חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פרק ראשון

1.
במבט לאחור, קרוב לוודאי שהטרגדיה המוזרה, האיומה, שמרגע מסוים חייו של ערן חפץ הלכו ונבלעו בתוכה, הייתה נמנעת אילו היה אדם קצת פחות ישר. אילו, במקום להיות נוקשה כל-כך, היה נוהג כ"סרט מדידה גמיש יותר", הכל היה מסתיים אחרת. אל המושג הזה, "סרט מדידה גמיש", התוודע אצל אריסטו בספרו על האתיקה, כאשר כבר היה שקוע עמוק בבוץ. הייתה זו המצוקה שהכריחה אותו לשמוע מה שעד אז היה יוונית עתיקה בשבילו. שכן ערן היה רחוק מכל התפלספות - מעשי, בעל שכל ישר, כלל לא טיפש, אבל מוגבל בתחומי העניין שלו.

כך שניתן לקבוע במידה רבה של ביטחון שיותר משערן בא אל הפילוסופיה היא זו שכפתה עליו את עצמה, באמצעות אותם "חורים שחורים" שהחלו, יום בהיר אחד, נפערים בתודעתו. לא תורת הנפש - כמו שטענו אחר-כך הפסיכיאטרים שחגגו על העניין - היא המפתח לסיפורו העגום, אלא אהבת החוכמה. היא השתעשעה בו זמן-מה, וכשמאסה בשעשועיה, ניפצה את הצעצוע שלה לרסיסים.

אם לא נרצה לחזור שנים רבות אחורה, עד ללידתו המוקדמת של ערן כפג במחלקת היולדות הקטנה של בית-החולים בילינסון בפתח-תקווה - אשר כבר אז, בשנות החמישים המוקדמות של המאה הקודמת, הפכה מ"אם המושבות" לעיירה ישראלית חסרת זהות - נוכל לפתוח את הסיפור ארבעים ושש שנים מאוחר יותר: בחלום שערן חלם ימים ספורים לפני גילוי החור השחור הראשון שלו. בדרך-כלל לא היה ערן איש של חלומות, ובאותם מקרים מועטים ששיירים של משהו דמוי חלום הצליחו לצלוח את שנתו הכבדה, הם נשטפו עם קפה הבוקר הראשון. אולם החלום הזה, משום-מה, דילג מעל למשוכת היקיצה כשהוא שלם ומוגמר וממאן להתפוגג.

אפשר להבין איפוא מדוע מאותו רגע - מנקודת השקפתו של ערן לפחות - התחילה הידרדרותו.

בחלומו נופל ערן לאורכו של בניין רב קומות. נפילה איטית וארוכה. וכשהוא חולף כך, כעוף גדול ולו פרצוף אדם, מול חלונות הדיירים, מעיפים בו מקצתם מבט סקרני, אדיש, רובם אינם מבחינים בו כלל, עסוקים בשלהם - מבשלים, קוראים עיתון, צופים בטלוויזיה, בוהים בעצמם במראה. מישהי צובעת שיער. זוג מתקוטט. אשה שכובה על בטנה, מקבלת עיסוי מגבר נמוך ושרירי, ואינה רואה שתוך כדי כך הוא מחסל בהיחבא את בקבוק הקוניאק המובחר שלה. ואילו ערן, אדם ש"אין לו בכלל עיניים" כפי שאומרת תמיד אשתו, מבחין עתה בכל פרט ופרט: ענן אדים עולה מפייתו של קומקום, זרזיף דק של מים נפלט מצינור גומי היוצא ממכונת כביסה ישנה, פקק של בקבוק שמפניה, שסיים זה עתה את מעוף הניצחון הקצר שלו, מחליק עדיין לאיטו, בשרידי האנרגיה האצורה בו, אל מתחת למיטה, רמש קטן נע בזהירות במסלולו הבודד, רווי הסכנות, עד שיבחין בו מי מאנשי הבית. שום חברת ביטוח לא תסכים לבטח אותו, חושב ערן לעצמו בעודו ממשיך בנפילתו הארוכה, האינסופית, שתיכף תסתיים בהתרסקות, אלא אם כן ייחלץ מישהו לעזרה. ואכן, מדי פעם מנסה אחד הדיירים להושיט יד ולאחוז בו, אך ערן שב ונשמט מאחיזת היד המושטת, כמו נגזר כשלונו מראש.

זכר הנפילה הממושכת הזאת לא הפסיק להטריד את ערן גם אחרי קפה הבוקר. היא דמתה קצת, אם בכלל דמתה למשהו, להתרשמותו של חרק הצונח לאורכה של תמונה גדולה במוזיאון. נניח: של עכביש הצונח במורד קוריו, שאינם אחוזים ותלויים אלא בו עצמו. אבל האם מוחו של חרק גדול מספיק כדי להכיל את כל המראות הללו, או שכל רסיס תמונה חדש היה מוחק את זה שקדם לו? בעודו הופך ומתחבט בחיזיון ובשאלות שעורר, זיהה לפתע את מקורו. הוא "פיענח" את החלום. עניין כה בלתי צפוי אצלו שהוא שקל לספר זאת לאשתו, המומחית לעניין זה, אולם בשל האופי המגונה והזול של פתרון החלום החליט בסופו של דבר לשמור את העניין לעצמו, גם אם אשתו נתקלת מדי יום ביומו בדברים ירודים פי כמה אצל הפציינטים שלה. כמה ימים לפני כן הציגו הוא ושותפו לפני ראש עיריית בת-ים ופקידיו הבכירים פרויקט עתיר השקעות למודרניזציה של מערכות החשמל המתיישנות בעיר. בלי שנדברו על כך, בחר שותפו להתחיל את ההצגה בבדיחה ארוכה, קלוקלת, שערן נאלץ לשמוע בחיוך קפוא, מעסה את אצבעותיו בעצבנות בתוך כיסיו, כמו שעשה בנסיבות כאלה מאז שזכר את עצמו.

אשה נופלת מגגו של בניין רב קומות, וכל הדרך מטה זועקת לעזרה. מחלונו מושיט אליה גבר יד, תופס אותה ומציע לה הצעה מגונה. כשהיא מסרבת, הוא שומט אותה והיא ממשיכה בנפילתה. הגבר הבא שאוחז בה דורש גם הוא את שלו, ומנסח את משאלותיו במילים מפורשות. היא שוב מסרבת, וגם הוא שומט אותה מידו. כשהגבר השלישי תופס אותה היא ממהרת בייאושה להבטיח לו שתעשה בשבילו כל מה שהגברים הקודמים רצו ממנה - ובלבד שיציל אותה. "איזה פה יש לך," אומר האיש בשאט נפש, "שתישרפי." ושומט אותה מידו.

"איזה פה יש לך, שתישרפי." הביטוי הזה נחרת בזכרונו של ערן דווקא משום שהיה מופרך כל-כך. מדוע במקום לומר לה "תשברי את הראש", או סתם "שתמותי", יבחר מישהו לאחל לאשה, שבעוד רגעים ספורים עתידה ממילא להיחבט בקרקע ולהתרסק, שתישרף דווקא? דחוק ככל שההקשר ייראה לנו בשלב זה, לערן היה ברור כשמש שאז, בדיוק אז, התחילה נפילתו.

2.
ערן ושותפו היו בעליה של חברה קטנה, אך מבוססת, לפרויקטים בתחום החשמל. ערן תרם לעסק את מקצועיותו, הגיונו המוצק, חריצותו ויושרו, ואילו שותפו, מהנדס חשמל כמוהו - חוש מסחרי מפותח. לפני שנעשו השניים שותפים עבד ערן במשך שנים רבות כמהנדס שכיר באחת החברות הגדולות בענף, והיה מן הסתם מגיע שם לגיל פרישה, אלמלא הסתכסך יום אחד עם מנהלו הישיר בשל דבר שחיתות ועוול אשר גילה. במקום לכוף את ראשו ולשתוק, כפי שנהגו שם הכל מימים ימימה, הרים ערן קול מחאה, ועד מהרה מצא את עצמו מחוץ לחברה, ללא פיצויי פיטורין וכמעט ללא סיכוי להתקבל לעבודה במקום אחר. במשך תקופה ארוכה ניהל ערן כנגד החברה משפט שכמעט הביא להתרוששותו, דוחה "מתוך פרינציפ" את כל הצעות הפשרה שהוגשו לו, עד שלבסוף, להפתעתם הגמורה של בני משפחתו ופרקליטו גם יחד, זכה במלוא סכום התביעה. בכסף הזה הקים עם שותפו, עמית לעבודה שהתפטר לשם כך ממשרתו, את העסק שלו, ושניהם עשו בו חיל.

"ראש של מהנדס" ו"יצור ללא לא-מודע" - כך נהגה אשתו לומר עליו, וספק ללטף ספק להטיח את כף ידה בראשו המרובע, המוצק, בעל המצח הבהיר והרחב, שמתחת לו ריצדו עיניים כחולות ותמות מתוך פנים שהשמש צרבה בקלות יתרה. מי שהיה מתבונן בפנים הללו די זמן, היה מגלה שהם עוטים על עצמם ארשת של עיקשות פגיעה משהו, אבל ספק אם התבוננות ממושכת כזאת בדיוקנו הנאה, אך המצוי למדי, עשויה הייתה ללמד משהו על קווי אופיו המיוחדים. לשם כך יש להיעזר במידע נוסף. למשל: בימי ראשית נישואיו, כאשר היה עדיין סטודנט ועול הפרנסה היה מוטל בעיקר על אשתו, הרבה ערן לצאת עם בתו הקטנה אל הגינה הציבורית. כשגילה שהפעוטה, למרות כל גערותיו ואזהרותיו, איננה נזהרת מפני תנופתה של הנדנדה, העלולה במהלומה ניצחת אחת לפצח את גולגולתה, עשה מעשה: לקח את הקטנה, חבש לראשה כובע צמר מרופד, וחבט בה בזהירות בדופן הקהה של הנדנדה המשתלחת. הייתה זו חבטה ראויה להתכבד, שהפילה את הילדה ההמומה אפיים ארצה.

אפשר ללמוד מכך על האכזריות שחשיבה רציונלית מדי עלולה להוביל אליה, אך גם על יעילותה של מחשבה כזאת, שכן זמן רב לאחר מכן נמנעו הן הילדה והן האב מלהתקרב לכל נדנדה שהיא, אם כי רק האב ידע מדוע. מכל מקום, אי אפשר לומר על ערן שהיה אדם אכזר. להיפך. הוא היה מסוגל למעשי חסד ונדיבות יוצאי דופן, ובלבד שאלה יבוצעו בדיסקרטיות, ולא יעמידו אותו בפני פרץ מביך של רגשות תודה. כזה למשל היה סכום הכסף הגדול שהעביר בחשאי, וללא ידיעתו של איש, לילדיה של עובדת זרה שהועסקה זמן-מה בעבודות ניקיון בביתו, ופוטרה בשל סכסוך של מה בכך עם אשתו. מצד שני, הוא היה ללא ספק אדם רציונלי עד מאוד, ולעיתים קרובות התמיד והלך, ממש כעיוור או כשוטה, אחרי הגיונם הצרוף של הדברים. ובהיותו אדם שפרט לענייני המשפחה, שם אשתו היא שאחזה במושכות, הצטמצם עולמו כמעט לגמרי לתחומם של העסק והעבודה, שעוצבו במידה רבה בדמותו - הרי כמעט שלא נחשף לאותם מצבים בחיים שבהם ההיגיון מתגלה במערומיו.

אין זאת אומרת שלערן לא היו שגיונות משלו. הייתה לו, למשל, תאוות הריקוד שלו. ולא מדובר בצפייה באנשים אחרים המחוללים למענך על במה, אלא בריקוד בפועל, במו גופו ומכל הסוגים - מטוויסט וסטפס ועד סלסה וטנגו - שבכולם, כך הסכימו כל מכריו, הצטיין. כבר בפנימייה החקלאית שאליה נשלח בנעוריו היה חבר נאמן בחוג לריקודי עם, ושם גם פגש לראשונה את אשתו. היא הייתה אחת מבנות העיירה הסמוכה, שתיגברו את קאדר הרקדנים הגברי בעיקרו שבית-הספר החקלאי יכול היה להעמיד, ובעיניה, לפחות אז, כל העניין לא היה אלא אפיזודה חולפת. הקשר הרומנטי הקצר שהתפתח בינה לבין ערן נראה לה כמשובת נעורים קטנה, לא יותר. ואולם ערן לא חשב להיגמל לא מן הריקוד ולא ממנה. ובעוד הוא נאלץ להשלים עם שנים ארוכות של ניתוק מן הנערה שלימים תהיה אשתו, מעולם לא ניצב מכשול של ממש בינו לבין סיפוק תאוותו לריקוד.

בחופשותיו המועטות מן הצבא היה פוקד את הדיסקוטקים שפרחו אז בעירו, ואילו אחרי הצבא, בשנים שעבד כמלח, היה נחפז אחרי כל משמרת לבר הספינה, שם תמיד ניתן היה למצוא פרטנרית לא רעה לריקוד. בהמשך חייו היה מנצל באדיקות כל הזמנה לשמחה משפחתית או לשמחה אצל חבריו לעבודה כדי לרקוד עד כלות החושים. למרבה הצער השמחות הללו נקרו בדרכו פחות משרצה, ולא תמיד נמצאה לו בהן בת-זוג מתאימה. אשתו לא שיתפה פעולה, ולעיתים לא הייתה לו ברירה אלא להתנועע בשוליים לבדו.

במהלך הטיפול הפסיכולוגי הקצר שעבר, כאשר כבר היה בעיצומו של המשבר, הופיע בפנקסו תקציר של חלום שחלם אחרי שהלך עם אשתו ובנותיו להצגה בהבימה. בחלומו ראה את פינקל הקשיש רוקד שעה ארוכה באיזו אכסדרה של מלון נידח. פינקל רקד בריכוז שקט, איטי, עיניו עצומות, עם גבר קשיש אחר. פרח כלנית סגול, עז תפרחת, נעוץ היה בדש חולצתו. ועוד פרט חשוב: שום מוזיקה לא נשמעה.

3.
את "החור השחור" הראשון גילה ערן ביום ההולדת של אשתו, שחל, כפי שטרחה תמיד לציין, ביום הולדתו של הפסיכולוג השווייצרי הנודע קרל גוסטב יונג, שכלפיו וכלפי רעיונותיו היא דווקא רחשה בוז. כדי לחגוג את האירוע הם יצאו לארוחה עם זוג ידידים במסעדה צרפתית יוקרתית בשדרות רוטשילד. כאשר השיחה התגלגלה, ממש במקרה, לחיות מחמד למיניהן, הזכירה אשתו של ערן את התוכי שתרצה, בתם הבכורה המתגוררת כעת בקליפורניה, קיבלה בילדותה כמתנת יום הולדת. התוכי, כך סיפרה, שהה אצלם בבית כשבועיים או שלושה, סירב בעקשנות ללמוד לומר את שמו, ונעלם. מישהו פתח את דלת הכלוב, והתוכי פרח ולא שב. אף-על-פי שמעולם לא הודה בכך, קרוב לוודאי שמי שפתח את דלת הכלוב ושיחרר את התוכי הכלוא בו היה חבר לכיתה של תרצה, שהוריו היו כבר אז פעילים רדיקליים למען שמירת זכויותיהם של בעלי-חיים. וכיוון שהתפוח לא נופל בדרך-כלל רחוק מהעץ, אך טבעי הוא שהבן יילך בעקבות הוריו הרדיקליים, ואף יגיע לבסוף - רק אתמול נודע הדבר לאשתו של ערן - לכלא צבאי בשל סירובו לשרת בשטחים. מייד התפתח ויכוח על לגיטימיות הסירוב, אבל הוויכוח נקטע באיבו משהתברר שלערן אין שום מושג על מה מדובר. הוא לא זכר שום תוכי שהגיע לביתם, וכמובן גם לא את היעלמו, אם כי את החבר של בתו זכר אף זכר.

תחילה ניסתה אשתו לרענן את זכרונו, מוסיפה עוד ועוד פרטים לסיפור, אך לשווא: ערן לא נזכר בשום תוכי. אשתו התרעמה: מדובר באירוע שהתרחש רק כתריסר שנים לפני כן, וכל המשפחה סערה אז ורגשה, הילדות מיאנו להתנחם, והוא אפילו לא זוכר? ערן משך בכתפיו והעלה את הסברה שאולי היא והילדות המציאו יחד מין סיפור שכזה, לשם הבידור. בילדותן נהגו הבנות לא פעם לשחק במין תיאטרון ביתי, עם תחפושות וכל השאר. כעסה של אשתו גבר, ופניה החווירו לנוכח מבטם המשועשע משהו של הידידים - האם ערן מטיל ספק בדבריה? האם הוא טוען שהיא אינה יודעת להבחין בין אמת ופנטזיה? מייד שלפה את הטלפון הסלולרי וטילפנה לבתם הצעירה, רקפת, אף-על-פי שערן ועמו זוג הידידים הציעו לשכוח מכל העניין וחסל. לאחר שהבת צידדה ללא היסוס באמה, ואישרה שסיפור התוכי אינו אגדה אלא אמת לאמיתה, ומאחר שעל-פי שניים יקום דבר - השתנה הלוך רוחו של ערן. הוא נטש את סברת התיאטרון הביתי, ומדוכדך משהו ניסה להבין כיצד ייתכן שאירוע כה מרשים וצבעוני, שגיבורו הוא תוכי שנמלט משביו, יישמט כולו, על כל פרטיו ודקדוקיו, מזכרונו. למראה מצוקתו התעוררו רחמיה של אשתו, ויחד עם זוג החברים היא ניסתה למצוא סיבה מקלה לשיכחה התמוהה: באותה תקופה שבר שותפו יד ורגל בחופשת סקי בשווייץ, והותיר את עולו של העסק כולו על כתפיו של ערן.

ערן סירב לאמץ את ההסבר. למיטב זכרונו, שותפו נעדר אז מהעבודה לכמה ימים לכל היותר, ובכל מקרה, על-פי חישוביו, שאותם ביסס על פרטים שונים בסיפורה של אשתו, תאונת הסקי התרחשה כמה חודשים לפני שהתוכי הופיע בביתם ונעלם. ואולם בעניין זה ערן לא היה מוכן להישבע: אחרי הכל, לך תציב זה מול זה בחללו העצום של הזמן שני אירועים שאחד מהם אינך זוכר כלל.

באותו לילה, בטרם יירדם, שמע ערן את אשתו מגוללת באריכות את פרשת התוכי הנשכח לבתם הבכורה במהלך שיחת טלפון טרנס-אטלנטית לקליפורניה. בבוקר העדיף לא להתייחס לכך, אך בינו לבין עצמו מיאן להירגע. בדרך-כלל נחשב זכרונו של ערן לזיכרון איתן. המזכירה שלו לא הסתירה את התפעלותה משליטתו המלאה בכל פרטי העסק, קטנים כגדולים. אמנם במרוצת השנים האחרונות גילה ערן שמדי פעם הוא מתקשה להתאים פנים של אדם מוכר לשמו - אך מדובר ככלות הכל בשיכחות קטנות, נפוצות וטבעיות. ועכשיו, עניין מוזר שכזה... ככל שאימץ את מוחו לא הצליח להעלות ברשת הזיכרון שום פרט הקשור לאותו תוכי ארור, אף לא בדל נוצה.

שממה. כתם לבן. אלה היו התמונות שעלו במוחו במקום שבו אמור היה התוכי להימצא. לאחר מכן, כיוון שהריק אינו נותר בריקותו זמן רב, פלשו ומילאו אותו הכלוב שעליו דובר, דלתו הפתוחה, התרנגולות שגודלו בלול סמוך לבית ילדותו, הכלבה ששמרה עליהן שנים רבות עד שיום אחד נמצאה ופצע גדול שותת דם בבטנה, וכמובן, דהרתו האיטית, המהפנטת, של הצבי שהתגלה לו ולחברו דורי כעבור שנים. ואילו התוכי היה כלא היה. האם לא ניתן למצוא מומחה לשיקום קובצי זיכרון אנושיים כשם שאפשר לשחזר קובצי מחשב? מייד לאחר שהתנסחה השאלה במוחו עמד ערן על האבסורד שבמצבו - הרי שום רופא רציני לא יתייחס בכובד ראש לתלונה על אובדן זכרו של תוכי. מוזר ככל שיהיה, אירוע חד-פעמי כזה אינו מצדיק יותר ממשיכת כתף סקרנית. אבל האם היה זה באמת אירוע חד-פעמי?

4.
ערן לא חדל מלהפוך בדבר. הרי אין לו שום יחס מיוחד, לטוב או לרע, לתוכים, ואם בכל זאת חמק איזה תוכי מזכרונו, סביר להניח שהיו דברים נוספים שניצלו פירצה דומה וחמקו משם גם הם. ייתכן איפוא שאין זו ההתרחשות היחידה שאבדה לו. לפיכך החל לעדן ולחדד את תשומת ליבו לפרטים, תר ללא הרף אחר אירוע, חפץ או איש - כל דבר בעצם - שעל-פי הנימה שבה הוא מוזכר אמור להיות מוכר וידוע גם לו, ובכל זאת הוא אינו מצוי בזכרונו. ברור שהאזנה דרוכה שכזאת, לכל מילה שנאמרת או נימה שמתנגנת, חוללה כשלעצמה, וללא שום תלות בתכליותיה, שינויים ותמורות ביחסי האנוש של ערן, שמעולם לא האזין בקשב כה דק לזולתו. לראשונה בימי שותפותו ארוכת השנים הוא קלט ששותפו פוחד ממנו, ועושה לא מעט דברים רק כדי לרצותו, כמו למשל להתמהמה בסופו של יום העבודה במשרד, גם אם לא נותר לו שום דבר ממשי לעשות שם. וכאשר אחת הפקידות במשרד, עולה חדשה לא יהודייה, סיפרה לו כמו לפי תומה על "חג פולני גדול" החל למחרת היום - הוא תפס לפתע שהיא בעצם מבקשת ממנו יום חופשה, אך מעדיפה שההצעה תבוא ממנו.

ואז הגיע תורו של תנור הגז. כמה שבועות לפני כן התלונן באוזניו שותפו על לקוח בעייתי שאי אפשר להיפטר ממנו, וערך בהקשר זה הקבלה בין הלקוח לבין "תנור הגז שלכם". ערן לא הבין במה מדובר, אך כיוון שלהערה היה אופי של בדיחת זוועה לא סימפטית, מן הסוג ששותפו היה מומחה לו, העדיף להתעלם ממנה. אבל משהו, כך מתברר, המשיך וריצד בתודעתו, וכאשר כמה ימים לאחר מכן צדה אוזנו את אשתו משתמשת בצמד המילים "תנור גז" בשיחה טלפונית עם אחת מחברותיה, נזכר מייד בהערה של שותפו. "חני מחפשת תנור גז?" הוא התעניין כשהשיחה הסתיימה. אשתו נעצה בו מבט חריף. "אותי זה כבר לא מצחיק," חתכה קצרות ופנתה לענייניה.

אין טעם להיכנס לתיאור מפורט של התמרונים הזהירים והמייגעים שערן נקט כדי לברר את העניין. די אם נאמר שבמסווה של בירור ציפיותיו של בן זקוניו למתנת בר-המצווה הקרב שלו, הוא הצליח באופן גמלוני למדי לאסוף כמה פרטים, שאמנם התמונה בשלמותה עדיין לא הצטיירה מתוכם, ובכל זאת העניקו לערן דבר-מה להיאחז בו כדי שיוכל להמשיך בחקירותיו. אם לא עורר אגב כך את חשדו של בן הזקונים, הרי זה רק משום שכמו בכל בית נורמלי ראה הילד בהוריו תמהונים גמורים, שיש להתייחס למשוגותיהם בשוויון נפש. מן השיחה עם שי, בנו הקטן, קיבל ערן אישור לכך שזה שלוש או ארבע שנים מהווים תנור הגז, וסיפור ההסתבכות הכרוכה בו, חלק מן ההיסטוריה הידועה של הבית. מצויד במידע בסיסי זה גישש ערן בהזדמנות הראשונה אצל רקפת בתו. עם אשתו לא העז לנסות. אגלי זיעה נקוו על מצחו מן המאמץ, שהיה כה זר לו ולאופיו, לדבר סחור-סחור ולעורר אותה לספר לו על מה שמבחינתה הוא אמור לדעת בדיוק כמוה. לחקר העניין כולו לא ירד, אבל הצליח לצוד כמה פרטים חדשים: ניתן היה להבין שהתנור קשור איכשהו לעניין גירושיו של גלעד.

גלעד, גבר גבה קומה ושרמנטי ואחד מידידיה הוותיקים ביותר של אשת ערן, הפך בתקופה מסוימת לבן בית אצלם, כאשר שתי מהלומות נחתו על ראשו כמעט בבת-אחת: אשתו התגרשה ממנו, והחברה ליבוא מוצרי חשמל שבה שימש כמנהל פשטה את הרגל, לאחר שכל מחסניה עמוסי הסחורה עלו באש מבלי שתהיה מכוסה בחוזה ביטוח בר תוקף למקרה כזה. גלעד היגר בינתיים לארצות-הברית, שם הוא מתפרנס בימים אלה, למרבה האירוניה, מעסקי ביטוח דווקא: לפני כמה שבועות הוא התקשר למשרדו של ערן, וניסה לעניין אותו ברכישת תוכנת ביטוח מהפכנית כלשהי עבור עובדיו.

הקישור הזה, חלקי ככל שיהיה, בין תנור הגז לפורענויות שנחתו על גלעד, איפשר לערן למקם את האירוע על ציר הזמן: הדבר אירע, כך הסיק, לפני כארבע שנים וחצי. סימוכין נוספים לציון הזמן הזה סיפק הגילוי שלפחות חלק מאותה התרחשות עלומה הצטלב עם חופשת סוף הטירונות של רקפת. באותה חופשה, בנואיבה, הכירה רקפת את קרני, היחיד בין חבריה שעורר בערן מספיק אמון כדי שיחשוב עליו כבן-זוג ראוי לבתו, עד שהתברר שהוא לא כלול בשום פנים ואופן בתוכניותיה שלה.

תנור הגז הזה, כך התברר לערן, נכנס לביתם ויצא ממנו יותר מפעם אחת, ופקחי העירייה היו אף הם מעורבים בעניין. יותר מכך לא הצליח לברר מבלי לעורר חשד, אבל מבחינתו היה בכך די. ככלות הכל לא פרטי האירוע עניינו אותו, אלא עצם העובדה שהיה ואף תפס מקום ניכר בחיי הבית, ובכל זאת אין לו שום קיום בזכרונו. מן הרגע ששתי עובדות נחרצות אלו התאמתו מעבר לכל ספק סביר, החשד שלו בעצמו התאמת. בחיים, אמר ערן לעצמו, מתרחשים דברים שונים ומשונים, כפי שיודע כל קורא עיתונים. ולכן מקרה אחד, תמוה או חריג ככל שיהיה - פרט אולי לרצח, או משהו קיצוני בדומה לזה - עלול אמנם לעורר חשד, אבל לא ניתן ללמוד ממנו כלום. כל דבר שאדם עושה פעם אחת בלבד אין לו משמעות. רק החזרה היא משמעותית. מרגע שקפצת מאחד לשניים, פרצת את גבול האירוע היחיד, הבדיד, הסגור בתוך עצמו, והדרך פתוחה כעת לכל מספר - תריסר, מאה, אלפיים.

אבל כיצד מונים וממיינים את השיכחות? האם התוכי ותנור הגז שייכים לאותה מחלקה של אירועים, המעוררים את השיכחה שוב ושוב על-פי חוקיות כלשהי, או שמדובר בשני אירועים שאין ביניהם שום קשר, ורק השיכחה מצרפת אותם יחד? ערן ידע שהתשובה לשאלות הללו, שנגעו בעצם בהיקפה ובחומרתה של התופעה התמוהה שגילה, היא למצוא עוד מאותם "חורים שחורים", כפי שהחל לכנות זאת עכשיו, מנסה לכבוש את החרדה שהדבר מעורר בו.

 

שם הספר: הצבי הבוער
שם המחבר: חיים לפיד

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, מארס 2007
מספר עמודים: 266
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
עיצוב עטיפה:
תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 84 ₪
מסת"ב 978-965-7120-94-1
דאנאקוד: 497-1102


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.