חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים שמונה פרקים ראשונים.

פרק ראשון

אלמלא נתקעה המערכת לא היה עַנְתָר מנחש לעולם שבדל הנייר על הצג שלו הוא שריד של כרטיס זיהוי. הוא נראה כאילו ניצל משריפה: ציפוי הפלסטיק שלו התעקם ונמס בקצוות. את האותיות כמעט לא היה אפשר לקרוא, והתצלום נעלם תחת כתם פיח. אבל שרשרת מתכת באורך 10 סנטימטר נשארה מחוברת איכשהו: היא היתה תלויה בלולאה חלודה מחריר בקצה השמאלי העליון, כמו זנב שמוט. השרשרת היא שהכשילה את המערכת, לא הכרטיס.

הכרטיס הופיע באחת מרשימות המצאי השיגרתיות שהבליחו מסביב לכדור הארץ בסדירוּת של מֶטרוֹנוֹם, לא מאיזו סיבה שענתר היה יכול להבין, אלא משום שזה מה שהמערכת עשתה היטב. מרגע שהתחילה היתה ממשיכה להעלות אותם, שעה אחרי שעה, סידרה אינסופית של מסמכים וחפצים, ולא היתה עוצרת אלא כשנתקלה במשהו שלא הצליחה לתייק: דברים קלי ערך ביותר, בדרך-כלל.

פעם היתה זו משקולת לניירות עשויה זכוכית, מהסוג שממטיר פתותי שלג כשהופכים אותו; פעם אחרת בקבוק של נוזל מחיקה, ממשרדו של מפקח על ההשקיה בחוף הדרומי של ימת ארָאל. בשתי הפעמים המכונה נכנסה לטירוף מבוּקר, והתחילה לירות שאלות בזו אחר זו.

ענתר הכיר ילדים שהתנהגו כך: למה? מה? מתי? איפה? איך? אבל ילדים שאלו מתוך סקרנות; ואילו אצל מערכות ה-AVA/IIe זה היה משהו אחר - משהו שלא הצליח לחשוב עליו אלא כעל דחף מוּדְמֶה להשתכללות. מזה שנתיים השתמש באָוָה שלו ועדיין חש יראה בפני תאוותה לשפר את עצמה. כל מה שלא הכירה היתה מפרקת על הצג, מייצרת אנליזות מבניות מיקרוסקופיות, מסובבת את התמונות שוב ושוב, מגלגלת אותן, מניחה אותן על צידן, מוסיפה פירוט על גבי פירוט.

היא לא היתה מוכנה לחדול מזה עד שלא שמעה מענתר כל מה שידע על מה ששיחקה בו על הצג שלה. הוא ניסה להטות אותה לעבר האנציקלופדיות שלה עצמה, אבל זה לא הספיק. אי-שם במהלך התפתחותה תיכנתו אותה לחפש מידע בזמן אמיתי, ואת זה התעקשה לקבל. ברגע שסחטה ממנו את אחרון הפרטים הלא-משמעי, היתה מסובבת את החפץ על הצג עוד סיבוב אחד, סופי, בשביעות רצון עצמית אנושית להפליא, ומשגרת אותו לנְשייה חסרת-המיצרים של זכרונה.

במקרה של משקולת הניירות לקח לו דקה שלמה עד ששם לב מה קורה. הוא היה שקוע בקריאה: הוא קיבל בהשאלה מיתקן שהיה מסוגל להקרין עמודים מתוך ספר או מגזין על הקיר הרחוק של החדר. כל עוד לא הזיז את ראשו יותר מדי והקיש על המקש הנכון בקצב קבוע, אָוָה לא יכלה לדעת שהוא לא מקדיש לה את מלוא תשומת-ליבו. המכשיר היה כמובן לא חוקי, דווקא משום שנועד לאנשים כמוהו, שעבדו לבד בביתם.

אָוָה לא שמה לב בפעם הראשונה אבל זה קרה שוב עם נוזל המחיקה: הוא התבונן בקיר וקרא כשהיא השתתקה לגמרי. ואז התחילו פתאום להופיע אזהרות על הצג. מייד סילק את הספר, אבל היא ידעה כבר שמשהו לא בסדר. בסוף השבוע קיבל הודעה ממעסיקיו, מועצת המים הבינלאומית, ששכרו קוצץ מטעמי "ירידה בתפוקה", ושהוא מוזהר בזאת שירידה נוספת עלולה לגרור קיצוץ בהטבות הפרישה שלו. אחרי זה לא העז עוד להסתכן. הוא לקח איתו את המכשיר לשעת הטיול היומי שלו, לתחנת פֶּן. הוא הביא אותו לחנות הדונאטס - על-יד האשנבים של כרטיסי-רכבת ללונג איילנד - שבה היה לקוח קבוע, והחזירו לכספר הסודאני שממנו שאל אותו. היתה לענתר עוד שנה עד הפרישה, והוא ידע שאם שיעורי הפנסיה שלו יירדו עכשיו לא יוכל להעלות אותם שוב. שנים חלם לעזוב את ניו-יורק ולחזור למצרים: לצאת מהדירה המעופשת שלו, שלא נשקף ממנה אלא רחוב של חלונות חסומים בקרשים על חזיתות בתים ריקים כמעט כמו הבית שבו גר.

אחר-כך חדל מנסיונותיו להתחכם לאָוָה. הוא חזר לעבודתו, בוהה בסבלנות ברשימות המצאי האינסופיות האלה, תוהה לשם מה כל זה.

לפני שנים, כשענתר היה ילד, במצרים, הופיעה ארכיאולוגית בכפר הקטן שבו גרה משפחתו - ברצועה של אדמת מדבר שהוכשרה לחקלאות בגבול המערבי של הדלתא. הארכיאולוגית היתה מהגרת הונגרייה זקנה מאוד שעורה שביר וצפוף-ורידים כמו עלה אקליפטוס מיובש. איש לא הצליח לבטא את שמה, כך שילדי הכפר קראו לה אל-מגארי, ההונגרייה.

ההונגרייה ביקרה בכפר פעמים אחדות בתקופה של כמה חודשים. בפעמים הראשונות הביאה איתה צוות של עוזרים ופועלים. היא נהגה לשבת בכיסא עם משענת בד, מתחת לכובע ענקי, מנהלת את החפירות בעזרת מקל הליכה עם קצה מכסף. לעיתים שילמה לענתר ולבני-דודיו כדי שיעזרו לה, אחרי הבית-ספר, או כשאבותיהם שיחררו אותם מהעבודה בשדה. אחר-כך היו הילדים יושבים סביבה במעגל ומתבוננים בה שעה שסרקה את החול והאדמה בעזרת מברשות ומַלקֵט, ובחנה את הגרגרים בזכוכית מגדלת.

"מה היא עושה?" היו שואלים זה את זה. "בשביל מה זה טוב?" השאלות כוּונו בדרך-כלל לענתר, כי לו היו תמיד תשובות בבית-הספר. האמת היא שענתר לא ידע; הוא תהה לא פחות מהם. אבל היה לו שם שהוא היה חייב להצדיק, ויום אחד, איפוא, נשם עמוק והכריז: "אני יודע מה הם עושים: הם סופרים את האבק; הם מוני-אבק."

"מה?" אמרו האחרים בפליאה, ואז הוא הסביר שההונגרייה סופרת את גרגרי החול בדיוק כמו שזקנים סופרים את חרוזי התפילה. הם האמינו לו כי הוא היה הילד הכי מבריק בכפר. הזיכרון התגנב והפתיע אותו יום אחד, מראה של חול זוהר בשמש וצריפי חומר וגלגלי מים חורקים. הוא נאבק לא להירדם כשרשימת מצאי ארוכה במיוחד הבליחה מול עיניו. היא באה מבניין מנהלה שהחרימה מועצת המים הבינלאומית - שלוחה קטנה ועלובה של משרד חקלאות בְּאוֹבאמְבּוֹלנד או בַּארוֹצֶלנד. החוקרים הריצו כל מה שיכלו על האָוָה, את כל הפסולת שהשאירה פקידוּת המאה העשרים - מהדקים, כריכות תיקים, דיסקטים. הם האמינו ככל הנראה שכל מה שמצאו במקומות כאלה, יש לו איזה נגיעה להידלדלות באספקת המים העולמית.

ענתר לא הבין אף פעם למה הם טורחים כל-כך, אבל באותו בוקר, כשחשב על הארכיאולוגית, תפס פתאום. הם ראו את עצמם כמחוללי היסטוריה בניסוייהם חובקי העולם בפיקוח על המים: הם רצו לרשום כל פרט זעיר של מה שעשו, של מה שיעשו. במקום שאיזה היסטוריון יסרוק את הפסולת שלהם בחיפוש אחרי משמעויות, הם רצו לעשות את זה בעצמם: הם רצו לטעון את הפסולת שלהם במשמעויות שלהם עצמם.

הוא הזדקף בבת-אחת ואמר, בערבית: "זה מה שאת, אָוָה, מונה אבק, עדאד אל-תוּראבּ." הוא אמר את זה בלחישה, אבל אָוָה שמעה אותו בכל זאת. הוא היה מוכן להישבע שהיא ממש התחלחלה: ה"עין" שלה, מצלמת ניטור מונחית לייזר, פנתה אליו, והצג התכסה גראפיקת כוננות. אָוָה התחילה אז לפלוט תרגומים של הביטוי הערבי לכל שפות העולם לפי סדר יורד של מספר הדוברים בהן: מנדרינית, ספרדית, אנגלית, הינדית, ערבית, בֶּנגאלית... זה היה מצחיק בהתחלה, אבל כשהגיעו לדיאלקטים של אגן האמזונס העליון ענתר לא היה יכול לשאת את זה עוד. "תפסיקי להתרברב," צעק. "את לא צריכה להראות לי שאת יודעת כל מה שאפשר לדעת. אוּסְקוּטִי, תסתמי כבר." אבל אָוָה היא שהשתיקה אותו, יורקת את המילים בפניו. ענתר הקשיב ביראה כשה"תסתמי כבר" הגיע ליובלים של האמזונס.


פרק 2

עַנְתָר עמד לחתום ולצאת כשהכרטיס והשרשרת הופיעו על הצג של אָוָה. עיניו שוטטו הלוך ושוב אל קו הזמן; הוא קיווה להסתלק קצת יותר מוקדם. שכנתו, אשה צעירה שנכנסה לדירה הסמוכה לפני כמה חודשים, הזמינה את עצמה אליו לאותו ערב. היא התכוונה להביא איתה ארוחת ערב. ענתר רצה קצת זמן לעצמו לפני שהיא מופיעה: הוא תיכנן להתקלח ולצאת לטיול הערב הרגיל שלו לתחנת פֶּן. היתה לו עוד חצי שעה לפני סיום המשמרת, בשש.

יש להניח שענתר, בעצבנותו, לא היה שם לב לכרטיס, ואילו היה הדבר תלוי בו היה מעיף אותו בלחיצת מקש לעומק ליבה האפל עד בלי די של אָוָה. הוא לא נתן בו מבט שני אלא מפני שאָוָה נכנסה לטראנס בגלל שרשרת המתכת, כפי שנהגה בכל פעם שלא זיהתה משהו.

השרשרת היתה עשויה מכדורי מתכת זעירים משולבים. היא היתה שחוקה וחלודה וציפוי הניקל שלה נעלם לגמרי, אבל ענתר ידע מה היא ברגע שראה אותה. לו עצמו היתה כזאת שרשרת במשך שנים, כשעבד בלייףווטש.

לייףווטש היה אירגון ללא כוונת רווח, קטן אבל מכובד, ששימש כמאגר נתונים אֶפּידמיולוגי ושירות ייעוץ גלובאלי בענייני בריאות הציבור. ענתר עבד שם חלק גדול מחייו, כמתכנת ומנתח מערכות. במובן מסוים עדיין עבד שם, אלא שלייףווטש נבלע כבר מזמן, יחד עם סוכנויות עצמאיות רבות אחרות כמותו, באגף הענקי לבריאות הציבור של מועצת המים הבינלאומית שנוסדה זה מקרוב. כמו רוב עמיתיו גם ענתר מונה לתפקיד חסר ערך שאותו מילא בביתו, רק על-מנת להבטיח לעצמו את תנאי הפרישה. הוא היה רשום עדיין במצבת כוח-האדם של המועצה, אבל כף-רגלו לא דרכה מעולם במשרדיה בניו-יורק. לא היתה לו שום סיבה לעשות כן: הם התקשרו איתו דרך אָוָה בכל פעם שרצו, וזה לא היה לעיתים קרובות. ענתר זכר את הימים ששרשראות קטנות אלה היו עניין שבשיגרה בלייףווטש, יחד עם כרטיסי הזיהוי עם הבַּרקוֹד. היו כאלה שהעדיפו לשאת את הכרטיס שלהם עם מהדק; אבל בעיניו מצאו חן השרשראות. הוא אהב את מגע כדורי המתכת, כשהעביר את השרשרת בין אצבעותיו; הם היו כמו חרוזי תפילה זעירים.

הוא השתהה רגע עם השרשרת על הצג. הן לא נראו כבר שנים, והוא התקשה לזכור מתי התחילו להשתמש בהן: מתישהו בשנות השמונים קרוב לוודאי. הוא כבר עבד אז בלייףווטש הרבה יותר מעשר שנים. הוא הצטרף לאירגון מייד אחרי שגמר את הלימודים באוניברסיטת פטריס לוּמוּמְבָּה במוסקבה: זה היה בזמן שהרוסים עוד העניקו מילגות לימודים לסטודנטים מארצות עניות; כשמוסקבה היתה המקום הטוב ביותר בעולם ללמוד בו תיכנות ליניארי. לייףווטש פירסמו בכל העולם מודעות בחיפוש אחרי מתכנת ומנתח מערכות שיקוון את חשבונותיהם. זאת היתה עבודה כותשת-מִסְפָּרים, לא מה שלקראתו הכשירו אותו לימודיו. אבל זאת היתה עבודה בטוחה, מוגנת, במקום קבוע, והיא הבטיחה לו משכורת אמריקאית ואשרה. הוא ענה מייד, אם כי לא היו לו ציפיות ממשיות לקבל את העבודה: הוא ידע שהתחרות קשה. בסופו של דבר הגיע למקום השלישי ברשימה, אלא ששני הקודמים לו קיבלו הצעות אחרות.

בהתקפת נוסטלגיה, ענתר שיפשף את קצות אצבעותיו, נזכר בתחושה של השרשראות ההן וכרטיסי הזיהוי המצופים פלסטיק. הוא זכר שהיו שני גדלים לשרשראות: אפשר היה לענוד אותן לצוואר, או להשחיל אותן בלולאה בדש המעיל. הוא העדיף תמיד את הקצרות.

בלי להזדרז הקיש את התשובות לשאלות של אָוָה. אָוָה שיחקה בינתיים עם הכרטיס, הפכה אותו, הגדילה קטעים ממנו בסדר אקראי.

פתאום הבליח איזה סמל על הצג, חלף על פניו באלכסון, מסתובב ומתכווץ. הוא צד את עינו של ענתר ברגע שנעלם מקצה הצג. ענתר זינק על המקלדת והחזיר אותו לאיטו. כשהסמל הגיע למרכז הצג הוא הקפיא את התמונה.

שנים חלפו מאז שראה את הלוגו של לייףווטש, שהיה פעם מראה מוכר, ציור מסוגנן נאה של שני זרי דפנה שלובים. והנה הוא שוב לפניו, אחרי שנקטף מתחתיתו של כרטיס זיהוי אבוד. ענתר הפך את הכרטיס על הצג של אָוָה, סקרן למראה הסמל שנשכח כבר מזמן. הוא החזיר את הכרטיס אל הצג בגודלו הטבעי, והגדיל אותו בהדרגה. לא היה ספק בדבר: זה היה כרטיס זיהוי של לייףווטש.

הוא ניחש שהכרטיס מאמצע שנות השמונים או משנות התשעים המוקדמות - זמן שבו בילה כל-כך הרבה שעות על הגליונות האלקטרוניים, עד שהכיר כל שם שהופיע אי-פעם במצבת כוח-האדם של לייףווטש. הוא התבונן בכרטיס הישן והמזוהם התלוי מולו והתחיל לתהות למי היה שייך. הוא היה בטוח שיזכור את השם - לפחות את השם. אולי אפילו יזהה את הפרצוף בתמונה.

בלי לחשוב הקליד סידרת פקודות. הצג של אָוָה התרוקן לרגע בזמן שהיא התחילה לשחזר את הכרטיס, לבנות מחדש את המקור. זה היה תהליך שדורש זמן, ונשארו רק עשרים וחמש דקות לסיום המשמרת. הוא בעט בכיסא, מתעצבן על עצמו. הכיסא הסתובב, ואז שם לב למילה שהופיעה על הצג, תחת הכותרת "מקור המסמך". הוא רקע ברגלו על הריצפה ועצר את הכיסא.

בדרך-כלל לא טרח לבדוק את המקום שממנו באו רשימות המצאי: הן הגיעו בכמויות כאלה שזה נראה לו לא חשוב. אבל עכשיו הוא הסתקרן, בייחוד כשראה את המילה "לְהאסה" על הצג. הוא ניסה להיזכר בשנות השמונים והתשעים ואם ללייףווטש היה שם משרד באותו זמן. ואז שם לב שלמילה "להאסה" קדם סימן שציין כי הפריט רק הצטרף שם לזרם המידע. הוא נמצא במקום אחר.

הוא הסתכל לאחור וגילה שתוואי חיוור של משולש לבן ענקי מתחיל להתממש בסלון שלו, כמה מטרים ממנו. אָוָה התחילה ליצור היטל הולוגרפי של הכרטיס המשוחזר: המשולש המעורפל ייצג את הפינה העליונה משמאל, בהגדלה עצומה. הוא התחיל לתופף באצבעותיו על ידית כיסאו, ותהה אם יש לו די מרץ או עניין לשאול את אָוָה איפה נמצא הכרטיס. קשה היה לדעת כשמשהו הגיע דרך לְהאסה. להאסה היתה מרכז הפיקוד היבשתי של מועצת המים הבינלאומית באסיה. קציני המועצה כינו אותה הבירה דה פקטו של אסיה, שכן מכל מרכזי הפיקוד בעולם זה היה המקום היחיד שפיקח לא רק על אזור הידראולי גדול אחד, כי אם על כמה אזורים: הגאנגֶס-בּראהמַפּוּטרָה, המֶקוֹנג, היאנגצֶה, והנהר הצהוב. נהרות המידע של המועצה מהחצי המזרחי של היבשת נותבו כולם דרך להאסה. פירושו של דבר שהכרטיס יכול היה להיכנס למערכת בכל מקום בין קראצ'י לוולאדיווֹסטוֹק.

הוא חזר והביט מעבר לכתפו. אָוָה היתה איטית משחשב: היא רק התחילה לעבוד על התצלום, בקצה הימני העליון של הכרטיס. הוא הסתכל בקו הזמן. לא נשאר לו הרבה אם הוא רוצה ללכת לתחנת פֶּן לפני שתבוא השכנה שלו, טארה.

מחוסר מעש, בזמן שחיכה לאָוָה שתגמור לשחזר את התצלום, הקליד ענתר עוד פקודה וביקש את המשך שרשרת המקומות שהכרטיס עבר בהם. לקח לאָוָה טיפה יותר מהרגיל אבל תוך שתי שניות היא העלתה את שם העיר שבה נמצא הכרטיס
העיר היתה כלכותה.


פרק 3

בזמן שחיכה לאָוָה ענתר דחף את כיסאו לאחור, על גלגליו, עד שהיה יכול להסתכל לתוך המטבח שלו מבעד לדלת הסלון. מעל לכיור היה חלון, וכשמתח את צווארו יכול היה לראות פחות או יותר את ירכתי דירתה של טארה, מעבר לפיר האיוורור של הבניין. רווח לו כשנוכח לדעת כי עוד לא חזרה הביתה; הדירה היתה אפילה עדיין.

הוא שקע בכיסא, מפהק. עיניו התחילו להזדגג מהמחשבה על ספל התה המהביל, כהה ומתוק, שמצפה לו בחנות הדונאטס מוארת הניאון שבתחנת פֶּן; ועל הלקוחות הקבועים האחרים שבאו לשם לעיתים מזומנות לשבת סביב השולחן המצופה פלסטיק - הכספר הסודאני, האשה הלבושה נאה מגיאנה שעבדה בחנות לבגדים משומשים בצ'לסי, הצעיר הבנגלאדשי מדוכן העיתונים בתחתית. לעיתים קרובות הם פשוט ישבו בשתיקה ידידותית מסביב לשולחן העגול בירכתי החנות, לוגמים תה או קפה מספלי נייר וצופים בקלטות של סרטים בערבית או בהינדית על צג נייד קטן. אבל מדי פעם התנהל ויכוח, או שהחליפו ביניהם טיפים - על איזה מכשיר שמוכרים איפשהו, או על דרך חדשה לרמות ולחסוך באסימונים לתחתית.

ענתר התחיל ללכת לחנות הדונאטס משום שבעל הזיכיון היה מצרי, כמוהו. לא שהוא התגעגע לדבר ערבית: רחוק מזה. הוא שמע ערבית בשפע במשך כל היום, מאָוָה. מאז שתוכנתה לעשות הדמיות מקום היא דיברה איתו בניב הכפרי המתאים לדלתא של הנילוס. יכולת שיעתוק הקול שלה שודרגה כך שהיתה מסוגלת אפילו לשנות את האינטונציה בהתאם לדובר - צעיר או זקן, זכר או נקבה. ידיעת הניב הזה החלידה קצת אצל ענתר; הוא היה בן ארבע-עשרה בלבד כשעזב את הכפר ונסע לקהיר, ומאז לא חזר לשם אף פעם. לעיתים התקשה לעקוב אחרי אָוָה. אבל היו גם פעמים שידע לזהות את צילו של איזה קרוב נשכח מאחורי ביטוי יוצא-דופן או משפט אופייני.

תחושה של הקלה ליוותה את ההסתלקות מהקולות האלה; לצאת בערב מהבית הקודר והקר הזה, הנתון בכלוב סולמות הפלדה המחלידים שנועדו לשמש דרך מילוט במקרה שריפה; להתרחק מההד המתכתי של חדרי-המדרגות והמסדרונות שלו. היה משהו מרענן, קסום כמעט, בהליכה מהרחוב סחוף-הרוח אל המעברים המוארים היטב של תחנת פן, בהמונים המתגודדים ליד אשנבי הכרטיסים, ברעם הכבוש של הרכבות מתחת לכפות הרגליים, בנהמת הבס העמוק שנגן רחוב מוציא מאבוב אבוריג'יני, והפועמת בבטון כמו הלמות-לב מוגברת.

ובתֵה כמובן. הבעלים בישל אותו במיוחד, בשבילו ובשביל ענתר, בסיר אמאיל סדוק, תה סמיך ומתוק מאוד, עם ריח קל של נענע - בדיוק כמו שענתר זכר מילדותו.

הוא העביר אצבע מסביב לצווארונו הלח. בתוך הדירה היה היום מחניק ודביק: חם מדי בחלון סגור ולח מדי בפתוח. בקומת הקרקע דלת הכניסה הראשית לבניין נפתחה ונסגרה בקצב קבוע: הוא הרגיש את ההדף מבעד לריצפה בכל פעם שהיא נטרקה. האנשים שעבדו במחסנים ובחללי האיפסון בשלוש הקומות הראשונות היו עכשיו בדרכם לבתיהם, מקדימים מעט לצאת בגלל סוף-השבוע הארוך שלפניהם. הוא שמע אותם ברחוב, צועקים זה לזה בדרכם לתחנת התחתית בשדירה השביעית. הוא חש תמיד הקלה כשהדפיקות היו נפסקות והבית השתתק שוב.

היו ימים שהבניין היה כולו דירות, כולן מושכרות למשפחות: משפחות גדולות ורעשניות מהמזרח התיכון וממרכז אסיה - כורדים, אפגאנים, טג'יקים ואפילו כמה מצרים. לעיתים קרובות נאלץ לדפוק על דלתות השכנים ולבקש אותם לא להרעיש. תייסיר, אשתו, נעשתה רגישה מאוד לרעש אחרי שרותקה למיטתה בשליש האחרון של הריונה. בעבר לא שמה לב אף פעם להמולה שהקימו השכנים הצועקים מהצד האחד לצד השני של ארובת האיוורור, או כשילדיהם החליקו על סקייטבורד במסדרונות. היא גדלה במרחק צעקה מהשווקים המחופּים של בּאבּ זוּויילה בקהיר: היא אהבה את תחושת הבּאזאר של הבניין, כולם נכנסים ויוצאים זה אצל זה ויושבים על מדרגות הכניסה בערבי קיץ, כשהילדים משחקים ליד ברז השריפה. היא אהבה את הבניין, אף-על-פי שהשכונה הפחידה אותה, בעיקר התנועה הכבדה משני צידיה - הכביש המהיר של הווסטסייד מכאן, וכבישי הגישה למנהרת לינקולן מכאן. מכל מקום היא רצתה לבוא לגור בו: היא חשבה שיהיה לה קל יותר לגדל כאן ילד, עם כל-כך הרבה נשים וילדים מסביב. בסופו של דבר זה לא היה חשוב: תסחיף מי שפיר הרג אותה ואת התינוק בשבוע השלושים וחמישה להריונה.

כולם הסתלקו בינתיים, כל אותן משפחות רעשניות, חוגגות, שמשכו כל-כך את תייסיר. הן נשאבו בהדרגה לערים קטנות ולפרברים בלחץ העסקים המתרחבים והמשפחות הגדלות כל הזמן. ענתר חשב לפעמים על האפשרות שגם הוא יעקור לדירה אחרת, אבל לא מתוך שיכנוע פנימי עמוק.

בהתחלה ציפה שהבניין יתמלא שוב סביבו אחרי שהשכנים הקודמים עזבו - בדיוק כמו שקרה בדורות קודמים, גל מהגרים אחד מפנה מקום למשנהו. אבל מתישהו התבנית השתנתה: תיקון בתקנות החלוקה לאזורים עודד את בעלי הבניין להפוך את הדירות הריקות לנכסים מסחריים.

עד מהרה לא נשארו בו אלא כמה דיירים מזדקנים, כמוהו: אנשים שלא יכלו להרשות לעצמם לעקור מהבית ששכר הדירה בו היה מוגן. כל שנה הלך הבית והתרוקן מבני-אדם, ואילו חללי האיפסון שבּוֹ הלכו והתרחבו.

האיש בדירה הסמוכה גר בה עוד לפני שענתר עבר לגור בבניין. הוא היה שחקן שח נלהב וטען שהוא קרוב משפחה של טיגראן פֶּטרוֹסיאן. ענתר שיחק איתו לפעמים, ותמיד הפסיד בגדול. ואז, קיץ אחד - לפני חמש-עשרה או עשרים שנה? - התחיל שחקן השח להיחלש ולהצטמק. הוא לא יכול היה לשחק יותר; כמעט לא נשאר בו כוח להזיז את כלי השחמט. אחייניו באו מצפון קרוליינה, שם התיישבו בני משפחתו האחרים. הם פינו את הדירה והעמיסו הכל על משאית הובלות צהובה. לפני שעזבו הם נתנו לענתר מערכת שח ממתכת, למזכרת; היא עדיין היתה אצלו איפשהו. ענתר ישב והתבונן מחלון הסלון שלו כשלקחו את שחקן השח אל המשאית.

אחר-כך בא תורה של האשה בדירה מתחתיו. היא התגוררה בבניין משנות השישים, אז באה לאמריקה לראשונה, מאזרבייג'אן. היא הזדקנה בדירה הזאת, גידלה שם את שני ילדיה; לא היה לה לאן ללכת, במיוחד אחרי שהתחילה לאבד את מאור עיניה. בחלל המוכר הזה יכלה איכשהו להסתדר בעצמה; בכל מקום אחר היתה הולכת לאיבוד. ילדיה הניחו לה להישאר בדירה, נכנעו להפצרותיה בניגוד לדעתם. הם נהגו לטוס לניו- יורק כל חודש שני מהעיר הקטנה במערב התיכון, שם גרו. הם סידרו שיביאו לה אוכל פעמיים בשבוע, מחנות מכולת באפּטאון.

ויום אחד נער השליחויות הרג אותה, רוצץ את גולגולתה במחבת מברזל יצוק. ענתר הוא שמצא את הגופה. הוא התרגל לקצב של תנועותיה, וכשלא שמע את נקישות המקל המוכרות שלה במשך יום שלם, ידע שמשהו לא כשורה.

הוא חי לבדו בקומה הרביעית זה ארבע שנים. ואז, לפני כמה חודשים, מאריה, האשה הגיאנית מחנות הדונאטס, הביאה את טארה לתחנת פן והציגה אותה בפני הקבועים. טארה היתה קטנה וציפורית, עם אף דק- עצמות שנראה כמו מקור. היא היתה צעירה למדי - בשנות השלושים שלה להערכתו של ענתר - צעירה בהרבה ממאריה. הוא ניחש מייד שהיא מהודו: הקשר היה בעצם ברור למדי, כי מאריה היתה גיאנית ממוצא הודי והוא ידע שיש לה עדיין קרובים שם.

שתי הנשים היוו ניגוד מעניין, אם כי דומה היה שהן מרגישות נוח ביותר זו עם זו. מאריה היתה גבוהה, מרשימה, ולבושה תמיד בהידור אף-על-פי שהרוויחה רק מעט יותר משכר המינימום. טארה לעומתה הרגישה כל-כך לא נוח בבגדים מערביים שברור היה שרק הגיעה: בפעם הראשונה שבאה לתחנת פן לבשה חולצה לבנה רחבה שהגיעה לה כמעט עד הברכיים ומכנסים כהים שהידלדלו סביב קרסוליה. אבל בהתנהגותה לא היה שום דבר מגושם או מחוספס, כשל מי שזה עתה הגיע. היא העניקה לענתר חיוך ומנוד ראש קצר כשהציגו אותם והתיישבה בכיסא לידו.
"מה אתה שותה?" שאלה והקישה באצבעה על ספלו.
תה עם נענע, הסביר, בעל החנות מבשל אותו במיוחד בשבילו, בסיגנון המצרי.
"יוצא מן הכלל!" אמרה. "בדיוק מה שהיה לי בראש. אתה מוכן לבקש ממנו גם בשבילי?"
הקול שלה הפתיע את ענתר: המבטא הדשן שלה ובחירת המילים הלא צפויה.
בדרכם החוצה מהתחנה ביציאה לשדרות ברודוויי, מאריה קראה לו הצידה וסיפרה לו שטארה מחפשת דירה; היא רק מצאה עבודה וצריכה מקום לגור בו, במנהטן.
"מה היא עושה?" שאל ענתר.
"היא מטפלת בילדים," אמרה מאריה.
"את מתכוונת להגיד שהיא בייבי-סיטר?" ענתר היה מופתע: טארה איכשהו לא עשתה עליו רושם של מישהו שיבחר להשגיח על ילדים בתור פרנסה.
"כן," אמרה מאריה. היא המשיכה והסבירה שאת טארה הביאו לאמריקה דיפלומט כווייתי ומשפחתו כדי שתטפל בילדיהם. זה לא עלה יפה והיא מצאה עבודה אחרת בבייבי-סיטינג, בגריניץ' וילג'. אבל המשפחה שבשבילה עבדה עכשיו לא יכלה להציע לה מקום לגור.
ענתר הנהן. אף-על-פי שמאריה לא אמרה זאת במפורש, הוא ניחש שהשינוי במקום העבודה פירושו שמעמדה לא חוקי ושהיא זקוקה למקום שבו תוכל לשלם במזומן ולא תצטרך לענות על הרבה שאלות. הוא משך בכתפיו. "אני מצטער," אמר. "אני לא יכול לעזור לה."
מאריה הרימה את גבותיה. "אבל שמעתי שיש הרבה מקום פנוי בבניין שלך," אמרה. "אין במקרה דירה ריקה בקומה שלך?"
ענתר התחלחל. "איך את יודעת איפה אני גר?" אמר. אחד מהכללים הלא כתובים של חנות הדונאטס היה שהם מעולם לא שאלו זה את זה פרטים מדויקים על חייהם.
מאריה עשתה תנועה של מבוכה. "אה, אני פשוט שמעתי את זה ממישהו..." אמרה. קולה התפוגג לאיטו. ענתר כבר היה רגיל שהקומה הרביעית כולה עומדת לרשותו: הוא נרתע מהמחשבה שיהיו לו שוב שכנים. "זה לא מתאים לה," אמר. "הבניין במצב נורא, וגם הדירה."
אבל הוא נכנע כשמאריה ביקשה ממנו להראות לטארה את הבניין: ממילא היא תברח כשתראה את השכונה, חשב.

התברר לו שטעה: הדירה מצאה חן בעיני טארה ממבט ראשון והיא עברה לגור בה בתוך חודש. הוא עדיין התפלא לראות אור בדירה מעבר לפיר האיוורור. שנים לא הסיט את הווילון מחלון המטבח מכיוון שבפיר לא היה שום דבר חוץ מעכברושים מתים ויונים. כעת מצא את עצמו לא אחת משתהה ליד החלון יותר מהנחוץ.

עיניו של ענתר נפלו שוב על קו הזמן. "האם כבר רבע לשש?" שאל בקול רם, שלא בכוונה. אָוָה אישרה מייד בנהמה, וקראה את השעה בסיגנון של נוטר כפרי במצרים, בצורה מושלמת לכל דבר, עד לנקישות במקל העץ.


פרק 4

התצלום על כרטיס הזיהוי התחיל ללבוש צורה באמצע הסלון, מלמעלה למטה. הפרט הראשון שהופיע היתה קווצת שיער, מסופרת בקפידה, אבל דלילה ודהויה למדי: שיער של גבר ללא ספק. ואז הופיע זוג עיניים שחורות ומבריקות. עלה בדעתו של ענתר שהאיש אולי מצרי, מי שלא יהיה: זאת היתה בהחלט אפשרות - אבל הוא היה יכול באותה מידה להיות פקיסטני או הודי או דרום-אמריקאי.

אבל ברגע שהופיעו הלחיים והאף והפה, לא היה עוד ספק בליבו של ענתר. הוא תמיד הצטיין בלדעת מאיפה אנשים באים, הוא התפאר בזה, זה היה כישרון שמפתחים בחיים של עבודה בסוכנות בינלאומית. האיש היה הודי, הוא היה בטוח בזה.

התמונה היתה עכשיו ענקית, והיא רעדה קלות, כמו דגל ברוח. הפנים היו מלאים, פני ירח, הלחיים תפוחות כמו לחיים של חצוצרן, בקצה הסנטר המזדקר באיום צמח זקן תיש מטופח. אבל מה שגרם לו להסס לרגע היה האף - אף של מתאגרף, שקוע בקצהו העליון. הוא נראה לא במקום בפרצוף המדושן והעגול הזה. והוא גם נראה מוּכָּר איכשהו.

ענתר קם מכיסאו ופסע לאחור: היה משהו מטריד בלהתבונן בתמונה שטוחה, דו-מימדית בתוך היטל תלת-מימדי. הוא זז לצד אחד ואחר-כך לצד השני, בלי להסיר את עיניו מהפה. הוא שם לב שהשפתיים מפושקות קצת כאילו הן באמצע משפט. התחלות של זיכרון נרקמו במוחו - זיכרון של מישהו שנראה חולף במעליות ומסדרונות, גוץ שמנמן עם כרס עגולה, תמיד לבוש למשעי - חליפות פסים, מכנסיים מגוהצים למופת, חולצות מעומלנות, שרוולים מכופתרים תמיד, אפילו בימי הקיץ החמים ביותר. וכובע - תמיד חבש כובע. זאת הסיבה שלקח לענתר כל-כך הרבה זמן לזהות אותו. מעולם לא ראה את שיערו של האיש; ראשו היה מכוסה בדרך-כלל - אין פלא, עם שיער כמו שלו.

התמונה התבהרה בראשו של ענתר: הוא זכר שראה את האיש הולך במסדרון בצעדים נמרצים, נעליים מקישות על ריצפת שיש, תיקים מתחת לזרועו; הוא זכר מבטא בלתי מוגדר, לא אמריקאי ולא הודי ולא שום דבר אחר, וקול רם, צווחני, מרוצה מעצמו; קול שהיה ממלא מעליות צפופות ומהדהד באכסדרה המלוטשת של בניין החברה, משאיר אחריו שובל של מבטים משועשעים ולחישות של תמיהה: "מי זה לכל הרוחות?" ו"אה, אתה לא מכיר? הלא זה מר... האחד והיחיד."

הוא נזכר בפגישה, שיחה שהתקיימה אי-שם, לפני שנים רבות, ליד שולחן. אבל ברגע שהזיכרון התחיל להתגבש הוא התפוגג שוב.
השם: זה המפתח. מה שמו?

הוא התחיל להופיע, כעבור כמה שניות, לאט, אות אחרי אות, ופתאום ענתר ידע מהו. עוד ברגע שלא היו מולו אלא ארבע אותיות, הוא זינק חזרה למקלדת של אָוָה והזין את השם יחד עם פקודת חיפוש. השם היה ל. מוּרוּגַן.

החיפוש הראשון הסתיים בלא כלום, ואז ענתר מיהר עם אָוָה אל הארכיונים העצומים שם נשמרו כל המסמכים של האירגונים הגלובאליים הישנים. לקח לו עשר דקות תמימות עד שמערכות השוער הרשו לו להיכנס למדפים, אבל כשהיה בפנים מצא ברגע את מה שחיפש.

הוא חייך כשהופיע מולו התיק הישן: אות זעירה אחת, העי"ן הערבית, קרצה אליו מהקצה העליון של הצג, מעל לכותרת 'ל. מורוגן'. הוא הכיר את הסימן הזה: הוא עצמו שם אותו שם. מישהו במשרד אירגן התערבות, לראות מי משתמש הכי הרבה בתוכנת האיות. כל אחד בחר לו סימן לציין את המסמכים שלו. הוא בחר בעי"ן משום שזאת היתה האות הראשונה בשמו.

אבל התיק הפתיע אותו: הוא ציפה למשהו ארוך וכבד יותר; הוא זכר במעומעם שהזין לתוך התיק הרבה חומר. הוא דיפדף במהירות ועבר ישר לסוף.

כשהגיע לשורה האחרונה נשען לאחור ושיפשף את סנטרו. הוא זכר את זה עכשיו - הוא עצמו הדפיס אותה, לפני שנים אחדות בלבד.
האיש נעדר מאז 21 באוגוסט 1995, נאמר שם, נראה לאחרונה בכלכותה, הודו.


פרק 5

כשעבר על-פני הקתדרלה על-שם פאולוס הקדוש, ביומו הראשון בכלכותה, ובלי שציפה לכך, מוּרוּגַן נקלע לתוך גשם הזלעפות של המוֹנסוּן. הוא היה בדרכו לבית-החולים הכללי בלוֹאֶר סֶרְקיוּלַר רוֹד, כדי לחפש שם את האנדרטה לאיש המדע הבריטי רוֹנאלד רוֹס.

הוא ראה תמונות של האנדרטה וידע בדיוק מה לחפש. זאת היתה קשת, בנויה בתוך החומה המקיפה את שטח בית-החולים, ליד המקום שבו עמדה המעבדה של רוס. בקשת היה קבוע מדליון עם דיוקן וכתובת: במעבדה הקטנה הנמצאת כשישים מטר מדרום-מזרח לשער זה, המייג'ור ד"ר רונאלד רוס, איש השירות הרפואי הבריטי בהודו, גילה ב1898- את האופן שבו יתושים מעבירים מלריה.

כבר לא נשאר לו הרבה ללכת כשהגשם תפס אותו. הוא הרגיש את הטיפות הראשונות על כובע הבייסבול הירוק שלו, וכשהסתובב ראה קיר אטום של גשם נע לקראתו על-פני השטח הירוק של הכיכר. הוא החיש את צעדיו וקילל את עצמו בגלל המטרייה ששכח באכסניה. מוכרי החטיפים ליד הגלריה לאמנויות, שמיהרו לכסות את סליהם בברזנט, עצרו ובהו בו חולף מולם בריצה קלה, בחליפת החאקי ובכובע הבייסבול הירוק שלו.

הוא לקח איתו מטרייה כמובן, מטריית פאר שנפתחה בלחיצת כפתור: הוא ידע היטב שכך נראית כלכותה בעונה זו של השנה. אבל המטרייה היתה עדיין במזוודתו, באכסניה שברחוב רובינזון. הוא השתוקק כל-כך לעלות לרגל לאנדרטה של רוס ששכח להוציא אותה.

הגשם היה כבר ממש מאחוריו. במרחק לא רב ממנו ראה את שעריו של אודיטוריום רַבּינדרא סַדאן פתוחים לרווחה, והתחיל לרוץ. מיניבוס צופר שחלף על-פניו בשצף ירה אליו סילון של מי שלולית והרווה את מכנסי החאקי פְּראדוֹ שלו. בלי להפסיק לרוץ מוּרוּגַן זקר את אצבעו כלפי הכרטיסן שנתלה מחוץ לדלת המיניבוס והתבונן בו. פֶּרֶץ צחוק עלה מהמכונית שהתרחקה במהירות, יורקת שמשיות של עשן מַפלֵט אפור- ירוק.

מורוגן פנה לרבינדרא סדאן רגע לפני הגשם ועלה במדרגות בקפיצות. האכסדרה החיצונית של האודיטוריום היתה מוארת היטב ועל קירותיה כרזות: הוא שמע חריקת מיקרופון והמהומים מתוך האולם. הוא הבין שמתרחש שם איזה אירוע גדול: אנשים התגודדו סביב דלת האולם, מנסים להידחק פנימה. צוות טלוויזיה חלף על פניו, נושא כבלים ומצלמות. ואז האורות התעמעמו והוא נשאר באכסדרה לבדו. הוא פנה אל החלון והתבונן בקירות בית-החולים, במרחק, מקווה שיצליח לראות משהו מהאנדרטה של רוס. אבל באותו רגע התעוררו לחיים הרמקולים באולם, וקול דק וצורם התחיל לדקלם. הוא כפה עליו תשומת-לב, עיקש בכל כובדו המוגבר.

"לכל עיר סודותיה שלה," פתח הקול ואמר, "אבל לכלכותה, שההפרזה היא ייעודה, יש סודות כה רבים עד שהיא יותר סודית מכל עיר אחרת. במקומות אחרים, על דרך הפרדוקס, סודות חיים בכך שמספרים אותם: הם מְחַיִּים בלחישה פינות רחוב דהויות וסימטאות משמימות; חצרות אחוריות רבודות אשפה של שיכונים חסרי חלונות ורצפות מושחרות של בתי-מלאכה שטופי שמן. אבל כאן בעירנו, שבה גחמת הלב השעתה את כל החוקים, חוקי הטבע וחוקי האדם, כאן לא נחוצות מילים כדי להפיח חיים בנסתר; כמו כל יצור שחי בסביבה סרבנית, הנסתר משתנה על-מנת לגלות את מה שיקיים אותו בדיוק באותו מקום שבו ככל הנראה הוא חסר ביותר - ובמקרה זה, בדוּמייה."

מרוב הפתעה מורוגן הסתכל שמאלה וימינה באולם הכניסה שחזיתו זכוכית. הוא היה ריק. ואז הבחין בשתי נשים עולות במדרגות בריצה. הן נכנסו לאכסדרה במהירות ונעמדו על-יד הדלת, מנגבות את הגשם משיערן ומנערות אותו מהסארי שלהן. האחת היתה באמצע שנות העשרים שלה, אשה רזה ונשרית עם פנים גרומים נאים, לבושה סארי רפוי, מרופש למדי. השנייה היתה גבוהה ומבוגרת יותר, בראשית גיל-עמידה צעיר למראה, כהה ויפה והדורה באיפוק, בסארי כותנה שחור. היה לה פס שיבה רחב לכל אורך השיער שהגיע לכתפיה.

כשחצה את האכסדרה מוּרוּגַן שם לב שמתחת לכתפיהן של שתי הנשים מוצמד לסארי תג עיתונות. כשהתקרב למרחק של כמה צעדים הוא זיהה את הלוגו המוכר: על שני התגים היה שמו של כתב-העת 'כלכותה'.

ליבו של מורוגן נצבט כשראה שוב את שם כתב-העת הכתוב באותיות גותיות: הוריו היו מנויים נאמנים של העיתון. למראה האותיות המוכרות בזעיר אנפין חש מייד קשר אל שתי הנשים. הוא מתח את גרונו והצליח לראות שלצעירה קוראים אוּרמילָה רוֹי; הגבוהה והאלגנטית היתה סוֹנאלי דאס.

מורוגן ניגש אליהן וכיחכח בגרונו.


פרק 6

אוּרמילָה עמדה בדיוק לשאול משהו את סוֹנאלי. היא הסתובבה, בקוצר רוח, וראתה איש נמוך, מוזר למראה, עומד ליד מרפקה ומכחכח בגרונו. עיניה התרחבו כשקלטה את כובע הבייסבול הירוק שלו, את זקנקן התיש ואת מכנסי החאקי המוכתמים בוץ. ואז הוא אמר משהו, מהר מאוד. לקח לה קצת זמן להבין שהוא מדבר אנגלית: היה לו מבטא שלא שמעה כמוהו מעולם.

היא זרקה בידידתה, סונאלי, מבט תוהה, גבתה מורמת, אבל לא הצליחה לתפוס את עינה. סונאלי לא נראתה כאילו האיש מפריע לה בכלל. למען האמת היא חייכה אליו. "מצטערת," אמרה. "לא הבנתי."

האיש הרים את אגודלו מעל לכתפו, מצביע בכיוון האולם. "מה לכל הרוחות קורה שם?" אמר קצת יותר לאט.

לפני שסונאלי הספיקה לענות אורמילה דיברה, בתקווה שהוא יסתלק. "טקס לחלוקת פרס," אמרה. "לפְּהוּלְבּוֹני, הסופר - לציון יום-הולדתו השמונים וחמישה."

במקום להסתלק האיש התחיל להציג את עצמו - הוא מילמל שם שנשמע כמו מורגן. סונאלי חייכה אליו חיוך שהיה יכול בקלות להתפרש כעידוד. קשה היה להאשים אותו שהוא משתהה.
"פְּהוּלְבּוֹני?" אמר מורוגן וגירד בזקנו. "הסופר?"
"כן," אמרה סונאלי ברוך. "גדול סופרינו החיים."
אורמילה נתנה לסונאלי דחיפה קלה במרפקה. "סונאלי-די," אמרה. "רציתי לשאול אותך משהו..."

האיש המשיך בדבריו, בלי לעצור לשנייה, כאילו לא שמע אותה. "כן," אמר. "אני חושב ששמעתי עליו." סונאלי חיטטה בתיקה, הוציאה סיגריה וניסתה להדליק אותה במצית. אורמילה הזדעזעה קלות: היא ידעה כמובן שסונאלי מעשנת, היא ראתה אותה מדליקה סיגריה במשרד. אבל כאן, בציבור?
"סונאלי-די!" סיננה בין שיניה. "כל כלכותה כאן; מה אם מישהו יראה...?"

"זה בסדר, אורמילה," אמרה סונאלי בקול עייף והחוותה בידה על אולם הכניסה הריק. "אף אחד לא מסתכל." היא הדליקה את הסיגריה ונשפה את העשן לחלל, מטילה את ראשה לאחור.

"אני זוכר", אמר פתאום מורוגן. "פְּהוּלְבּוֹני הוא שם העט של האיש, נכון?"
"נכון," הנהנה סונאלי. "שמו האמיתי הוא סייאד מוּראד חוסיין. הוא התחיל לכתוב בשם בדוי כי אביו איים לנשל אותו מהירושה אם הוא יהיה סופר."
"זאת סתם אגדה," אמרה אורמילה.
"פּהוּלבּוֹני הוא הראשון שיגיד לך שלא תמיד אגדות הן לא אמת," אמרה סונאלי וצחקה.

קולו של הסופר התגבר פתאום ורעם מהרמקולים. "טועה מי שמדמה בנפשו כי אין חיים בדומייה; שהיא מין דומם, שאין לה לא רוח ולא קול. לא כך הוא: לאמיתו של דבר המילה משמשת לדומייה כמו הצל למה שמטיל אותו, הצעיף לעין, התודעה לאמת, כמו השפה לחיים."

סונאלי פלטה ענן עשן. "רק תקשיבו לו!" אמרה והיטתה את ראשה כדי לקלוט את קולו. "הוא ממש מתלהב היום. זה קורה לו לעיתים קרובות בזמן האחרון, בעיקר כשהוא מדבר אנגלית. הייתם צריכים לשמוע אותו לפני כמה ימים באליאנס פראנסֶז."

אורמילה הבחינה למגינת ליבה שסונאלי שוב מחייכת למורוגן, כאילו רצתה לדרבן אותו. ליבה נפל. סונאלי התנהגה כך תמיד, נעמדת לדבר עם זרים, מתחילה שיחות במעלית ושוכחת לצאת בקומה הנכונה וכיוצא באלה. בדרך-כלל לא היה לה איכפת: אם כבר, זה נראה לה חביב שאשה כל-כך מפורסמת כמו סונאלי דאס נהנית לשוחח עם אנשים שהיא לא מכירה. אבל היום אורמילה מיהרה: היתה לה משימה לגמור והיא היתה צריכה לדבר עם סונאלי.

מוקדם יותר היא באה למשרד של סונאלי, בקומה החמישית, להציע לה לנסוע יחד לטקס, בתקווה שתוכל לדבר איתה בדרך. אבל, כצפוי, הן נתקעו במונית שנהגה לא היה מסוגל למצוא את דרכו מקצה אחד של צ'וֹרינגְהי לקצה השני. היא וסונאלי בילו את כל עשרים הדקות של הנסיעה מהמשרד של כתב-העת בדהארמאטוֹלָה לרבינדרא סדאן גוהרות על המושב הקדמי ומנחות את הנהג צעד אחר צעד: "פה ימינה... תיזהר... אוטובוס מלפנים... יש שם כלב... תְעלה לפניך."

ועכשיו, אחרי שסוף-סוף הצליחה לתפוס אותה לבד, בא האיש המשונה הזה עם זקן תיש וכובע בייסבול. אורמילה חשבה להתערב ביתר תקיפות אבל החליטה להימנע מזה. היא לא הרגישה עדיין לגמרי בטוחה בעצמה עם סונאלי: למען האמת זה לא היה לה כל-כך קל להחליט להיכנס היום למשרד שלה בלי הזמנה. אורמילה עבדה ב'כלכותה' מאז שסיימה את לימודיה בקולג', לפני שלוש שנים. היא התגאתה בזה שהיא מטפלת בחדשות ממש, בזה שהיתה האשה היחידה במחלקת הכתבים. זה כבר לא נראה לה עניין גדול להתפרץ למשרדו של שר הפנים בבניין רייטֶר, או לשאול שאלות מחודדות במסיבות העיתונאים של ראש הממשלה. אבל בכל מה שקשור לסונאלי דאס היא היתה חיישנית וקשת-דיבור. סונאלי היתה אישיות בעיר; מהסוג שקוראים עליו במגזינים לקולנוע ובטורי הרכילות של העיתונים; מאלה שהתרגלת לשמוע את שמם על שפתי דודות ודודניות שהגו אותו במידה שווה של ביקורת והערצה, קינאה וזעזוע. היא היתה מאותם אנשים שהכל דיברו בהם בלי לדעת בדיוק למה.

פירסומה בא לה בחלקו מאמה המנוחה, שחקנית במה ידועה בשנות החמישים והשישים. אבל סונאלי עצמה שיחקה בשני סרטים תוצרת בומביי בשנות העשרה שלה. הראשון חולל סערה, שכן לא היה מהסוג הרגיל של סרטי זמר ומחול. אבל אז, בדיוק כשהיה נדמה שהיא עומדת בפתחה של קריירה מפוארת, עזבה את בומביי וחזרה לכלכותה. כמה שנים לאחר מכן פירסמה ספר קטן ונפלא של זכרונות, מצחיק, אבל גם עגמומי, אפילו עצוב. הוא נסב בעיקר על אמה, אבל בחלקו גם על ילדותה - על החברים של אמה בעולם הספרותי, על האולפנים הישנים בטוֹליגאנג' ובומביי, על הימים שבהם ליוותה את אמה כשזו שיחקה בלהקות שחקנים שהסתובבו בעיירות ובכפרים והעלו מלודרמות היסטוריות ענקיות. במאי רדיקלי צעיר הפך את הספר למחזה; המחזה נהפך בתורו לסרט, והסרט זכה לשבחים רבים ממבקרים ומועדוני קולנוע. מאז ואילך סונאלי דאס היתה מפורסמת לנצח, אף-על-פי שלא עשתה שום דבר נוסף - לפחות לפני שנענתה לבקשתו המיוחדת של הבעלים והצטרפה ל'כלכותה' כדי לפקח על המוסף לנשים.

אורמילה שמעה בסקרנות שסונאלי הצטרפה לכתב-העת, אבל לא עלה על דעתה אף לרגע שהן יתיידדו. ואז מצאה את עצמה יום אחד ליד סונאלי במעלית. היא הכירה אותה מייד, אף-על-פי שלא ראתה אותה אלא פעם אחת, שנים קודם לכן. היא השתנתה מאוד, אבל אורמילה החליטה מייד שכל השינויים היו לטובה: הפס הלבן בשערה, למשל - היא צדקה כשהחליטה לא להסתיר אותו. הוא התאים לה, ייחד אותה. אחרי המבט החטוף הראשון הקפידה אורמילה להביט לעבר דלת המעלית, נחושה בדעתה שלא לתקוע עינים בסונאלי, אבל כעבור רגע סונאלי דיברה אליה. עד מהרה ישבו שתיהן במזנון הקטן והמזוהם של כתב-העת, שתו תה ופיטפטו.

אורמילה קרעה את רצועת השעון שלה באותו בוקר, בזמן שנאבקה על מקומה במיניבוס צפוף. היא הרגישה מטופשת שהיא מזכירה את זה בכלל: איזה עניין יכול להיות לאדם כמו סונאלי דאס ברצועת שעון קרועה? אבל סונאלי, לא רק שזה לא שיעמם אותה, היא היתה ממש מועילה: היא סיפרה לה על דוכן בקירבת מֶטרוֹ סינמה שבו מתקנים רצועות שעון בשתי רופיות. אורמילה נדהמה לגלות שהיא יודעת דבר כזה.

ועכשיו, באותה דרך של רצון לעזור למי שלא יהיה, סונאלי מספרת לזר עם הזקנקן שסגן הנשיא עשה את כל הדרך מדלהי כדי להעניק לפּהוּלבּוֹני את הפרס.

אורמילה הבינה שהדרך היחידה להיפטר מהאיש היא להיכנס לאולם. "בואי ניכנס, סונאלי-די," אמרה, ומשכה בזרועה. "אחרת נפסיד את הכל."

סונאלי שאפה שאיפה אחרונה, ארוכה, מהסיגריה שלה ותקעה את הבדל המאיר עדיין במאפרה מלאה חול. "אני חוששת שאנחנו צריכות ללכת," אמרה וחייכה למורוגן. "ידידתי צריכה לעשות את העבודה שלה."

אורמילה הובילה אותן לדלת ופתחה אותה. האולם היה מלא עד אפס מקום: גלים של ראשים רחשו לעבר הבמה המוארת בזרקורים, שם ליד סטֶנדֶר עמד איש גבוה ולבן שיער, לבוש חולצה לבנה פשוטה ומכנסי חאקי דהויים בסיגנון ישן עם החגורה גבוה על המותניים. אורות הזרקורים מלמעלה הטילו צללים ארוכים על פניו המחורצות, אבל אי-אפשר היה לטעות בעיניים הכהות שנצצו מתחת למצחו הבולט. אורמילה קפאה במקומה: היא שמעה עליו כל-כך הרבה, קראה כל-כך הרבה מכתביו, אבל מעולם לא ראתה אותו, לא כך, בשר ודם.

היא פסעה פסיעה מהוססת במעבר החשוך. בהיסח הדעת הבחינה בסגן הנשיא המתנדנד מנומנם על הבמה, מאחורי פּהוּלבּוֹני.

הסופר אחז בחוזקה בקצות הסטנדר, רכן קדימה ודיבר בקול נמוך ומחוספס. "הדומייה של העיר," אמר, "כילכלה אותי בכל שנות כתיבתי: שמרה עלי בחיים בתקווה שגם אותי תתבע לעצמה בטרם ייבש הדיו שלי. במשך שנים רבות מספור שוטטתי באפילת רחובות אלה, תר אחרי הנוכחות הבלתי נראית המולכת בדומייה זו, מייחל להיבלע בה, מבקש שיעבירו אותי אליה בטרם ייתם זמני. זמן המעבר קרב ובא, אני יודע, ומשום כך אני כאן היום, ניצב לפניכם: לבקש - לפנות אל אדונית הדומייה הזאת, אליה, הסודית באֵלות, שתיתן לי את מה שמנעה ממני זמן כה רב: להתגלות אלי..."

אורמילה העיפה מבט אחורנית. היא ראתה שמורוגן הלך בעקבותיהן והוא עומד כעת לידה, מנסה להידחק לאולם. סדרן ניגש אליה ופנס בידו. הוא הביט בתג העיתונות של סונאלי ואחר-כך בתג של אורמילה ונתן להן להיכנס. כשירדה במעבר החשוך הסתכלה שוב לאחור. רווח לה כשראתה את הסדרן מוביל את מורוגן אל מחוץ לאולם.

על הבמה היתה מהומה קלה: ראשו המתנודד מנומנם של סגן הנשיא נחבט בגב הכיסא שלו.


פרק 7

ענתר זימן אות-שיגור מסווג בדרגת דוקאלה להודיע למטה המועצה שהוא מצא כרטיס זיהוי של עובד לייףווטש שנעדר מאז 21 באוגוסט 1995. ואז התרווח בכיסאו והתחיל לדפדף בתיק שאָוָה העלתה מארכיוני המועצה. הם ירצו אותו חזרה תוך כשעה, והוא ידע שעליו לעבור עליו, למקרה שיבקשו אותו לחקור הלאה. במבט ראשון העריך שזה ייקח לו איזה עשרים דקות - מה שישאיר לו די זמן ללכת לתחנת פֶּן לפני ארוחת הערב שקבע עם טארה.

תוך רגעים ספורים גילה שהתיק מורכב בעיקר מידיעות וקטעי עיתונות שהופיעו בזמן "היעלמותו" של ל. מוּרוּגן. לא היה בהם כמעט אלא חזרה על הרכילות שהסתובבה במשרד. באותו זמן, נזכר ענתר, כולם הניחו ש"היעלמות" היא לשון נקייה להתאבדות.

כמה מהקטעים התייחסו לחיפוש השטחי בעליל שניהלה המשטרה ההודית מייד אחרי ה"היעלמות": לא קשה היה לראות שגם הם, לא פחות מעמיתיו של מורוגן בלייףווטש השתמשו במילה כתחליף. הפריט האחרון בתיק הוא שעורר את סקרנותו של ענתר. זה היה מאמר ממקור לא צפוי, עלון פנימי של לייףווטש. היתה ברשימה נימת הספד של כבוד מאופק, אף-על-פי שהכותב נזהר לומר "נעדר" ולא "מת". הוא פתח כנהוג באנקדוטה, וכינה את האיש "מוֹרגן" - "השם שבו הכירו אותו ידידיו". הוא תיאר אותו כ"תרנגול קטן ונטוי גרון"; הוא סיפר על הלוחמנות שלו, לא בלי חיבה, על איך אף פעם לא התגבר על הפיתוי להתווכח, על השטף המילולי שככל הנראה אי-אפשר היה לעצור בעדו; על תרומותיו הרבות בתפקידו כגַנָז הראשי של לייףווטש. הוא הזכיר את ילדותו ה"גלובאלית" שעברה עליו בין בירות העולם עם אביו הטכנוקראט, ודיבר בקצרה על אהבתו לסרטים הוליוודיים זולים ולסדרות טלוויזיה אמריקאיות ישנות - "שכמו עבור רבים אחרים, היו הדבר הקבוע האחד בהתבגרותו של נווד בינלאומי."

היה זה בזמן לימודיו באוניברסיטת סירָקיוּז, נאמר ברשימה, ש"מורגן" גילה לראשונה את האהבה הגדולה של חייו: ההיסטוריה הרפואית של המלריה. במשך כמה שנים לימד בקולג' קטן בצפון מדינת ניו-יורק, ובתקופה זו הלכה התעניינותו והתמקדה בפן אחד מיוחד של הנושא: תולדות ראשית המחקר במלריה. מאוחר יותר, גם בזמן שעבד עבור לייףווטש, ניצל כל רגע פנוי להמשיך בכיוון זה - לעיתים קרובות על חשבון הקריירה שלו. הוא לא פירסם כמעט כלום בשנים אלה, אבל לא אחת טען, בזילזול האופייני לו, שהוא נהנה להיות ראש וראשון בתחום שהוא כולו שלו.

הנושא המיוחד הזה היה הקריירה המחקרית של המשורר, הסופר והמדען הבריטי, רונאלד רוס. רוס, שנולד בהודו ב1857-, קיבל פרס נובל ב1902- על חקר מחזור חייו של טפיל המלריה. באותם ימים רבים הניחו שהתגלית הדרמטית שלו תביא לחיסול המחלה, אולי המחלה הקדומה והנפוצה ביותר בעולם: ציפייה שלמרבה הצער נכזבה קשות, כפי שלייףווטש גילו להוותם. ברגעי רצינות מזדמנים שמעו את מורוגן מודה שהעניין שלו בנושא קצת נידח זה התחיל מטעמים ביוגרפיים. השלב האחרון והמכריע בעבודתו של רונאלד רוס היה בכלכותה, בקיץ 1898. מורוגן עצמו נולד בכלכותה, אף-על-פי שעזב אותה בגיל צעיר.

ייתכן שהקשר הביוגרפי הזה מסביר במידה מסוימת את האובססיביות שאיפיינה את העניין של מורוגן בנושא. ב1987- הוא סיפר לאחדים מידידיו שסוף-סוף כתב תמצית של מחקרו במאמר תחת השם 'אי- התאמות שיטתיות מסוימות בתיאורו של רונאלד רוס את פְּלַסמוֹדיוּם B.' אף-על-פי שכמה מעמיתיו הביעו עניין, איש מהם לא ראה את המאמר הזה. הוא קיבל חוות-דעת מקדימות שליליות כל-כך בכל כתבי-העת שאליהם שלח אותו, שמורוגן החליט לשכתב אותו לפני שיפרסם.

אלא שהמאמר המשוכתב לא הצליח יותר מקודמו. המאמר החדש נקרא בשם האומלל 'פירוש אלטרנטיבי לחקר המלריה בשלהי המאה התשע-עשרה: האם יש היסטוריה סודית?' קבלת הפנים שלה זכה המאמר היתה עויינת עוד יותר, והוא לא השיג שום דבר, ורק הוציא למורוגן שם של מטורף ואקסצנטרי. ב1989- מורוגן כתב לחברה לתולדות המדעים והציע לקיים סימפוזיון על ראשית חקר המלריה בפגישה הקרובה של החברה. כשהצעתו נדחתה הוא שלח באי-מייל מכתבים מרובי-דפים לכל חברי ועדת הביקורת וסתם בכך את תיבותיהם. שנה לאחר מכן החברה נקטה צעד חסר תקדים ושללה ממנו את חברותו. הוא הוזהר שיפעילו נגדו אמצעים משפטיים אם ינסה בעתיד להשתתף בכנסים של החברה. או-אז ויתר מורוגן על נסיונות נוספים להציג את עמדתו בציבור.

מרבית עמיתיו של מורוגן בלייףווטש ראו ב"מחקר" שלו תחביב לא מזיק אם כי גוזל זמן: איש לא שינה את דעתו עליו בגלל זה, חוץ מכאשר נפגעה עבודתו הסדירה. אבל עד מהרה התברר למי שהכיר אותו היטב שהנידוי מהקהילה המדעית היה בעיניו מכה קשה ביותר. לאמיתו של דבר, דומה שזאת היתה הסיבה המיידית להתנהגותו הלא צפויה והכפייתית. כך, למשל, בערך באותו זמן הוא התחיל לדבר בגלוי על תפיסתו את "המוח האחר": התיאוריה שלפיה מישהו, או מישהם, התערב באופן שיטתי בניסויים של רונאלד רוס ודחף את חקר המלריה לכיוונים מסוימים ולא לכיוונים אחרים. טיעוניו בזכות השערה מוזרה זו הרחיקו אותו בהדרגה מכמה מחבריו ושותפיו לעבודה.

מורוגן האמין שההתפתחויות בחקר המלריה שקרו בראשית שנות התשעים למאה העשרים - כמו למשל עבודתו האימוּנוֹלוֹגית של פּאטארוֹיוֹ, ופריצות הדרך במחקר הווריאציות האנטיגֶניוֹת בטפיל פְּלסמוֹדיוּם פַלְקיפּארוּם - היו ההתקדמות החשובה ביותר בנושא מאז רוס, כמעט מאה שנים קודם לכן. מורוגן השתכנע (וניסה לשכנע אחרים) שיש בהתפתחויות אלה כדי להצדיק את מפעל חייו. נקודת המפנה היתה ב1995-, כשהתחיל ללחוץ שישלחו אותו לכלכותה, זירת התגליות של רוס: הוא התאמץ במיוחד להגיע לשם לפני העשרים באוגוסט, היום שרוס בחר כ"יום היתוש העולמי", כדי לציין את אחד ממימצאיו. לרוע המזל, ללייףווטש לא היה משרד בכלכותה: וגם אי-אפשר היה להצדיק את ההוצאות הכרוכות בפתיחת משרד מיוחד עבור מורוגן. אבל משהתברר שהוא נחוש בדעתו לנסוע לשם אפילו אם זה יעלה לו במישרתו, נועדו כמה אנשים בתוך האירגון והמציאו תוכנית מחקר קטנה שתאפשר לו לבלות זמן-מה בכלכותה, אם גם במשכורת קטנה בהרבה. לשימחתו הגדולה של מורוגן, הניירת הושלמה בדיוק בזמן לאפשר לו להגיע לכלכותה ב20- באוגוסט 1995.

מאוחר יותר, אחרי "היעלמותו" של מורוגן, היו שביקשו להאשים את לייףווטש שהרשו לו בכלל לנסוע. אבל האמת היא שהאירגון ניסה ככל יכולתו להניא אותו מזה. נציגי מחלקת כוח-אדם, למשל, ישבו איתו פעמים אחדות ביולי 1995, זמן קצר לפני שנסע, וניסו לשכנע אותו להסתלק מהתוכנית. אבל אז היא כבר נהפכה אצלו לשגיון רוח כזה, ששום איש לא היה מצליח להטות אותו מללכת בדרך שקבע לעצמו. "אין איפוא צורך," המשיך המאמר, "להטיל אשם במבקשי טובתו של מורוגן בלייףווטש בשל המאורעות המעציבים של אוגוסט 1995: מן הראוי תחת זאת להצטרף אליהם בצערם על אובדנו של ידיד שאין לו תחליף."


פרק 8

הגשם הסוחף הידלל לכדי טיפטוף רך. מורוגן מיהר לעשות את דרכו מהמיתחם של רַבּינדרא סדאן לקצהו הפקוק של לוֹאֶר סֶרְקְיוּלַר רוֹד. הוא התעלם מהשוטר הנצור על אי-התנועה, פסע ישר לתוך הזרם והתחיל לחצות את הרחוב, מרים את ידו מול המכוניות והאוטובוסים שבאו לעברו, חירש כמדומה לחריקות הבלמים ותרועות הצופרים.

המדרכה בצד השני היתה פקוקה מהולכי-רגל. מורוגן כמעט נסחף בהמון האדם המתקדם לעבר רחוב הַריש מוּקְהֶרג'י ובית-החולים. בקושי הצליח להשתלב בתנועה כששמע מישהו קורא לו. הוא נעצר בבת-אחת ומצא את עצמו נהדף קדימה בזרם הבלתי פוסק של הולכי-הרגל.

בעודו נדחף קדימה זרק מבט חטוף אל מאחורי גבו. הוא שמע שוב את הצעקה: "היי, מיסטר, לאן אתה הולך?" ואכן בגל האדם שמאחוריו היה ראש עם רווחים בשיניים, נער כחוש - מין מְשַדֵּל לא מוגדר, שהטריד אותו מוקדם יותר באותו יום, ממש ליד הגֶסטהאוּז שלו.

מורוגן החיש את צעדיו והנער צעק שוב, במלוא גרונו: "חכה, מיסטר, לאן אתה הולך?" הוא לבש חולצת טי דהויה עם הדפס של ים עטור דקלים והמילים פּאטאיה בּיץ'. מורוגן התחלחל לראות אותו שוב, וכל- כך קרוב אליו; לקח לו כמעט שעה להיפטר ממנו קודם.

מורוגן פילס לו דרך אל הקיר בשולי המדרכה וחיכה לנער. "תשמע, ידידי," אמר, תחילה במה שזכר מהבֶּנגאלית, ואחר-כך בהינדית. "תפסיק ללכת אחרי: אתה לא תקבל ממני כלום."
הנער חשף את שיניו בחיוך. "צ'יינג' דולר?" אמר. "שער טוב."

מורוגן התפוצץ. "אתה לא מבין?" צעק. "איך עוד אפשר להסביר לך את זה: לא, נו, נא, נאהין, נייֶט, אפס, ניקס. אני לא רוצה להחליף דולרים, וגם אם הייתי רוצה אתה הבנאדם האחרון בעולם שהייתי הולך אליו."

הוא הוציא מכיסו קומץ מטבעות ודחף לידו של הנער. "זה כל מה שתקבל ממני," אמר. "אז תיקח את זה ותעוף לי מהעיניים."

הוא מיהר לחזור לחיק ההמונים והשאיר את הנער בוהה בחופן של מטבעות. הוא עמד עכשיו בפינת רחוב הריש מוקהרג'י. בראש כפוף מורוגן פנה לרחוב ונדחק לקיר. מוסתר על-ידי ההמון השוטף במהירות התבונן ברודפו שרץ לכיוון ההפוך; הוא ראה אותו עומד ומביט סביבו, סורק את הרחוב. ואז הנער פנה וצלל ישר אל בין המכוניות, ממהר לעבר אנדרטת ויקטוריה במרחק. "לילה טוב גם לך," אמר מורוגן וחזר להמון.

אחרי הפינה התמעטו ההמונים. בנייני הלבנים האדומות של בית- החולים היו לשמאלו, הרחק מאחורי החומה בגובה הכתפיים והתעלה הצרה שלאורכו. הוא האט את הקצב וחיפש בעיניו את קשת הזיכרון. ואז פתאום ראה אותה, מעבר לתעלה, מוארת לרגע בפנסים הקדמיים של משאית עוברת: קשת ובתוכה שער ברזל חלוד. במרכזה היה מדליון, עם ראשו המזוקן של רונאלד רוס בפרופיל. מתחתיו, מימין, היתה כתובת: במעבדה הקטנה שנמצאת כשישים מטר מדרום-מזרח לשער זה, המייג'ור ד"ר רונאלד רוס, איש השירות הרפואי הבריטי בהודו, גילה ב1898- את האופן שבו יתושים מעבירים מלריה. משמאל, חקוקים בשיש, היו שלושה בתים משירו של רוס, 'בגָלוּת'.
מורוגן העביר את עיניו על השורות המוכרות:

ביום הזה התרַצָּה
אלוהים הטוב וחנני
יצור קטן מופלא,
השבח לאל שציווני

לצאת לחשוף מסתריו.
היום על זרעיך עליתי
הו מוות קוטל עם רב!
בדמעות וביזע גיליתי.

ואדע כי זה הפעוט
חיי רבבות עוד יציל.
היכן עוקצך, הו מוות
את מי אלי קבר תוביל?

רונאלד רוס

מורוגן התחיל לצחוק. הוא הסתובב פרש את זרועותיו והתחיל לדקלם מאותו שיר בקול עמוק וצוהל:

אביט סביבי משתאה
עצמות יבשות סביבותי
את ממלכת המוות אראה
ועצמות יבשות מתחתי;

גזע חלכאי ונדכא
שיד הכורח תכתוש
עד יישחק לאבקה
מוץ של זרע אנוש.

הוא עצר למשמע מחיאות כפים מצידו האחר של הרחוב הרחב. "יופי, מיסטר, טוב מאוד," קרא קול. מורוגן שמט את ידיו והציץ אל האפילה של צל העצים מעבר הרחוב. הוא הבחין בחולצת טי מודפסת ופרצוף מחייך עם רווח בין השיניים הקדמיות.

"אתה עוקב אחרי, מוץ של זרע אנוש?" צעק וקמץ את אגרופיו. "למה? למה, מה אתה מרוויח מזה?" הנער השיב בניפנוף יד וזינק לכביש. מורוגן הבחין במשאית באה לעברו מכיוון מגרש המירוצים. הוא חיכה עד שהמשאית תגיע אליו ותסתיר אותו מעיני הנער, ואז פנה, משך את עצמו על החומה וירד מהצד הרחוק של הקשת.

רגליו נחתו על משהו רך וגמיש. בהתחלה חשב שזה בוץ; הוא הרגיש את הרטיבות מפעפעת דרך העור הרך של המוקסינים החדשים שלו. כעבור רגע היכה בו הריח. "חרא," סינן בין שיניו והביט סביבו. הוא עמד על רצועת אדמה צרה ומגודלת פרא מאחורי הבניינים העיקריים של בית-החולים. מולו היו כמה מחסנים סתמיים ומבנה בטון קטן שבתוכו משאבת מים. באור המוחזר ממחלקות בית-החולים שמעליו יכול היה מורוגן לראות להקת כלבים מחטטים בגל אשפה סמוך. הוא הצל על עיניו והציץ לתוך הצללים: איש לא נראה חוץ מזקן אחד שכרע ליד החומה, במרחק-מה ממנו, ורחץ את עכוזו. ערימות של פסולת בנייה רבצו לפניו. מפוזרים ביניהם היו תילי גללים מסודרים יפה, אפרפרים באור המוחזר של פנסי הניאון ברחוב.

מורוגן סתם את אפו בידו ונלחץ אל החומה. הוא שמע צעדים מתקרבים בריצה מן הצד השני; הם נעצרו, התרחקו, ושוב התקרבו. הוא שמע את הנער ממלמל לעצמו ואז מתרחק, במהירות.

כשחזר לנשום התחיל מורוגן לנוע הצידה, נשען בכפות ידיו על החומה. ידו השמאלית המגששת נתקלה בשפה של פתח במשטח הלבנים המחוספס. הוא התכופף להסתכל וגילה שהפתח הוא למעשה מין גומחה: או מגרעת במקום שכמה לבנים הוצאו מהגב של קשת הזיכרון.

הוא שלח את ידו בזהירות אל הגומחה. היא התחככה במשהו; חפץ קטן. אצבעותיו סגרו עליו והוא משך את ידו החוצה. זו היתה צלמית חרס קטנה.

מורוגן פרש את ידו והחזיק את הצלמית מולו באור העמום של פנס רחוב רחוק. היא היתה עשויה חרס צבוע, וקטנה דיה להיכנס בקלות לכף-ידו. היא הזכירה לו את צלמי האלים שאמו היתה נושאת איתה במסעותיהם.

החלק המרכזי של הצלמית היה תלולית פשוטה, חצי מעגל, מכוירת בגסות וללא תווים פרט לשתי עיניים גדולות מסוגננות, צבועות בשחור ולבן, על החומר האפוי. מורוגן התחלחל לרגע; הן נראו זוהרות באור הניאון העמום, נעוצות בו מתוך כף-ידו הפתוחה. דומה היה שהן ננעלות על עיניו, כולאות את מבטו; הוא נאלץ למצמץ לפני שהצליח להסתכל הצידה.

הוא סובב את החפץ בכף-ידו. מימין לתלולית היתה ציפור זעירה, בלי שום ספק יונה, מכוירת ברור ובתשומת-לב - נוצות, עיניים וכו'. מהצד השני של התלולית צמחה איזו בליטה, כמו גדם של זרוע קטועה. עצם מתכתי קטן היה מחובר לזרוע; מורוגן לא ידע מה זה - הוא לא ראה אלא גליל מתכת קטן. הוא קירב אליו את הצלמית, בחן אותה בקפידה, מנסה לפענח מה משמעותו של העצם המתכתי. ואז הופרע שוב: "מיסטר, מצאתי אותך. מה אתה עושה שם?" הנער הציץ מעל לחומה צוחק, פניו בדיוק מעל לראשו של מורוגן.

מורוגן יצא מכליו. "תעוף לי מהעיניים, בן-זונה," צעק.
הנער הביט בו בפרצוף ערמומי וטילטל את ראשו. ואז ראה את הצלמית בכף-ידו של מורוגן, שלח את ידו וחטף אותה.

מורוגן זינק אחרי הצלמית אבל ידו פגעה באגרופו של הנער והצלמית עפה והתנפצה על הארץ מהצד השני של החומה. הנער ירד מהחומה ונפל על ברכיו לצידה.

מורוגן מתח את צווארו והביט מעבר לחומה. הנער עמד על ארבע ואסף את חתיכות החרס השבור. הוא זרק במורוגן מבט מעבר לכתפו ופלט קללה.

"זאת לא אשמתי," אמר מורוגן, "זה הכל בגללך." הוא נשען בגבו אל החומה והתחיל לנוע שמאלה, נזהר לא לדרוך על שברי הלבנים והצואה. הוא נעצר ליד מחסן מתפורר מלבנים אדומות, בנוי כל-כך קרוב לאדמה, שהחומה כמעט הסתירה אותו לגמרי. המבנה נראה כמו קליפה נטושה, ענפי פּיפּאל צומחים מהטיח הסדוק וחורים מחייכים מסמנים את מה שהיו חלונות ודלתות.

מורוגן תחב את ראשו בזהירות לחלון פעור. "האלו!" קרא, "יש פה מישהו?" פתאום נשמע רחש פירפור והוא נחבט בפניו. להקת יונים התעופפה לידו, וליטפה את לחייו בנוצות. מורוגן קפץ לאחור וכיסה את ראשו בידיו. אוזניו צילצלו. רק כעבור כמה שניות תפס שהוא צעק. ואז שמע חלוק אבן פוגע באדמה לידו. הוא הרים את עיניו וראה את הנער, נתלה על החומה, ידו כפופה לזרוק עוד אבן.

מורוגן חמק לתוך מעבר ופנה בריצה לעבר שערי בית-החולים. כמה מוניות המתינו בכניסה, ברחוב גוֹקְהאלֶה. הוא קפץ לתוך אחת מהן וטרק את הדלת. "בוא ניסע," קרא, "זוז כבר, קדימה."
נהג המונית הסיקהי פנה אליו ביישוב הדעת. "לנסוע לאן?" אמר, בהינדית.
"רחוב רובינזון," אמר מורוגן, מתנשף. "בין הרחובות לוּדוֹן ורוֹדוֹן."

הנהג סובב את המפתח. האמבסדור הישנה התניעה בשאגה והתחילה להתגלגל קדימה לאיטה. מורוגן רבץ ליד החלון וסרק בעיניו את הכביש והמדרכות. כשלא ראה סימן לנער הוא שקע אחורה במושב. עיניו נפלו על נעליו; הן היו מכוסות כתמים חומים. משב של צחנה עלה באפו והוא תחב את רגליו מתחת למושב הקדמי, בתקווה שהריח לא יגיע לנהג. אבל הסירחון עמד באוויר; הוא לא הצליח להיפטר ממנו. הוא כרך מטפחת סביב ידו, חלץ את נעליו והשליך אותן מהחלון.

הוא שקע שוב במושב, ונאנח בהקלה. אבל כעבור רגע נשמעה טפיחה על השימשה האחורית. הוא הסתובב והספיק לראות את הנעל השנייה שלו עפה באוויר. היא פגעה בחלון וניתרה ממנו בהשאירה כתם חום ארוך על הזכוכית.

הנהג הוציא את ראשו מהחלון והתחיל לצעוק על הנער שרץ לקראתם בין המכוניות. ואז האורות התחלפו, המכוניות מאחוריהם התחילו לצפור והמונית זינקה לדרכה.

כשהיא פנתה ללואר סרקיולר רוד הוא הציץ לעבר החזית המוארת היטב של האודיטוריום רבינדרא סדאן. הוא הבחין בשתי נשים יורדות מהר במדרגות, ושירבב את ראשו החוצה מהחלון. המונית נסעה קצת יותר מהר עכשיו והוא לא הספיק לראותן אלא לרגע קצר, פונות לעבר השער. לא היה לו כמעט ספק שאלה הן שתי הנשים שאיתן דיבר מוקדם יותר באותו ערב.

 

שם הספר: כרומוזום כלכותה
שם המחבר: אמיטאב גוש

Calcutta Chromosome
by Amitav Ghosh

תירגם מאנגלית: דן דאור
מהדורה ראשונה, יולי 2000
מספר עמודים: 240
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
תצלום מאת תמיר להב
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 30 ₪
מסת"ב 965-7120-02-0
דאנאקוד: 497-1012


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.