רואה בעייתיות גדולה בנתק הגדול שקיים בין הציבור החילוני לדתי. בגלל שאני יכול לשמור על קשר איתם וזה לא עולה לי במאמץ נוראי, אז אני עושה את זה, התרומה הקטנה שלי להידברות. נפגשנו בפעם אחרונה ביום העצמאות בהתנחלות כרמי צור ועשינו על האש. החבר'ה ירדו עלי, "איך אתה בא לפה, התנחלות בשטחים וכו'". אמרתי להם: "אוקיי, אני בא לפה מתוך ידיעה שמדובר באדמות ערביות גזולות, אבל בשם ערכי הידידות ואחדות העם אני מוכן להעלים עין באופן חד-פעמי." אני לא יודע מה יהיה פה, וזה לא נראה טוב כרגע. מדובר פה על שני עמים. בין החרדים לבין הדתיים-הלאומיים יש הרבה נקודות מבדילות, אבל בנושא של שינאת זרים הם מאוחדים לגמרי. הנתק בינם לבין הציבור ההומאניסטי מאוד גדול, ויכולת ההידברות שואפת לאפס. יש לי המון ביקורת על החברה הדתית. אני לא רוצה לעשות הכללות, אבל כשאני מסתכל על החברה ה"בני עקיבית" הזו, הם בעיני אנשים מאוד חומרניים. הם בורגנים קלאסיים, שבעי רצון מעצמם, שמרכלים אחד על השני וחיים בתוך העולם שלהם בנחת. הזרם המרכזי הולך, אחרי ישיבת ההסדר או האולפנות, לאוניברסיטה ולומד מקצוע מכניס, כמו משפטים או משהו כלכלי, עושה כסף, מקים משפחה ובונה בית פרטי בהתנחלות. זו דרכו של כל העולם. אבל הם, בגלל שיש להם כיפה על הראש והם בעד התנחלויות - או שהם גרים בפועל בהתנחלות - אז הם תופסים מעצמם רוחניים ואידאליסטים. זה קשקוש, כי הקטע הכלכלי והחומרני הרבה יותר חזק אצלם מאשר הרוחניות.

בעבר לא נטיתי להשתתף בבחירות, או שהצבעתי לכל מיני מפלגות קיקיוניות שלא היה להן שום סיכוי. אפילו למפד"ל לא הספקתי להצביע. עוד כשהייתי בצבא הרגשתי שמשהו מסריח שם. בבחירות האחרונות, למרות רצח רבין, עמדתי שוב לא להצביע. אבל פה קרה מהלך ממש "דתי" שגרם לי להצביע. הייתי במערכת של העיתון, והיה כבר תשע בערב, ובעשר סוגרים את הקלפיות. שאלו אותי מה הצבעת, מה הצבעת? עניתי שאני לא מצביע כי אין לי למי. אז דתי-לשעבר, שגם עובד בעיתון, אמר לי: "מה פירוש אתה לא מצביע? הרי זה פסוק מפורש בתורה, 'לא תעמוד על דם רעך'. אתה חייב להחליט איזה בחירה תפחית את שפיכות הדמים." מול טיעון הלכתי כזה אני לא יכול לעמוד, אז הצבעתי פרס, אבל רק לראשות הממשלה. ההצבעה של בן-אדם היא חלק מהזהות שלו. אנשים מצביעים לקבוצה שאליה הם מרגישים שייכות. מר"צ הם לא my cup of tea. יש להם תוכנית מדינית כמעט סבירה, אבל היחס לדתיים, והדימוי שלהם כקבוצה מתבדלת ואליטיסטית שלא שמה לב למה שקורה בחברה הישראלית ומתרכזת בדברים שוליים, לא מאפשרים לי להצביע עבורם. למרות המהלך הדראסטי של עזיבת הדת, בהרבה מובנים נשארתי עדיין חלק מהחברה הדתית. מבחינה רגשית לגבי ארץ-ישראל אני חנן פורת, מבחינת ניתוח המציאות המזרח-תיכונית אני יוסי ביילין, ומבחינת איך שאני נוהג בכביש אני ליכודניק - אז למי אני אצביע בעצם?

היום, כשאני רואה בטלוויזיה את הפוליטיקאים מהמפד"ל, כמעט בא לי להקיא. וכשאני רואה את המתנחלים מתכתשים על הגבעות עם הפלסטינים, אני בז להם כל-כולי. אני רואה אצלם בוטוּת חזירית ושחצנות שלא מסוגלת לקלוט מי עומד מולם ומה עומד מולם. הם רואים רק את האמת של עצמם, שזה דבר שאני סולד ממנו באופן קיצוני. מצד שני, לפעמים, כשאני הולך בעיר העתיקה לכסות עבור העיתון את הפעילות של ישיבת עטרת כוהנים, והם בדיוק מכניסים ספר תורה לבית חדש שהם קנו ברובע המוסלמי, אז תמיד יש איזה אחד מהפעילים המרכזיים, מתי דן כזה, שדואג לצרף אותי לריקודים, והרגליים שלי כמעט מפזזות מאליהן "ושבו בנים לגבולם".

יש אנשים שמחפשים, ויש אנשים שלא מחפשים. זה עניין של אופי. יש אנשים שיש בהם סוג של חוסר, חסר להם משהו בחיים, הם צריכים עוד משהו. אנשים שלא ברור להם שאם אבא שלהם עשה ככה, אז גם הם צריכים לעשות ככה. זה מתבטא גם בדברים אחרים, ולא רק בשאלה אם להיות דתי או לא. זה כמו העניין של לעזוב את התיכון באמצע, ולהסתובב בכפרים בשטחים לבד. יש לך אופי של אדם שעושה מה שהוא רוצה. רוב האנשים, גם החילונים וגם הדתיים, נשארים כמו ההורים שלהם ולא מטרידים את עצמם בשאלות של אמונה. אני כנראה שייך לסוג האנשים שנולדו עם סימני-שאלה. בשורה התחתונה פשוט רציתי למצות את מי שאני.

אני לא צם ביום כיפור, ואין שום מצווה ממצוות שבין אדם למקום שאני מקיים. מצוות שבין אדם לחברו יוצא לי לקיים לא מטעמים הלכתיים. מטבע הדברים אני לא רוצח וגוזל, ובמידת האפשר אני נותן צדקה. יהדות זה תרבות, והתרבות הזו חשובה לי. יש לי תנ"ך באוטו, וכשאני תקוע בפקקי תנועה אני קורא בו. ברוך השם, ירושלים מספקת הרבה פקקי תנועה. אז אני מצליח לקרוא כל יום לפחות שניים-שלושה פרקים. זה חלק מהמטען האישי שלי וחלק מהתרבות הכללית של עם ישראל, שאני לא רוצה שיתמסמס ויישכח ממני. אם יבוא לי לצום באיזה יום כיפור אחד אז אני אצום. לפני שלוש שנים הלכתי לבית-כנסת ביום כיפור. ללכת לבית-כנסת בלי לצום זה באסה, זה פשוט אבסורד. אז הפיתרון היה ללכת לכל נדרי לפני תחילת הצום. נכנסתי לבית-הכנסת, והרגשתי זר. פעם, כשהייתי מגיע לבית-כנסת, הייתי מרגיש שהגעתי הביתה. הסתכלתי על האנשים ושאלתי את עצמי: הם באמת מאמינים? הם לא מאמינים? הם עושים את עצמם דתיים? הם נותנים דין-וחשבון לעצמם? התחלתי להתפלסף עם עצמי, אז יצאתי וחזרתי הביתה. לא חזרתי שוב על הניסיון הזה.

כשאני מעשן סיגריות בשבת, אז אני זוכר שאני מדליק סיגריה בשבת. וכשאני אוכל סטייק ברוטב שמנת, אני יודע שאני אוכל בשר וחלב. אי-אפשר להגיד עלי שאני תינוק שנשבה. כל דבר שאני עושה בניגוד להלכה אני יודע שאני עושה אותו בניגוד להלכה, אבל אין לי שום בעיה עם זה. עם הזמן נקבעו כללים להתנהגות במשפחה. עפרה ואני באים בשבת עם אוטו להורים. בארוחת שבת שמים כיפה, לפני הארוחה או אחרי הארוחה ובאמצע השבוע לא שמים כיפה. אני תמיד זה ששוטף כלים בסוף האוכל, אז במהלך שטיפת הכלים אני מוריד את הכיפה. בצומות כמובן לא אוכלים בבית של ההורים. כשאנחנו שני אחים בארוחה, אז אבא שלי עושה זימון ואנחנו עונים לזימון בקול, אבל אני לא מברך את ברכת המזון. אני פשוט לא יכול להגיד דברים שאני לא מאמין בהם. זה לא קטע של אנטי, זה לא קיים אצלי, אבל מה, אני אגיד "ולא ראיתי צדיק נעזב"? אז אני שותק ולא מדבר בזמן הברכה.

אני לא מכיר אף שיר לועזי. אני יכול אולי לזהות רק את 'יסטרדיי' של הביטלס. ושמעתי שיש דבר כזה

 

שם הספר: ושיודע לשאול
שם המחבר: שמעון לב

מהדורה ראשונה, אוגוסט 1998
מספר עמודים: 238
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
שמעון לב, דיוקן עצמי עם גווילים
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 39 ₪
מסת"ב 965-90216-1-5
דאנאקוד: 497-1001


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.