חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פתח דבר

קטעי יומן אלה מתעדים כארבע שנות פעילות, בעיקר בשטחים הפלסטיניים, במהלך "אינתיפאדת אל-אקצה". זוהי עדות אישית לחלוטין. כל כוונתי היא למסור דיווח מהימן על מה שראיתי או שמעתי או עשיתי, ופה ושם על מה שחשבתי וחשתי ברגעים קשים או דרמטיים במיוחד.

רוב הפעילות נבעה מיוזמות של "תעאיוש" (מילולית: "חיים ביחד"), אירגון המבוסס על שותפות ערבית יהודית ועל פעולה ישירה למען השלום, הן בתוך השטחים הכבושים והן בתוך מדינת ישראל. תעאיוש הוא אחד מאירגוני השלום הרבים, ואחד הנמרצים והנועזים שבהם, לטעמי. בעיני ישראלים רבים הוא נחשב שמאל "קיצוני" או "רדיקלי", אבל אני מכיר את הפעילים המתנדבים, רובם ככולם, כאנשים מתונים בדעותיהם ונעימי הליכות, רודפי שלום באמת. אכן, נפש כולנו נקעה ממעשיה של ישראל, ממדיניותה כלפי הפלסטינים ומהמציאות הבלתי-נסבלת בשטח. חשבנו שנוכל לשנות מציאות זו, ולו במעט, על-ידי פעולה ישירה ונוכחות מתמשכת לצד ידידינו הפלסטינים, למול המתנחלים, המינהל האזרחי, הצבא והמשטרה. היינו ועודנו מוכנים גם לקחת על עצמנו סיכונים.

קיווינו להיות זָרָזים של שינוי פוליטי רחב יותר בציבור הישראלי.
עד כה, תקווה זו לא התגשמה.

במהלך השנים האלה שאלתי את עצמי פעמים אינספור מדוע הישראלים בהמוניהם כל-כך פסיביים. הרי כולנו יודעים היטב עד כמה אכזרית ידה של ישראל בשטחים: גֶזֶל אדמות, השפלה מתמדת ומרה, סגר מתמשך, ומשטר של אלימות וטרור שמשליטים המתנחלים. האם אכזריות זו מבטאת את רצונם וכוונתם של כלל הישראלים? תמיד ניתן, כמובן, להאשים את הצד השני - הרי לשם כך ברא אלוהים את האויב - ובכך לפטור עצמנו מאחריות למעשינו-אנו. מיתולוגיה ענפה צמחה מתוך הרציונליזציה הנוהגת.

האם לא הצענו "להם" (כמעט) הכל והם דחו את ההצעה הנדיבה?... הם הרי אלימים מטבעם, שולחי מרצחים, שמחים לאידנו (רק אנו איננו שמחים לאידם...) - וכן הלאה. אמירות כאלה, רדודות וצדקניות, נועדו כנראה לצעף ולשתק את חירותנו האמיתית, אותה יכולת מופלאה הטבועה באדם - לשנות פני עולם.

היומן הזה עוסק אפוא, במשתמע, בתעלומה המוכרת לכולנו ובהיגיון הנסתר שלה. אם החירות היא מעמסה לא רצויה והכל נגזר מראש, בעיקר המלחמה האינסופית והנואלת, הרי מוטב לשבת בחיבוק-ידיים ובראש מורכן. רובנו אכן עושים זאת. התוצאה היא שבג'ינבֶה ובסּלפית, בכפר יאנון ובנועמאן, בחברון ובעוד מאות מקומות, קטנים וגדולים, תושבים תמימים נופלים טרף קל לידי המתנחלים. הצבא אינו עוצר בעדם, ובתי המשפט הוכיחו אזלת-יד בלתי נתפסת. גם אם ישראל תיסוג מחלק זה או אחר של הגדה, אין סיבה להאמין שהמציאות המתוארת בדפים אלה תשתנה לטובה.
את המציאות הזאת יש להכיר לעומקה.

עלי לומר אולי כמה מילים על עצמי, כהקדמה הנכתבת באי-רצון מסוים. את העובדות החיצוניות ניתן לסכם בקיצור. נולדתי בארצות-הברית. עליתי ארצה ב-1967 עם סיום התיכון. למדתי בירושלים. התאהבתי והתחתנתי בירושלים. אני אב לשלושה בנים וסב לשניים. אני איש האוניברסיטה העברית, מורה לסנסקריט, השפה הקלאסית של הודו. פעם פירסמתי שירים.

במסגרת העובדות הרלוונטיות יותר ניתן למנות את אהבותי ותאוותי השונות: מוזיקה הינדוסתאנית. שירתו של חאפֶז. רביעייה אופוס 132 של בטהובן. סֶזאן המאוחר. ריחה של יוון. שפת הטֶלוּגוּ. ספריות עתיקות.

אוכל להזכיר גם את שנאותי: רדידות. מוסרנות. צדקנות. רגשנות. פסיביות. מילים מופשטות כגון אלה. התגלמותן הקונקרטית בתודעתם של אנשים חיים ובמעשיהם.

שמתם לב, מן הסתם, שאקטיביזם פוליטי אינו מופיע ברשימות הללו. אין זה "התחום הטבעי" שלי. לכן, כרבים אחרים, במשך זמן רב - רוב שנות ה-80 - הסתגרתי עם ספרַי. גליתי פנימה. קיטרתי הרבה. כעסתי. התייאשתי. רק במהלך האינתיפאדה הראשונה גיליתי את טעמה של פעולה לשמה, בלי חשבון, בלי לחשוב על התוצאות, מול הרֶשע, דרך העמימות והבלבול העוטפים אותנו תמיד. התגלית הזאת, שאני חייב אותה לכמה חברים קרובים, שינתה את חיי.

"תעאיוש" נוסד בסתיו 2000, במהלך השבועות הראשונים של "אינתיפאדת אל-אקצה". בנובמבר 2000 ערכו פעילי שלום מתל-אביב ומכפר קאסם ביקור תמיכה באום אל-פחם, בעקבות מהומות אוקטובר ותגובתם האלימה של כוחות הביטחון. מה היה נחוץ באותו רגע? בלי ספק יותר מאשר עוד הפגנה או עצומה. מישהו העלה את הרעיון לשלוח שיירות מזון - פעולה ישירה, מוחשית, בלתי-אלימה בתנאי המשבר. זו היתה ההתחלה. עד מהרה קמו סניפי מתנדבים, יהודים ופלסטינים, בתל-אביב, בירושלים ובחיפה. נשלחו משלחות עם מזון וציוד רפואי לכפרים נצורים באזורים שונים בשטחים. נרקמו יחסי עבודה הדוקים בין תעאיוש לאירגוני השטח הפלסטיניים - בחווארה, בבית לחם, בסלפית ועוד. הפעילות הסתעפה והלכה, כפי שמתועד בדפים אלה. נוספו פעולות נגד אפליה והזנחה של המיגזר הערבי בתוך ישראל כחלק אינטגראלי של חזון תעאיוש.

תעאיוש אינו קשור במפלגה פוליטית כלשהי. אין בו הירארכיה, אין תהליך רשמי של הרשמה כחבר, ואין פרוגראמה אידיאולוגית מוצהרת. אדם מצטרף לתעאיוש על-ידי השתתפות באחת הפעולות ובתהליך קבלת ההחלטות. הפעילים באים מכל קצות החברה - נשים וגברים, זקנים וצעירים, יהודים ופלסטינים - ומייצגים דעות שונות, אם כי לכולם משותפת הסלידה מהכיבוש וכולם מאמינים שיש צורך דחוף לשים לו קץ. אנו הולכים בעקבות המסורת הקלאסית של התנגדות אזרחית בלתי-אלימה, על-פי המודל של גאנדי, ת'ורו ומרטין לותר קינג. המטרה: שותפות ערבית-יהודית אמיתית. "עתיד של שוויון, צדק ושלום מתחיל היום דרך פעולות סולידאריות השואפות להביא את הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים לקיצו ולממש שוויון מלא לכל אזרחי ישראל".

ג'ינבה, טוואנה, דרום הר חברון

11 בינואר 2002. שמיכות
אנחנו מתכנסים בצומת שוקת, לא הרחק מן הקו הירוק. יום חורף שטוף שמש, המדבר והגבעות מוריקים, האדמה עצמה היא ישות חיה, יפה עד כאב.

הגיעו כ-50 מכוניות, 300-250 מתנדבים. על חלון כל מכונית מודבק פתק ממוספר. ננוע בשיירה.

מכוניות רבות נושאות שלטי "די לכיבוש". אנחנו מקבלים תדריך בעברית, בערבית, באנגלית. הבשורה הטובה היא שהמאבק המשפטי נגד הממשלה והצבא זכה לפי שעה להצלחה. תושבי המערות עדיין במקומם, אף כי רוב בתיהם נהרסו, לעיתים פעם אחר פעם. בית המשפט דחה את ישיבתו הבאה לעוד שלושה חודשים. זהו רווח של זמן, וסימן לכך שפרקליטי המדינה לא לגמרי בטוחים בתוצאות.

מבצע ההסברה הציבורי נושא פרי, אבל, כפי שמזכיר לי הלל, אי-אפשר לטפל בכל מקרה כזה, וישנם מאות כאלה, בדרגות קושי משתנות, בכל רחבי השטחים. מדובר במדיניות מתמשכת של אלימות נפשעת כלפי אזרחים. יש בה גם היגיון. אם נמרר את חייהם של הפלסטינים די הצורך, הם יסתלקו, או לפחות ייכנעו.

אנחנו יוצאים ב-10:30 בקירוב, השמש בוהקת. בתוך דקות אנחנו כבר נתקלים במחסום ראשון. מחכים לנו. האזור הוכרז "שטח צבאי סגור". בינתיים מצטרף אלינו ליווי משטרה, ובו גם אנשי ביטחון של ההתנחלויות. אני יושב עם יגאל, יאסר ומנאל במכונית המאסף, מאחורינו מהבהבים הפנסים הכחולים של ניידות המשטרה.

משום מה - אולי בגלל הבוקר החורפי המופז? - אנחנו אופטימיים, ואכן עוברים די מהר את המחסום הראשון. האם הורו לחיילים לאפשר לנו לעבור? לכאורה קיבלנו הבטחות מאישים רבי-השפעה בצבא ובממשלה שהעדיפו להישאר עלומי שם. אחרי הכל, אנחנו רק מביאים שמיכות.

אולי זה ההסבר ליציאה המוצלחת.
כעבור עשר דקות, כבר מעבר לקו הירוק, שוב עוצרים אותנו. אני סוקר את הגבעות. נוף טרשי: סלעים, עוד סלעים, מעט עצים פזורים, ואדי בינינו ובין העיירה יטא הנשקפת מרחוק. ההתנחלויות מופיעות עתה בנוף, גגות רעפים אדומים מנקדים את ראשי הגבעות. מרחוק נראים גם סימנים ראשונים של הרס: הבקתות ההרוסות והבארות הסתומות של הפלסטינים נראות כמיקבצים של נקודות זעירות במרחק.

אנחנו ממתינים. שמש חמימה. אני תופס שאין שום מקום אחר בעולם שהייתי מעדיף להיות בו כרגע.

אני שמח להיות עם האנשים האלה. אני מרגיש חופשי, המאמר שאני עובד עליו בבית לא כל-כך חשוב, השיעורים שלי לא תובעים יותר מדי הכנה. בוקר יום שישי חורפי, עוד יומיים יום הולדתי, איילין מבקרת אצל הנכד הטרי שלנו, בננו עידן בבית הספר, וליבי פנוי. כמעט שר. מעט הכבדות שנותרה בי נמסה בשמש. לפני יומיים ירד שלג. יגאל ואני משוחחים על שירה סנסקריטית.

שוב, המשטרה או הצבא מוותרים משום-מה, ואנחנו ממשיכים. חולפות עשרים דקות, אולי פחות, והנה עוד מחסום, הפעם רציני. אנחנו עכשיו בפאתי סוסיא, התנחלות גדולה המעורבת בנישול תושבי המערות.

המשטרה והצבא מיוצגים כאן היטב: ג'יפים וניידות, חיילים רבים מאחורינו ולפנינו, אולי 25 עד 30 שוטרים, כולם חמושים. המתנחלים חסמו את הכביש במכוניותיהם כדי למנוע מאיתנו מעבר. המשטרה והצבא לא מסוגלים, או יותר נכון לא רוצים לפנות את הדרך. אנחנו חונים בצד הדרך ונאספים לפני המחסום. אני מתחיל לזהות אנשים שפניהם מוכרות לי מהפגנות או מהאוניברסיטה. צעירים רבים, וכמה נשים אפורות-שיער, אנשים טובים ותמימים שעד מהרה ימצאו את עצמם חוצים את המחסום המשטרתי, אף כי עדיין לא קלטו זאת. רשת טלוויזיה צרפתית שלחה לכאן צוות צילום. צלמים רבים פועלים משני צידי המחסום, המשטרה מצלמת בווידאו את פניהם של כל פעילי השלום המסוכנים ואת לוחיות הזיהוי של כל המכוניות, והעיתונאים סוקרים את הקהל, הנוף וה"אויב".

אומרים שאי-שם בגבעות מעבר להתנחלות ממתינים לשמיכות שלנו תושבי המערות.

נפתח מו"מ עם המשטרה, הפעם ברצינות. מדי פעם מעדכנים אותנו במגאפון. בין לבין, יגאל מרצה למתנדבים על תולדות תושבי המערות וגירושם מבתיהם. המתקפות החלו כבר בשנות ה-70, אך גברו בשנים האחרונות. ב-1999 שלחה ממשלת ברק דחפורים לחסום בסלעים ובעפר את הכניסה למערות רבות. ביולי 2001, בפעולה צבאית אלימה במיוחד, נהרסו כליל מערות רבות ובארות נסתמו. כבר אין יותר שום ספק שהתהליך האכזרי כולו תוכנן מראש בקפידה. מאחורי המתקפה עומדים המתנחלים, ולצידם, יש להניח, קצינים ימניים בצמרת הצבא וקרוב לוודאי בירוקרטים אפורים במשרדי הממשלה, בעלי תפיסת עולם דומה. מאחוריהם ניצבים פוליטיקאים ופקידי ממשלה, ומעלה בסולם עד לראש הממשלה.

בסופו של דבר מתברר שעלינו לפעול נוכח התנגדות המשטרה. המו"מ נתקע. אנחנו ניגשים בזה אחר זה למשאית העמוסה שמיכות, כל אחד לוקח שמיכה עטופה בניילון דק. הידית בעטיפה שלי נקרעת כעבור שניות, ומכאן ואילך אני לופת את השמיכה תחת בית שחיי או מצמיד אותה בשתי ידי אל חזי. השמיכה עבה, כבדה, מגושמת ולא קלה לנשיאה. עם זאת, זה הנשק היחיד שאני נושא...

אנחנו עומדים כגוש לא מסודר, מתגודדים מול חומה אנושית של חיילים ושוטרים. גדי אלגזי, היסטוריון חוקר ימי הביניים ואחד ממקימי תעאיוש, לחוץ כנגד המחסום, ממתין לתת את האות. אני מנסה לנחש מה עובר במוחו. האם מישהו ייפגע? האם יש עדיין סיכוי להימנע מעימות חזיתי עם החיילים? האם באמת אין ברירה? מתי הרגע הנכון? אני מעריץ מרחוק את יכולתו לשאת את הנטל הזה, לקבל אחריות על הסיכון שמישהו מאיתנו ייפגע, לשקול סיכון מול צורך, רווח מול הפסד.

אני תוהה אם לי במקומו היה האומץ לקבל החלטה, אילו ידעתי במה היא כרוכה. האם יש בי האמונה? אני מביט בפניו, ניכר בו שהחליט. "למישהו יש שיר?" הוא קורא אלינו, פונה אל השורה המפותלת של מתנדבים חובקי שמיכות. אנו פוצחים בשיר. תחילה נשמעים לחני שנות ה-60 שחלק מאיתנו זוכרים מהקשרים אחרים. "אנו נתגבר"... וגם "הבאנו שלום עליכם" ו"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". השירה גואה ושוככת חליפות, בהחלט לא מקהלה אדירה, כי רבים בינינו כבר חוששים ממש ממה שעומד בלי ספק להתרחש.

אנחנו מתקדמים. באנו להביא שמיכות למנושלים. קר. לא ננהג באלימות אבל גם לא נעצור. איכשהו, מחשבות ה"גבורה" האלה נראות לי עכשיו לא פחות אבסורדיות מהמצב כולו בצהרי היום הזה בדרום הר חברון. השוטרים, החיילים איזה מין אויב הם? ברור שליבם אינו בעניין. אשר למתנחלים, זה כבר סיפור אחר.

הרבה רעש. אני שומע קרעי שירה, השוטרים צועקים במגאפונים שלהם שאנחנו עוברים על החוק, שכולנו ניעצר, ג'יפי המשטרה והצבא מאחורינו צופרים ללא הרף, אנשים צועקים בשעה ששוטרים מתנפלים עליהם וגוררים אותם אל מחוץ לשורה, חלקם נעצרים, מלפנים נשמעות צעקות להמשיך להתקדם, להישאר ביחד, לשלב זרועות בחוזקה. אנחנו פורצים את קו השוטרים הראשון, אבל עד מהרה הם מתלכדים שוב לפנינו, בעוד כלי הרכב שלהם דוחקים בנו מאחור. אחת ממכוניות המתנחלים דורסת בשוגג רגל של אחד השוטרים והשוטר נופל ארצה. אחד המפגינים הולם במכסה המנוע וצווח על הנהג: "אידיוט, תראה את מי אתה דורס!!"

גדי ומנהיגים אחרים מן הצועדים כבר נעצרו ונעלמו. אנו ממשיכים לצעוד, מיותמים, מחליקים קדימה כמו טיפות כספית מפורדות סביב חבורות של חיילים ושוטרים. שורותינו מידלדלות כאשר שוטרים גוררים עוד ועוד אנשים הצידה. אני מביט אחורה לעבר ההמון המפוזר. חלק מהאנשים עטפו את כתפיהם בשמיכות, אולי כמגן בפני מכות צפויות מידי החיילים. רגע אחד זרועי תפוסה בחוזקה בידה של פלסטינית שחומה, רגע אחר ביד ישראלית בהירת שיער.

פעמים אחרות אני צועד חופשי, אוחז בשמיכה שלי ומצפה להיגרר בכל רגע ולהיעצר. אני נמצא במין מרחב פנימי לא-מוכר, נטול כל תחושת עתיד או עבר, אבל לא ממש איכפת לי. ברוב טיפשותי השארתי את המעיל החם שלי במכונית, כי צהריים ודי חם בחוץ, אבל אני כבר מתאר לי את הלילה באיזה חדר מעצר בחברון או באר שבע. יהיה קר, ומה שעוד יותר גרוע, הספר שהבאתי איתי בדיוק למקרה כזה נשאר בכיס המעיל, נעול במכונית. אלה הדברים שחולפים לי בראש תוך כדי הליכה במרחב המשתנה, המוזר והלא-מובנה שבו אנו נמצאים.

הרעש גובר, הצועדים מפוזרים כעת בגושים קטנים לאורך הדרך ובבוץ שמשני צדדיה, מוסיפים להתקדם בעוד החיילים והשוטרים מתרוצצים וצועקים. הלכנו אולי 200 מטרים. אני רואה את ידידי ועמיתי יוּרי לפות בידי שוטר שגורר אותו לצד הדרך. הם נאבקים. הזרם סוחף אותי הלאה, ואני מופתע שאני עדיין ממשיך לצעוד ללא הפרעה. יותר מאוחר יורי מספר לי שהוא נאבק זמן-מה עם השוטר בזמן שרוב הפעילות התקדמה ועברה אותם, ובשלב מסוים יורי אמר ליריב שלו: "תראה, נשארנו כאן לבד מאחור, למה שסתם ניתקע?". השוטר שיחרר אותו ושניהם הסתערו קדימה בחזרה אל המהומה.

איבדתי כל תחושת זמן. יש בזה משהו נעים אך גם מערער, מין הרגשת לא-מרחב שבו אנחנו נעים כסהרוריים, אני והשמיכה. אצל חברּי לדרך ניכרות תגובות מגוונות: ישנם כאלה המשדרים זעם יוקד, ועדיף להתרחק מהם, רבים אחרים מסגירים פחד גלוי לעין, פה ושם אנשים מבוגרים מועדים ולעיתים נופלים, ויש גם כאלה שנהנים, כך נדמה, מכל התוהו-ובוהו. צוות הטלוויזיה מצלם כל הזמן, וצלם המשטרה עסוק מאוד גם הוא. המשטרה כבר איבדה פחות או יותר את השליטה במצב. קצין המשטרה הבכיר בשטח פונה אל המפקד הצבאי ואומר לו, נואש: "תפקידך לעצור את כל האנשים האלה." איש הצבא, מילואימניק שברור כי אינו ממש מזדהה עם השטות הזו, עונה לשוטר: "אתה לא רואה שעושים ממך צחוק?"

מישהו משלנו מכוון אותנו לצד הדרך, לעבר גבעה ספוגת בוץ. המצב המעורפל הסתיים, אותם חלקים בהכרתי שלא תיפקדו מתעוררים פתאום ואני שמח, מין שמחה פשוטה וישירה, שבלי ספק קשורה מאוד להיחלצות מהמצב הקודם. המו"מ מתחדש לרגע. אני לא היחיד שחש שינוי. דומה שהשוטרים והחיילים עוינים עכשיו פחות. קצין המשטרה מודיע לנו במגאפון שאנו רשאים להביא את השמיכות ליעדן, העצירים ישוחררו, והצבא יגן עלינו כעת, לאורך ארבעת הקילומטרים שנותרו לנו לצעוד עד למערות.

הוא מאחל לנו יום נעים. התנאי הוא שנישמע להוראות ולא נהיה אלימים, נימנע מכל חיכוך ואפילו מחילופי דברים עם המתנחלים. משלב זה ואילך החיילים לצידנו. מתפתחות שיחות. הקצין הבכיר מתבדח במרירות בטלפון הנייד שלו: "כן, הכל בסדר, רק שאני לא אוכל לבקר יותר בשום מדינה באירופה..." הוא צולם שוב ושוב על ידי צוות הטלוויזיה הצרפתית: פושע מלחמה.

אנחנו מטפסים על הגבעות, בכל צעד הנעליים שוקעות בבוץ. אבל זה עוד לא הסוף. הגיע תורם של המתנחלים. בחורה צעירה, שערה אסוף בשביס, מגיחה מן ההתנחלות וצועקת עלינו, מנבלת את פיה בשפה עשירה להחריד. איפה למדו יהודים דתיים לדבר כך? הקללות פורצות ממנה בשטף אופראי שלא היה מבייש שום דיווה. והיא לא היחידה. אחד הגברים צועק שאנחנו בצד של בן לאדן. אולי בכלל אנחנו בן לאדן.

אנחנו מתעלמים מכל אלה וממשיכים ללכת, אבל מסתבר שלמתנחלים יש בני ברית במשטרה. עוד סיבוב בלתי נמנע של חסימה והתנגדות: הם נחושים למנוע מן השמיכות להגיע אל תושבי המערות. קר בהרי חברון. אבל השמיכות יותירו ככל הנראה צלקות לדיראון בדברי ימי היהודים. מי יודע, כנראה זהו "פיקוח נפש", הקיום היהודי הוא עניין כל-כך שברירי ששמיכה אחת עלולה לשים לו קץ. זה הרגע המכוער ביותר במהלך היום, והוא מחמיר עוד יותר כאשר יאסר, הצועד לידי, מותקף פתאום על-ידי שוטר שמכה אותו נמרצות וממושכות תוך כדי צעקות: "אתה תוקף אותי!" האם מלמדים את המשפט השימושי הזה בביה"ס לשוטרים?

מכניסים את יאסר לג'יפ המשטרה. הוא במעצר ויילקח לתחנת המשטרה באחת ההתנחלויות הסמוכות, כדי להגיש נגדו תלונה. הוא לא עשה כלום, רק הלך עם כולנו, לופת שמיכה בידיו, כמונו. אבל סביב צווארו היתה כרוכה כפייה. השוטר, שהיה זקוק לקורבן, בחר לעצמו פלסטיני. מתחילה מהומה קלה, אבל קומץ צועדים נחושים מקיף את הג'יפ ומסרב להניח לו לנסוע. כמה שוכבים על הקרקע סביבו. בסופו של דבר המשטרה נכנעת שוב ומשחררת את יאסר.

אנחנו תקועים על הכביש החסום כעת על-ידי מכוניות של מתנחלים, ומתוכן שוצף זרם בלתי פוסק של נאצות. השוטרים, לפחות כמה מהם, מגלים פתאום סולידריות כלפי חבריהם המתנחלים. השעה מתאחרת, כבר אחרי שלוש. עוד מעט יחשיך, וקר מאוד. הפלסטינים עדיין מרוחקים מאיתנו לפחות כקילומטר. איכשהו עלינו למסור להם את השמיכות, להתחבר אליהם, ולהספיק לשוב. כמה חברים דתיים בקבוצתנו, שחייבים להגיע לירושלים או לתל-אביב לפני שתיכנס השבת בשעה חמש בערך, שבים בעל כורחם למכוניות. כל היתר צריכים להחליט מה לעשות עכשיו. השוטרים מציעים פשרה: הם ישלחו מישהו שיעביר את השמיכות, אבל עלינו להתפנות מייד מהאזור. אנחנו מסרבים להצעה ומתכוננים לחצות עוד מחסום. נחושים להגיע לאנשים עצמם המחכים לנו מן העבר השני.

הנחישות מנצחת. השוטרים והמתנחלים נכנעים. אני הולך ותוהה אם בקרב החיילים במקום יש מישהו שרואה את כל התרחיש המטורף הזה - קומץ מדולדל של אוחזי שמיכות המקרטעים בבוץ אל מעבר לגבעות - ולרגע אחד לפחות מבטו מבקיע דרך מעטה האטימות. האם הם רואים את הסבל, את הרוע האנושי, את הכפייה והאכזריות, את חוסר הטעם, את השקריות, את הטמטום העמוק והמתמשך שלנו, הישראלים? האם מי מהם אי-פעם יסרב פקודה להרוס בית של פלסטיני חף מפשע? האם יש משמעות למה שאנחנו עושים? הרוע קיים משני צידי הסכסוך הזה, אולי אנחנו נתפסים למחווה דון-קישוטית חסרת תכלית? מה זה משנה? מצד שני, חייבים לפעול בדיוק מהטעם הזה, ורק מהטעם הזה, שמדובר בדפוס קבוע החוזר ונשנה, במקום של עמימות עילאית. יש עבודה שחייבת להיעשות בתוך הערפל והבלבול, דרכו ומעבר לו. בגלל הבלבול.

בשעה חמש אנו מגיעים אליהם. טרקטור יחיד, ופלסטיני מחויך אוחז בהגה. מוּדע לרגע, אני משליך את השמיכה אל תוך העגלה המחוברת לטרקטור. אנחנו מטפסים על הגבעה לעבר קומץ הבקתות, הדירים והמערות שלהם. הם ממתינים לנו. כמה מתחבקים. רבים מהמתנדבים כבר היו פה קודם במהלך המבצע הזה. אני רואה את אחד הפלסטינים, גבר גבוה ומגודל, מדביק ארבע נשיקות פראיות-משהו על לחייו של ידידו הישראלי. הגברים הקשישים, ראשי משפחות גדולות, כבדים בגלימותיהם, מביטים בנו בעיניים שכמו רואות לאחור, דרך שנים ואולי דורות רבים. הרגע הזה אינו אלא הבלחה קלה. ילדים לבושי בלואים מתרוצצים בינינו. כמה מהם רודפים אחר הטלאים.

המקום גבוה, במרום הגבעות. מרחוק מנצנצים אורותיה של ערד, וכמובן גם פנסי ההתנחלויות הסמוכות, סוסיא ומעון. מישהו כבר הצית מדורה ומכין תה, אותו תה מרווה, סמיך ומתוק שמגיע בדיוק כשזקוקים לו, ממש כשאנו מתחילים לרעוד מקור. זהו רגע משכר: כמה נאומים קצרים, מנהיג תושבי המערות נושא דבריו בעברית, מדבר על שלום אמיתי, לא שקרי - השלום שחייב לבוא יום אחד, גם אם עד עכשיו אי-אפשר להבחין בו. אני מאמין לו. הוא מודה לנו מעומק הלב על בואנו היום, על כך שלא ויתרנו, על ידידותנו.

לפני לכתנו אני מספיק להיכנס לאחת המערות. המשפחה הזאת חיה כאן מאז 1830, וכעת הם אב, אם בטוחה מאוד בעצמה, ו-13 ילדים. וכמה כבשים. המערה מפתיעה בחמימותה, מסודרת למשעי. כלי נחושת ניצבים על מדף ארוך. אני רואה מיפלס מורם שעליו אפשר לשבת בנוחות. מאחוריו ומתחתיו פינה מיוחדת לשינה. הכל נקי, מיושב, מזמין. בשמחה הייתי לן כאן, לוּ הוזמנתי. הצלם הצרפתי משוחח עם אם המשפחה באמצעות מתורגמן. האם היתה רוצה לעבור לבית יפה? לאיזו וילה במקום אחר? היא מקשיבה ופורצת בצחוק. אולי איננה משכילה, אבל היא יודעת מנין הוא: "גם אם תציע לי וילה בפריז, אני רוצה להיות כאן בבית שלי. במערה הזו נולדנו, וכאן גדלנו. אנחנו מעדיפים למות כאן מאשר לעזוב את אדמתנו".

4 במאי 2002. ג'ינבה, קציר חיטים
מימי לא אחזתי במגל. הוא שונה משתיארתי לעצמי: קומפקטי, נוח לאחיזה, מספיק קל וחד כדי לחתוך את הגבעולים היבשים, השבירים, בתנועה סיבובית פשוטה ומהירה. שבועיים לפני חג השבועות, ובלוח של רות ובועז התנ"כיים כבר חלף מועד הקציר. הפלסטינים תושבי המערות העבירו לנו שיעור מזורז בקציר. יד שמאל תופסת בקצה העליון של השיבולת, יד ימין חותכת קרוב לאדמה. את היבול ההולך ומצטבר מסדרים באלומות תוך כדי התקדמות בשדה. פה ושם ניצבות שיבולים מיותמות, תזכורת זיפנית לגורלם של זרים, מלקטי פֵּאה ושִכחה, כאז כן היום.

שעת אחר-צהריים מוקדמת, וכבר חם כשאנחנו ניגשים למלאכה. העולם כולו צהוב הלבן-צהבהב-ירקרק של הקָמָה הבְשלה, הזהוב העמוק יותר של השדה הנראה מרחוק כמֿקשה אחת, זהוב השמש הניתך משמים, צבען החום-צהוב של הגבעות הסלעיות. כעירוני לא ירדתי מעולם לעומק רזי התבואה. איך למדו בני-האדם, אי-פעם בעבר, כי מן הגרעינים המלוכסנים למשעי ועטופים מוץ זהבהב ניתן להפיק כיכר לחם? המין האנושי מגלה תושייה אינסופית לצד יצר ההרס הטמיר.

אנחנו נכנסים לתהליך בשלב שבו התבואה כבר הבשילה לגמרי. השלב הבא יהיה דּיש, ואחריו ניפוי וטחינה - כלומר, אם בג"ץ לא יקטע את המהלך כולו באיבו ויורה לחקלאים להתפנות מאדמותיהם, לדרישת הממשלה. בית המשפט אמור לדון בכך ביום חמישי. שלמה לקר, עורך הדין הרהוט המטפל בעניינם, נמצא איתנו היום. הוא פסימי, כדרכו. בחשכת ההיסטריה הלאומנית השוטפת כעת את הארץ, ייתכן שלתושבי המערות אין שום סיכוי.

עוף דורס בודד חג מעל כשאנו עושים את דרכנו לנקודת המיפגש - דרך חתחתים, כי הצבא לא איפשר לנו ללכת בכביש הראשי, המשמש אך ורק את המתנחלים. הפלסטינים ממתינים לנו עם ארבעה טרקטורים הגוררים עגלות גדולות. אנחנו מטפסים עליהן. הנסיעה בשבילים המתפתלים בין הגבעות אל המרחב הפתוח והלא-ידוע היא קצת טראומטית. אנו מושלכים ונדחקים זה אל זה בטלטולים תכופים ופתאומיים בין המהמורות. נהגי הטרקטורים מסוגרים, ואיש הקשר מתעאיוש היושב לצידם, מטפחת כתומה לראשו, אינו דובר ערבית, וגם לא ממש עברית הוא צרפתי נלהב לפעולה, בדחן, נמרץ ולא יעיל. יש לו רק מושג קלוש לאן מועדות פנינו וכמה זמן יידרש להגיע, וכך גם לנו. בינתיים הטרקטורים מטפסים, מתפתלים וצוללים כמו רכבת שדים בשמש הצהריים היוקדת.

נער פלסטיני צעיר עם זוג עיניים מדהימות יושב באחורי הטרקטור ובוהה בנו, באוסף המוזר הזה של כמה מאות יהודים וערבים מכל הגילים שהופיעו ליד ביתו, לעזור בקציר החיטים. האם הוא מקשר אותנו איכשהו ליהודי סוסיא שמעבר לגבעה, המתעמרים באחיו ומרעילים את בארותיהם? האם הוא מסוגל לתאר לעצמו קהילה שסועה עד כדי כך? הצבא מפגין נוכחות לכבודנו: טנק בודד על קו הרכס, ועוד ג'יפ עמוס חיילים לידו, המשקיפים עלינו בעודנו מזדחלים בשבילים.

חילקו אותנו לשדות שונים, אחדים במדרון, אחרים מעבר למיתחם זעיר של מערות, אוהלים ודיר עיזים. כמה מאיתנו קוצרים שעורה, אחרים חיטה, מזן גס המיועד בחלקו למאכל בהמות. אני מברך על כך שאף טרקטור לא התהפך בדרך ולא נקראתי לקבע עצמות שבורות או לבצע עירוי. את ערכת החובש אני משאיר מאחורי סלע, ועושה את דרכי אל השדה. שטוף זיעה, צמא, אני חווה שוב אחד מאותם פרצי שמחה בלתי-צפויים הפוקדים אותי בימים האחרונים. על הגבעולים חיפושיות "פרת משה רבנו" בוהקות בגוני אדום-שחור. מאחד התושבים אנחנו למדים שבערבית קוראים להן בכלל "אֵם שְלֹמֹה", אום סלימאן. העבודה בצוותא מגוונת אפילו את המונותאיזם ועושה אותו כמעט נסבל...

מישהי מבוגרת ממני זקוקה למגל שלי, ואני ממשיך, כרבים אחרים, לקצור בידיים, הנשרטות ומתחספסות עד מהרה. אני מתפתה לבקש בחזרה את המגל, אבל האישה אומרת שכבר התרגלה לקצב ולתנועה המיוחדת. כמי שנשוי למטפלת בתנועה, מי אני שאקטע ניסוי שכזה?... אני שב לשַבּר את הגבעולים באצבעותי. אחרי זמן-מה היא מזדקפת ובוחנת את התמונה בשביעות רצון - עשרות מאיתנו רוכנים על החיטה ברחבי השדה ואומרת באירוניה משועשעת: "עבודה עברית"...

פלסטיני בשנות העשרים לחייו שקוע בשיחה עם צעירה יפהפייה מתל-אביב, בעודם קוצרים ומתקדמים לעומק החלקה. פתיתי שיחה מגיעים לאוזני. איפה את גרה? כמה אחים ואחיות יש לך? מה שמך? אני כמעט שומע את הפנטזיות שהם לא משמיעים. דבר כל-כך פשוט קורה פה. חייהם של תושבי המערות חדורים באיכות הזאת.

אחרי ארוחת הצהריים, בעוד נאומי תעאיוש נישאים ברקע, מיה ואני מתגנבים לביקור בית קצר. אנחנו פוגשים את סואד, צעירה המתלווה אלינו בשמחה לסיור. אנו משוחחים בשברי שפות, חצי ערבית, חצי אנגלית. מציגים את עצמנו. כמה זמן את גרה כבר במערה הזאת? שבע שנים, מאז נישאה. היא מחייכת. המערה מזמינה הרבה פחות מזו שראיתי בינואר. אי-סדר, המיפלס השמור לעיזים מאיים לפלוש לאזור מגורי המשפחה, המטבח צפוף ולא נעים.

אנחנו ממשיכים למערה נוספת, משופרת בהרבה. יש לה "הרחבה" כלפי מעלה במדרון, למטרות בישול. בחום של אחר-הצהריים המערות קרירות, אפרוריות ומאובקות. גבר צעיר מחליף את סואד ומנחה אותנו אל בור מי גשמים. כל מכל מים שמביאים הנה מבחוץ עולה 80 ש"ח - הון תועפות מבחינת התושבים. הוא ממשיך איתנו לדיר המחולק לשניים: בחציו האחד בני צאן צעירים מצטופפים סביב שוקת, ובשני טלאים וגדיים זעירים אחרי ההמלטה, שעדיין מוֹעדים בניסיונותיהם הראשונים לעמוד על רגליהם או ללכת. אנחנו עומדים בתור לחבק גדי חוּם עם נתז לבנבן בקצה זנבו.

בדרכנו חזרה אנחנו עוברים על פני אמהות צעירות העומדות בשורה, עם תינוקות בזרועותיהן, המברכות אותנו, אולי מתוך סקרנות: מי הזרים האלה שבאו לעזור בשדות? עוד סיבוב שמות. אין לנו הרבה מה להעניק להן מעבר לחילופי השמות, אותה גירסה בסיסית ואולי עמוקה ביותר של השפה. ארגזי מַטֶרְנָה לתינוקות יועברו לעיירה יּטָא הסמוכה. שדות חיטה שרועים הרחק על פני גבעות הטרשים. שדות רבים יותר משיכולתי להעלות בדעתי, מופרדים זה מזה בחלקות סלעיות, לא-פוריות. הצעירים תושבי המקום, המובטלים מאז פרוץ האינתיפאדה, השקיעו את שעות הבוקר בקציר. אין עוד הרבה לעשות, וכסף לא נכנס. אני שואל אם הם יודעים על הכרעת בג"ץ שתיפול ביום חמישי. הם יודעים.

כמו בהודו, זהו כפר ככל הכפרים: עם שורשים, המשכיות, זרימת חיים של עבודה, מזון, נישואים, תינוקות, מים, חלב, שדות, עדרים. למי יש החוצפה, שלא לדבר על הזכות, להורות למשפחות כאלה לעזוב? זה ביתם, מאז ומתמיד. במערה אחת יש מקלט טלוויזיה. אין פה גן ילדים, אין בית ספר. הילדים הולכים יום-יום ברגל קילומטרים על הגבעות. מוכרח להיות כאן בית ספר. במהלך הביקור, הצבא מתקשר לצוות תעאיוש. איזה קצין כועס על כך שלדעתו תקענו יתד עץ אי-שם באחד השדות. זה לא נכון, אבל אפשר להבין את ההיגיון המר, המחוצף. איש לא רשאי לבנות כאן כלום, לשפץ בית, לחזק גדר או דיר. אסור. איש, כלומר חוץ מהמתנחלים, שכבר לקחו לעצמם את רוב האדמה.

סוף סוף תמו הנאומים, ואנחנו חוזרים בדרך החתחתים למכוניות שלנו. אני עומד לצד אהוד, מתמטיקאי מבריק. הוא מנסה להסביר לי מה זו קוֹמְבּינטַוֹריקה, משחק האֶנִיגמוֹת המתמטיות. הוא רואיין השבוע בטלוויזיה והגן על מכתב התמיכה שלנו בחיילים המסרבים לשרת בשטחים. בראיון הוא נשמע רהוט ואנושי, אבל דבריו נבלעו בתוך הזעם הבוטה והצדקני של לאומנים שהוזמנו לשם ה"איזון". ביציאה מהאולפן נזכר בכל מה שיכול היה ולא אמר "הצתה מאוחרת" בלתי-נמנעת ברגעים כאלה.

כולנו אילמים לנוכח המראה העצום הזה, כאבה של האדמה עצמה, השואפת עתה לקרבּהּ את שיפעת אור הדמדומים. הגבעות במערב עוטות קדרות, קווים חדים כתער. אפשר להשתגע באור המשכר הזה - להשתגע מיופי, להשתגע מכאב. אני מאזין לרוח הנושבת בשיבולים בשדות שבהם לא נגענו, סימפוניה דקה מעבר ללחני אנוש, מעבר להכרה.,

אבל ההכרה ערה ומתפקדת עכשיו כמו בחלום, משייטת אל תוך התודעה וממנה החוצה, בזמן הנסיעה הביתה לירושלים. מוצאי שבת, שבוע חדש נולד. הזוג הצעיר שנסע איתנו מאחל לנו שבוע טוב כשהוא נפרד מאיתנו ליד בנייני האומה - שבוע שבו, כך הם אומרים, נקווה שהצדק ינצח. ירושלים קרירה. אני פותח את דלת הבית ושוטף את ידי מן המוץ והבוץ. לפני שאיילין מגיעה אני תופס פתאום שאני חדור זעם כמעט לא-מוכר לי. המאבק שאנו מנהלים בדרום הר חברון הוא מאבק נגד רוע טהור, לא-מושכל, בלתי ניתן להכלה. רוע של בני-אדם.

רק רוע יכול להניע את הניסיון הזה לעקור ממקומם כמה אלפי תושבי מערות, על התינוקות והגדיים שלהם. הם לא פגעו באיש. מעולם לא היוו סיכון ביטחוני כלשהו. הם חיו בשלווה, אם גם בדלות - עד שהגיעו המתנחלים. מאז אין יותר שלווה. הם מיוסרים, מבוהלים, המומים. כמוני. איזו חמדנות אפלה, איזו שנאה לא-מדעת מניעה יהודים ישראלים לענות חפים מפשע? המתנחלים באים ראשונים, אלימים ואכזריים אך מעליהם פועלת מערכת אדירה, מסועפת: ישראל הרשמית מקיימת את המתנחלים ומגוננת עליהם, ואף משחיתה את דעתנו ואת שפתנו, שפת האל, בפלפולים שפלים. אני מתרתח במטבח המטופח שלי, אני זועם, מוטרף מכאב.

אם בג"ץ יפסוק נגדם, אם הצבא יבוא לפנותם, אני אהיה שם לצידם, אנסה לעצור אותו בגופי.

12 במאי 2002. בג"ץ
יום חמישי - לבית המשפט העליון עם סנג'אי, האורח מפריז. אנו מגיעים ב-10:30. הדיון כבר החל. פרקליט המדינה פונה אל השופטים בסילוף פרוע של העובדות. ודאי יש שֵם לעיוות מחוצף כזה של המציאות, אבל אני לא מצליח להיזכר מהו בעוד אני מקשיב, זועם, נדהם. הפלסטינים לענייננו, הוא אומר, שייכים לעיירה יטא. רק במקרה הם נמצאים כרגע במערות. יואיל בית המשפט למנות ועדת חקירה, בראשות מישהו מהמינהל האזרחי כמובן - האויב המושבע של תושבי המקום. ומה להם ולכל הבארות האלה? מדוע לא לתת לצבא לסתום אותן בעפר?

תושבי המערות הורשו להגיע לבית המשפט להשמיע את דברם, אבל הרְשוּת נרשמה באיזה מסמך באיזה מחנה המרוחק מהם קילומטרים רבים, והדרכים חסומות בפניהם. כך אין באפשרותם לנצל את המחווה הנדיבה של הצבא או לספק את סקרנותם באשר לגורלם הצפוי.

כעשרים מאיתנו יושבים בספסלים האחוריים. קבוצה גדולה של חברי תעאיוש הוחזקה בחוץ יותר משעה, מן הסתם בכוונה תחילה ("מטעמי ביטחון", נאמר להם). שלמה לקר ומנאל מטעמנו, בדוכן משמאל, לבושים בגלימות עורך-הדין השחורות שלהם. מנאל חדה, רהוטה ובוטחת, בעברית הנצרתית שלה עם הר' הערבית המתגלגלת, מגינה על התושבים באר אחר באר, פשוטו כמשמעו. חם בגבעות האלה, ויש שדות הזקוקים לקציר. האווירה מתחממת לטובתנו. השופטים מצא, לוי ופרוקצ'ה יושבים בדין. מצא חסר סבלנות אך משתדל לכאורה להיות הוגן.

האולם חמור והדור כאחד, עיטורי עץ מרומזים לאורך קירות האבן הירושלמית הנצחית. המתנחלים ממלאים את השורות הראשונות, הכיפות זורחות לראשם. אני חייב לרסן את הזעם הממלא אותי. הדיון מתנהל בשפה משפטית סתומה, ויותר מכל אני המום מהאבסורד שבו. לפני כמה ימים עמדתי במערות, עבדתי בשדות, חבקתי גדי בן-יומו ושוחחתי עם אמהות צעירות. רק מטורף מסוגל להטיל ספק בזכותם של האנשים האלה לשכון בביתם: כאילו מינו שלושה שופטים חמורי-סבר לפסוק אם ימשיך העץ לצמוח לצד המעיין, או יורשה ענן לחצות את הרקיע.

מי שׂמם, את השופטים הנכבדים ורבי-העוצמה האלה, על עיזים וחיטה ובארות? (הפולמוס סביב הבארות מתארך ומתפלפל, ומסתיים לבסוף בנימה חיובית: אם הצבא מתכוון להרוס עוד באר, יהיה עליו להזהיר על כך 72 שעות מראש - כדי שנספיק לגייס תמיכה למניעת המעשה). השטח הנדון אינו בתוך ישראל, אינו שייך לישראל, אף לא בפרשנות הימנית ביותר של המציאות המשפטית. והנה ישראל יושבת למשפט, ברוב טקס ורצינות ויומרה, באולם חמור והדור, על אלה שחיים בפיסת ארץ זו כבר מאות שנים. כל העניין אבסורדי. קול מחאה עולה בגרוני ואני משתנק.

הדיון מסתיים, או נמוג, בדחייה נוספת הרצויה לנו: עוד חודשיים על הקרקע. בית המשפט יתכנס שוב בסוף יוני. כל דחייה היא ניצחון מסוים. אולי יימשכו כך הדברים עד סיום הכיבוש, שלא יוכל, אחרי הכל, להתמהמה עוד כמה שנים? חמש? עשר? אנחנו נמשוך ונמשוך, ויום אחד הצבא יסתלק, המתנחלים יחזרו הביתה לישראל הישנה (איך נחיה במחיצתם?), ותושבי המערות ייאלצו להסדיר את ענייניהם במדינה פלסטינית כלשהי, שאולי אף תאיים עוד יותר בדרכה על אורח חייהם. מיה מזכירה לי שכך או כך נדון עולמם לכליה. "כולם תישא הרוח, כולם יסחוף האור".

ענייני טקס הם עניינים של מהות: מאחורי הטקס מרחף איום אכזרי. המתנחלים מחכים. לא מתמהמהים. על תושבי המערות מופעלים לחצים מדי יום ביומו, מתקפות, השפלות, איומים. לשופטת פרוקצ'ה, אומרים, אין סבלנות למתנחלים האלה. ואני איני מסוגל להאמין שאהרן ברק ירשה לגרש את תושבי המערות. בסופו של דבר יש סיכוי סביר שנוכל לשמר את חלקת אלוהים הקטנה הזאת של קיום פלסטיני כמות שהיא, בינתיים.

 

שם הספר: תקווה מרה
מיומנו של פעיל תעאיוש,
2006-2002

שם המחבר: דוד שולמן

Dark Hope: Journal of a Ta'ayush Activist
2002-2006
by David Shulman

תורגם לעברית על-ידי: טל הרן
עורך: מולי מלצר
מהדורה ראשונה, מארס 2007
מספר עמודים: 206
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
עיצוב העטיפה:
תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 79 ₪
מסת"ב 978-965-7120-93-4
דאנאקוד: 497-1101


שתפו ספר זה עם החברים