חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורף הפרק השני

פרק שני: דת או פילוסופיה?

ז'אן פראנסוא - שאלתי אותך קודם על המסלול שלך ביחס למקצוע שהתחלת בו, זה של איש מדע מערבי. הייתי רוצה עכשיו לדעת מה מקומה של הבחירה ביחס לדתות והתורות הרוחניות האחרות, שכן פנית לבודהיזם לא משום שהתאכזבת מאיזו דת מערבית, שהרי באת מתרבות שהיא במהותה לא-דתית. אף-על-פי שגם אביך וגם אמך נולדו שניהם למשפחות קתוליות, הם לא היו מאמינים, ואתה קיבלת חינוך חילוני, רציונליסטי, בסביבה מדעית, שבדרך כלל לא גילתה ענין רב באמונות דתיות. אנשים לא מעטים במערב פונים לדתות שונות משלהם, האיסלם או הבודהיזם למשל, משום שהתאכזבו מהדת של מסורתם. ואילו אתה הגעת לבודהיזם ממצב שבו לדת לא היה משקל בחייך, של מין אדישות לדת. אבל זהירות... אמרתי זה עתה 'דת'... והרי זו בדיוק אחת הבעיות הפרשניות הגדולות ביחס שלנו לבודהיזם. האם הבודהיזם הוא דת או פילוסופיה? עד היום מתווכחים על זה. מה שסיפרת על המגע הראשון שלך עם חכם שעשה עליך רושם כה גדול בלי שדיבר איתך כלל , שכן לא יכולת לתקשר איתו בשום שפה, החוויה הראשונה הזאת מזכירה לי צעיר שבא ללמוד אצל חכם ביוון העתיקה, והתרשם קודם כל - עוד לפני שהובא בסוד המושגים - מאישיותו של החכם בתור מופת. אם מביאים בחשבון חוויה ראשונה זו, האם מדובר כאן בתמורה במובן הדתי או במין הארה פילוסופית טהורה?

מאתייה - ראשית כל, לפן הראשון של שאלתך. היה לי מזל גדול, לדעתי, שבאתי אל הבודהיזם ברוח בתולית; כך שהעניין שלי בבודהיזם לא היה כרוך בשום מאבק פנימי, שום רגש של 'דחייה' של דת או אמונה אחרת. אף-על-פי שגדלתי בסביבה של מחשבה חופשית, לא היתה לי אף פעם גישה שלילית לדתות, ותוך כדי קריאה בספרים פיתחתי גם עניין עמוק במסורות הרוחניות הגדולות - ההינדואיזם, האיסלם, הנצרות - מבלי להיות מעורב אישית, כמאמין. המפגש עם מורה רוחני גדול, קאנְגְיוּר רינפּוצֶ'ה, חכם, מופת של שלמוּת, שאת כל צדדיה לא תפסתי עוד, אם כי היא נראתה לי ברורה מאליה, המפגש הזה הוא שהביא אותי לעיסוק הממשי בדרך הרוחנית. קשה ביותר לתאר מפגש כזה - טיבטי היה אומר 'כמו לאילם לתאר את טעם הדבש'. מה שנותן למפגש זה את ערכו היא העובדה שלא מדובר כאן בדיון מופשט, אלא בחוויה ישירה, משהו שראיתי בעינים שלי, משהו ששווה יותר מאלפי מילים.

אחר-כך, איך גיליתי בהדרגה את הבודהיזם? האם זאת דת? האם זאת חוכמה, מטאפיסיקה? לעיתים קרובות מציגים לדאלאי-לאמה את השאלה הזאת, והוא משיב עליה בהומור: "הבודהיזם המסכן! הדתיים דוחים אותו בטענה שזוהי פילוסופיה אתיאיסטית, מדע של הרוח, ואילו הפילוסופים דוחים אותו ולא חושבים אותו לפילוסופיה אלא למין דת. אין לבודהיזם אזרחות בשום מקום. אבל," מוסיף הדאלאי- לאמה, "אולי יש בכך יתרון, כי זה מאפשר לבודהיזם לשמש גשר בין דתות ופילוסופיות." במהותו, הייתי אומר, הבודהיזם הוא מסורת מטאפיסית שעולה ממנה חוכמה שאפשר ליישמה בכל רגע ובכל מצב בחיינו. הבודהיזם אינו דת, אם בדת מבינים דוֹגמה שאדם חייב לקבל כמעשה של אמונה עיוורת, בלי שיהיה עליו לגלות בעצמו את אמיתותה. אבל אם חושבים על המקור הלטיני של המלה 'רֶליגיה', שמשמעותו 'מה שקושר', הבודהיזם 'קשור' ללא ספק לאמיתות המטאפיסיות הגבוהות ביותר. הבודהיזם גם אינו דוחה את האמונה, אם במלה 'אמונה' מבינים שיכנוע עמוק ובלתי ניתן לערעור, הנולד מגילוי של אמת פנימית. האמונה היא גם השתאות אל נוכח אותה תמורה פנימית. עם זאת, העובדה שהבודהיזם איננו מסורת תיאיסטית גורמת להרבה נוצרים, למשל, שלא לחשוב עליו כעל 'דת' במשמעות המקובלת של המילה. ולבסוף, הבודהיזם איננו 'דוֹגמה', שכן הבודהא חזר ואמר שצריך לבחון את תורתו, לעשותה מושא למדיטציה, אבל לא לקבל אותה סתם מתוך כבוד אליו. צריך לגלות את האמת של תורתו על-ידי הליכה צעד אחר צעד לקראת המימוש הרוחני. צריך לבחון אותה, אמר הבודהא, כפי שבוחנים חתיכת זהב. כדי לדעת אם הזהב טהור צריך לשפשף אותה על אבן שטוחה, להכות בה בפטיש, לזרוק אותה לאש. תורתו של הבודהא היא כמו יומן מסע בדרך ל"עֵרות", להכרה העליונה של טבע הרוח ושל עולם התופעות. מדוע מעריצים את הבודהא? לא מעריצים אותו בתור אל, או קדוש, אלא בתור החכם העליון, בתור ההתגלמות של העירות. המלה 'בודהא' בסנסקריט משמעותה 'זה שמימש', זה שהטמיע את החוכמה, והמלה הטיבטית שבה משתמשים לבודהא, 'סאנגיה', מורכבת משתי ההברות: 'סאנג', שפירושה שהוא 'פוגג' את כל מה שמסתיר את ההכרה, ו'התעורר' מחשכת הבערות; ו'גיה' שפירושה שהוא 'פיתח' את כל מה שיש לפתח, כלומר את כל התכונות הרוחניות והאנושיות.

ז'.פ. - אתה מדבר על תורתו של הבודהא, אבל על איזה תורה בעצם? הרי לא נשאר מהטקסטים המקוריים של הבודהא ...

מ. - למען האמת נשאר מהתורה הקאנונית של הבודהיזם יותר אשר בכל מסורת אחרת. הבודהא עצמו לא כתב, אבל אוסף הדרשות שלו, 'דבריו' של הבודהא, ממלאים מאה ושלושה כרכים בקנון הטיבטי.

ז'.פ. - אבל האם זה באמת שלו?

מ. - במועצה שהתקיימה זמן קצר לאחר מותו, נאספו יחד חמש מאות מתלמידיו הקרובים ביותר - בעיקר אלה שהעבירו את מרבית חייהם במחיצתו - על-מנת לקבץ את מכלול תורתו של הבודהא. התלמידים המצטיינים האלה דיקלמו בקול את הדרשות של הבודהא, הסוטרות, והמאזינים תיקנו אותם בעת הצורך. צריך לזכור שהמסורת בעל פה מילאה תמיד, עד היום, תפקיד מרכזי בהעברת הידע במזרח, ושאנשי המזרח ניחנו לעיתים קרובות בזיכרון מדהים. אלה אינם סיפורי בדים. אני עצמי שמעתי פעמים רבות כמה מורים ותלמידים טיבטים קוראים מן הזיכרון טקסטים בני מאות עמודים, ועוד עוצרים מדי פעם כדי להעיר על משמעות הדברים, ובנאמנות שהפתיעה אותי, שישבתי ועקבתי אחרי הטקסט המודפס! הסוּטרוֹת פותחות איפוא בנוסחה: "במקום זה וזה ובתנאים אלה ואלה שמעתי את הבודהא אומר כך..." אם מביאים בחשבון שהבודהא לימד ללא הרף מגיל שלושים ועד למותו בגיל שמונים, ושהוא חזר שוב ושוב על אותם נושאים, מתקבל על הדעת שתלמידיו הקרובים, שחיו במחיצתו שלושים וארבעים שנה, שימרו גירסה נאמנה של תורת הבודהא, גם אם לא היתה זו גירסה מדויקת מלה במלה. אלה מבינינו ששהו עשרים שנה במחיצת מורים טיבטים מסוגלים, גם בלי להיות מחוננים ביכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן, לבטא את עיקר תלמודם זה באורח נאמן למדי. ל'דברים' של הבודהא נוספו מאתיים ושלושה-עשר כרכים של הערות, פרשנויות, שנכתבו על-ידי חכמים ומלומדים הודיים בולטים במאות השנים אחרי מותו של הבודהא, ואלפי כרכים שנכתבו אחר-כך בטיבט, מה שעושה את הספרות הטיבטית הקלאסית לספרות העשירה ביותר במזרח, אחרי הספרות בסנסקריט ובסינית.

ז'.פ. - אתה רוצה לומר העשירה ביותר בנושא הבודהיזם?

מ. - לא רק. הספרות הטיבטית מוקדשת כמובן לתורה הבודהיסטית ולמדעים המסורתיים שנקשרו בה - הרפואה, הדקדוק, השפות, האסטרונומיה ... אבל זה לא מונע ממנה להיות הספרות השלישית בעושרה ובנפחה במזרח. עד לשנים האחרונות לא היו קיימים כלל 'רומנים' טיבטיים ... יש די מה לעשות בקשר לממשות!

ז'.פ. - כן ... אבל כשמיישמים בלימוד הבודהיזם את הקריטריונים של המתודה ההיסטורית, כפי שעשה זאת בצרפת אלפרד פוּשֶה, למשל, בספרו 'חיי הבודהא לפי הטקסטים והמונומנטים ההודיים' - אז נראה שממשיכיו של הבודהא הוכיחו שיש להם דימיון פורה. הם חיברו לו ביוגראפיה נוסח 'חיי הקדושים', שם לידתו היא מעשה ניסים, שכן הוא יוצא מהמותן הימנית של אמו, והוא נמצא מוגמר ברחם עשרה חודשים לפני הלידה וכיוצא באלה. דומה שהדמיון המזרחי, כמו בכל מקום כשכותבים 'חיי קדושים וצדיקים', הוסיף שפע של עיטורים וקישוטים לדברים עד שקשה לגלות את המצע ההיסטורי האותנטי של תורת הבודהא. אתה תשיב לי שכך גם לגבי סוקרטס, שאת רעיונותיו איננו מכירים אלא באורח עקיף. ואומנם, בספרים שכתבו תלמידיו אנחנו מתקשים לדעת מה בא מסוקרטס ומה הוסיפו אפלטון או קסנופון. אבל אלה הם בני זמנו של סוקרטס, וחוץ מזה נמצאת בידינו גם עדותו של אריסטופנס, חומר מעניין להשוואה, שכן הוא תיעב את סוקרטס. במקרה של הבודהא דומה כי התחושה של המופלא האופיינית לדמיון ההודי מקשה מאוד על הגדרה חמורה של תורתו האמיתית של הבודהא.

מ. - ראשית כל, התוכן של תורת הבודהא נקבע יפה על-ידי בני זמנו, כפי שאמרתי לפני דקות אחדות. יתר על כן, המופלא שעליו אתה מדבר אין לו קשר לקורפוס של תורת הבודהא; הוא שייך כולו לספרות מאוחרת בסגנון 'חיי הקדושים'. התורה, לאמיתו של דבר, עוסקת בנושאים פילוסופיים או מטאפיסיים - על טבע ההוויה, על הבערות, על הסיבה לסבל, על אי-הקיום של האני ושל התופעות בתור יֵשים עצמאיים, על חוק הסיבתיות, וכיוצא באלה. לא בדיוק נושאים שנוח לקשט אותם בניסים ונפלאות!

ז'.פ. - אם כך הבה נשוב לשאלה: פילוסופיה או דת? מפתיע אותי שלבודהיזם, בדרך כלל, יש תדמית חיובית מאוד במערב. לא רק עכשיו, כשהאהדה הזאת מתעוררת על-ידי החמלה שאנחנו חשים לסבל של העם הטיבטי, ומחוזקת על ידי הזוהר שהדאלאי-לאמה קנה לו במישור הבינלאומי, על-ידי החיבה ואפילו ההערצה שהוא מעורר בכל מקום, וגם ביבשות זרות לבודהיזם. גם מעבר לעניין הפוליטי של הזמן האחרון, הבודהיזם זוכה במערב לכבוד, ולא מאתמול. תמיד ראו בו דוקטרינה מזוקקת - שיכולה להתקבל לפיכך גם על הרוח הביקורתית, הרציונאליזם המערבי - שנוסף לה מימד מוסרי ורוחני. מימד של חוכמה, איזשהו דבר נוסף, שאינו עומד בניגוד לאמות-המידה שפותחו במערב, מאז התקופה הנקראת 'עידן המאורות', הרציונאליזם של המאה השמונה-עשרה, והרוח המדעית המודרנית. אלא שכאשר באים לאסיה, התדמית המופשטת הזאת עומדת בניסיון לא קל. איש כמוני מתחלחל, ואפילו מזדעזע, מריבוי הפנים של המעשה הבודהיסטי שאיני יכול אלא לכנותם אמונות הבל. דגלי התפילה, גלגלי התפילה, האמונה ב'גילגול נשמות', בלידה מחדש.

מ.- לפני שאנחנו מבהירים את המושג הבודהיסטי של 'גילגול נשמות' - בהיעדר 'נשמה' או 'נפש' שתהיה מצע לגילגול - אנסה להשיב על שאלותיך לפי הסדר. אתה טענת, ראשית כל, שהבודהיזם נתפס במערב כמטאפיסיקה מתקבלת על הדעת. הסיבה העיקרית לכך, לדעתי, היא שהבודהיזם נדרש לשאלות יסוד הנוגעות לכל יצור חי, ושלעיקרי הבודהיזם אין גוון אקזוטי, והם אינם תלויים בסממנים תרבותיים כמו אלו שהפתיעו אותך. הבודהיזם מנתח ומראה את מנגנוני האושר והסבל. מה מקור הסבל? מהן סיבותיו? איך לפטור אותנו ממנו? לאט לאט, באמצעות ניתוח מושגי משולב בהתבוננות פנימית, הבודהיזם מגיע עד לסיבות העמוקות של הסבל. זהו מחקר שיש בו עניין לכל יצור אנושי, גם אם הוא עצמו אינו בודהיסט.

ז'.פ. - תגדיר את מה שאתה קורא סבל.

מ.- הסבל הוא מצב של חוסר-סיפוק עמוק, הקשור לעיתים בכאב פיזי, אבל הוא בראש ובראשונה חוויה של הרוח. ברור לגמרי שאנשים שונים תופסים אותם דברים בדרכים מנוגדות, נעימות או לא נעימות. הסבל צץ כאשר אורבת סכנה ל'אני' שאנחנו מטפחים ונוצרים, או כאשר הוא לא משיג את מה שהוא רוצה. את הסבל הגופני הגדול ביותר אנחנו חוֹוים בדרכים רבות ושונות בהתאם לנטיית רוחנו. יתר על כן, המטרות המקובלות בחיים - כוח, נכסים, הנאות חושים, מוניטין - עשויות לגרום לסיפוק רגעי, אבל אין בהן אף פעם כדי להביא לסיפוק מתמיד, והן מתחלפות בן יום לאי-שביעות-רצון. לעולם אין הן נושאות איתן שיפעה בת-קיימא, שלווה פנימית עמידה בתמורות הנסיבות החיצוניות. אם נרדוף כל חיינו אחר מטרות ארציות, הסיכוי שלנו להשיג אושר ממשי אינו גדול משל דייג המשליך את רשתו לנהר חרב. ז'.פ. - את זה כבר יש לנו, ובאותם מונחים עצמם, גם אצל האֶפּיקוּראים וגם אצל הסטוֹאיקוֹנים. מ. - מצב זה של חוסר-סיפוק אופייני לעולם המוּתנה, שמעצם טבעו אינו יכול להביא אלא סיפוקים בני- חלוף. במונחים בודהיסטיים נאמר שהעולם או ה'מעגל' של לידות מחדש, ה'סאמסארא', חדור סבל. אבל אין זו כלל ראייה פסימית של העולם אלא פשוט קביעת עובדה. השלב הבא הוא איפוא חיפוש אחרי מה שיפטור אותנו מהסבל. לשם כך צריך לדעת את סיבותיו. בניתוח ראשון הבודהיזם מגיע למסקנה שהסבל נולד מתשוקה, מדבקוּת, משנאה, מגאווה, מקינאה, מחוסר-הבחנה ומכל הגורמים המנטאליים המכונים 'שליליים' או 'מאפילים', משום שהם טורדים את הרוח ומכבירים עליה בילבול ואי-ביטחון. רגשות שליליים אלה נולדים ממושג של 'אני' שאנחנו מטפחים ורוצים להגן עליו בכל מחיר. הדבקות הזאת ב'אני' היא עובדה, אבל מושאה של דבקות זו, ה'אני', אין לו שום קיום ממשי - הוא לא קיים בשום מקום ובשום אופן כישות אוטונומית ומתמידה. הוא לא קיים לא בחלקים שמרכיבים את הפרט - הגוף והרוח - ולא מחוץ לחלקים אלה, ולא בהם יחד. מי שטוען שה'אני' הוא האיחוד של החלקים האלה, פשוט מודה שאין הוא אלא תווית פשוטה שהשכל מצמיד על האיחוד הזמני של המרכיבים השונים התלויים זה בזה. ה'אני' אינו קיים באף אחד מהמרכיבים 'שלו', ואפילו המושג 'אני' נעלם ברגע שהם נפרדים. לא לחשוף את המסכה של ה'אני', זו הבערות: אי היכולת הזמנית להכיר את טבעם האמיתי של הדברים. בערוּת זו היא איפוא הסיבה הראשונית לסבל. אם נצליח לפוגג את התפיסה המוטעית שלנו בדבר ה'אני', ואת האמונה במוצקות של התופעות, אם נכיר בכך שאין ל'אני' הזה קיום משלו, מה יש לנו לחשוש שלא נשיג את מה שאנחנו רוצים או שנקבל את מה שאנחנו לא רוצים?

ז'.פ. - חלק זה של הניתוח משותף לבודהיזם ולפילוסופיות מערביות רבות. לחוכמת הקדמונים, למשל. הוא מופיע שוב בפיתוח חדש אצל מונטֶן בצרפת, ואחר-כך אצל פּסקאל, שם הוא מכוון לאפולוגטיקה נוצרית.

מ. - ייתכן שהפשטות הראשונית של הבודהיזם הגלוי היא הסיבה לכך שהעולם המערבי חש אליו זיקה מיידית.

ז'.פ. - לדעתי מה שמשך פילוסופים מערביים אחדים אל הבודהיזם זה הרעיון של מציאת שלווה מסוימת. לא הייתי משתמש במלה 'אפאתיה' במובנה השלילי. מדובר יותר במה שאסכולות פסיכולוגיות אחדות נהגו לכנות 'אטאראקסיה'. האטאראקסיה היא מצב של היעדר הפרעה שאליו - לפי הסטואיקונים - שואף להגיע החכם, כלומר לא להיות נתון עוד להשפעת הטוב והרע הבלתי צפויים שקורים לנו בחיי היומיום.

מ. - חשוב ביותר לא לבלבל בין שלווה ואפאתיה. אחד מהמאפייינים של המעשה הרוחני היציב הוא אי- הפגיעות לתנאים חיצוניים, רצויים או בלתי-רצויים. משווים את רוחו של הבודהיסט להר שהרוחות אינן יכולות לזעזע: הקשיים אינם מייסרים אותה, וההצלחה לא מרוממת אותה. אבל שוויון-נפש פנימי זה אינו לא אפאתיה ולא אדישות. הוא מלווה בחדווה פנימית אמיתית ובפתיחות שמיתרגמת לאלטרואיזם בכל שעת מבחן. ז'.פ. - זהו המרכיב המצוי בכל חוכמה. אפשר היה לחשוב שאתה מתאר כאן סטואיקון. זה לא מפתיע שדווקא בעידן מדעי שבו הפילוסופים נטשו את אידיאל החוכמה - להביא את המרשמים של אותה חוכמה בפני קוראיו או שומעיו של הפילוסוף - דווקא עכשיו זכה הבודהיזם לתוקף מסוים במערב. אבל מעבר לאותו אוצר משותף לכל חוכמה, נדמה לי שבבודהיזם יש איזה פיתוי נוסף ... מין היתוך של ה'אני' באיזה משהו לא מוגדר.

מ. - לא מדובר כלל על היעלמות בתוך אי-מוגדרוּת חסרת-צורה, אלא בהכרה מפוקחת בעובדה שה'אני' אין לו קיום משלו, ושהוא המקור לכל הרעות שפוקדות אותנו. הבודהיזם מציע כאן מניפה מגוונת מאוד של אמצעים להגיע אל השלווה הפנימית הנובעת מהפסקת הדבקות הזו ב'אני'. לא מסתפקים בתיאור מה שמתרחש בתודעה, אלא מחוללים בה שינוי, 'משחררים' אותה. לפני שאדבר על האמצעים האלה, הייתי רוצה לומר משהו על ה'אגו', על הדבקות ב'אני' בתור הביטוי הראשון לבערות, והסיבה לרגשות הטורדים את מנוחתנו. הבודהיזם מציע לאמיתו של דבר ניתוח מפורט מאוד של מושג האגו, של האופן שבו אדם תופס את עצמו כ'אישיות' ואת התופעות החיצוניות כ'ישויות' מוצקות. השורש של כל הרגשות המטרידים האלה, היא התפיסה שאנחנו תופסים את 'אישיותנו', את ה'אני' שלנו כישות שקיימת לעצמה, באורח אוטונומי, אם בזרם המחשבה שלנו, ואם בגופנו. אבל אם ה'אני' הזה קיים אז איפה הוא? בגוף? בלב? במוח? האם הוא מפוזר במכלול של הגוף? קל לראות שה'אני' אינו קיים בשום מקום בגוף.

ז'.פ. - יש לי הרגשה שאני חוזר לתקופה שבה הפילוסופים המערביים שאלו את עצמם באיזה מקום בגוף נמצאת הנפש. דקארט מיקם אותה בבלוטת האיצטרובל, ההיפופיזה. האם אין משהו לא-בוגר בשאלה הזאת? תודעת האני קיימת, מבלי שיהיה לה צורך לשכון בחלק זה או אחר של הגוף!

מ. - ואכן השלב הבא הוא לשאול אם ה'אני' נמצא ברוחנו, בזרם התודעה שלנו. את זרם התודעה אפשר לחלק למחשבות עבר, מחשבות הווה, ומחשבות עתיד. ה'אני' אינו יכול להיות סך-הכל של רגעים אלה, משום שסך-הכל הזה אינו קיים בשום רגע מסוים. מחשבת העבר מתה, אינה קיימת עוד. איך יכול האני להשתייך למה שאינו אלא זיכרון? העתיד עדיין לא נולד, והאני אינו יכול לפיכך להימצא בעתיד לא קיים. לא נשאר אלא ההווה. כדי להתקיים, ישות זו הקרויה 'אני', צריך שיהיו לה מאפיינים מדוייקים. אבל אין לה לא צבע, ולא צורה, ולא מקום. ככל שנתאמץ למצוא אותה - לא נצליח. ה'אני', איפוא, אינו אלא תווית שמצמידים למראית-עין של רציפות.

מהלך מחשבה כזה מאפשר לנו להחליש את הדבקות במושג של 'אני' בתור ישות כל-יכולה שגוררת אותנו לרצות את הרצוי ולדחות את הבלתי-רצוי. תחושה זו של ה'אני' האוטונומי גורמת בדרך כלל לשבר בין 'אני' לבין 'זולתי'. מחילופי משיכה ודחייה אלה נולדים אלפי רגשות ומחשבות מטרידים, המיתרגמים לדיבורים ולפעולות ומכוננים את הסבל שלנו. לגלות - בהתנסות ישירה, בדרך הניתוח המושגי, ומעל לכל, באמצעות התבוננות פנימית - שאין ל'אני' זה קיום של ממש, זהו תהליך משחרר מאין כמוהו. אני חושב שאנשים רבים במערב מצאו תועלת בניתוח מסוג זה, מה גם שהוא מלווה בגיוון בל ייאמן של טכניקות המאפשרות לנו לעבוד על מחשבותינו כך שלא נהיה משועבדים להן. אבל לזה עוד נשוב.

ז'.פ. - אוף! הייתי שמח לקבל כמה פרטים טכניים.

מ. - מדברים, תיאורטית, על שמונים וארבעה אלף גישות, או דלתות כניסה אל הבודהיזם! המספר רומז שלמעשה כל אחד יכול לצאת מהמקום שבו הוא נמצא. כדי לטפס על האוורסט אפשר לצאת מפקקי התנועה שבעיבורי פריז או מכרי הדשא המוריקים של נפאל: אותה מטרה אבל המסלולים שונים. באותו אופן, בדרך הרוחנית, כל אחד יוצא מהנקודה שבה הוא או היא נמצאים, כולל הטבע, הנטיות הפנימיות, המבנה השכלי, האמונה וכיוצא באלה המיוחדים לו או לה... וכל אחד יכול למצוא אמצעי 'תפור לפי מידה' שיאפשר לו לעבוד על המחשבה ולהשתחרר אט-אט מעול הרגשות הטורדים אותו, עד שיגיע לבסוף לתפיסה של טבעה העליון של הרוח.

ז'.פ.- למרות שהשיטות אינן זהות בכל מקום, גם עניין זה הוא אחד מההיבטים של מסורת מסוימת בפילוסופיה המערבית. איך יכול אדם לכפות משמעת על מחשבותיו הוא, זה מהנושאים הגדולים של הפילוסופיה העתיקה. הפילוסופיה המודרנית שואפת הרבה יותר להכיר את האופן שבו פועלת הרוח מאשר לנסות לשנות אותה.

מ.- הבודהיזם מצרף להכרת אופן הפעולה של הרוח - והוא מקדיש לכך חיבורים שלמים - גם את הכרת טבעה העליון. להכרה זו יש השפעה משחררת על הדבקות ב'אני'. הטכניקות שמשמשות למטרה זו יעילות ומגוונות. גישה ראשונה היא השימוש בנוגדנים לרגשות המטרידים: אל מול הזעם מפתחים את הסבלנות, אל מול התשוקה את אי-הדבקות, ואת ניתוח המנגנונים של סיבה ותוצאה אל מול היעדר ההבחנה. אם נותנים דרור לרגשות, אז השינאה, למשל, אינה מולידה אלא שינאה. תולדותיהם של אנשים ושל לאומים מראות יפה שהשינאה לא פתרה מעולם דבר.

ז'.פ. - תלוי בשביל מי ... במישחק העתיק של אלימות ופשע, יש למרבה הצער גם זוכים. ובאשר לכיבוש השינאה, את זה אפשר למצוא בברית החדשה.

מ. - כמובן! מנקודת-מבט רוחנית זה מעניין וטבעי לגלות מקבילות כאלה למסורות מערביות. אבל הבה נחזור לעניין השנאה. ניקח למשל מישהו שבהתקפת זעם מכה אותנו במקל. איש לא יעלה על דעתו לכעוס על המקל - זה ברור. האם נתקיף בחמת זעם את האיש שהכה אותנו? אם חושבים היטב הרי שאת האיש הזה אוכלת שלהבת של זעם שמקורה הוא הבערות. הוא איבד כל שליטה על עצמו. לאמיתו של דבר האיש הוא מושא לרחמים, כמו חולה, כמו עבד. אי-אפשר לכעוס עליו באמת. בסופו של הניתוח המושגי, האויב האמיתי, שעליו אסור לרחם, הוא הזעם עצמו.

ז'.פ.- כן, אבל פה אתה שוכח קצת את הענין המעשי... ייתכן שעוד לפני שתספיק להעמיק בחשיבה ההגיונית המבריקה שלך, האיש יהרוג אותך! ואז...

מ.- מוטב כמובן להימנע מעימות ולנטרל את התוקפן, או לברוח ממנו, ולהשתמש בכל האמצעים המתאימים ובכל המרץ הדרוש, אבל לעולם לא בשינאה. במעמקי התודעה צריך לשמר חמלה ללא גבול וסבלנות אינסופית. לא מדובר כאן לא בהתמסרות פסיבית לחסדיו של מי שרוצה לתקוף אותנו ולא בניסיון למגר אותו בכוח, שכן תמיד יימצאו אחרים שיבואו במקומו, אלא בגילוי שהאויב העיקרי, שבו יש להילחם ללא רחמים, זוהי התשוקה להרע. את זה צריך להבין, ובמידת האפשר, גם לעשות שהזולת יבין.

ז'.פ. - תעצור! אתה עומד לפרוש בפני את כל התורה הבודהיסטית, ויש סכנה שזה קצת ארוך ... עוד נשוב לזה, אבל נדמה לי שלא ענית על טענתי בעניין אמונות ההבל.

מ. - עוד רגע; אבל אני ארשה לעצמי קודם להשלים את התמונה. השימוש בנוגדנים הוא שיטה יעילה אבל מוגבלת, משום שהרגשות המטרידים רבים מספור ואז צריך להפעיל מספר אינסופי גם הוא של נוגדנים. הגישה השנייה היא איפוא ניסיון לתפוס את טבע המחשבות ולהגיע עד למקורן. מחשבה של שינאה, למשל, שנראית לנו מוצקה ורבת-עוצמה, יוצרת מעין קשר בתוך החזה ומבלבלת את התנהגותנו. אבל אם מתבוננים בה היטב, תופסים שאין לה נשק, שהיא לא יכולה למחוץ אותנו כמו סלע, או לשרוף אותנו כמו אש. למעשה, הכל התחיל במחשבה זעירה שתפחה בהדרגה, כמו עננים בסערת-קיץ. מרחוק העננים אולי מרשימים מאוד, מוצקים, נדמה שאפשר לשבת עליהם. אבל כשחודרים לתוכם, אין כלום, אין במה לגעת. באותו אופן, כשמתבוננים במחשבה ויורדים אל מקורה, לא מוצאים שום דבר מוחשי. בו ברגע נעלמת מחשבה זו. לזה קוראים 'לשחרר את המחשבות על-ידי התבוננות בטבען', הכרת 'ריקותן'. מחשבה ש'שוחררה' באופן כזה לא תעורר עוד תגובת שרשרת; היא תיעלם בלי להשאיר עקבות, כמו ציפור שחוצה את השמיים.

ז'.פ.- השקפה אופטימית זו שייכת למסורת אוניברסלית של חוכמה מנחמת.

מ.- אל לנו לטעות. ככל שהדבר נראה פשוט במבט ראשון, שחרור המחשבות איננו השקפה אופטימית, וגם לא אוסף של מירשמים שאין לו לא מסד ולא טפחות. הטכניקות המיושמות כאן מקורן ב'מדע של התבוננות' בן אלפי שנים, שפיתחו מתבודדים במאמצים גדולים, בשעות מרובות מדי יום, במשך עשרים, שלושים שנה ויותר. מי שלא עשה את הצעדים הראשונים בתחום התנסות זה, כדי לדעת במה מדובר, עלול כמובן לפקפק בידיעה שהושגה באמצעים כמעט לא מוכרים. לכל מדע כליו שלו: בלי טלסקופ, אי-אפשר לראות את המכתשים בירח; בלי מעשה ההתבוננות, אי-אפשר לראות את טבעה של הרוח. אבל אולי נשוב לטענתך בדבר אמונות ההבל והלידה מחדש.

ז'.פ.- רק שלשום, במנזר שלך בקטמנדו, ראינו איך מציגים תינוק בן שלוש ש'הוכר' לאחרונה כגילגול של המורה המנוח שלך.

מ.- קייֶנצֶה רינפּוצֶ'ה.

ז'.פ. - שמֵת מתי?

מ. - ב-1991.

ז'.פ. - והילד נולד?

מ. - ב-1993.

ז'.פ. - הנה לך! ... אז באיזה אופן החליטו שהרינפוצ'ה נולד מחדש בתינוק הזה?

מ. - המשך קיומה של התודעה אחרי המוות קשור ברוב הדתות בדוֹגמה שהתקבלה כתוצאה מהתגלות. במקרה של הבודהיזם אנחנו נמצאים במישור ההתנסות הקונטמפלטיבית של אנשים שהם ללא ספק יוצאי- דופן, אבל מרובים די הצורך להביא בחשבון את עדותם, והראשון בהם הוא הבודהא. ראשית כל יש להבין היטב שמה שנקרא 'גילגול' ['רֶאינקַרנַציה'] בבודהיזם, אין פירושו, כלל ועיקר, מעבר של 'ישות' כלשהי, ואינו דומה בשום פנים למֶטַמְפְּסיכוזה [מעבר של 'נפש' מגוף לגוף]. כל עוד נדבר במושגים של ישויות ולא של 'פונקציה', של 'רצף', לא נוכל להבין כלל את המושג הבודהיסטי של לידה מחדש. נֶאמר כי "שום חוט אינו עובר דרך פניני המחרוזת של הלידות מחדש." לא מדובר ב'עצמי' שמתקיים בסידרה של לידות מחדש, אלא בהתניה של זרם תודעה.

ז'.פ. - יפה, אבל לשאלת ה'רֶאינקרנציה'. האם אין כלל 'גילגול נשמות' בבודהיזם? אני חשבתי שהמעבר של הנפש מגוף לגוף הוא עיקר יסוד בבודהיזם.

מ.- הבודהיזם מדבר על סדרות של מצבי קיום: לא הכל מוגבל לחיינו הנוכחיים. ידענו מצבי קיום אחרים לפני שנולדנו, ונכיר עוד אחרים אחרי המוות. מה שמביא אותנו כמובן להציג שאלה יסודית: האם קיימת תודעה לא-חומרית בנפרד מן הגוף? אי-אפשר לדבר על "גילגול" בלי לנתח תחילה את היחסים שבין הגוף והנפש. מן הצד האחר, מכיוון שהבודהיזם מכחיש את קיומו של 'אני' אינדיווידואלי הנתפס כישות נפרדת ש'מתגלגלת' מקיום לקיום, שעוברת מגוף לגוף, אפשר לשאול אם כך מה מקשר את מצבי הקיום בסידרה.

ז'.פ. - זה קשה להבין.

מ. - מדובר ברצף, זרם של תודעה שנמשך בלי שתתקיים לכל אורכו ישות קבועה ואוטונומית.

ז'.פ. - סידרה של 'לידות מחדש' בלי שקיימת ישות מוגדרת ש'נולדת מחדש'? זה רק יותר ויותר מעורפל...

מ. - אפשר להשוות את זה לנהר בלי סירה ששטה במורדו, ללהבה ממנורה אחת המדליקה מנורה אחרת, וזו בתורה מדליקה מנורה שלישית וכך הלאה: בסוף השרשרת הלהבה אינה לא אותה להבה וגם לא אחרת.

ז'.פ. - סתם מטאפורות...

מ. - עלינו להתחיל בניתוח של תפיסות שונות, חדשות וישנות, בדבר הקשרים שבין הגוף והנפש.

ז'.פ. - כן, כמובן, מהנושאים הגדולים של הפילוסופיה ... אבל אני עדיין תמה על כמה מהמנהגים שרווחים בבודהיזם, למשל עניין דגלי התפילה. בדתות הכי מזוקקות, המרוחקות ביותר מאמונות הבל, התפילה היא משהו אישי מאוד. הרעיון שאיזשהו חפץ מכני שאפשר לסובב - גלגלי תפילה - או דגל שמתבדר לאיטו ברוח, יכולים למלא את מקום התפילה נראה בעיני שפל המדרגה, נקודת האפס, של התפילה! אני לא מבין איך תורה אנינת-שכל כל-כך כמו הבודהיזם יכולה לעודד אמונות כאלה!

מ.- למען האמת, מנהגים אלה אינם אמונות הבל כלל ועיקר. הם פשוט משקפים את עושר האמצעים שמשמשים את הבודהיזם כדי לשמור על עירנות מתמדת. מנצלים את כל יסודות הטבע - הרוח שמבדרת את הדגלים, חום המנורה המסובב את גלגלי התפילה, הסלע שעליו חורתים את התפילות, מי נהר שמניעים את כנפיו של גלגל תפילה אחר - כקריאה לזיכרון, על-מנת שכל פעילות, כל יסוד של הטבע, כל מה שנמצא לנגד עינינו, יעוררו אותנו לתפילה הפנימית, ולאהבת הזולת. כאשר הטיבטי מדפיס את המילים על הדגל ונותן לו להתבדר ברוח, הוא חושב: "בכל אשר תנשב הרוח העוברת דרך תפילות אלה, הלוואי שייגאלו כל היצורים החיים מן הסבל ומן הסיבות לסבל; הלוואי שידעו את האושר ואת הסיבות לאושר." הוא מקיים מחדש את נדר הבודהיסאטווא.

ז'.פ. - והבודהיסאטווא זה ...

מ. - ... מי שנמצא בדרך להיות בודהא, אל 'הבודהא-יות', אל השלמות, למען הזולת. הנדר שלו אינו נדר למען עצמו. הוא לא חושב: "הלוואי שאשתחרר מהסבל, מהטרדות של חיי היומיום, ממעגל הקסמים של הסאמסארה." זהו נדר למען זולתו, שנולד מההתבוננות בסבלם של אחרים: "אין בכוחי כעת לשכך את הסבל מרובה הפנים של זולתי; ולוואי שאגיע אל הידיעה על-מנת שאהיה מסוגל לעזור לכול היצורים להשתחרר מהסיבות לסבל." לפיכך משתמשים בעזרים חיצוניים, על-מנת שכל מה נראה וכל מה שנשמע יזכיר לנו את הגישה האלטרואיסטית הזאת וייהפך עזר לחשיבה: הטבע עצמו נהיה כך לספר לימוד. הכל מעורר אותנו למעשה הרוחני. זוהי גם דרך אנושית מאוד לעשות שלא נשכח את דברי הבודהא.

ז'.פ. - האם אתה בטוח שגם בשביל הבודהיסט הממוצע יש לתפיסה הזאת איזה משמעות? האם הוא לא חושב סתם שגלגל התפילות מתפלל במקומו?

מ.- אני מאמין שאפילו אם לא כל הטיבטים יודעים את כל פרטיה של התורה ואת משמעותם הסמלית, הם לא מסובבים את גלגל התפילות כדי שיתמלאו המשאלות הפרטיות - בקשר לבריאות, לעושר, להצלחה. בתודעתם נמצא המושג של צבירת 'זכות'. ה'זכות' הזאת נתפסת כגורם מנטאלי חיובי, העוזר לפוגג את הגורמים השליליים. לדעתי איפוא גם בעיניהם הרעיון החשוב הוא שיפור וטיהור של זרם המחשבה על-ידי 'צבירה של זכות', חיזוק השטף החיובי המכוון להכרה. זאת הסיבה שהאנשים משתחווים אפיים ארצה, הולכים מסביב לאתרים הקדושים ומעלים מנחות של אור במקדשים.

ז'.פ.- בקאתוליוּת, הדלקת נר בכנסיה כרוכה באמונת ההבל שהנר יכול לזכות אותנו בחסד של קדוש, של הבתולה הקדושה או של האלוהים עצמו, ולמלא משאלה. עד כמה זאת אמונת הבל תעיד העובדה שלעיתים קרובות רואים אנשים שאינם מקיימים את מצוות הדת, ואפילו לא מאמינים, שמדליקים נר בזמן ביקור בקתדרלה.

מ.- מנהגים אלה הם עזרים חיצוניים מועילים, שכן הם מאפשרים למאמין להתחבר לאמת פנימית. אני יודע מנסיוני שהמאמינים הטיבטים, שעה שהם מעלים מנחה אלפי מנורות חמאה - המקבילה לנרות -, מודעים לכך שהאור הוא סמל לאור הידיעה המפזר את האפלה. והתפילה שמתפלל המאמין בהביאו את מנחת האור היא: 'ולוואי שאור הידיעה ירבה בתוכי ובתוך כל היצורים, בחיים אלה, ובחיים לעתיד לבוא.' אפילו פשוטי העם מודעים לסמליות זו. וכך גם בזמן שהם מדקלמים את המנטרות.

ז'.פ.- תגדיר מנטרה.

מ.- מבחינה אטימולוגית, 'מנטרה' פירושה 'מה שמגן על הרוח', לא מפני אסון כלשהו אלא מפני היסח הדעת, מפני בילבול המחשבה. מנטרה היא נוסחה קצרה שעליה חוזרים פעמים רבות, כמו למשל בתפילת הלב הנהוגה בנצרות המזרחית, המלוּוה בחזרה מתמדת על שמו של ישו. טכניקה זו של חזרה נמצאת בכל המסורות הרוחניות.

ז'.פ.- זה לא הצד הרוחני הנעלה ביותר שלהן.

מ.- ולמה לא? הדיקלום משמש כדי להשקיט את התנועות השטחיות של רוחנו ומאפשר לנו להתבונן בטבעה של רוח זו.

ז'.פ.- נניח. אבל בוא נחזור ל'גילגול הנשמות' וה'לידה מחדש'... הבאת את הדוגמא של נהר ללא סירה ... מה שמזעזע אותי ברעיון זה הוא קודם כל המושג הזה של נהר לא-אישי שזורם מיחיד ליחיד, והרי יחידים אלה הם בני-אדם או בעלי-חיים ...

מ.- או צורות אחרות ...

ז'.פ.- או צורות אחרות של חיים, ומטרת המעשה הבודהיסטי היא איפוא לגרום להתמוססות הגמורה של ה'אני' בתוך ה'נירוואנה' - זאת אומרת, אם הבנתי נכון, הפיכה של היסוד הרוחני לבלתי-אישי לחלוטין. אם כך, בנתונים אלה, איך אפשר לקבוע שפלוני מסוים - אישיות בעלת תכונות מובהקות - התגלגל באלמוני מסוים? מכיוון שיש יותר משישה מיליארד בני-אדם על פני כדור-הארץ, ועוד אני לא יודע כמה עשרות מיליארדים של בעלי-חיים וכו', ולכן עשרות מיליארדים של 'נהרות' זורמים ... אז נראה לי שלהתחקות אחרי הצורות הזמניות, הקונקרטיות, המובהקות, שנהר זה או אחר לובש אחרי מותה של 'ההתגלמות' הקודמת, זה לחלוטין בבחינת בלתי-אפשרי ... כמובן אם איננו פונים לעיקרון זה או אחר של זיהוי מאגי או סובייקטיבי, מן הדברים המופלאים שאינם משכנעים ביותר.

מ.- אפשר לדבר על תודעה 'אינדיווידואלית', גם אם היחיד אינו קיים כישות מבודדת. שכן, היעדר המעבר של ישות בדידה אינו עומד בסתירה לרציפות של תפקוד. העובדה שאין ל'אני' קיום עצמאי, אינה שוללת את האפשרות שלזרם תודעה מסוים יהיו תכונות שמבדילות אותו מזרם תודעה אחר. העובדה שאין סירה על הנהר לא מפריעה לו להיות עמוס משקעים, או מזוהם מפסולת של בית-חרושת, או להיות צלול. מצבו של הנהר ברגע נתון הוא תמונה, תוצאה של תולדותיו. באותו אופן, זרמי תודעה אינדיווידואליים עמוסים בתוצאות המחשבות החיוביות או השליליות, ובעקבות שהותירו בהן המעשים והדיבורים שנבעו מאותן מחשבות. מטרתו של המעשה הרוחני הוא טיהור הדרגתי של נהר זה. כל הרגשות השליליים, כל הצעיפים שמסווים את התודעה נעלמים. לא מדובר באיון ה'אני', שמעולם לא היה קיים באמת, אלא בהסרת תחפושת. לאמיתו של דבר, אילו היה ל'אני' זה קיום כשלעצמו, לא היה אפשר כלל לאיין אותו, להעבירו מקיום לאי-קיום.

ז'.פ.- אתה רוצה איפוא לחסל משהו שמלכתחילה לא היה קיים.

מ.- אי-אפשר ל"חסל" באמת 'אני' לא קיים, אבל אפשר ללמוד לדעת שהוא לא קיים. מה שרוצים לחסל הוא האשליה. לטעות אין קיום משלה. נהוג להביא את הדוגמא הבאה: איש רואה חבל ססגוני מונח בחצי-צל וחושב שזה נחש, ובגלל זה הוא חש פחד. הוא מנסה לברוח משם או להרחיק את הנחש בעזרת מקל. אבל אילו הדליק מישהו את האור, היה האיש רואה מיד שאין זה נחש כלל. למעשה, לא קרה כלום; הנחש לא "חוסל" משום שמלכתחילה לא היה קיים. פשוט התפוגגה אשליה. כל עוד ה'אני' נתפס כישות ממשית, אנחנו נוטים למשוך אלינו כל מה שנראה בעינינו נעים או מועיל, ולדחות כל מה שהוא מאוס או מזיק. מרגע שתופסים שה'אני' אין לו קיום ממשי, כל המשיכות והדחיות האלה נעלמות, כפי שנעלם הפחד מהחבל שנחשב לנחש. ה'אני' אין לו לא ראשית ולא אחרית, ולפיכך אין לו אלא הקיום שמקצה לו השכל. בקיצור, הנירוואנה אינה חידלון, אלא ההכרה העליונה את טבע הדברים.

ז'.פ.- אם כך הדבר אז איך ולמה נוצרת האשליה של ה'אני'?

מ.- קיימת תחושה טבעית של 'אני', שגורמת לנו לחשוב: 'אני רעב', 'אני הולך', 'קר לי' וכן הלאה. תחושה זו כשלעצמה היא ניטראלית לגבי אושר או סבל. אבל ממנה עולה עד מהרה הרעיון שה'אני' שלנו הוא מין 'קבוע' שמתקיים לאורך כל חיינו, חרף השינויים הגופניים והרוחניים שמתחוללים בנו. אנחנו דבקים במושג זה של 'אני', של 'אישיותנו', אנחנו חושבים על הגוף 'שלי', השם 'שלי', הנפש 'שלי' וכן הלאה. הבודהיזם מדבר על רצף של תודעה אבל שולל את קיומו של 'אני' מוצק, קבוע ואוטונומי בתוך הרצף הזה. העיקר במעשה הבודהיסטי הוא איפוא לפוגג את האשליה שקיים 'אני' כזה.

ז'.פ.- אני חוזר לשאלה שלי. איך אפשר לזהות זרמי תודעה מסוימים?

מ. - אם נישאר במשל הנהר, הרי שזה לא בלתי מתקבל על הדעת שנוכל לזהות אותו במורדו, במרחק של מאה קילומטרים מנקודת התצפית הראשונה, על-פי הסחף והגרופת שלו, הרכב המינרלים, הצמחיה וכו'. באותו אופן, אדם שניחן ביכולת לעמוד על טבע זרמי התודעה של היצורים, יהיה מסוגל מן הסתם לזהות את המאפיינים של זרם תודעה מסוים. השאלה היא איפוא: האמנם אפשר לפתח את יכולת הצפייה שלנו בזרמי תודעה אלה?

ז'.פ.- לעת עתה ההסבר שלך רק מעצים את החידה בעיני ולא פותר אותה.

מ,- אנחנו עומדים כאן בפני בעיה של מתודולוגיה. מנקודת מבט מדעית, נאמר שניסוי יש בו ערך אם חוקרים אחרים יכולים לחזור עליו. ההנחה היא שאותם אמצעי חקירה עומדים לרשות הכול. בתחום הספורט אנחנו מודים בקלות שכתוצאה מאמון אינטנסיבי אתלטים מפתחים תכונות יוצאות דופן. אילו סיפרנו למישהו, שלא שמע מעודו על האולימפיאדה, שבן אדם יכול לקפוץ לגובה של יותר משני מטר ארבעים, הוא יחשוב שזאת סתם בדיחה. היום כל העולם, ואפילו הבור הגדול ביותר, כולל אני שאינני יכול לקפוץ לגובה של יותר ממטר ועשרה, יכול לראות, בטלוויזיה או בחיים, אלוף עולם קופץ לגובה של שני מטר ארבעים. ומקובל להניח שזוהי תוצאה של אימונים שיטתיים. אבל כשמדובר באמון הרוח, הרבה יותר קשה לזהות תוצאות ולהודות בכך שאפשר להגיע לדרגה של שליטה מנטאלית שתשתווה לשליטתו של האתלט בגופו.

ז'.פ.- כן. אבל כל העולם יכול לוודא שאתלט קפץ שני מטר ארבעים או רץ מאה מטרים בפחות מעשר שניות.

מ.- למה? משום שהוא רואה אותם!

ז'.פ.- נכון.

מ.- אבל לולא זה, לא יכולנו לוודא את העניין אלא על-ידי אימונים עצמיים. תחילה מטר ועשרה, ואחר-כך מטר שמונים ... ואם אנחנו באמת מוכשרים להגיע בסוף לשני מטר ארבעים.

ז'.פ. - אילו לא יכולנו לראות את זה היינו נאלצים לסמוך על דברתו של האתלט.

מ.- בתחום המדעי אנחנו סומכים שוב ושוב על דברתם של מדענים, בקשר לתגליות ולחישובים מתמטיים, מבלי שנוכל לבדוק אותם בעצמנו. מכירים בתקפותם משום שאנחנו יודעים שמספר מסוים של מדענים מכובדים אימתו את התוצאות באורח בלתי-תלוי, ושאחרים יכולים לבדוק אותן אילו טרחו. כדי להגיע בעצמנו למסקנות כאלה אנחנו חייבים לעבור הכשרה ממושכת. אפשר לקבל טענה כתקפה אם יש לנו סיבות מוצקות לתת אמון בעדוּת. במקרים מסוימים אפשר לסמוך על דברתו של מישהו מבלי שניחשב משום כך לעיוורים. אפשר לבחון את מהימנותו, וכאמצעי אחרון אפשר שנעלה בעצמנו על דרך התמורה הפנימית. מחוץ להתנסות האישית, איזה עוד אמצעי יש בידנו להעריך ידיעה של האספקטים היותר דקים של התודעה? לתודעה אין צורה, ולא צבע, ולא משקל; אי-אפשר לכמת אותה. לא לסמוך על ההתנסות האישית, פירוש הדבר לשלול א-פריורי כל אפשרות לאמן את הרוח ולהקנות לה בכך תכונות שאין לתודעה הממוצעת, ולהגביל את תחום ההכרה לעולם החומרי, הנראה והמדיד! זה אומר גם לא להודות בקיומן של תופעות אלא אם הבוחן לאמיתותן נמצא בהישג ידו של כל אחד, בכל זמן ובכל מקום, ורק בתחום החומרי.

ז'.פ.- יש שני דברים בטיעון שלך... בעניין השוואה עם קפיצה לגובה, אסור לשכוח את העובדה שאלמלא יכולנו לראות את האתלט קופץ שני מטר ארבעים לא היינו מאמינים שזה אפשרי. ושנית, האמונה שאחרי מותו של האתלט היכולת שלו לקפוץ שני מטר ארבעים תימצא שוב בתינוק שזה עתה נולד, ושיש לנו דרכים לגלות מי הוא ...

מ.- )צחוקים( כמובן שזה לא מה שאני רוצה לומר. הדוגמא של הקופץ לא באה אלא כדי להראות שהיכולת המופלא של הספורטאי אינה מוטלת בספק משום שכל העולם יכול לראות אותו בעיניים.

ז'.פ.- אבל גם במישור הרוחני אנחנו מכירים בכך מתמיד. תמיד הכירו בזה שעל-ידי עבודה, אימונים, תירגול, אפשר לפתח יכולת אינטלקטואלית שהיא למעלה מן הממוצע. זה אמנם מקובל פחות בחינוך המודרני המתיימר להיות שוויוני, ובמחיר של צביעות גדולה. אנחנו יודעים היטב שזה לא כך; שיש אנשים יוצאי דופן במישור האינטלקטואלי. אנחנו גם יודעים היטב שתכונות יוצאות-דופן אלה לא יביאו לכלום אם לא מטפחים אותן באמון אינטנסיבי ובמעשה יומיומי. ואנחנו גם יודעים היטב שאי-אפשר להעביר את היכולת הזאת מאדם לאדם, גם לא בחינוך.

מ.- אותו היגיון עצמו תופס גם במישור של מדע ההתבוננות הפנימית, ולא רק במישור של 'מנת המשכל'. אני רוצה להזכיר את העובדה שקשה מאוד לשפוט מהחוץ אנשים שפיתחו במשך כל חייהם תכונות רוחניות יוצאות מגדר הרגיל. כדי לתפוס ישירות תכונות אלה, עלינו לפתח אותן בעצמנו, מה שכרוך בחיים של עבודה על הרוח, עבודה המשלבת ניתוח מושגי והתבוננות פנימית. יתר על כן, ההבדלים ביכולת הגופנית, כמו במקרה של הקפיצה לגובה, הם הבדלים כמותיים, ואילו בתחום הרוח אלה הם הבדלים איכותיים. המערב לא מגלה עניין במדע ההתבוננות הפנימית. בכתביו של ויליאם ג'יימס, מהאבות המייסדים של הפסיכולוגיה המודרנית, מצאתי משהו שעשה עלי רושם. הוא אמר, אני מצטט מהזיכרון, "ניסיתי לעצור את מחשבותי למשך כמה רגעים. ברור שזה לא אפשרי. הן חוזרות מייד." קביעה זאת תצחיק מאות של פרושים טיבטים שאחרי שנים של לימוד השליטה ברוח, מסוגלים להישאר זמן רב במצב של ערוּת חופשיים מכל קישורי מחשבה.

ז'.פ.- ויליאם ג'יימס זה הסופר האמריקאי שטבע את הביטוי 'זרם התודעה' ... ובאמת, כשאתה אומר שהפרושים הבודהיסטים מצליחים לעצור את שטף מחשבותיהם, מי יערוב לי שזה אמנם כך? אני צריך לסמוך על דברתם, גם בעניין זה?

מ.- למה לא? יכולת זאת אין בה שום דבר יוצא-דופן. אפילו אנשים מעוטי כישרון יכולים להתנסות בזה במשך שנים של תירגול. לא צריך אלא לרצות ולטרוח. לא מדובר בחסימת המחשבות, אלא פשוט במצב של עירנות, של צלילות, של הכרה, שבו המלל הפנימי שוכך.

ז'.פ.- מה פירוש 'שוכך' בהקשר זה?

מ.- זה אומר שגלגל ההגיגה חדל לנוע, שהמחשבות חדלות מלהשתרשר ללא הרף.

ז'.פ.- אם כך יש בכל זאת מחשבה, דימויים.

מ.- ישנה נוכחות ערה, מצב של תודעה בהירה, בדרך כלל חופשי מדימויים. זאת כבר לא מחשבה ליניארית, אלא הכרה ישירה. כך מתארים אמון כזה: כשמתחילים לנסות לשלוט במחשבות הדבר קשה ביותר. המחשבות הן כמו מפל שנופל מצוק גבוה; נדמה אפילו שיש יותר מחשבות מבדרך כלל - מה שלא אומר שאכן יש יותר, אלא שהתחלנו לשים לב לעובדה שיש כל-כך הרבה. את השלב הבא משווים לנחל, שלעיתים יש בו זרימה מהירה, ולעיתים שקטה יותר. שלב זה מתאים למצב שבו הרוח שלווה, פרט לרגעים שבהם אירועים חיצוניים מגרים אותה. בשלב האחרון הרוח נעשית כמו אוקיאנוס שליו: אדוות של מחשבה מילולית מרצדות מדי פעם על פניו, אבל בתוכו, אין שום הפרעה. אפשר להגיע למצב של תודעה המכונה 'תודעה בהירה', שבו הנפש מוארת וצלולה לחלוטין, בלי שיטרידו אותה מחשבות כל הזמן.

ז'.פ. - ויליאם ג'יימס לא היה חולק עליך בעניין זה. לדעתי כל הפסיכולוגים וכל הפילוסופים תמיד הכירו בכך שיש הבדל בין מחשבה מכוונת, מרוכזת על מושאים מסוימים, לבין מצב של מחשבה לא ממושטרת, אסוציאציות לא מכוונות של רעיונות, שאותן מבקש למשל הפסיכואנליטיקן מהמטופל שלו. אבל לא מדובר כאן בהפסקה גמורה של התודעה.

מ.- כמובן שלא מדובר בהפסקה גמורה של התודעה, אלא בחדילה זמנית של הגיגה, של חשיבה דיסקורסיבית, של קישורי אידיאות.

ז'.פ. - ומה בא במקום אלה?

מ. - מצב של תודעה טהורה.

ז'.פ. - כן, אבל לתודעה הבהירה הזאת יש מושא?

מ. - לא, זהו מצב של עירות טהורה ללא מושא. בדרך כלל, תודעה טהורה זו מקושרת לתפיסה של מושא מסוים, ומשום כך, אנחנו לא מזהים אותה. היא קרובה אלינו אבל אנחנו לא רואים אותה. איננו תופסים אותה אלא כמאוייכת על-ידי המושא שלה. ועם זאת, נוכל לחוות נוכחות עירנית טהורה זו באופן ישיר, אם ניתן לכל המושגים, הזכרונות, והציפיות שלנו להיעלם בריקות המוארת של הרוח בו ברגע שהם נוצרים. בתחילה, על-מנת להשקיט את הרוח, מתאמנים ב'התמקדות בנקודה אחת', הנתמכת על-ידי איזשהו מושא חיצוני, אידיאה מסוימת או תמונה מדומיינת. אבל בהמשך מגיעים למצב של שוויון-נפש, שהוא בבת-אחת שקוף, בהיר ועירני, שבו לא קיימת עוד הדיכוטומיה בין הנושא והמושא. מחשבות צצות מדי פעם בתוך הנוכחות העירנית הזאת, אבל הן מתפוגגות מעצמן מבלי להשאיר עקבות, כמו ציפור שחוצה את השמים בלי להותיר בהם סימן. אבל לא מספיק לנסות לעצור את המחשבות לכמה רגעים, כפי שעשה ויליאם ג'יימס. זה דורש אמון אישי שיכול להימשך שנים.

בין החכמים הרבים שהקדישו את חייהם להתבוננות פנימית, כמו המורה הרוחני שלי, קיינצֶה רינפּוֹצֶ'ה, שחי שבע עשרה שנים בפרישות במערות ובמיבדדים בהרים, אחדים הגיעו לשליטה מופלאה ברוחם. למה שנאמין לעדותם? רק באורח בלתי-ישיר, על סמך מכלול אישיותם. אין עשן בלי אש. עשרים שנה מחיי העברתי במחיצתם של כמה מורים אלה הטוענים שיש תודעה לא-חומרית ושאפשר לתפוס את זרם התודעה של הזולת. אלה אנשים שמעודי לא שמעתי אותם משקרים, שלא רימו איש, אנשים שאף לא הבחנתי בהם, ולו במחשבה, בדיבור או במעשה הקטנים ביותר, המכוונים להזיק לזולתם. נדמה לי שזה יותר מתקבל על הדעת להאמין להם מאשר לפטור את דבריהם כהבלים גמורים. באותו אופן, כאשר הבודהא אומר שהמוות אינו אלא שלב בחיים ושהתודעה נמשכת אחרי המוות, איננו מסוגלים אמנם לתפוס תודעה זו בעצמנו, אבל מכיון שמקובל עלינו שכל הטענות הניתנות לאימות, וכל מה שלימד הבודהא, הם דברים מתקבלים על הדעת ואמיתיים על פניהם, הרי שסביר יותר שהוא אומר אמת, מאשר ההיפך. מטרתו של הבודהא היתה להאיר את עיני הבריות ולא לסכסך את דעתם; לעזור להם להשתחרר מייסוריהם, ולא להשקיע אותם בהם.

ז'.פ. - לפי מה שאתה אומר זה עניין של לתת אמון ולא של הוכחה.

מ. - לפי הבודהיזם יש שלוש אמות מידה לתקפותה של טענה: אימות באמצעות ניסיון ישיר, היסק שאין להפריכו, ועֵדוּת שמן הראוי לתת בה אמון. מדובר כאן איפוא בשלישית מאמות-מידה אלה. אבל הבה נחזור למורים הטיבטיים המזהים לטענתם את זרם המחשבה של חכם מת כקיינצה רינפוצ'ה. זיהוי זה מאפשר להם לומר באיזה יצור נמשך זרם התודעה של המורה המנוח, בדיוק כפי שהיה אפשר לומר - אילו היה משהו כזה קיים בנצרות - שהשפעתו הרוחנית של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי ממשיכה להתקיים בתינוק זה או אחר.

ז'.פ. - כן, אבל אני מכיר כמרים, וגם אנשים חילוניים, שניחנו בכל התכונות המוסריות שציינת, והמאמינים בנסים בלוּרד, או בהתגלויות של הבתולה מפאטימה, פורטוגל, מה שבעיני אינו אלא סתם תעתועי דימיון. אדם יכול להיות כן והגון לחלוטין, איש שמעולם לא ניסה לרמות את זולתו, ובכל זאת לשגות באשליות.

מ. - אבל המקרה שעליו אני מדבר איננו עניין של ניסים, או התרחשויות מופלאות, אלא של חוויות פנימיות שחוו מורים רבים מספור במשך מאות שנים; זה לא אותו דבר.

ז'.פ. - אבל זה בדיוק אותו דבר... איש שטוען כי היה עד לנס בלוּרד, פה אין עניין לפרשנות! הוא משוכנע שראה את הדבר במו עיניו. ונוסף לכך ייתכן שהוא כן לגמרי, ושניחן בתכונות המוסריות הגבוהות ביותר, ושאין לו שום רצון לרמות.

מ.- בוא נחזור למקרה המסוים של קיינצה רינפוצ'ה. אחד מתלמידיו ומלוויו הקרובים, מורה רוחני שחי בהרים, מאתיים קילומטר מקטמאנדו, שלח לנו מכתב שבו הוא אומר כי בחלומות וחזיונות שעלו בבהירות ברוחו, קיבל הוראות מדויקות בקשר לשמות האב והאם של הילד שבו התגלם קיינצה רינפוצ'ה, ובקשר למקום שבו עלינו לחפש.

ז'.פ. - ויש לנו הוכחה שהוא לא היה יכול להכיר את שמות ההורים של הרך הילוד, ושלמרות זאת הוא מסר אותם בדיוק גמור?

מ.- לא היתה שום סיבה שיידע את השמות של האב ושל האם. לאמיתו של דבר, אביו של הילד הוא בעצמו לאמה, ואינו מוכר אלא בתוארו. בחברה הטיבטית, איש אינו פונה אליו ואל אשתו בשמותיהם. באשר לדיוק, הייתי נוכח כשהביאו את המכתב לאבי המנזר וכשקראו אותו בפעם הראשונה. ולבסוף, צריך להבין היטב שהמורה שבו מדובר חיפש את הגילגול של המורה שלו עצמו, כלומר של האיש שאותו הוא מכבד יותר מכל. המטרה לא היתה סתם למצוא מישהו שישב על הכס במנזר, אלא לזהות את ההמשכיות הרוחנית של חכם, בתקווה שהוא ירכוש אותן תכונות שיאפשרו לו לבוא לעזרתם של הבריות, כפי שעשה קודמו.

ז'.פ.- אם כך, בסיומה של שיחה זו, שעסקה בשאלה אם הבודהיזם הוא דת או פילוסופיה, הייתי אומר שיש בו משתיהן. ברור שקיים בו יסוד של אמונה. שכן, אפילו אם מקבלים את ההסברים שנתת - ובאשר לי, הם לא שיכנעו אותי - בכל זאת נשאר יסוד של אמונה, אמון שנותנים באנשים מסוימים ובעדותם, מה שאיננו מהווה הוכחה רציונאלית, ודאי תסכים איתי.

מ.- כמובן, אבל לא מדובר כאן באמונה עיוורת, ולי קשה יותר לקבל קביעות דוגמטיות מאשר לתת אמון בעדויות שיסודן בהתנסות ובמימוש רוחניים.

ז'.פ. - אה, כן, כמובן!

מ.- לאמיתו של דבר, כל חיינו אנחנו מקבלים רעיונות ואמונות, שאמיתותם בעינינו מבוססת כל-כולה על הכרה ביכולתם המקצועית של האנשים שמהם שמענו את הדברים - אם הם יודעים את זה, וזה עובד, אז זה בטח אמת. ומכאן הביטחון. אבל מרביתנו לא היינו מסוגלים להוכיח את האמיתות המדעיות. וחוץ מזה, לעיתים קרובות אמונות אלה, כמו למשל באטום שנתפס כמין חלקיק מוצק זעיר במסלול מסביב לגרעין, ממשיכות לפרנס את מחשבתם של הבריות הרבה זמן אחרי שהמדענים עצמם נטשו אותן. אנחנו מוכנים להאמין במה שאומרים לנו, בתנאי שזה מתיישב עם ראיית עולם מקובלת, ומפקפקים בכל מה שאינו מתיישב איתה. באשר לדרך ההתבוננות הפנימית, סיבת היחס הספקני של רבים מבני זמננו לאמיתות הרוחניות היא שהם לא ניסו אותן הלכה למעשה. הרבה דברים מתוארים לפיכך כעל-טבעיים, עד ליום שבו מבינים איך הם קורים, או עד ליום שמתנסים בהם. כפי שאמר קיקרו: "מה שלא יכול להתרחש אינו מתרחש לעולם, ומה שיכול להתרחש איננו נס."

ז'.פ.- אבל אני חוזר לנקודה שיש בדברים שעליהם דיברת יסוד של אמונה לא רציונאלית.

מ.- נכון יותר לומר יסוד של אמון, המבוסס על מכלול של מרכיבים הניתנים לצפייה. אחרי שחייתי שנים ארוכות במחיצתם של המורים הרוחניים האלה, אחד מהדברים החשובים ביותר שלמדתי, זה שהם מתנהגים בהתאמה מלאה למה שהם מלמדים. הבאת דוגמא מחוויותיהם המיסטיות של כמרים מסוימים. ואין ספק שהיו חכמים גדולים ביותר בנצרות, כמו פרנציסקוס מאסיזי, אבל אני לא חושב שכל כומר, כל נזיר, אפילו אם הוא כן וישר, מגיע לשלמות רוחנית. בטיבט עשרים אחוזים מהאוכלוסיה חברים במסדרי נזירים, אבל בין כל אלה, במאה השנים האחרונות לא מונים אלא שלושים חכמים שהגיעו לשלמות הרוחנית! רק על סמך מכלול הוויתם מגיעים איפוא למסקנה שחכמים אלה יודעים על מה הם מדברים כשהם מוצאים סימנים לזיהוי ממשיך רוחני. למה שירצו לרמות? רובם חיים חיי פרושים, ואין להם עניין לא לשכנע את מי שלא יהיה, ולא לקדם את עצמם. יתר על כן, כדי להראות עד כמה הבודהיזם מגנה את ההונאה והעמדת הפנים, אציין רק שאחת מארבע הסטיות הגדולות מכללי הנזוּרה הבודהיסטית, היא היומרה להגיע לרמה רוחנית גבוהה, מה שזה לא אומר. והנה, החכם שזיהה את קיינצה רינפוצ'ה בתינוק שזה עתה נולד הוא אחד מאנשי המופת בשושלת הנזורה. הוא הסמיך לכהונה אלפי נזירים, והוא לא היה מתיר לעצמו להעניק אותם אילו הוא עצמו הפר את נדרו. מתקבל איפוא על הדעת שסיפר על מה שראה בחזונו על-מנת לבחור במורהו הרוחני, בידיעה מלאה של הסיבות ובכנות גמורה.

ז'.פ. - איני מפקפק לרגע בכנותו! אני רוצה רק להדגיש את תופעת השיכנוע העצמי. זוהי תופעה ידועה וקיימת גם בתחומים אחרים. אנשים רבים היו משוכנעים בכנות בתוקף של הקומוניזם או של הנאציזם, ולעיתים קרובות ללא אינטרס אישי. אילו היו השיטות הטוטליטריות הגדולות - ואינני משווה את הבודהיזם לשיטות אלה, הוא ההיפך מהן, אני מדבר רק מנקודת המבט של שיכנוע עצמי ... - אילו היו השיטות הטוטאליטריות הגדולות עניין לאימבצילים ונבלות בלבד, הן לא היו מחזיקות מעמד חמש דקות! אבל אנשים בעלי אינטליגנציה מזהירה, מלומדים מהשורה הראשונה, כמו פרדריק ז'וליו-קו'רי ואפילו אלברט איינשטיין, היו, אחרי מלחמת העולם השניה, חברי המפלגה הקומוניסטית או אוהדיה. והיו אחרים שהקריבו את חייהם למענה, או את רכושם, או את חייהם הפרטיים. כנותו המוחלטת של מי שמאמין במשהו מעולם לא שימשה איפוא הוכחה לאמיתותו של המשהו הזה, ובעיני מי ששייך כמוני למסורת הרציונאליסטית המערבית, הבודהיזם דומה לפיכך יותר לאמונה דתית מאשר לפילוסופיה, או לחוכמה רציונאלית.

מ.- אני מאמין שבשיחתנו הבאה, כשנדבר על הקשרים בין הגוף והנפש, יעלו כמה דברים שיחזקו את עמדתי.

ז'.פ.- זה כל מה שאני מבקש.

 

שם הספר:
הנזיר והפילוסוף:
הבודהיזם בימינו

שם המחבר:
ז'אן-פראנסוא רוול
ומאתייה ריקאר

Le Moine et le Philosophe: Le bouddhisme aujourd'hui
by Jean-Francois Revel & Matthieu Ricard

תירגם מצרפתית: דן דאור
מהדורה ראשונה, יולי 1998
מספר עמודים: 264
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
מנדאלה טיבטית מן המאה ה-18 ורישום אירופי מן המאה ה-15
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 89 ₪


מסת"ב 965-90216-0-7
דאנאקוד: 497-1000


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.