חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פרק ראשון: כתב יד, אורות: אור ראשון, אור שני, מחשוף, אוזלת יד.

כתב יד
בילדותי חיי שלי לא היו חיים. נשמתי ואכלתי וישנתי ככולם, ובכל זאת חיי לא היו חיים אלא רק דומים לחיים. לא הייתה זו תחושה של רגע או חוויה של דיכאון אלא תחושה מתמדת שהחלה בימי הילדות וכבר בתקופת הנעורים הפכה לידיעה ולא היה ממנה מוצא. ברבות השנים הפכה הידיעה הזאת, המלווה בתחושה של ריחוק ובדידות, להוויה שלמה שהייתי שרוי בה כגרעין בציפה, ולא היה בה עוד מן הנֶכֶר המר שהיה בה פעם, ואני הולך ועובד בה וחי לכאורה ככל אדם, אבל היא לא הפכה דקה יותר או מוחשית פחות.

לא היו לכך סימנים חיצוניים. אני בעל גוף חזק וגבוה ואני עושה מעשים ובוחר להם דרכים ושבילים, ולעיתים מאוד נדירות אני גם מרים את קולי או חושף ציפורניים חדות למדי. ויש לדייק עוד ולומר שיש בהוויה הזאת מובלעת, מעין אי, שבו אני שוכח את קיומה ונדמה לי שאני חי ככולם - זו המובלעת של האהבה. אך המובלעת הזאת לא כיסתה את הים שסביבה שבו חיי לא היו חיים אלא רק דומים לחיים.

אני יודע בדיוק את מקורה. מקורה הוא בהולדתי להורי חמש שנים אחרי מותו-נפילתו של אחי עזרא במלחמת השחרור, והוא בן שמונה-עשרה. תמונת דיוקנו הגדולה הייתה תלויה מעל עריסתי, מול פני. עוד לפני שידעתי דבר על מותו נרשמו בי פניו היפים, המחייכים, יותר מכל הפנים האחרים בעולם. הידיעה על דבר מותו באה אלי רק אחרי כמה שנים, אבל המחשבה, או מוטב חיפוש המחשבה אחר היעדרו, העסיקה אותי מאז שאני זוכר את עצמי, מן הילדות הפעוטה מאוד. דיוקנו הנהדר, המחייך, בצבעי שחור-לבן, לא היה קפוא בעיני.

כשהייתי תינוק נדמה היה לי שהוא מחייך אלי ושהוא מביט בי. אני זוכר זאת היטב. ואני הייתי מביט בו שעות ארוכות. שעות של תינוק בעריסה הן השעות הארוכות ביותר בחיי האדם. בתוך חלל הווייתי מונח הדיוקן הזה, משום כך, כנתון ראשוני כביר מימדים, וחיוכו זורם אלי גם היום. הקיפאון המצמית שאנשים מבוגרים רואים בתצלומים אינו פועל כך על תינוקות. לגבי הייתה התמונה הזאת, שאינה זזה, נוכחות של מישהו שאינו פוסק מלחייך ומלהביט אלי. צבעיה הבלתי טבעיים לא הפריעו לי עדיין והיעדר הגוף שמתחת לפנים היה לא מוחשי. נדמה לי, או שכך זה חרות בי, שהתמונה הייתה מצויה בדיוק במרכז שדה הראייה שלי כעולל המונח על גבו, וכל מה שהיה רחוק או נמוך יותר נראה פחות ממנה. ראשית העולם היה הוא.

רק משקרבתי לבית-הספר, ואולי רק מאוחר יותר, נמזגה באהבתי לתמונה הזו איזו חרדה: היכן הוא אותו אח? מה מקומו בינינו? האם הוא מכיר אותי באמת? ומתוך החרדה הזאת צמחה איזו ידיעה מחרידה בעליל, שהפכה בי למעין סוד פלילי, בערך בגיל עשר, כלומר בכיתה ד', שבה דובר הרבה על ה"נופלים", והמורה דיברה לא פעם על כך שאריאל נולד במשפחה שבה נפל חייל גיבור בעד ארצנו. מתוך שמו, שזה מכבר עורר בי חלחלה ופחד, התגלעה בי אותה ידיעה מחרידה שהתנסחה בי אז, כילד, כשעמדתי פעם במקלחת תחת המים הזורמים: הבנתי שאני לא הייתי נולד אלמלא הוא מת. איש לא אמר לי כדבר הזה. דיברו אמנם, פה ושם, על כך שאני "נחמה גדולה" ושעלי יש לשמור היטב, אבל אמרו זאת רק מכרים וקרובים רחוקים שדבריהם לא נחשבו בעיני. איש גם לא השווה ביני לבין אחי, ובכל הווייתי בילדותי הייתי עטוף אהבה והייתי מטופח כפרח נדיר בידי הורי ואחיותי. אבל הידיעה הזאת קנתה לה שביתה בתוכי וצמחה בתוכי כחלל.

אינני יודע אם המילה "אשם" נכונה לגבי - כילד או כנער. יותר ממנה נכון לגבי הצירוף, שלמדתיו רק כסטודנט באוניברסיטה, בזיקה לשירת אלתרמן: מת-חי. באמת, לא אשם היה זה, אלא איזו מכה פנימית עמוקה, שבה התבוננתי בעצם היותי, בהיווצרי, והיה ברור לי שלא הייתי אלמלא היה הוא מת, ולכן עצם היותי איננו בטוח, אלא הוא מונח על מוות, צף על אי-היות. רק מאוחר יותר, כשטעמתי שמחה עזה, עלה בי כאב של אשמה גדולה על כך שאני שמח בחיי והוא, עזרא, מת ומת ומת. אבל האשמה הזו הייתה צורבת ומתוקה בהשוואה לחשכה העמוקה, החזקה והיסודית יותר ממנה, על כך שעצם היותי רעוע, וכל הווייתו תלויה ב"אִם", שגם אם התגשם כפי שהתגשם אין הוא מתבטל. העובדה שה"אִם" מושלך לאחור כביכול, אינה מחלישה את מה שנמשך ממנו.

הבגרות אינה יכולה לעזור לילדוּת, לא בחוץ ולא בפנים. כל מה שאני יודע היום - על המקריות שבהולדת ילדים ועל כוחה של האהבה ועל כך שכל הילדים נולדים מול המוות, כנגדו, בתוכו ומתוכו, אינו יכול לעוצמתה של הידיעה השחורה שאפפה אותי מאז ילדותי ונקבעה עלי כמין דוֹק. הידיעה הזאת הייתה סודי הכמוס ולא גיליתי אותה לאיש, אבל לעצמי גיליתי אותה וידעתי אותה והבנתי אפילו שהיא המקור לתחושת החיקוי המוזרה שחשתי בכל מה שאני עושה: אני כאילו הולך, אני כאילו לומד, אני כאילו מצייר ומנגן. וגם אם עשיתי את רוב הדברים היטב ידעתי שאני מחקה בכך את האחרים, החיים באמת, שהם קופצים כשהם קופצים, נופלים כשהם נופלים ובוכים כשהם בוכים. ובדברים שבהם הצטיינתי יותר מכולם הרגשתי כאילו אני מחקה את עצמי ואני עושה את מה שאני עושה על-פי מה שאני הייתי עושה אילו הייתי עושה.

במרחק שביני לבין עצמי נתחב טריז של חיקוי והתבוננות, והמרחק גדל והלך והפך לפער גדול שהמבטים נערמו בו זה על זה: לכל מעגל היה מעגל חיצוני לו, שהביט בו מבחוץ, כטבעות הבצל זו על זו או כמסילות הכוכבים. חייתי בתוך בחינה מתמדת, כפולה ומכופלת, שהייתה לעיתים נעדרת סליחה עד איבה. מעגלי המבט הללו התרחבו כדי כך עד שראיתי יום אחד שאני מביט על עצמי מעולם המתים. רק בתחום אחד הייתי ככולם: במשחקים. במקום שבו כולם עושים כאילו, הייתי אני כדג במים. זה העולם הנכון לי, והייתי שרוי בו שעות רבות יותר, ימים רבים יותר ושנים רבות יותר מכל ילד אחר סביבי.

מה הייתי אם לא היה מת אחי? אז לא הייתי והיה הוא. חייו היו ממשיכים להיות כדרך הטבע, והוא היה היום בן למעלה משבעים. אבל הוא מת ואני נכנסתי אל תוך אי-היותו. היעדרו היה מלא בו, ואני נכנסתי אל תוכו. לא רק פניו היפים קרנו אלי, גם היגון הגדול הארוך של בני משפחתי בכל פעם ששמו עלה בדיבור. ואני ידעתי שאני בתוכו וכי אני עשוי גם ממנו.

היגון הזה היה כפול פנים. הייתה בו רכות רבה. הוא התגלה ברגעים של דיבור עדין ומדייק ונימתו הייתה פרושה על החיים כולם. אבל היה בו גם תו של זרות; איזו הכרה כאילו אני שרוי מחוץ לו וכי אני אינני יכול להבינו כי אני הרי לא הכרתי אותו. הדיבור על אחי הוציא אותי מן המעגל. מה יכול אני להוסיף על מי שלא הכרתי כלל? איש לא העלה בדעתו שמחשבותי חגות סביבו בדריכות עצומה. יותר מכך: לא היה דבר שהעסיק את מחשבתי בילדותי יותר ממנו. הר שתוּק צמח בתוכי. הר שבמחילותיו היו גם איבה לאח הזה שהתקדש במשך השנים והתנשא מעל חיינו וגם פחד מפני האיבה הזאת, ויותר מכך איזו קובלנה שתוקה על כך שלא נולדתי כאחד האדם, סתם כך, בלי מישהו שיישא את מחיר הולדתי.

שנים רבות מאוחר יותר, כשקראתי לראשונה את שירו של חזי לסקלי "יש לי ארבעה אחים", גיליתי שיש עוד אדם בעולם שחייו עשויים ממותו של אחר, וכי הוא מסוגל לומר זאת כצעקתה:


רק בקריאה שנייה ושלישית ורק לאחר שיחה עם חזי למדתי להבחין בין חיי לבין החיים הגלומים במשפטים הקשים של חזי: בין אחיו שנולדו ומתו סמוך ללידתם בשנת המסע של הוריו מאירופה לארץ-ישראל לאחר השואה ובשנתיים שבאו אחר-כך, לבין אחי שנולד וגדל ועלה ופרח והיה אדם שלם במותו. הבנתי שאף לא מילה אחת בשיר הזה נכונה לגבי, ובכל זאת משהו חמור ועמוק במילים הללו מדבר אלי ישירות, ובזכות שירו של חזי לסקלי יכולתי לדייק את הדבר שהתרחש בחיי, ויכולתי לראות כמה נכסף הדבר הזה למצוא מוצא אל מילים; כמה הוא קשור במילים וכמה מכריעות המילים בזיקה אליו; כיצד הן קובעות אותו ומרגיעות את כאבו.

רק לאחר שקראתי את "יש לי ארבעה אחים" נזכרתי לילה אחד בלילה אחר, בילדותי, שבו שמעתי את בכיו של אבי. יש לי סימנים לכך שהלילה ההוא היה זמן קצר לאחר שמלאו לי שש שנים: אז עברתי אל החדר שהפך לחדרי עד יציאתי מבית הורי - החדר הגדול והיפה בין חדרי הבית. החדר הזה היה רחוק מחדרם של הורי, ובמושגיו של ילד הוא היה רחוק עד מאוד: קירות רבים ופרוזדור ארוך הבדילו בין חדרי לחדרם - פרוזדור שלא פעם בכיתי באפלתו כשהתעוררתי מחלום בלהות. בלילה ההוא שמעתי מבעד לכל הקירות קול יבבה נורא שלא ידעתי מהו, ורק לאחר רגע זיהיתי וידעתי שהוא קולו של אבי וכי הקול הזה הוא בכי. היו בקול הזה מילים שבעברית הן "הו אלוהים, הו אלוהים, הו אלוהים", ועליהן במקורן אינני יכול לחזור. והמילים הללו חזרו בכל קשת של בכי פעמים רבות מאוד. אני שמעתי את הבכי הזה מרחוק מאוד, וניכר היה שסגרו את כל הדלתות והחלונות מסביבו, ובכל זאת שמעתי אותו מקרוב מאוד כאילו הוא נצעק באוזני ממש. אחרי הלילה ההוא גיליתי דבר מוזר: אבי נהג לומר את הרצף "הו אלוהים, הו אלוהים, הו אלוהים" פעמים רבות בגרמנית גם בזמנים רגילים, בשעות-יום, בזמן אנחה של נחת כשהשתרע על כיסא-נוח ואפילו כשפיהק בקול ושיתף את הסובבים בנחת הפיהוק. והוא לא ידע שאני שומע בכל אנחת נחת שכזאת את הד הבכי של הלילה ההוא. וכך כל חיי, בפועל ממש, היו מעגלים-מעגלים מתפשטים מן הבכי בלילה ההוא כמעגלי המים סביב אבן שנפלה לתוכם.

ואני ידעתי שהבכי הזה הוא בכי על מותו של אחי. והלילה ההוא היה למעלה מעשר שנים אחרי נפילתו. איש לא אמר לי זאת כשם שאיש לא שיער ששמעתי את הבכי. וכששמעתי אותו ידעתי שאני שומע דבר נורא שהוסתר מפני ואסור לי לדעתו. זהו הקול החד, המדויק, המובחן ביותר ששמעתי בחיי. ברגע ההוא לא חיקיתי איש. הקול היה ואני שמעתי ואני הייתי שם.

אחי עזרא הותיר אחריו יומן: פנקס ירוק-שחור וארבע מחברות. הוא כתב אותו במשך חמש שנים עד מותו. מאז ילדותי ידעתי עליו וידעתי בדיוק את מקומו בארון ולא פעם פתחתי את דלתותיו רק כדי לראות את היומן, אבל לא פתחתי אותו ולא קראתי בו מילה. היומן הזה היה סגור בעדי מתוכי והוא נותר כך שנים רבות. פעם אחת, אחרי מות אמי, פתחתי אותו וקראתי בו מן הדף הראשון ועד האחרון. קראתי בו וראיתי הכל; ראיתי לנגד עיני את הנער שכתבוֹ, את תבונתו הבלתי רגילה, את לבטיו מול תביעותיו וזעמיו של אבינו, וראיתי היטב את אופני הכתיבה, את צמיחת ה"כישרון" (הוא הספיק לנסות את דרכו כעיתונאי בעל המשמר לפני מותו), ואת השליטה הגדלה והולכת בלשון העברית וההשתחררות מן הגרמנית, את המעורבות הנרגשת והחכמה במאורעות העולם - מלחמת העולם השנייה וסוף המנדט הבריטי בארץ-ישראל - ואת החיקוי הסבוך, המתלבט, של דרכי המחשבה של אבינו, חיקוי שאני עצמי נזהרתי וסלדתי ממנו, ולאחר שנים מצאתי עצמי חוזר אליו באהבה גדולה.

ובעיקר ראיתי את הקריקטורות הקטנות שהוא שירבט לצד הדברים הכתובים ברגעי בהייה או מחשבה - קריקטורות הדומות להפליא לאלו שאני משרבט גם כן בצד הכתיבה או על כתמי דיו... ושיברון גדול עבר בי. לפתע הייתי שותף גמור לצער שאל תוכו נולדתי, ושוב לא הייתי מוּדר מתחומו. ידעתי אז שאני אינני אשם בחיי וכי אני יכול לדעת אותו, את אחי, לאהוב אותו אהבה אמיתית והיא חודרת אל מה שהיה טרם היותי. נטלתי אז את מחברות היומן האלה לביתה של אחותי והקראתי מתוכן משהו בקול, ואחר-כך הנחתי אחת מהן פתוחה על המזנון. אז באה אחותי השנייה והעיפה בכתב היד מבט מרפרף ואמרה, "מה עושות כאן המחברות של אריאל?"

"המחברות של אריאל?" שאלה אחותי הגדולה.

"זה הרי הכתב של אריאל," אמרה אחותי השנייה.

אז קמתי להביט בכתב היד שראיתיו כל השעות האחרונות ולא ראיתי את הדבר הבולט ביותר שבו - שהוא דומה עד זהות לכתב ידי כפי שהיה כשהייתי אני בן עשרים ושלושים: כתב יד אלכסוני ויפה העשוי נטיות דקות וזהירויות דקות עוד יותר ואהבה חושנית לאותיות העבריות, ורק אני יודע את הסודות הגלומים בו ואת התווים הזעירים שהם חיקוי כתב ידו של אבינו. ראשית הנטייה האלכסונית של הכתב הייתה בכיתה א', כשלמדנו לכתוב בעיפרון והיד הייתה מורחת את הצבע ומלכלכת את הדף. אני, האיסטניס, הטיתי מיד את הדף כדי שהיד תבוא אל השורה מעט מתחתיה, וכך הייתה הכתיבה נקייה ויפה. משהו מן השקדנות ההיא נותר בכתיבתי עד היום והוא נמצא בתנוחת היד והדף גם ברגע הזה ממש. והנה - הסוד הזה היה גם ברוחו של עזרא אחי. מאז ידעתי שכתב ידי הוא המשך כתב ידו של אחי וכי מה שנכתב בו נמשך מחייו. ידי הכותבת אוחזת חוט היוצא מחייו וממשיך בשורה הנכתבת הזאת ממש.

אורות
אור ראשון

על כל המושבה ניתך אור לבן וחם ואתה הולך יחף, כל הקיץ, עד שצומח על רגליך עור של בדואי ואין עוד חול שיכול להפחיד אותך. בתחילת האביב, אחרי שרוכך קצת עור הבדואי בחודשי החורף, אתה הולך עדיין רק על פני החמרה הקשה, ובכביש - רק על פני אבני השוליים, שאף פעם אינן מתחממות כאמצעיתו השחורה של הכביש. אחר-כך אפשר ללכת על הכל, והצריבה הופכת נעימה, כמו כיווץ, כמו עצימת עיניים ברגליים. גם עיני היו תמיד מצומצמות, עצומות כמעט מעוצם האור, ומאז עיני קטנות וקמטים זעירים שומרים עליהן מסביב כגדר, כעיני הזיקית, ומאז הן חדות ובהירות, רואות הכל היטב מן המסתור. קול הציקדות בקיץ מתוך הקוצים הוא קול האור המסנוור.

כל העולם כמו נסגר בקונכיות מפני השמש. הגגות, העמודים, האורנים, הקרשים - כולם עיוורים ודוממים, מעולפים מרוב אור, כמיליוני השבלולים שטיפסו על הקוצים ועמודי הגדרות, ורק בתוככי השבלולים, בסתרם החשוך, עוד זז הריר לאיטו ושומר על עינם העצומה, ורק אני הולך בחוץ, מהגן, מאחר מאוד לארוחת הצהריים, מתבטל ורואה מבעד לסדקי העין את האור המצרצר. זה האור של ימי הולדתי. נולדתי בקיץ, כמה ימים אחרי תשעה באב (אמא סבלה מאוד, כך סיפרו, בחודשי ההיריון האחרונים). ולי הוא תמיד לבן ומלטף וקולו מתוק - האור של הקוצים, החילפה הדוקרת, שיחי הצבר תחת הברושים המאובקים שליד המאפייה, צוקי החמרה המחוררים ושיחי המתנן האמיצים, השבלולים והלטאות.

השמש עושה אותו. הוא בוקע ממנה, יוצא ויוצא ודבר אינו נכנס במקומו. הוא יוצא וניתך על העולם ואין לו מקור זולתה. ואם אתה מביט בה בשעות שבהן היא חזקה ולבנה, לא תראה אותה, אלא רק מין לובן מהביל הנקרם על עצמו שוב ושוב, כמו עפעפיים של אור; שמש על שמש על שמש הגדלה תדיר אל תוך עצמה, שופעת פנימה. האור הוא כוח שקט. מין רעם נעצר, והוא בא בסדקי העיניים, באף, בפה, באוזניים ובכפות הרגליים. ואם אתה מביט אל השדה ממש, אתה רואה לאט, מתוך האפור המוּכֶּה שעל הארץ, באופק המרצד, הנוגע בשמים הלבנים, את האור הנוזל: זהב שאורו קורע, נאנק, לבן ומתקלף, והוא מלבין עוד ועוד בתוך עקת הזז-עומד. ואז מתחיל האופק שמולךָ להימס. בדיל סגול מותך. יוצא-נוזל כדבש לאט על פני הבוהק, תבערה סגולה נוזלת, איטית ועגולה כצב, ומתפשטת וקושרת את הארץ והרקיע למסך אחד.

אור שני
אחר-כך ראיתי אור אחר. זה האור שחתך את ילדותי. אבא מת חודשיים לפני כן ועוד הייתי נער, או רק מין ילד מגודל, והיה לילה ואמא ישנה בחדרה ואני ישבתי בחדר הגדול, "חדר האורחים", וניגנתי בצ'לו נגינה ארוכה מאוד. ישבתי נוכח החלון הגדול הפונה מערבה. פתאום באה אמא, פתחה את הדלת ופניה פעורים ואמרה בקול-אין-קול "הנגרייה בוערת". זו הנגרייה הגדולה של אבא שמת לפני החגים, הנגרייה הענקית שמבניה עמדו במורד הגבעה שעליה ניצב ביתנו - המורד הפונה מערבה, וכל מבניה נראו מן החלון הגדול של "חדר האורחים" אם הביטו בעדו. אז הבטתי בעדו וראיתי את האש הגדולה. האש הגדולה והשׂגיאה בעולם: נֵד של אור אדום ורעם ניצב מולי ומעלי, שולח רסס של גיצים אל השמים. נד האש שעמד מולי כל השעה האחרונה ועיני פקוחות לפניו ואינן רואות דבר, כי ראו רק את שביליה ההולכים רחוק של הנגינה.

קמתי מן הצ'לו והזעקתי את מכבי האש ואת יוסקה ואת דודי אוסקר ויצאתי עם אמא אל חצר הנגרייה. אי-אפשר היה להתקרב. הלהט חתך באוויר. האש עצמה, על כל גודלה הנישא, דממה, ועל פניה השתבצו קולות רעם ונפץ של קורות נופלות ובולי עץ נשברים. צמרות החורשה שליד ביתנו סערו באימה מרוח לא נראית, מתבדרות, נמרטות בסערה שחורה, וגשם דומם של כוכבי גיצים נשר מסביבנו. חיבקתי את אמא שרעדה בזרועותי ושתקה. הייתי כבר גבוה ממנה בשני ראשים.

האש הגדולה ניצחה ודרסה את הנגרייה של אבא. היא עקרה אותה מעומקיה, נפנפה בה באוויר ושלחה אותה פורחת לגבהים, אפופה ברסס שובבי, נוצץ. מזרקה של אור חורבן. פרח מהבהב. היפערות פורחת. הקאה למעלה. את ערימות הלוחות הסדורים המוקצעים והישנים, את גבעות הנסורת והשבבים שהייתי מתפלש בהם בילדותי עם חברי, דלתות שחיכו להדבקה, משקופים שעמדו להתחבר לקירות, סירי הדבק והמברשות, שערות המכחולים ואבקת העץ החלקה שנאספה בנטיפים רכים תחת המכונה המלטשת (ה"שלייף"), מרישי הגג הכבדים, הסדוקים, מפרשי התחרה של קורי העכביש שנתלו מהם, קן הינשוף השתקן שהתגורר מעל ה"מכבש", ארונות הכלים המרובבים ושולחנות העבודה הכבדים, עם בורג המלחציים העשוי עץ מגולף והיד הגדולה הדוחפת את הציר, מרתף ה"סליק" שהחביא רובים בימי הבריטים, המדרגות הארוכות שפעם התגלגלתי עליהן וכמעט מתי, מדי-הזוויות והסרגלים העשויים עץ חלק ומחוגת העץ הגדולה שהיו תלויים על קיר ה"סלון" (האולם שבו התרחשה הנגרות העדינה), והמחבואים שלי, תאי הסוד החשוכים מתחת לקרשים, שבהם שיחקנו יחד אורי הקטן ואני - הכל ביערה האש, כאילו ארבה לו בתוכו ועכשיו בקעה ממנו, עלתה מפיו ונשפכה עליו, מחסרת ממנו את כל המילים, "משקופים, "מרישים", "נסורת", "קורים". עין לוחשת. והם גדמים ועיוורים בתוך העין הכל-רואה, הלוחשת אותם, מטיחה ושומטת אותם, לשונותיה אוויר צהוב, קרוצות מאין נראה והם מפרפרים ומתפוררים אל האפר.

הכל עלה בסערה.

הכבאים באו נבהלים, ויוסקה ואוסקר ואני ביניהם נושא צינורות, פותח ברזים... כמשתינים אל התהום. זרנוקי המים התאדו ונמוגו בבואם אל הכבשן, קרסו בפני חיוכה הלבן של האש.

בראשי רשום הלילה ההוא בשתי שכבות, זו על גבי זו: תמונת החלון שעיני פקוחות לפניו ואני מנגן אליו, שקוע לחלוטין במוזיקה, ואיני רואה בו דבר, ומתחתיה תמונת החלון ובו נד האור, ואני רואה בו הכל.

האש דעכה רק כשלא היה אפשר עוד להציל דבר. ואז עלה השחר. הבית נותר אחרי הלילה הזה על עומדו, פונה אל ההרס שממערב, כמין שאלה. החורשה, הגן, הגג, הגדר שתחמה את הנגרייה, עמדו כמו מטים לנפול אל המערב, נשארים על עומדם רק בחסדה של אי-ידיעה. מין שינה. שאננות עיוורת של צמיחה. גדר, גזעים, שתילים, ברזים, חבל כביסה, סככה, מגרפה, תותים, מרבד לניקוי הנעליים, דלת-רשת, מטבח, כד חוּם של חרסינה, קווים של מרצפות נקיות, ידיות, שרפרף-אמבט ישן, קרש נגד החלקה במקלחת.

מחשוף
בפגישה הראשונה של הסמינר על הנושא "המוות בסיפורי חז"ל" של הפרופסור יונה פרנקל באוניברסיטה העברית פגשתי לראשונה את אהובתי. זה היה לפני עשרים ושבע שנים. התלמידים ישבו בשני מעגלים: מעגל פנימי סביב שולחן המורה ומעגל חיצוני של כיסאות לאורך הקיר. הקרובים למורה היו הדתיים השקדנים שהנהנו וכתבו כל מילה שיוצאת מפי המורה, והרחוקים היינו אנו שהקשבנו לדבריו בלי להנהן ובלי לכתוב מילה, ודבריו החכמים, כמו גם הסיפורים המזוקקים הללו שמתוך התלמוד, נחרתו בזכרוננו עמוק.

בקיר המזרחי של הכיתה ישבה אישה אחת ועישנה. היא לבשה שמלה כתומה-חומה ושערה היה ארוך מאוד, דבשי ונוצץ. שתי מחלפות ממנו היו אסופות אחורנית וכל השאר ירד כאשד על כתפיה. היא הייתה יפה ביותר. התחשק לי לבקש ממנה סיגריה. חיכיתי לשעת כושר, כשהמורה יסיים את טענתו או כשישאל מישהו שאלה, ואז זינקתי בחיפזון אל המושב שלידה. רכנתי אליה מעט ולחשתי, "אפשר סיגריה?"

"אני אעיין בנושא," היא ענתה בלחש, במבט שובב בעיניה התכולות-שחורות, בקול שנצרב מלא-מעט סיגריות. ואז נגלה לי המחשוף.

כלומר, המחשוף כל הזמן היה שם, ופתאום ראיתיו ממש. מחשוף נדיב מאוד שנפרש מעל שדיים נדיבים מאוד; משולש מתעגל במקצת של בד דק מכווץ. בד קליל וכמעט שקוף, שתחם את המורד המתון הזה, הנהדר ביותר שראיתי מעודי. חלקת עור בהיר ששרתה על הגוף כמשי שנפרש בקלות ונחת בדיוק, ללא קפל אחד, ונשאר חלק וחמים וקריר.

רכנתי עוד פעם, כשהסיגריה בפי, להדליקה מן האש שהציתה היא למעני, והרחתי ריח דק מאוד של נרקיסים שנבלל בטעם המר והטוב של הסיגריה, והבטתי רגע, כהרף עין, מקרוב מאוד אל המחשוף הנהדר, ואל העמק ההופך נקיק הנמלא צל ונמשך מטה אל מתחת לחופת הבד. ומיכוות המראה הזה חרותה בעיני עד היום כנוף הנהדר ביותר שראיתי מעודי.

המחשוף היה נדיב. מאוד. לב מגולה. ובכל זאת הוא לא חדל מלהיות התגלות. יכול מישהו לומר: איך יכול להיות דבר המגולה בלאו הכי להיות התגלות? ואני אומר: יכול.

הרוצה לראות מעין יופיו של המראה הזה ילך לפירנצה, לגלריה של האופיצי, אל הציור המכונה "פלורה" של טיציאן. בציור הזה הוא יראה אמנם אישה יפה שכותנתה שמוטה וחזה נחשף כמעט כולו, וימינה מושיטה פרחים ומחלפות שערה אסופות למחצה ויורדות כאשדים על כתפיה, אבל לא בכך העניין. אם יעמוד מול הציור לרגע ארוך וייכנס אל עיגול האור הבוקע ממנו מתוך האפלה שבמעמקיו, הוא יראה אור אחר הבא מחלקת העור ההיא, הגדולה והרחבה, שלמרות שהיא כהה מעט מלובן הבד של הכותונת, היא זוהרת יותר ממנה. הזוהר הזה, סודו הכמוס של טיציאן בציור הזה, הוא מעין יופיו של המחשוף ההוא של אהובתי.

יכול מישהו לומר: חשקן שכמוך, הלא המשכו של המורד הוא המושך אותך. ואני אומר: החלק אינו נופל מן השלם.

אהובתי הייתה אז אשת איש, ובאותם ימים ממש היא הייתה בחודש הראשון להריונה השני, ועוד שנים רבות אחר-כך היא הייתה אישתו של איש אחר ואני הייתי בא אל ביתם כאורח. שלא כוורתר בשעתו, לא נמקתי בייסורים על שום נישואיה, ולא ביקשתי את מותו של בעלה או לחילופין את מותי שלי על שום "שלא הייתה שלי". אפילו בין מרכאות מעורר בי המשפט הזה שאט נפש. גם היום, אחרי שאהובתי הייתה "שלי" במונחי הספרות הרומנטית והקולנוע וגם במונחי הדת והמדינה, אינני רוצה לומר את המילה הזאת. היא הייתה אהובתי והיא אהובתי היום, אחרי מותה, אבל לא היה בכך ולא יכול להיות קניין. למה הדבר דומה? למישהו הפושט את ידו וכף ידו פתוחה והוא מקבל מתת ועוד מתת ולעולם אינו סוגר עליה את אצבעותיו כי לעולם אין המתת חדלה להיות מתת. היא מונחת על היד, זוהרת כפלא. מהרגע שבו נגלה לי המחשוף בא אלי ממנו שפע, ומעולם לא נגרע ממנו נטף משום שהיו גם אחרים שהוא שפע עליהם. ועוד יותר מכך: גם מן הרגע שבו נגעתי בו במו ידי, לא נמוגה ההתגלות ממנו. לא מפני שנגיעתי לא הייתה נגיעה ולא מפני שהוא נשגב ומתחמק מכל השגה, אלא מפני שהיופי הנשי, כשהוא מגולם באחת ויחידה המבקיעה אליך מבעד לחומות העולם שבתוכך, כלומר באהובתך, איננו אוזל כשם שאיננו עומד. אתה נוגע במעיין.

אוזלת יד
יום אחד בין ערביים בירושלים, כשבני הבכור היה בן שנתיים, הושבתי אותו על כתפי ויצאנו לטיול ברחוב. בקצה הרחוב היה גן ציבורי קטן ובו כמה ספסלים, שתי נדנדות וסחרחרת חורקת. הורדתי אותו מכתפי והוא רץ לענייניו, בדק את הפינות המוכרות לו ואחר-כך חזר וביקש להתנדנד איתי יחד. קמתי והושטתי לו את ידי ושנינו פנינו מזרחה ויחד ראינו פתאום את הירח; ירח עצום מימדים, מלא, בהיר ונהדר על רקע השמים המכחילים מאוד. "יה אללה," קראתי בהתפעלות, ונעמן הקטן קרא בסופראן המצלצל שלו, "אבא, תראה, אתה רואה אבא?" והוא פנה אלי מושיט את זרועותיו, "אבא, תרים אותי אליו." הרמתי אותו שוב אל כתפי. "עכשיו אני רואה יותר טוב," הוא אמר, "אני רוצה לנגוע בו, תרים אותי עוד, אבא."

נשאתי את עיני למעלה אל מעל לראשי וראיתי אותו מושיט את ידו הקטנה אל עבר הירח. תפסתי אותו במותניו והנפתי אותו גבוה ככל האפשר והוא מתח עצמו כלפי מעלה.

"עוד, אבא, אני כבר כמעט נוגע."

מתחתי עצמי עוד ועמדתי על בהונותי.

"עוד קצת, אבא, אני כבר כמעט-כמעט נוגע."

יום אחד בין ערביים בבית בפרדס חנה, כשאמי הייתה זקנה, שלושה ימים לפני מותה, היא אמרה, "בוא, תן לי יד, נעשה את הסיבוב הקטן." הסיבוב הגדול היה יציאה מן השביל אל הרחוב הקטן, הליכה דרומה עד המאפייה ומשם אל רחוב האורנים צפונה עד הנגרייה שלנו, וממנה, בשביל, בחזרה הביתה. הסיבוב הקטן היה צעידה דרך החורשה שבחצרנו אל הנגרייה וממנה אל הדשא שממערב לבית וממנו בחזרה אל הדלת.

אמא, שבכל חייה היו תנועותיה בתואם גמור עם תכליתן וכל צעדיה היו גמישים ונכונים, צעדה לאט, מניחה את כפות רגליה בחשש, כאילו היא דורכת על פני ביצה טובענית, ומבטה, שלא היה שקט ורואה יותר ממנו, היה תועה מסביב, ורק כשדיברה והביטה בכוונה הוא היה עוצר מתעייתו לרגע ומביט מחדש. חיבקתי את כתפה בשמאלי ונתתי לה את ימיני והיא נשענה עליה בזהירות, חסה עלי. חשתי שהיא אינה יודעת להיות מישהו שאינו אמא.

רק חודשים מעטים הייתה אמא זקנה. הזיקנה קפצה עליה והתירה פתאום את הקו הישר שעבר בין תנועותיה לבין תכליתן. במשך אותם חודשים מעטים היא ראתה ואנחנו ראינו איך ידיה אינן מגיעות בדיוק אל הדבר שאליו כיוונה, איך רווח של ריק נכנס פתאום וגדל בינה לבין הדברים.

ידה הזקנה מונחת על ידי. יד העשויה תבונה טהורה. יד שכולה ידיעה לעשות. לשתול, לרקום, ללוש, לפרושׂ, לקלוע צמה, לתקוע מסמר, לעקור זוהמה מתוך ביב, לקפל כבסים, לסרוג, להתפיח כרים וכסתות, ללוש בצק דק דק ולמלאו תפוחים וצימוקים וסוכר וקינמון, לצייר, לחבוש פצעים, לשאת הרבה דברים, לעדור, לתקן קרעים, ליצור כדי חומר, להכין כופתאות, חמיטות, לביבות, ריבות, אטריות, צלי וממולא, לחתוך את הלחם באוויר, לרחוץ, למרק, לארוז, לגזום, והכל מתוך ידיה היטיב לגדול ולצמוח. הכל תפח היטב, נפרשׂ, נקלע, התנקה, קופל, נסרג להפליא, נרקם, תוקן ונבנה היטב. הכל היטב מאוד. נכון מאוד ובדיוק על-פי מידתו. בדיוק במועדו, בשעתו, בעונתו. גם גופי שלי עשוי כך, על ידה, היטב מאוד ובדיוק. כשצרחו העגורים בסתיו היא זרעה, כשנרדמו השיחים כליל, באמצע החורף, היא גזמה, וכשהבשילו הפירות - קטפה ובררה, עטפה ורקחה. וכל השעות והזמנים הפכו למעשים. ימים ומעשים.

בסתיו אמא אמרה: "אתם שומעים? - האווזים כבר נודדים צפונה." באביב: "שמעתם? - עכשיו החמסין מגיע." ובין הערביים היא ישבה לנוח מול העצים. כשהלכנו יחד בפעם האחרונה, באותו יום בין ערביים, היא אמרה "כבר נעשה קריר. כבר נעשה קריר."

ידה הזקנה מונחת על ידי. אינה יכולה עוד לאחוז בסכין או במחט ואינה מגיעה אפילו לידי שלי האוחזת בה.

 

שם הספר:
רישומים של התגלות

שם המחבר:
אריאל הירשפלד

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, מאי 2006
מספר עמודים: 216
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
רישום מאת ז'אן קוקטו
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 77 ₪
מסת"ב -4 965-7120-76
דאנאקוד: 497-1083


שתפו ספר זה עם החברים