כיצד מסכמים ביוגרפיה קצרה של אדם שחיים איתו בצמידות אינטימית יותר מ-30 שנה? היינו יחד מגיל 20, ואני לא מסוגלת לחשוב על עצמי בנפרד ממנו. אילולי חייתי איתו הייתי ללא ספק אדם אחר. זהותי העצמית, האופן בו אני מתבוננת בדברים, ביטחוני בעולם, יחסי לסביבה - הם באופן משמעותי תולדה של החיים המשותפים שלנו. מבחינה זו בעצם לא נפרדתי ממנו, והוא חלק ממני ללא הפרד.

אתחיל אם כן מהתחלה. אריה נולד בבת-ים ב-1 בספטמבר 1945. סבו מצד אביו, שלום שץ, היה חרדי מהיישוב הישן בירושלים, שעזב את הדת, ואולץ להתגרש מאשתו שנותרה חרדית. בנו משה, אביו של אריה, גדל בבית-היתומים דיסקין, ברח משם בגיל 14, הצטרף לקיבוץ ואחר-כך עבר לתל-אביב. היה ממקימי מפעלי ים המלח. אמו, חנה סקולה, עלתה מפולין עם שתי אחיותיה ב-1938, ובהשפעת אחיה הבוגר, שכבר חי אז בארץ והיה מגיה בבית-הדפוס "אחדות", הצטרפה לפ.ק.פ., המפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית. אריה גדל בשנותיו הראשונות בשכונת בורוכוב ברמת גן, ובתיכון נשלח לפנימיית הדסים, משום שהאם, שסבלה מבעיות נפשיות, התקשתה בגידולם של ילדיה אריה ויאיר, הצעיר ממנו בתשע שנים. בנעוריו היה פציפיסט מתוך הכרה. השקפה זו, שבאותם ימים היתה נדירה, עימתה אותו עם חבריו ועם מוריו כאחד. אולם הלחץ החברתי, שקשה במיוחד בגיל ההתבגרות בחיי פנימייה צפופים, לא הכניע אותו, והוא שוחרר מצה"ל מטעמי מצפון. רק לאחר מלחמת יום הכיפורים גויס מחדש ושירת במילואים. אל תפיסת העולם הפציפיסטית הגיע לא במהלך הרגיל, מתוך עמדה פוליטית מוקדמת, אלא להיפך: לאחר שהשתכנע מקריאת כתביו של ברטרנד ראסל, ורק כעבור זמן, ב-1965, גיבש את עמדותיו הפוליטיות והחל לפעול במסגרת מערכת הבחירות הראשונה של אורי אבנרי במפלגה שהקים, העולם הזה - כוח חדש.

בגיל 18 החל ללמוד באוניברסיטה העברית פסיכולוגיה ופילוסופיה. באותה תקופה היה פעיל במאבק לביטול הממשל הצבאי. ייחודו של אריה וגמישותו המחשבתית ניכרו היטב כבר באותם ימים: מצד אחד הוא היה פעיל בוועד לאחווה יהודית-ערבית שפעל באוניברסיטה, ומצד שני השתתף באותו זמן עצמו בחוגים ליהדות בבית הלל. אריה התבדח תמיד שאם היו אנשי שב"כ סמויים בוועד לאחווה יהודית-ערבית, הם זכו להכיר רק צד מוגבל של פעילותו, שהרי אינם יושבים במקביל גם בחוגים ליהדות. ב-1966 הכרנו במהלך הפגנה שאריה ארגן באוניברסיטה, לאחר חצי שנה נישאנו, וכעבור שנה נולד בננו הבכור שי. ב-1971 נולדה בתנו גלית.

לאחר סיום התואר הראשון פנה אריה ללימודי תואר שני בניהול בטכניון. ב-1972 הוענק לו הפרס השנתי של האגודה הישראלית לחקר יחסי עבודה כתלמיד המצטיין בישראל לתארים מתקדמים בתחום לימודיו. לפרנסתו עבד בין השנים 1971-1968 כמדריך נוער וכמורה לכלכלה ולרעיון מדיני בתיכון בכפר הנוער אלוני יצחק. אריה נחשב בקרב תלמידיו למורה לא שכיח, אנטי-ממסדי, כריזמטי ומאתגר. לאחר סיום לימודיו עבד כמנהל כוח אדם בתעשייה, תחילה במפעל אלקו ואחר-כך במפעל אלקטרוניקה בבעלותו של קונצרן אמריקאי, אך לאחר שנים אחדות הגיע למסקנה שאינו רוצה להיות עוד בצד הבעלים והמנהלים במגזר העסקי ופרש. בראיון האחרון שלו, שנתן לקובי מידן כחודש וחצי לפני מותו, הסביר אריה את נסיבות עזיבתו את הניהול בתעשייה כך: "זה היה בגלל חיים שרעבי. שרעבי היה הפועל הכי חרוץ במפעל, עובד כמו חמור, עושה פרמיות ושעות נוספות, מוציא את הנשמה בשביל עוד כמה גרושים, ואני לוקח את הכסף שלו ומעביר לאיזה בעל מניות בארצות-הברית... ואז התמוטטה אצלי אחת מאמונות היסוד של החברה הקפיטליסטית, שמי שמתאמץ יותר מצליח." משרתו הבאה היתה באופן טבעי בחברה למתנ"סים: הוא ניהל תחילה את המתנ"ס במזכרת בתיה, אחר-כך ניהל במקביל את פרויקט שיקום השכונות בבית דגן ואת המתנ"ס המקומי. אחרי 15 שנה בחברה למתנ"סים פרש ב-1983, ובמשך ארבע שנים היה שותף בחברה להפקת סרטים. בין השאר הפיק את סדרת התשדירים להסברת התוכנית הכלכלית לעצירת האינפלציה של שמעון פרס ויצחק מודעי. באותן שנים החל לכתוב גם מדי פעם ב"כותרת ראשית". ב-1986 אובחנה בגופו מחלת הסרטן, ובשנת 1989 החל לכתוב במוסף עיתון "הארץ" את המדור "איפה הכסף". לאורך כ-15 שנה פירסם באופן קבוע טור אישי בעמודים הפותחים של המוסף.

אריה היה סוציאל-דמוקרט בעמדותיו החברתיות והכלכליות, התנגד נחרצות לכיבוש ונאבק מתחילתו בעוולותיו, ויחד עם זאת ראה עצמו ציוני והאמין כי הקמתה של מדינת ישראל היא אחד המפעלים ההרואיים ביותר שקרו במאה ה-20. הסתירות הפנימיות האלה בלטו בכתיבתו. למרות שהיה אדם בעל השקפת עולם מוצקה, מחשבתו לא היתה דוגמטית. לא ניתן היה לנחש מראש מה תהיה עמדתו בנושא מסוים, רק משום שהשתייך לקבוצה רעיונית כזו או אחרת. הוא פעל מתוך יושרה אינטלקטואלית ומקצועית, וכל דבר כשלעצמו היה נתון לשיפוט מחדש בכל עת, גם כשידע שהוא עשוי לאכזב את קוראיו הנאמנים. כך למשל עמדתו שהצדיקה את משרד הבריאות ואת מגן דוד אדום, שנמנעו משימוש בתרומות הדם של האתיופים, עמדה שהיתה ודאי בלתי פופולרית בקרב ציבור הקוראים הנאמן שלו. חשיבתו של אריה היתה מקורית דווקא משום שהשתדל לבסס את כתיבתו על שכל ישר, ניתוח קר של נתונים ועובדות, אמת והגינות פוליטית. כתיבתו הפשוטה, הבהירה, המדויקת, החדה והבלתי מתייפייפת תאמה מבחינה רטורית וסגנונית את הפרקטיקה העיתונאית שלו.

למרות מצבו הקשה, הטיפולים והאשפוזים התכופים אריה התמיד בעבודתו העיתונאית בעקשנות בלתי רגילה. היתה לו יכולת נדירה להפוך את המגבלות שלו ליתרונות. המחלה הממושכת (17 שנה), שצמצמה את ניידותו וקשרה אותו יותר ויותר אל הבית, גם היטיבה איתו במובנים רבים, כפי שאריה עצמו אמר לא פעם. קודם כל משום שקרוב לוודאי לא היה מגיע כלל להיות עיתונאי במשרה מלאה, כי היתה לו העדפה טבעית למעשים על פני מלים. גם כשהתפרסם כבעל טור ב"הארץ" וזכה להערכה, עדיין ראה בעבודתו בבית דגן כמנהל פרויקט השיקום את התפקיד המשמעותי ביותר בחייו. שנית, משום שבמקום שצמצום המרחב יקטין את טווח ההתבוננות שלו, קרה ההיפך. אריה שכלל כל הזמן את הערוצים שדרכם השיג מידע, גם הודות לשכלול הטכנולוגי האינטרנטי, אך בעיקר משום שפיתח חושים רגישים מאוד לזיהוי מצבים התובעים חשיפה עיתונאית. הדוגמה הבולטת ביותר לכך קשורה דווקא לאחת מאותן פעמים מעטות שבהן יצא מהבית. חיפשנו אז אולם לחתונה של בתנו גלית, ובין השאר הגענו לשפיים. אנחנו היינו עסוקים בעניין האישי שלנו - אבל תשומת הלב שלו הוסטה אל יצחק רבין שבדיוק אז נכנס לאולם הקבלה. אריה הבחין עד כמה רבין חשוף לפגיעה: שומרי הראש היו במרחק של מטרים אחדים ממנו, ואנחנו היינו קרובים אליו כמעט בטווח של מגע. כשאריה סיפר לנו שהוא מתכוון לכתוב על כך - ניסינו להשפיע עליו להימנע מכך, גם כדי שלא ייתן רעיונות לאיש וגם כדי שלא ייתפס כותב שטויות. אבל הוא סירב. וכך, שבועיים לפני רצח רבין, התפרסם בטור שלו התסריט המדויק והמצמרר של אופן הפעולה שינקוט בו יגאל עמיר. אנשים נדהמו אחרי הרצח ושאלו איך ידע לנבא מה שיקרה, אבל זאת לא היתה נבואה. הוא פשוט ידע להתבונן. הניתוק הפיסי העניק לו את המבט של הזר המתבונן מבחוץ ורואה דברים מזוויות שמי שחי בתוך האירועים השוטפים אינו מצליח תמיד לראות.

אבל הניתוק הפיסי לא היה רק כורח שנבע מתנאי המחלה. התגבשה אצלו תפיסה מודעת ורצונית של שמירת מרחק, בעיקר מאנשים שנמצאים במוקדי הכוח העיקריים של החברה. למרות שלביתנו הגיעו כמעט מדי יום הזמנות לאירועים, שבהם מתחככים השמנה והסלתה של החברה הישראלית, והרבה פוליטיקאים היו מוכנים לבוא ולהיפגש איתו גם בביתנו, נמנע מכך אריה במרבית המקרים. היה לו ברור שכדי לשמור על עצמאות מחשבתית, ובעיקר על העדר מחויבות רגשית, אסור לו להתיידד עם אלה שעליהם הוא עשוי לכתוב אי-פעם. ביום ראשון, 11 במאי 2003, נפטר אריה בבית-החולים קפלן. בשבעה הגיע לנחם אותי יו"ר ההסתדרות דאז, עמיר פרץ, והודיע לי על ההחלטה להעניק לאריה את פרס נמיר על מפעל חיים. תחילה הצטערתי על שזה לא קרה בימי חייו, אך במחשבה שנייה הבנתי כי קודם למותו לא היה אריה מסכים לקבל פרס מרשות שלטונית או ממסדית כלשהי, ובלבד שלא תהייה אפילו מראית עין של מחויבות כלפי הגוף המעניק.

יש שראו באריה איש מדון עיקש, ששום דבר לא היה קדוש בעיניו מכדי לנתצו, בהם אחדים מאלה שמולם עבד ושאיתם לא היה מוכן להתפשר על מה שנראה לו צודק ונכון. אריה טען תמיד כי נזקם של הטיפשים עולה על זה של הרשעים, ואמירה או מעשה של טיפשות עשויים היו להרגיז אותו ולהצית מיידית את פתיל זעמו. אחרים ראו בו לוחם אמיץ נגד כל מעשה, אדם, השקפה או ממסד, שנראו לו פגומים או מחוללי עוול, והם העריכו והעריצו אותו בדיוק בשל תכונות אלה. צד אחר ובלתי מוכר באישיותו, אשר מבהיר לטעמי את מניעי פעילותו החברתית והעיתונאית, היה דווקא תכונה אישיותית ולא השקפה אידיאולוגית. היסוד המאחד את מכלול סתירותיו ומורכבותו היתה נדיבותו. גם בתקופות שבהן היה חסר כל ואנונימי גילה אמפטיה והיה קשוב באותה מידה לבעיות של אנשים פרטיים כמו לצורכיהם של קבוצות חברתיות או עמים מקופחים.

חודש לפני מותו, ב-11 באפריל, התפרסם ב"הארץ" המאמר "זקנים, צאו לשלג". היה זה היום שבו אושפז בפעם האחרונה בבית-החולים ולא יצא עוד ממנו. המאמר נכתב כשכבר היה מחובר בבית למחולל חמצן, סבל מהתקפים קשים של שיעול, עד מחנק, לא היה מסוגל לשבת כי חוליות גבו קרסו, ובמיוחד כאשר כבר ידע, כמו כל אוהביו הקרובים, כי זמנו קצוב. במצבים כאלה נוטים בני-אדם באופן טבעי להתכנס לתוך עצמם, להתנתק ממעגלי החיים שמחוצה להם ולהתאבל על חייהם. המאמר "זקנים, צאו לשלג" חושף שוב תכונה שאיפיינה מאוד את אריה לאורך כל שנות מחלתו, שחפפו כמעט את תקופת כתיבתו העיתונאית. היתה לו היכולת הנדירה "לצאת" מתוך עצמו ומתוך סבלו הגופני ולהתחבר לאחר, להתעניין בזולת, להבין את צרכיו ומצוקותיו ולהזדהות איתם. אריה ידע שלעולם לא יהיה זקן, ולכן גם לא יוטרד לעולם בבעיות של פנסיה, ובכל זאת היה מסוגל חודש לפני מותו להתייחס לבעיות של אנשים זקנים ולהתבונן למרחק של שנים - פרספקטיבה שבאופן אישי היתה חסומה בפניו.