» מדוע טועים הכלכלנים
 » הורשעתי בקניית מדיח
 » בידור בתחפושת

מומחי האוצר ובנק ישראל מצליחים פחות מחזאי
מזג האוויר, ובכל זאת אנחנו נותנים להם לשלוט בחיינו.

אחת בחודש עולה כל מדינת ישראל לחלות את פניו של נגיד בנק ישראל. שם, בקומה העליונה של היכל הבנק, במרומי גבעת רם, יושב המקובל פרנקל. עמך ישראל, פופוליטיקאים וסוחרי בורסה ממתינים לברכה החודשית שלו. והוא, ששאב את כוחו מאלוהי הכלכלה, ברצותו יעלה ריבית, ברצותו יוריד אותה וברכתו תהיה שרויה על הארץ. וקללתו מי ישורנה.

קצת מגזימים אצלנו בהערצת הכלכלנים. על כל תחזית כלכלית שמתגשמת יש שתיים שנכשלות. כלכלה היא מקצוע הרבה פחות מדויק ממה שנדמה. למרות זאת מנסים כלכלנים כמו פרנקל, נאמן וחבריהם לשלוט במהלך חיינו. ההתעסקות בכסף יוצרת תחושה כאילו הכלכלנים מודדים הכל בצורה מדויקת. למעשה כלכלה היא התחום המעורפל ביותר במדעי החברה. מחקרים כלכליים אמינים הרבה פחות ממחקרים בחינוך או בפסיכולוגיה.

הדרך העיקרית לבדוק תיאוריות במדעי החברה היא לנסות להגדיר גורם משפיע, "משתנה", ולבדוק את השפעתו לאורך זמן. למשל, אם תיאוריה חינוכית מסוימת טוענת שמורים בלונדינים עם עיניים כחולות משיגים תוצאות טובות יותר במתמטיקה, אפשר להכניס לעשר כיתות מורים בלונדינים עם עיניים כחולות, ולעשר כיתות אחרות, שמאכלסות תלמידים עם נתונים דומים, לשלוח מורים קירחים עם עיניים שחורות, ולהשוות את ההישגים במתמטיקה. מחקרים מסוג זה כמעט בלתי אפשריים בכלכלה.

נאלצנו להשתמש בעשרה מורים בלונדינים, כי אילו היינו משתמשים רק בבלונדיני אחד, ייתכן שתכונה אחרת של המורה, למשל גודל אוזנו, היא שמשפרת את הישגיו החינוכיים במתמטיקה. כדי לנטרל תכונות אישיות של מורה מסוים ולבדוק רק את התכונה "בלונדיני עם עיניים כחולות" אנחנו עורכים את הניסוי במספר רב של מורים.

כדי לוודא שלא כל המורים משיגים ממילא תוצאות דומות, אנחנו משתמשים בקבוצת הביקורת במורים שחלקם קירחים עם עיניים שחורות. רק אם יתגלה הבדל בין הבלונדינים לקירחים נוכל להסיק שלבלונדינים יש אולי יתרון בהוראת מתמטיקה.

"שרה והילדים לא יסכימו"

שיטת המחקר הזאת כמעט בלתי אפשרית בכלכלה. אף מדינה בעולם לא תרשה להפוך את כלכלתה לשפן ניסוי. לא רק שלא נשיג קבוצת "בלונדינים" לעבוד עליהם, לא יהיה לנו גם קירח אחד לרפואה. כתחליף משתמשים הכלכלנים בנתונים היסטוריים. כלומר, במקום לתכנן ניסוי מבוקר - הם מחפשים את הבלונדיני שבמקרה הגיע להוראה בפינלנד ומנסים להשוות אותו עם הקירח שמלמד בתיכון בתל אביב. זו שיטה הרבה פחות מדויקת.

התוצאה: כלכלנים טובים מאוד בתיאוריה, אבל נכשלים במציאות. ובדומה לניסיונותי בתחום האפייה, העוגה אף פעם לא יוצאת כמו שתיכננו אותה. כשהעוגה בתנור נופלת, אנחנו במקרה הגרוע ביותר קופצים לקונדיטוריה. כשהעוגה הכלכלית נופלת, יש הרבה מאוד אנשים שנשארים רעבים.

אחת הבעיות החמורות במחקר הכלכלי היא שאף פעם אין לנו ניסוי נקי, מנוטרל מהשפעות אחרות. כדי לבדוק למשל את השפעת הריבית הגבוהה שכופה נגיד בנק ישראל על המשק, אנחנו צריכים להימנע מכל פעולה אחרת שעשויה להיות לה השפעה על הפעילות הכלכלית. לסגור את שר האוצר לכמה חודשים בישיבה גבוהה. לשלוח את ביבי, שרה והילדים לחצי שנה לאלפים השווייצריים ולכלוא את פקידי האוצר במבנה אטום מנותק מהעולם. אולי נגיד בנק ישראל היה שמח לעשות את כל הפעולות האלה, כדי להוכיח שהוא צודק. אבל ביבי, שרה והילדים מתנגדים.

אי אפשר כמעט לנבא התפתחויות עתידיות בכלכלה כמו שאי אפשר לחזות התפתחויות עתידיות במזג האוויר. החזאים נוהגים לפרסם תחזית לארבעה-חמישה ימים קדימה, התחזיות הכלכליות לא מגיעות להישגים גדולים יותר. המספר הרב של הגורמים הפועלים במשק מונע ניבוי סביר. הדרך היעילה ביותר לנבא את מזג האוויר של מחר היא לטעון שמזג האוויר מחר יהיה כמו מזג האוויר של היום. תחזית כזאת תוכיח את עצמה ברוב ימי השנה. היא יכולה לספק לנו תוצאה סטטיסטית טובה יותר מהתחזיות של חזאי מקצועי. החיסרון היחיד שלה הוא שלעולם לא נחזה את השינויים במזג האוויר. וזה הרי עיקר תפקידו של החזאי: לצפות את השינויים.

דליה רביקוביץ עשתה את זה

מי שעוקב אחרי התחזיות שמספקים המומחים למדור הכלכלה של "הארץ" יגלה חיש מהר שגם הוא מומחה. "הארץ" מבקש מדי שנה מכ-100 מומחים לנחש את שיעור האינפלציה בשנה הבאה. רובם מנחשים את השיעור הצפוי לפי מה שקרה בשנה שעברה. ב-1994, ממוצע התחזיות של המומחים ניבא שהמדד יעלה ב-10.4 אחוז. נמוך מעט מהממוצע ב-93'. אבל התוצאה האמיתית היתה 14.5 אחוז. ב-1995 הזדרזו המומחים להעלות את התחזית ל-12.3 אחוז, אבל קצב האינפלציה דווקא ירד ל-8.1 אחוזים. לא הלך להם, לראשי המשק ולמומחי הכלכלה. וכך ממשיך המדד לתעתע במומחים עד ימינו אלה.

כל שנה יש בודדים שמנחשים בדיוק את שיעור האינפלציה. השנה היה אחד כזה מתוך 70 מומחים: רזי פלד, יו"ר איגוד הפרסום הישראלי. אבל מתברר שאף אחד לא חוזר על הצלחה כזאת בשנה הבאה. הצלחה במשאל הזה, כמו הפרס הראשון בלוטו, היא עניין של מקרה. אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שהמשוררת דליה רביקוביץ, שלא התפרסמה דווקא בכישוריה הכלכליים, הצליחה השנה לנחש את שיעור עליית המדד טוב יותר מרוב ראשי המשק.

יש דמיון מפתיע בין האופן שבו מתמודדים מומחי הכלכלה המערבית עם התחזיות השגויות של עצמם, לבין האופן שבו התמודדו קומוניסטים ותיקים עם כישלונות השיטה הקומוניסטית. השיטה היא טובה, הם אומרים, הכישלונות הם חריגים. אף אחת משתי האסכולות לא מסוגלת להודות בעובדה שגם כישלונות הם חלק מהשיטה. כלכלן מערבי, חסיד התחרות החופשית, מתייחס לניסיונות שליטה מונופוליסטיים, לפעילות פלילית של תאגידים עסקיים ולקריסה פיננסית של מדינות כאל סטייה מהעקרונות הנכונים של השיטה. הבעיה היא שהסטיות חוזרות ומתרחשות במציאות ואילו העקרונות הנכונים של השיטה קיימים רק על הנייר. כמו ששוויון היה קיים רק על הנייר, בחברות הקומוניסטיות.

לפני שבועות אחדים חתמו מדינות המערב על הסכם האוסר שוחד בינלאומי. העובדה שהיה צורך בהסכם כזה מעידה שהעסק לא דופק כמו בתיאוריה. שוחד הוא עבירה פלילית בכל מדינות העולם, ולמרות זאת כולם משחדים כשהם פועלים בארץ זרה. ההסכם נחתם משום שהחוק האמריקאי מעניש על שיחוד פוליטיקאים ופקידים ממדינות זרות גם כשהעבירה מתבצעת מחוץ לארצות-הברית. אנשי העסקים האמריקאים התלוננו שקשה להם להתחרות בחברות האירופיות, שממשיכות לשחד, ודרשו שהאירופאים יפסיקו את הנוהג החביב הזה. ההסכם החדש הופר, קרוב לוודאי, יום לאחר שנחתם, אבל יש כמה אמריקאים שמאמינים שהשיטה עובדת.

תערובת של מדע ואידיאולוגיה

מאחר שאי אפשר לערוך ניסויים בכלכלה, מנסים החוקרים לדלות מתוך הרעש העצום של הנתונים שזורמים במציאות את הנתונים המשמעותיים. לא פרנקל ולא מתנגדיו אינם יודעים באמת מה השפעתה של הריבית הגבוהה על המשק. מטבע הדברים, כל אחד דולה את אותם נתונים הקרובים ללבו. לכן אין ככלכלה תחום מדעי המושפע כל כך מהשקפת עולמו ההתחלתית של החוקר.

כלכלה היא תערובת של מדע מפוקפק עם אידיאולוגיה. רוב העוסקים בה אינם מסוגלים להבחין איפה מסתיים הידע שלהם ומתחילה השקפת עולמם. הבעיה החמורה היא שהכלכלנים, למרות מגבלות מקצועם, צברו כוח עצום בשיטה הפוליטית הקיימת. בשום ממשלה אין שר לפסיכולוגיה, סוציולוגיה או פיסיקה, שמכתיב את חיינו הפסיכולוגיים לפי השקפת עולמו. משרדים מקצועיים כמו חינוך ובריאות עוסקים בעיקר בהספקת שירותים ויש להם השפעה מוגבלת מאוד על חיינו, לעומת מעמדם של היושבים במשרד האוצר ובבנק ישראל. אלה מכתיבים לנו את מהלך חיינו הכלכליים ומתנהגים כאילו קיבלו את הנבואה בהר סיני.

מסע הישרדות בין המברגים. צריך להיות מהנדס מזון כדי להבחין בין סוגי הפסטה, רופא מרדים כדי לבחור אקמול. הצרכן הישראלי כסייר בארץ אויב.

במחקרי זהות שעורכים סוציולוגים בארץ עונים אנשים: אני יהודי, פלשתינאי, ישראלי, גבר, אשה, מרוקאי, רוסי, מהנדס, עיתונאי, זונה. אף אחד לא עונה: אני צרכן, למרות ש"האדם הקונה" הוא מרכיב מרכזי בזהות של כל אחד. רובנו שקועים חלק ניכר מחיינו במסע הישרדות בין החנויות. אם לא תשמור בשבע עיניים מובטח לך שיסדרו אותך. הקונה של היום עומד חסר אונים מול מגוון המוצרים האדיר שמציע השוק. לקונה, המלך שעל חסדיו מתחרים לכאורה הספקים, אין דרך להתמודד עם השפע. הוא צריך להיות מהנדס מזון כדי להבחין בין סוגי הפסטה, רופא מרדים כדי לבחור אקמול, ומומחה מחשבים כדי לרכוש מודם. ארגוני הצרכנים ומדורי הצרכנות בעיתונות מנסים לעשות מעט סדר בתחום, אבל האמצעים העומדים לרשותם עלובים ביותר.

המזגן של המן

כל קנייה כרוכה במסע לארץ אויב. לפעמים אתה מצליח לחזור בשלום, לפעמים לא. מדי פעם, כשמתקלקל אחד המוצרים שקניתי מתוך שיכרון חושים, דורשת אשתי "להזמין בעל מקצוע". קשה לשכנע אותה שמאז שאבא שלי החזיר את נשמתו לבורא פסו בעלי המקצוע מהעולם.

לפעמים אני נכנע ומזמין "בעל מקצוע", כמו למשל זה שהיה אמור לתקן את המזגן ושלח שניים מעוזריו. אלה התלבטו שעה ארוכה היכן נמצאים הברגים שצריך לשחרר כדי לפרק את המזגן. אחרי שפירקו לי את הקיר, הם לקחו את המזגן והחזירו למחרת משהו שהיה תחליף סביר לרעשן של פורים. "בעל המקצוע" נפגע מאוד כשביקשתי מהבנק לא לכבד את ההמחאה שנתתי לו ואמר שזה ממש בלתי חוקי. הבנתי שבענייני המחאות הוא באמת מקצועי. הוא נשבע שבכל מקרה היה מגיע לתקן את מה שקלקלו עובדיו בתיקון ראשון, גם אם לא הייתי עוצר את ההמחאה. מאחר שגם התיקון השני לא היה מושלם סיכמנו שיבוא לביקור שלישי. הפעם, אחרי שיפדה את ההמחאה. יותר לא ראיתי אותו.

את מחשב הפנטיום, בבת עיני, שקניתי השנה ברשת אקסלנט, כבר תיקנו שלוש פעמים. פעם הוא התחמם יותר מדי, פעם הדיסק שבק חיים, ופעם השתתקה כל המערכת. בפעם הרביעית המודם השתגע. אבל כאן כבר נכנעתי. את המאמר הזה אני שולח למערכת מהמחשב הישן שעוד עובד להפתעתי.

כדי להמעיט בקשרים חברתיים עם בעלי המקצוע אני מבלה את ימי שישי בחיפושים אחרי כלי עבודה וחלקי חילוף למוצרים הדפוקים שקניתי בשאר ימי השבוע, כי אם אין אני לי מי לי. וכך צברתי מחסן מלא כלי עבודה שאי אפשר לעבוד איתם.

כל מברג מלך

במחסן שלי מתגלגלים אין-ספור כלים שהלכו לעולמם לפני היוולדם. יש לי אוסף מדהים של מברגים שלא מתאימים לאף בורג. יש סט אחד שבו המברגים מסתובבים חופשי בתוך הידיות. יש אחרים שמחליקים על ראש הבורג. העלובים מכולם הם הטסטרים; אלו עשויים כנראה מתערובת של בדיל ופלסטלינה. כמה סיבובים והמברג נהיה חתיכת מתכת עקלתונית שסיימה את חייה. אין לי ספק שמחצית ההכנסות של רשת "אייס" נובעות מהמברגים שאני רוכש אצלם. בתוך עשר שנים, מאז שגמרתי לבנות את ביתי, החלפתי את התריסים, הברזים, דוד השמש וחלק מקווי החשמל. הברגים של צירי הדלתות שבארונות המטבח נושרים כמו עלים בסתיו. את הציר החלוד אין שום סיכוי להחליף, כי "היום כבר לא מייצרים צירים כאלה", והצירים החדשים בשוק כבר לא מתאימים לדלתות הישנות. בתי המנורה באהילים החזיקו מעמד שנה וחצי. החום של הנורות הספיק כדי לחסל אותם.

את מדיח הכלים של "פילקו", שקניתי ערב מלחמת המפרץ, כבר זרקתי מזמן וגם הרשת שבה קניתי אותו כבר פשטה את הרגל (לשמחתי הרבה). המדיח היה עוין כבר מהיום הראשון. "הטכנאי" שבא כדי ללמד אותי איך להפעיל אותו עשה את הסטאז' על המדיח שלי. טילפנו ביחד ליועצת שהיתה בעצם המזכירה של היבואן והיא אמרה: תשים את האבקה ותלחץ על הכפתור משמאל. כך למדנו שנינו.

הוראות הפעלה של מכשירי חשמל הן מידע מסווג בישראל. זהירות, האויב מעתיק. ספרי ההוראות של רוב המוצרים החשמליים כתובים בעברית עילגת, כאילו תורגמו משפת המקור כתרגיל גמר באולפן עברית למתחילים. לפעמים יש לי מזל והיבואן מצרף גם ספר הוראות באנגלית. אבל לפעמים הספר מגיע באיטלקית, ספרדית או יפאנית, שפות שתיכננתי ללמוד רק בגלגול הבא.

עובדים עלינו

תמיד נדמה שהמוצר הבא שאקנה יהיה באיכות טובה יותר. כך מבטיחים לנו במודעות. אחיזת עיניים בפרסום היא כמעט נורמה בעולם העסקי. המפרסמים מנצלים את העובדה שהלקוח אינו מתמצא בפרטי המוצר ומנסחים את המודעות כך שהלקוח מקבל מסר שקרי למרות שהמפרסם כתב לכאורה את האמת. המפרסמים הפכו את ההליכה בין הטיפות לאמנות. חצאי אמיתות וניסוח מתחכם הם הנורמה. הנה כמה דוגמאות:

החברות המספקות שירותי תקשורת לחו"ל התמחו בפרסום בעל משמעות כפולה. לכל חברה יש שתי טבלאות מחירים, אחת מיועדת למנויים (כלומר למיעוט מבוטל של מתקשרים כבדים לחו"ל - חברות עסקיות וכדומה), השנייה מיועדת לרוב המטלפנים - מתקשרים מזדמנים. המחירים שהחברות הללו מפרסמות בימים האחרונים מיועדים למנויים. אבל הפרט הזה אינו מופיע במודעה. רוב המטלפנים אינם יודעים על קיומן של שתי טבלאות מחירים. מתקשר מזדמן לאנגליה, למשל, משלם 50 אחוז יותר בקווי זהב מאשר בבזק, וזאת בניגוד למודעות הענק של קווי זהב שטוענות ההיפך. רק מנויי החברה משלמים את המחירים הנמוכים המופיעים במודעה.

הבנקים מציעים תוכניות הלוואה וחיסכון מתחכמות שאף לקוח סביר לא יכול להבין. שיא ההתחכמות שייך לבנק לאומי. הוא מתחבא מאחורי תחפושת הקרויה הבנק הישיר הראשון.

בנק לאומי למשכנתאות המחופש לבנק הישיר הראשון טען בפרסומת שיש לו משכנתא ישירה מאושרת בשעה. אבל אין דבר כזה, לא בבנק לאומי ולא בשום בנק אחר. ההתחכמות בנויה על משמעות המלה "מאושרת". אחרי ש"יאשרו" לך בטלפון משכנתא, עוד יריצו אותך הרבה מאוד עד שתראה את הכסף. ואם לא תצליח להביא במועד נקוב את האישורים שהבנק דורש, ישנו לך גם את הריבית. הסיפור על משכנתא בטלפון הוא אחיזת עיניים ולווה שיפנה לבנק הישיר, יפול בביורוקרטיה של "לאומי" כמו מי שינסה בנקים אחרים.

איציק היפה

בשבועות האחרונים חוזרת ומתפרסמת בעיתונים על עמודים שלמים מודעה הראויה לפרס ישראל באחיזת עיניים. הספק מציע למכירה מוצרי חשמל ואביזרי בית. המודעה ערוכה כך שקורא תמים שאינו מיומן בקריאת מודעות רשמיות יחשוב שזוהי מודעה של גוף ממלכתי. הכותרת היא "במדינת ישראל". לידה במרכז העמוד מופיע קשקוש שנראה כמו שילוב של מאזני הצדק של לשכת עורכי הדין עם הצבי של רשות הדואר. בתחתית המודעה חתום "מנהל מיוחד ע"פ כתב הרשאה". איזה מנהל? מה מיוחד? כתב הרשאה של מי?

"חלק מהמיטלטלין נובעים מפעולת עיקול של מס הכנסה", כתוב במודעה. ביררתי במס הכנסה. ידם לא היתה במעל הזה. הם אמנם עיקלו סחורות לחייב, אבל כעבור ימים אחדים בא הבעלים, שילם את חובו, העיקול בוטל והסחורה חזרה לבעליה, ובכך הסתיים חלקו של מס הכנסה בעסק. ניסוח המודעה נועד לעורר אצל הקונה רושם כאילו מדובר בהזדמנות ובמכירה רשמית של המדינה. מאחורי הפרסומים האלה עומדת חברה ששמה צ'רבוס, שיש לה משרדים בקריית ביאליק ובראשון לציון. היא עוסקת בין השאר גם בגביית המחאות שחזרו. שמה של החברה אינו מופיע במודעה. בטלפון המופיע במודעה אי אפשר לקבל את המנהל גל הרינג וגם לא את "המנהל המיוחד". במקומו קיבלתי את "איציק". שאלתי, איזה איציק?

"איציק היפה", ענה מישהו שהציג את עצמו כמנהל החברה. המשך השיחה התנהל בסגנון דומה. לא זכיתי לקבל תשובות ענייניות.

המודעות האלה הרגיזו גם את הממונה על הגנת הצרכן במשרד התעשייה והמסחר, ובתחילת השבוע פשטו מפקחי המשרד על משרדי צ'רבוס.

שוק המציאות

האופנה הנוכחית של המכורים לקניות היא הקטלוגים. ליד כל מוצר מופיעים שני סוגי מחירים, אחד "מחיר מחירון", מחיר בדיוני שאף קונה סביר לא משלם, והשני "מחיר אחרי הנחה". הקונה הממוצע, כלומר אנחנו, אמור להיות מטומטם מספיק להאמין שבעל הבית השתגע והוא מספק את המוצרים במחירי הפסד. למזלנו עם ישראל כולו חקיינים, ועכשיו אנחנו מוצפים בקטלוגים. מתברר שכל ה"הזדמנויות" הן אותו הדבר, וההפרש האמיתי בין הסוחרים מתבטא באחוזים בודדים.

"איציק היפה" הוא מקרה חריג. אבל אולמי המכירות שלו מלאים אנשים שמהמרים על מוצרים שיש להם יצרן עלום, יבואן מסתורי, ומשווק נכלולי. קשה מאוד להגן על צרכנים שלא רוצים להגן על עצמם, שחלום חייהם זה לקנות מוצרים בהזדמנות.

לשוקי המציאות יש תפקיד חברתי. הם מקטינים את הפער הפסיכולוגי שנובע מפערי ההכנסות בחברה התחרותית. שוק של מוצרים בהזדמנות יוצר שוויון מדומה בין עני לעשיר. שניהם רוכשים טלוויזיה, רק שהעני רוכש טלוויזיה מאיכות ירודה. פערי האיכות פחות בולטים לעין ופחות מנקרי עיניים מפערי צריכה אחרים.

לאיכות ולאמינות של הספק יש מחיר. לעניים אין ברירה, הם מוותרים על איכות כדי לזכות בתכונות הבסיסיות של המוצר. הבעיה היא שמוצרי הזבל חודרים גם למערכת השיווק הממוסדת. לקונה קשה מאוד להבחין במרבית המקרים בין מוצר טוב לגרוע. אחד מאמצעי ההבחנה של הקונה האמיד הוא להעדיף את המוצר היקר. אבל זו שיטת הבחנה כושלת. לא רק משום שהיא מייקרת את המוצרים הטובים, אלא שהיא מפתה את המשווק לייקר גם את מוצרי הזבל. בסופו של חשבון אנחנו לא יכולים להתחמק ממאבק יומיומי על איכות המוצרים שאנחנו צורכים. הפרטים הקטנים היומיומיים הם שקובעים את איכות החיים שלנו. לא משפטו של אריה דרעי ולא ההתחכמויות של בנימין נתניהו מרגיזים אותנו כמו מכונת כביסה מקולקלת או מברג עקום.

התרבות המודרנית מספקת חלופה להתרגשות האמיתית של החיים. זו אחת הסיבות המרכזיות לפופולריות של הסמים, הפורנו, הקולנוע והמוסיקה.
לחדשות יש יתרון גדול על כל מוצרי הבידור האחרים. הן כאילו אמיתיות.

בזמן האחרון מרבה אהוד ברק, בדומה לקודמו בראשות הממשלה, להתלונן על התקשורת. ברק צודק. התקשורת מציקה לו, ויש להניח שבעתיד תציק לו עוד יותר. כי התקשורת, בניגוד למה שהיא מתיימרת להיות, איננה סיירת עילית של בית המשפט העליון. התקשורת היא שדה קרב שבו יורים בכל מי שמרים את הראש.

הקוראים רוצים דרמה והעיתונות מספקת את הסחורה. פוליטיקאים הם בסך הכל שחקנים בתיאטרון הזה. ראשי ממשלה נוסח קלינטון ונתניהו הם תאוות התקשורת. אפשר לשנוא אותם, אפשר לאהוב אותם, אי אפשר להישאר אדיש אליהם. סדאם חוסיין הוא מציאה אמיתית. לעומתם, איש מונוטוני ומשעמם כמו יצחק שמיר היה אסון תקשורתי.

תומס ג'פרסון, מנסח מגילת העצמאות האמריקאית, קבע כי מי שמבקש את אמון הציבור צריך לראות את עצמו כרכוש הציבור. התקשורת עושה ברכוש הזה ככל העולה על רוחה. זה מה שהקוראים רוצים. פוליטיקאי אידיאלי הוא תערובת של דוד המלך וירמיהו הנביא, אידיאל שאף בן תמותה לא יכול לממש. התוצאה היא שהפוליטיקאים תמיד מוקעים על עמוד הקלון, והציבור נהנה. פוליטיקאי מושחת הוא אייטם תקשורתי מאיכות מעולה, אבל גם סתם אחד שכל יום משנה את דעתו יכול לספק את הסחורה בעתות מצוקה.

בידור עם דם

עד אמצע המאה העשרים היתה אוכלוסיית העולם עסוקה במשך מרבית שעות היממה במלחמת הישרדות. הפנאי היה זכות מיוחדת של מיעוט מבוטל. הפנאי הוא המצאת המאה, זמן שמרבית בני אדם לא יודעים איך אוכלים אותו. לכן הם מנסים למלא את זמנם החופשי בתחושות עם טעם של פעם. בעניינים שנראים כאילו הם אמיתיים, מהסוג שהעסיק את אבותינו בימים שלא היה להם פנאי. התקשורת מספקת את הסחורה הזאת.

התרבות המודרנית מספקת חלופה להתרגשות האמיתית של החיים. זו אחת הסיבות המרכזיות לפופולריות של הסמים, הפורנו, הקולנוע והמוסיקה. לחדשות יש יתרון גדול על כל מוצרי הבידור האחרים. הן כאילו אמיתיות. לכן עוצמת ההתרגשות שהתקשורת מספקת גדולה יותר.

התיאוריות על זכות הציבור לדעת ותפקידה של התקשורת בחברה דמוקרטית הן אוסף של פטפוטים מלומדים. בחברה שלנו יש לתקשורת רק תפקיד אחד, לספק תוכנית בידור עם דם על הידיים. בני אדם חיים הם האייטם שלה, הם הסיפור. התקשורת היא אופיום להמונים. יש כמובן פה ושם עיתונאים שחושבים שעיסוקם הוא בדיווח קפדני נטול ריגושים, ויש גם כמה עיתונים ותוכניות טלוויזיה שמנסים לספק מידע שקול ומדוד, אבל הם פשוט מנותקים מהעם. העם רוצה שירגשו אותו, יצחיקו אותו, יפחידו אותו, ירגיזו אותו. הדבר האחרון שהוא רוצה זה לדעת. להתרגשות אינטלקטואלית יש מעט מאוד רייטינג.

הכותרת הראשית של "ידיעות" ו"מעריב" כמעט אף פעם איננה ידיעה עיתונאית. היא תמיד מודעת פרסומת שאמורה להרעיש ולזעזע את הקורא המזדמן. ופרסומת, כל פרסומת, כפי שאנחנו יודעים היא לא בהכרח אמת, בוודאי לא כל האמת. לקורא ולצופה, החדשות הן תוכנית בידור. למו"ל ולמפיק הן עסק. עיתון הוא מוצר כמו גבינה או טלפון סלולרי. תפקידו להרוויח כסף והדרך העיקרית להרוויח אותו היא למכור מודעות. העיתונות הפכה להיות קולב של מודעות ופרסומת. אספקת המידע היא גימיק פרסומי של העיתון עצמו. אם תקרא את המודעות של שטראוס ותנובה נספר לך משהו מדהים על אהוד ברק. ל"אמת" אין כמעט חשיבות בשיטה הזאת. אין בה תועלת כספית. העיתונות יוצרת תמונת עולם שהקוראים מוכנים לקבל ומספקת להם סערות נפש.

המדינה תקועה?

הקורא המזדמן והצופה המזדמן הם הסיפור השיווקי האמיתי. לקוראים הקבועים אפשר לספק לפעמים עיתון עם ידיעות אמיתיות. את הקוראים המזדמנים צריך לקנות כל יום מחדש. הם כמו מפלגה קטנה המשמשת לשון מאזניים. מיעוט של קוראים מזדמנים שעבורם נכתבת הכותרת הראשית.

ביום שלישי בשבוע שעבר היתה לנו "מדינה תקועה". לפחות לפי הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות". עורך העיתון החליט לנחש את העתיד וערב שביתת המשאיות החליט מראש גם על היקף השביתה. הפעם לא שיחקו הנהגים בתפקיד שקבע עבורם העיתון ותקעו את עורך "ידיעות אחרונות" במקום את המדינה. ביום שני השבוע החליט מישהו ב"ידיעות אחרונות" להפחיד את העם. הכותרת האדומה בראש העיתון קבעה: "כל שטח מדינת ישראל בטווח פגיעה". כאילו לא הגיעו הסקאדים של סדאם חוסיין לרמת גן ולדימונה כבר לפני תשע שנים. כאילו לא יכלו הסורים כבר לפני שנים לכסות בטילים את כל מרכזי האוכלוסייה בישראל. מתרבים המקרים שבהם "ידיעות אחרונות" מנסה לצייר תמונת עולם במקום לדווח על העובדות. ימים ספורים לאחר תחילת פסגת קמפ דייוויד הודיע העיתון על כישלונה ועל שובו של ברק לארץ. ברק משום מה נשאר שם עוד שמונה ימים. במקרה אחר התמכר העיתון לניצב אליק רון ומסע ההסתה שניהל נגד ערביי ישראל. מסע שהתברר בסופו כמנופח ביותר. שתי כנופיות של עבריינים פליליים ממוצא פלשתיני הוצגו כהתארגנות המיועדת לפגוע בביטחון המדינה. אפשר היה להתייחס בביטול לתופעה לו "ידיעות אחרונות" היה עיתון קטן ושולי. אבל הוא העיתון שקוראים כמחצית מקוראי העיתונים בישראל. "ידיעות אחרונות" קובע לא פעם את סדר היום הציבורי בישראל. "ידיעות אחרונות" הוא התקשורת.

הנזק שדיווחים כאלה גורמים למשטר הדמוקרטי של מדינת ישראל אינו פחות מזה שגורם הרב עובדיה. אלו הם שני צדדים של אותה פרוסה.

זיון בשידור חי

התקשורת מספקת אירועים אמיתיים בשידור חי, לא בגלל ערכם החדשותי, אלא משום ערכם הדרמטי. הם סיפור טוב יותר טוב מכל סדרת טלוויזיה. בתוכנית חדשות טובה יש יותר הרוגים מאשר ב"סופרנוס", בתוספת חשובה: המתים מתים באמת והשמחים שמחים באמת. לפעמים יש מִתאם בין האירועים הראויים לסיקור, כמו מלחמות, ובין האירועים שזוכים לסיקור. אבל קנה המידה העליון הוא הדרמה. לא האמת.

הסי-אן-אן מאתר בקביעות אירועים בעלי פוטנציאל של סיפור בהמשכים ומלווה אותם באינטנסיוויות שהופכת אירוע שולי לנושא בעל עניין עולמי. אבל לא רק הסי-אן-אן. כל התקשורת העולמית עסקה במותם של ג'ון קנדי ג'וניור והנסיכה דיאנה, שני אירועים שוליים שהיו חשובים באמת רק לקורבנות ולקרובי משפחתם.

הדיווח הישיר של הערוץ השני על מסעו של אריה דרעי לכלא מעשיהו היה סיפור כזה. לא היה לו קשר עם תפקידה המקורי של העיתונות. את מעט העובדות המשמעותיות בסיפור הזה אפשר לספק לצופים תוך דקות ספורות במהדורת החדשות, אבל דיווח כזה לא היה מעורר את אותה ההתרגשות שמעורר האירוע בשידור חי.

כשאין מספיק אירועים אמיתיים התקשורת ממציאה אירועים כאלה. כמו משחק ההישרדות ששודר בארה"ב ו"האח הגדול", משחק האינטרנט שסיפק לאיטלקים זיון בשידור חי. למשחקי טלוויזיה כמו "מי רוצה להיות מיליונר" ו"הכספת" תפקיד דומה. סכומי הכסף המחולקים למשתתפים יוצרים דרמה ואשליית מציאות. הכסף הוא אמיתי. יש יתרון פסיכולוגי גדול למשחק המשודר בשידור חי. בגלל סיבות טכניות מוקלטים המשחקים מראש כשמפיקי התוכניות מנסים ליצור אשליה שהם מתרחשים בשידור חי.

האיש הרע

כדי לא להיות תלויה בפוליטיקאים מייצרת התקשורת גם סלבריטיז מדומים. כאלה שמתאימים לעולם האגדות שהיא בונה: האיש שזכה במיליון שקל, החתיכה שממלצרת בקפה התל אביבי, "ספר צמרת" והשחקן שמגיש את תוכנית הילדים. מדען מזהיר יעניין אותה רק אחרי שיזכה בפרס נובל. וגם אז לזמן קצר מאוד. במכון ויצמן מבקרים מדי שנה ארבעה-חמישה חתני פרס נובל. מרביתם לא זוכים לשום אזכור בתקשורת. באזור רחובות מתגוררים רבים ממיטב המדענים בישראל ובעולם, אבל אפילו שם עוסקים המקומונים במלצריות ובעלי ברים.

מאזין בהרצאה שנשא אלברט איינשטיין אמר למדען, "ההיגיון שלי מכיר רק בקיומם של דברים שאפשר להניח אותם על השולחן". ענה לו איינשטיין: "אולי יניח אדוני את ההיגיון שלו על השולחן". העיתונות מדווחת רק על דברים שאפשר להניח על השולחן. כאלה שהעיתונאי המדווח והירקן השכונתי יכולים להבין.

אפילו מרבית תוכניות המלל ברדיו ובטלוויזיה הן הצגות תיאטרון מתוזמנות היטב. לפרשן שנופל אליהן רק נדמה שהוא אומר את דעתו. בפעמים הראשונות שהוזמנתי לתוכניות כאלה התנהגתי כמו אידיוט. התחקירניות של תוכנית הטלוויזיה היו מטלפנות ושואלות לדעתי בנושא שעל הפרק. אני תיארתי באריכות מייגעת את השקפותי. מצאתי צדדים לכאן ולכאן והמלצתי על מקורות מידע נוספים ומרואיינים מתאימים. אחרי מספר פעמים ירד לי האסימון. הבנתי שלא פנו אלי כיועץ אלא כמתאגרף. הן בודקות לי את השרירים. מחפשים בריון פרובוקטיווי ו"מעניין" כדי להיאבק בתוכנית. הטלוויזיה מבחינתן היא זירת איגרוף. העורך מחליט מראש מה הן העמדות האפשריות בנושא. התחקירניות מחפשות מועמדים לשתי משבצות. תמיד יש רק שתי משבצות. יום ולילה. שחור ולבן. אין גוונים אחרים ואין אפור. ולא תיתכן עמדה שהעורך בכלל לא חשב עליה. התחקירנית מנסה ללהק מישהו שמתאים למשבצת ובודקת אם אהיה יריב בעל משקל סביר לקרב הסומו שמתוכנן עם מי שנמצא במשבצת השנייה. עמדה מורכבת לא מעניינת אף אחד ובוודאי שלא את עורך התוכנית. המשתתף משחק בהצגה שבה מותר לו לשחק רק בתפקיד שקבע העורך, ועליו להיות בעל עמדה מספיק קיצונית כדי לספק הצגה טובה.

בתוכנית הטלוויזיה "הינשופים" שמנחה ירון לונדון הופיע המבקר מנחם בן בתפקיד האיש הרע שצריך לבקר באכזריות את המשתתפים האחרים. בן שיחק את התפקיד לשביעות רצונו של המנחה. אבל מה היה קורה לו בן היה קם על צד ימין באותו הבוקר ומחליט לשבח את ביצועי המשתתפים? אין סיכוי כזה. בטלוויזיה כל אחד ממלא את תפקידו.