חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורף פתח-הדבר.
פרק ראשון: סנטה אינס, נובמבר 2025



פתח-דבר
סנטה אינס, נובמבר 2025

הצילצול מגיע כשאני בחוץ, מאכיל את הצבוֹעה גבות-תרנגולות ובונזו ועושה כמיטב יכולתי לנקות אחרי הסערה האחרונה. טלפון מאנדריאה. אנדריאה נוֹלְס קוֹטוֹן טירווֹטֶר, אשתי לשעבר, אשתי לפני אלף שנה, כשהייתי צעיר ומלא עזוז ורב-און עד בלי די, האישה שכבלה את עצמה דרך קבע לעגורנים ולדחפורים ולמכונות לכריתת עצים שמחירן שבע מאות אלף דולר בימים שזה היה חשוב בעינינו, האישה שעזרה לי לגדל את בתי, האישה שהוציאה אותי מדעתי.

איך שלא יהיה, בכל מקום יש עצים על הארץ והבוץ לא מרפה ממגפי הגומי שלי כמו פה יונק, פה שבסופו של דבר ישאב אותי למטה, אבל עוד לא. אני אמנם בן שבעים וחמש ומרגיש כאילו חיברו לי את הכתפיים בקרסים, אבל הכליה החדשה שהצמיחו לי עדיין מעבדת את הנוזלים בלי בעיות, תודה רבה, ואני מסוגל עדיין לעבוד פי שניים מרוב ילדי השמנת המפגרים שנמצאים כאן. וחוץ מזה, יש לי כישורים, כישורים מיוחדים - אני איש של חיות, וכיום כבר לא נשארו רבים מאיתנו, והבוס שלי, מאקלוֹביוֹ פּוּלכְּריס, מעריך את זה. אני מטפל בביבר הפרטי שלו, האחרון שנשאר בחלק זה של העולם, מאגר חשוב - תמחקו את זה, חיוני - לשיבוט זואולוגי והפצה של מה שנשאר ממיני היונקים העיקריים. ותגידו מה שתגידו על כוכבי פופ או על איכות המוזיקה שלו או אפילו על איך שהוא נראה כשהוא מסיר את הכובע ואת משקפי השמש ואפשר לראות עם איזה ראש קטן ומעוך ומגוחך הוא נולד, אבל את זה אני אגיד - הוא ידיד החיות.

לא יישאר כמובן שום דבר מהמקום הזה אם מזג-האוויר לא ישתפר. זאת אפילו לא העונה הגשומה - או מה שהיינו קוראים העונה הגשומה, כאילו בכלל ידענו על זה משהו - אבל הסערות נערמות מעל לאוקיינוס השקט כמו הכדורים על שולחן ביליארד אבל בלי אף כיס. לפני יומיים הרוח התגברה בלילה, קרעה את הגג מעל אחת המכלאות האחוריות והטיחה אותו כמו פריזבי ענקי אל הבתים של "גבעת זאב" מעבר לכביש. מאק לא התרגש מזה במיוחד - כבר לא מבטחים איש מפני מזג-אוויר וכל התביעות המשפטיות נפסלות על הסף, אז אל תשאלו אפילו - אבל מה שפגע בו היתה העובדה שהשועלה הפּטאגוֹנית הלכה לאיבוד, הפריט הילידי האחרון שיודעים על קיומו בפלאנטה הבלה הזאת, ועדיין לא מצאנו את היצור. היא פשוט נעלמה כאילו הרימה אותה הסערה כמו את דורותי והניחה אותה במקום שבו הטורפים הנכחדים של כל התקופות משתוללים בשדות הנצח של הטרף הצולע - או באמצע הכביש המהיר, שם לא תהיה בעיני הנהג הממוצע אלא כלב על קביים. גם הפָּנגוֹלינים נעלמו. ויש מהם פחות מחמישים בכל העולם. זה פשע, אבל מה אפשר לעשות, לקרוא ליחידת החילוץ? כולם נפגעו קשה. שטפונות, רוחות, רעמים וברקים, אפילו ברד. יש המון אנשים בלי גג לראשם, ממש כאן במחוז סנטה ברברה, לא רק בלוס אַנְדְיֵיגוֹלֶס או בסן חוֹסֶה פרנסיסקו.

לילי, אם-כן, נותנת בי מבט ממושך ויציב מחלמוני עיניה, ומזל שיש לי גבות-תרנגולות איתי, ועוד בהתחשב במצב הבשר בזמן האחרון, והתמונפון מצלצל (תחשבו על דיק טרייסי, כי כל העולם הוא קומיקס אחד גדול היום). השמים שחורים - לא אפורים, שחורים - ועכשיו בקושי שלוש אחר-הצהריים. הכל דומם, ויש לזה ריח של עננים נאספים, מוות, מוות של כל הדברים, ייאוש וצחנה ובליה, צבע בלי פיגמנט, בתים בלי צבע, מכוניות נטושות לאורך הכביש, ואז שוב מתחיל הגשם. אני מדבר אל פרק ידי (אבל בלי תמונה - הכפתור של התמונה כבוי בכוונה ולצמיתות - למה שאני ארצה להראות למישהו את הפרצוף-חורבה הזה?) "כן?" אני צועק, והגשם עכשיו חזק יותר, רדוף-רוח, חובט בפני כמו מגבת רטובה.

"טיי?"
הקול סדוק ומיובל, כמו האדמה כאן כשהסערות עוברות לנוואדה ואריזונה והשמש חוזרת להכות בנו במלוא עוצמתה המסרטנת הלא-מסוננת, אבל אני מכיר אותו מייד, חרף עשרים השנה. זה קול שעושה לי משהו גופני, שמזנק מהאוויר המקיף ונצמד אלי כמו יצור שחי על דמם של יצורים אחרים. "אנדריאה? אנדריאה קוטון?" חצי פעימה. "אלוהים אדירים, זאת את, לא?"

רכה ומפתה, הרוח מתגברת, לילי נועצת בי מבט מאחורי רשת לול התרנגולות כאילו אני המנה העיקרית: "אין בשבילי תמונה?"
"מה את רוצה, אנדריאה?"
"אני רוצה לראות אותך."
"מצטער, אף אחד לא רואה אותי."
"אני מתכוונת בחיים, פנים אל פנים. כמו פעם."
גשם זורם לי מהכובע. אחד מהאריות העלובים ופגומי הגֶנים מתחיל להשתעל במלוא ריאותיו, צליל חורקני מכאני להפליא שנישא על-פני חלקת היבלית וניתז מהחזית המונוליתית של הבניינים מעבר לכביש. אני מנסה לעצור המון גואה של רגשות, אבל הם צצים ועולים אל פני השטח, ומאיימים להתפרץ ולגעוש ולסחוף אחת ולתמיד. "בשביל מה?"
"מה אתה חושב?"
אין לי מושג - לבזבז לי את כרטיסי-החיוב? לזיין לי את השכל? להציל את הפלאנטה? לילי מתמתחת, מפהקת, מראה לי את ניביה הצהובים ואת הטוחנות המרסקות הגדולות מאחור. היא היתה צריכה להסתובב חופשייה בערבות, לשבר עצמות ג'ירפות, למצוץ את הלשד מהחוּליות, לכרסם טלפיים. אלא שאין ערבות, כבר אין, וגם לא ג'ירפות. משהו משתחרר אצלי במוח, זאת אנדריאה! וזאת היא. קולה של אנדריאה משיב לי. "לא, מטומטם!" היא אומרת, "בשביל האהבה".

אני מטומטם, מטומטם באלף כובעים ומסכות, וההוכחה היא שאני מסכים להיפגש איתה, כמעט בלי להתווכח ועם קורטוב זעום בלבד של התעלסות מקדימה, הקול מן העבר מסתובב בראשי וחובט כמו אגרוף שעצם מכורסמת בתוכו. וכמה זמן זה כבר - כמה בדיוק? מכל מקום,

מ-2002 או 03'. היינו מטפסים על הרים ביחד, רוקדים עד שהמוזיקה נתחרשה באוזנינו, מזדיינים עד שהציפורים התעוררו וצייצו ומתו מזיקנה. פעם בילינו יחד עירומים בסיירה נוואדה, ואפילו אם זה לא היה בדיוק הלגונה הכחולה, זאת היתה חוויה שאי-אפשר לשכוח. וכן, כל האיברים הפעילים שלי עדיין בסדר, אין צורך בוויאגרה-סופר או שתל פּיני, תודה רבה, ואני תוהה איך היא נראית אחרי כל השנים האלה. היא היתה צעירה ממני בשמונה שנים, ואם חוקי המתמטיקה לא קרסו עם כל הדברים האחרים, אז היא צריכה להיות בת שישים ושבע, מה שמנקודת המבט שלי יכול להיות גיל מעניין מאוד לאישה. אז כן, אני עומד להיפגש איתה.

אבל לא כאן. לא, אני לא מטומטם עד כדי כך. אירגנתי פגישת אהבים ב'בית השפמנון והסושי' של סוונסון בסוֹלוואנג לשעה שש הערב, חרף השטפונות והכבישים שנסחפו, כי קיבלתי את ה-4x4 של מאק, ואיזה מכונית יש לה או איך היא תגיע לשם זה לא בדיוק הבעיה שלי. לא לעת-עתה, בכל אופן. אבל היא תגיע - אפשר לסמוך על זה. היא רוצה משהו - כסף, מקום לגור, בגדים, בקבוק יין נחמד, את הקופסה האחרונה של סרטני שלג מאלסקה (כמו כל דבר אחר ששוחה או זוחל בים, פרט אולי למוּל המפוספס, גם המין הזה נכחד) - והיא תמיד משיגה מה שהיא רוצה. אני מנסה לדמות אותה כפי שהיתה אז, באמצע שנות הארבעים שלה, ולא יכול לראות אלא את עיניה, עיניים שהיו נאחזות בך ולא מרפות, חמות וקשות ומענישות כמו זוג לפידים. ואת שדיה. גם אותם אני זוכר. אני לא חושב שהיה יום אחד בחייה שבו לא יצאה את הבית בלי בגד שלא נצמד אליהם כמו צבע טרי, חוץ מהחודש ההוא בהרים שבו לבשה רק עקיצות-חרקים ולכלוך.

אנדריאה. כן, כמובן שיהיה טוב לראות אותה, אפילו אם שום דבר לא יקרה - וכפי שאמרתי, עוד לא הסתלקתי לגמרי מהעולם במה שנוגע לסקס, עדיין לא, וגם אם לא עשיתי שום דבר שאפילו מזכיר סקס מאז מתה לורי במגפת הרירית שפגעה בנו לפני שלוש שנים, אני עוד חושב על זה כל הזמן. אני מסתכל בנשים ששומרי-הראש של מאק מביאים ומנסה לדמיין איך הן נראות מתחת לשכמיות שלהן, ואני מתבונן ברזות-הרגליים בשמלות החאקי שמוליכות את עגלותיהן במעברים הנטושים של הסופרמרקט כשאני נוסע ב-4x4 להביא בונזו ואיזה חומר צמחי חצי-רקוב שיש להם בשביל הדוב הממושקף והפֶּקארים. סקס. זה דבר טוב. גם אם אני לא חושב שהייתי עומד בזה יותר מאולי פעם בחודש, ורק אם מקפידים שכל מה שכרוך בזה - פכירת הידיים ומחיטת האף, הבגידות, ותחרויות הצעקות, והאינטימיות החייתית שנמצאת בדיוק על אותו שלב בסולם הרגשות כמו הליקוק, והמציצה וההתרפסות של הצבועים - יורחק לגמרי מהתהליך.

אהבה, היא אמרה. בשביל האהבה. ונגד רצוני, וחרף כל מה שלמדתי וסבלתי וסימני הטפרים שנחקקו בגבי, אני מרגיש שאני מתרכך לקראת אותו רגע גורלי, ואני יודע שהיא מחזיקה בי. אני עומד שם, נועץ עיניים בכלוב של לילי, כל הגשם שביקום נוטף מתיתורת כובע-הגשם הצהוב הטיפשי שלי ומההשפלה המגודלת המזדקרת של אפי, אף של זקֵן, כשצעקה נישאת ברוח מגיעה אלי מעבר לחצר. זהו צ'וּאי, מואר בקנוקנת ברק פנטסטית שמחזירה אותי לימי עניבות הבאטיק שלי, ללס"ד על נייר סופג, לאורות הסְטְרוֹבּוֹסקוֹפּ במועדון ריקודים ולג'יין, אשתי ואהבתי הראשונה, אבל צ'ואי הוא לא ג'יין, הוא צ'ואי, שאין לו שם משפחה כי הוא לא יכול לזכור אותו מאז תקרית הריסוס שסילקה את שערו, את זכרותו וחצי ממוחו והותירה אותו תזזי כמו מקק על פח לוהט. הוא גורר משהו, סמרטוט רטוב מגולגל, עיתונים ישנים, והגשם מעכב בעדו ביריעות רחבות אפורות, בדיוק כמו דלי המים שהיו שופכים בקומדיות הישנות - כמו אפקטים מיוחדים, בעצם.

"זה כלב," אומר צ'ואי, מתנשף לקראתי דרך אוקיינוס האוויר, ואמנם, אין ספק שזה מה שזה, כלב. מת לפני יומיים-שלושה, קצת תפוח בבטן, תערובת של קולי וכלב-רועים, מעולם לא ראיתי אותו ולפחות זה לא השועל הפטאגוני, כי זה בדיוק מה שחסר לנו. "מצאתי אותו מת בשיחים, מר טיי, ומה אני חושב זה שאולי זה משהו כמו לילי יכולה קוֹמֶר, לא?"

אני, שקול, זקן, מצומק, חבוט-מגשם: "רעל? כי אם זה -"
צ'ואי מרים אלי מבט מצומצם, פרויקט השיקום הפרטי שלי, עיניים מטורפות, שום שליטה על הלסת או הלשון, כל העצבים מטוגנים ורוחשים עדיין. "לא רעל, מר טיי, כביש." והוא מרים את החלק האחורי של היצור להראות לי את הרגליים החבולות ועמוד השדרה המעוך.

יפה, וזה טוב, בונוס אמיתי, וכששנינו מרימים את הפגר הספוג לגובה בתי השחי שלנו ומשליכים אותו מעבר לגדר, שם לילי מגיחה בעניין מהבוץ, אינני יכול שלא לחשוב על אנדריאה ועל איזה חולצה אלבש ואם לטרוח או לא לטרוח בעניין מעיל ספורט. אני רואה אותנו בדמיוני יושבים בבר אצל סוונסון, את עיניה הבלתי-מצטמצמות ואת שדיה העמוקים, אין בה שינוי כי אין להעלות על הדעת שינוי, אנדריאה בת ארבעים ושלוש, פצצה, קטלנית, גיבורה, הלו, תסתכלו עלי, ואז לילי תופסת את הכלב ואינני שומע אלא פצפוץ עצם.

האריות קיבלו כבר את בשר-הסוס שלהם ודובי-הנמלים הגדולים (מירמֶקוֹפָגָה טְרידַקטילָה) טורחים על כמה קורות עץ רקובות למחצה ומלאות טרמיטי פוֹרמוֹזה, מספיק לארוחת צהריים, אני מניח, כשסוף-סוף עולה בדעתי לצאת מהרטיבות ולהיכנס פנימה. בינתיים - בטח כבר ארבע-ארבע וחצי - הגשם נחלש קצת והרוח, שבזמן האחרון נדמה שהיא מגיעה תמיד לשיא בעוצמה 10, גם היא השתתקה מעט כמדומה. איך היינו קוראים לזה? - מהירות חוֹלֶצֶת-כובע. משבים ערים. משבים עזים. כמעט סערה אבל לא ממש. היא מרעידה את מצנפת השכמייה, טופחת על לחיי בוויניל רטוב, פְּלאץ'-פְּלאץ', והמשקפיים עולים ויורדים על גשר האף כאילו משחו אותו בגריז. הכל מבורדק ודייסתי, ושלא יהיה לכם ספק, כל צעד מוקש, השיחים מסמורטטים כמו מפרשים ישנים, העצים שבורים לשניים ושוב לשניים. אבל מה אני יכול לעשות? אני משאיר את הכל לגננים של מאק ולַבֶּנְכֶּלֶב המזוכיסט הזה, אדריכל הנוף שצץ, אדיש, בכל פעם שהגשם נפסק לאיזה שעה - אם כי אחרי הסחף של שכבת האדמה העליונה וההתנוונות של העשב אני כבר רואה אותנו חיים באמצע מדבר בעונה היבשה. אם תהיה בכלל.

כחלק מהסידור שלי עם מאק, אני גר בבית-הארחה בן שני חדרים בקצה הרחוק של האחוזה, מתחת לחומה של ראנצ'וֹ סֶקוֹ, השכונה הנעולה שממזרח לנו. הוא נבנה עוד בשנות התשעים, עם כל האביזרים המודרניים, וזה מקום די נוח פרט לעובדה שהרוחות כבר קרעו מזמן את המרזבים ושלושה רבעים מהרעפים, והאח חסומה בלבנים, על-פי חוק המדינה. אבל בכל זאת יש לי מחמם מרחבי, ואף פעם לא יותר מדי קר כאן, לא כמו פעם - לא פחות מחמש-עשרה על כל פנים - ואני עומד בראש צבא של סירים ישנים ופחיות צבע, שלוכדים חצי מהגשם חצי מהזמן לכל הפחות. אז איך להסביר את העובדה שאני רועד כמו תקוף-כולרה כשאני סוף-סוף מצליח להסיר את השכמייה ולחלוץ את המגפיים ולשים לי מגבת על הראש? כי אני זקן, זה למה. משום שחמש-עשרה מעלות ורטיבות בגילי זה כמו הטמפרטורה של מים קופאים כשהייתי בן שלושים ותשע, בשנה שפגשתי את אנדריאה.

המקום מסריח מעובש - מה הפלא? - ומעכברושים. העכברושים, מין מובחר, שְגָרים גדולים, כושר תנועה גבוה, מותאמים לכל סביבה - משגשגים, מתרבים כאילו אין מחר (אבל כמובן שיש, כפי שכל מי שחי כיום יודע היטב ומיצר על כך, וגם לעכברושים יבוא מחר), ומדיפים ריח סמוי, ריח חתרני, גרבי זיעה ישנים מגולגלים בתחתית הלוֹקֶר של תלמיד תיכון, ביבים שזקוקים לניקוי, מיץ-בשר שהתייבש בצלחת ובהיתז מים נהפך שוב לנוזל. זה סירחון שקט, לא כמו הצבוֹעה, כשהיא רטובה, כלומר תמיד כיום, ועל זה אני מוכן לסלוח לעכברושים. אני סְביבָתָן, אחרי הכל - או לפחות הייתי; אין עכשיו הרבה טעם להשתמש במונח - ואני מאמין בלחיות ולתת לחיות, אקולוגיה עמוקה. אין פשרות בהגנה על אמא-אדמה.

אנדריאה. הו כן, אנדריאה. היא שרפה אותי באותו כור היתוך, עם עיניה החורכות וקול האפר שלה, וגופה, גוף התרמילאית היפה והקשה שלה, רגליה המוצקות, אגנה הנשי וכל השאר. היא בדרכה לסוונסון לפגוש אותי. אולי כבר שם, כוס הסאקה כמו אצבעון בכפות ידיה הנקביות והגדולות, נשענת על הבר להראות מה השאירה, מדהימה את שיגֶטוֹשי סוונסון, הברמן, בן שישים וארבע-חמש, מקסימום. המחשבה על התסריט הזה מעוררת אותי, כמו שהיא עושה תמיד, וכעבור רגע אני בחדר השינה, מוציא סוודר ממגירת השידה (צווארון גולף שחור, להסתיר את קפלי התרנגול-הודו שיש לי מתחת לסנטר), חושב, אין זמן למקלחת וגם ככה אני מספיק רטוב. אני מוצא ג'ינס חצי-נקי תלוי על וו בארון, נכנס למגפי הבוקרים חיקוי-עור ופונה אל הדלת - אבל לא לפני הוספת הפרט המנצח להשלמת המכלול: הברט האדום שהיא שלחה לי בפעם השנייה שהלכתי לבית-סוהר. אני מושך אותו למטה עד לגבות, כמו כובע שומרים. לזכר הימים ההם.

סערה או לא סערה, יש המוני אנשים על הכביש, בדרכם מהעבודה הביתה, או לעשות קניות, צוותי תיקונים, בני-עשרה מוטרפים מעולם שנהפך לחרא, ואני צריך להיזהר מהרוח שמטלטלת את המכונית ומהזעזועים ומהקפיצות ומקטעי הכביש שנסחפו. זה היה שטח פתוח עד לפני עשרים וחמש שנה - מקום שאפשר היה לראות בו חתולי מדבר, איילים שחורי-זנב, ארנבונים, שׂלווים, שועלים, לפני שהכל ניצוד ונחמס ונכחד. אני זוכר שהיו כאן חוות הרבעה, שדות שהתפרשו לנצח, אחוזות גדולות, כמו זו של מאק, שישבו בעובי ההרים, אפילו חווה או שתיים לגידול אֶמוּ (פחות שמן מבקר, ורק חצי מכמות הקלוריות, נסו אמו-בורגר היום!). היום הכל שיכונים. נקיקים אפורים ורטובים של בתים משותפים. ומי גר בהם? פושעים. אוכלי-בשר. חולי סרטן-עור. אנשים שלא יודעים על חיות - או על הטבע, או על העולם שהיה - יותר ממה שצגי המחשב שלהם רוצים שיידעו.

בסדר, בסדר. אני אקצר. השנה היא 2025, אני בן שבעים וחמש, שמי טיירוֹן אוֹ'שוֹנֶסי טירווֹטֶר, ואני חצי אירי-קתולי וחצי יהודי. נולדתי במחוז העשיר ביותר בפרברים של העיר הגדולה בעולם, בזמן שלא היה מחסור, לפחות לא בארץ הזאת, ולא סערות (חוץ מהרגילות), ולא גשם חומצי, והיה שפע של אדמות-בר וג'ונגלים לנשום בהם מלוא הריאות. ברגע זה אני בדרכי לחלוק כמה סושי משפמנוני בריכות עם אשתי לשעבר אנדריאה, לשתות קצת, אולי אפילו להזדיין לזכר הימים ההם. או בשביל האהבה. האם לא זה מה שאמרה? בשביל האהבה? המגבים מכים בקצב ליבי הלא-סדיר, הרוחות מצליפות, האוֹלְפְ'פַּט 4x4 מתנדנד כמו סירה בלב ים - ובראשי, תקוע כמו מסטיק לסוליית נעלי, קטע של שיר כל-כך מזמן שאני לא זוכר מהו או איך הוא הגיע לשם. קרון הקרח במורד הרחוב... ארלין לקחה את ידי ושאלה, אתה רוצה להיות הגבר שלי?

זה הולך להיות מעניין.
* * *

מגרש החנייה מוצף, שישים ס"מ של מים בצבע חרא גועשים מעדנות, וזה הסוף של מגפי הבוקרים שלי - שהייתי צריך לנעול מטעמי רהב, שעה שמגפי הגומי היו מספיקים לגמרי. אני יושב רגע מקלל את עצמי על טיפשותי, האורות העמומים הקמצניים של סוונסון רומזים מבעד לשירבוטי הגשם על השמשה, הטייק-אוויי המֶקסי-סיני בבית הסמוך חסום בשקי חול ואפל כמו מערה, ואילו החנות לתיקון מחשבים והמינימרקט רוכבים בגאון, יבשים ומרוצים מעצמם, על עמודים שניים וחצי מטר מהמזח ההרוס בגאוויוֹטָה. הגשם חזק יותר עכשיו - אלא מה? - מתופף על גג ה-4x4, והרוח מרעידה את המכונית בקונטרפונקט, מרימה כל מה שלא קבוע במסמרים ונושאת אותו לאיזה יעד חשאי, קברם של נשובי-הרוחות. כל הגגות כאן, המקום שבו הרוחות נוטות לנחות אחרי שניתזו אל-על מהאוקיינוס, חוזקו בכבלי פלדה, וזאת חברה שכדאי להשקיע בה - תלת-בריח, גגות. כמובן, כל מה שהיה לי להשקיע, כל אגורה שהצלחתי לחסוך וכל מה שאבי השאיר לי, הכל הלך לאנדריאה ולתיאוֹ ולצבאות התמימים והפראים של כדור-הארץ לנצח! (אף פעם לא שמעתם על זה? תחשבו סביבתנים רדיקלים, שנות השמונים והתשעים. מילכוד עצים? אֶקוֹ-חבלה? כדור-הארץ לנצח! נשמע מוכר?)

אני זקוק לרגע הארוך הזה, להרהר בדברים ולדחות את הבלתי-נמנע כדרך הזקנים (אם כי לא כל-כך זקנים, עם כל חידושי הרפואה שהלבישו עלינו, צופני הדנ"א האישיים וטיפולי האנטי-אייג'ינג ומצעירי-העור, שבכולם עשיתי שימוש נרחב, הודות לנדיבותו של מאקלוֹביוֹ פּוּלכריס), ואז אני מחשב את מחיר ההופעה המכובדת, חולץ את מגפי הבוקרים, תוחב את הגרביים עמוק לחרטומיהם המחודדים ומקפל את המכנסיים מעל לברכי הכחושות. המים מטפסים על שוקי, חמים כמו אמבטיה, ואני מכניס את המגפיים מתחת לשכמייה, מושך את הברט למטה מפני הרוח ומתחיל לחצות את המגרש. זה כמעט כיף, התחושה הזאת, לבוסס ולהתיז, המים האלה שחרגו מגבולות המקובל, והחוויה מחזירה אותי שישים וחמש שנה אחורנית להוריקן דונה וליום חופש מבית-ספר בפּיטֶרסְקיל, ניו-יורק, ספלאש ושוב ספלאש. (ואנשים חשבו שקריסת הביוספירה פירושה הקץ לכל, אבל זה בכלל לא כך. בדיוק ההיפך - יותר מכל דבר, יותר שמש, מים, רוח, אבק, בוץ.)

אני עומד מתחת לגגון הזמני (לוחות פלדה מרותכים לעמודי פלדה קבועים בבטון), מנסה לשמור שיווי-משקל על רגל יחפה אחת ולהלביש גרב ומגף על השנייה, כשהדלת נפתחת בתנופה ושני שיכורים, פניהם וזרועותיהם החשופות והמשולפחות אדומות כאילו נאפו בטאנדורי, מתגלגלים החוצה לפעור פה אל הגשם. "חרא," אומר זה שלימיני, ואני מכווץ מבט מעבר לו אל הבר, לראות אם אנדריאה שם, "כבר יותר טוב לשתות עוד אחד." בן-לווייתו מצמץ אל המבול כאילו לא ראה מזג-אוויר מעודו - ואולי הוא באמת לא ראה, אולי הוא מברזיל או מניו-זילנד או מאחת ממדינות המדבר האחרות - ואז הוא אומר, "לא יכול. מוכרח לחזור הביתה ל-" (תמלאו את השם בעצמכם) "ולילדים ולכלב ולעכברושים בעליית הגג... אבל זין על המזג-אוויר הזה, זין עליו מפה עד מחרתיים."

אני נושם עמוק, עוקף אותם ונכנס למסעדה. אני מוכרח לציין שסוונסון הוא לא המקום הכי אלגנטי - אלגנטי זה לעשירים בלבד, מתקני מחשבים, אנשי קולנוע, כוכבי פופ כמו מאק - אם כי יש לו קסם משלו. לא לכניסה. אקווריום ריק בנוי בתוך קיר הבלוקים ישר מימין, מתלה למעילים ומעמד למטריות משמאל. המוזיקה דופקת באוזניים - האוֹלדיז הבלתי-נמנעים, הלהיטים עוטי-השיבה ונשואי-הפנים של שנות השישים, מתנגנים בווליום רצחני למען החירשים וחסרי השיניים כמוני - וצחנת חום-גוף ולחות מהסוג שלא היה מפתיע אותך בחור השחור של כלכותה. בלי מיזוג, כמובן, עם כל ההגבלות על שימוש בחשמל ועצם המחיר הקטלני לקילוואט-שעה. אם הולכים ישר מגיעים לבר, ואם פונים שמאלה, לחדר-האוכל הספון רפפות-אורן לא מתאימות, שנלקחו לשימוש חוזר מבתי החווה הקלאסיים של קליפורניה, אחרי שאלה נכנעו לצו ההיסטוריה ופינו את מקומם למיני-קניונים ובתים משותפים. אני הולך ישר, הבר הומה, שיגי מרים את ראשו מהמערבל במנוד-ראש של הכרה, איזה חרא מיושן שקשור לרכיבה על פוני שורף את הרמקולים המותשים.

אין אנדריאה. תרכב על הפוני שלך, תרכב על הפוני שלך. מרפקי פוגשים את הבר, סאקה זול (טעם של שמן-מכונות, ייצור מקומי) פוגש אותי, ואני סורק את הפרצופים ליתר ביטחון. אני אפילו מחליק את משקפי למטה ומנגב אותם בשרוול, פעולה שהפכה להרגל, כמו נשימה. מחזיר אותם למקום. בוחן שוב את הפרצופים, לעומק, מוחק קמטים וכתמים ובהרות, שולף מבין הקפלים שפתיים ועיניים, מחליק גבות ומייצב סנטרים, ועדיין אין אנדריאה. (המסעדה של סוונסון, אם שאלת את עצמך, מכוונת לקהל של זקנים-צעירים בלבד, פלח האוכלוסיה שגידולו הוא המהיר ביותר בארצות-הברית, ושאם גם לא מרצון, אני חבר אסיר-תודה בו, בהתחשב באלטרנטיבה.)

אישה באדום בקצה הבר צדה את עיני - כלומר, אני את עינה - והדם גועש בי כמו אצל בן-עשרה עד שאני תופס שהיא מקסימום חמישים. אני מסתכל שוב כשהיא מפנה את ראשה ופולטת צחוק בתשובה למשהו שאומר רופא-השיניים בגמלאות שלידה, ואני רואה שהיא בכלל לא זה: לאנדריאה, ולא איכפת לי באיזה גיל - שישים, שמונים וחמש, מאה ועשר - יש פי שניים נוכחות משיש לזאת. פי עשרה. כן. כמובן. היא לא אנדריאה. אפילו לא בערך. אבל האם זה מפחית משהו מההרגשה המדכאת שאני בעצם עומד כאן על ברכיים כואבות בחולצת חג ועם ברט דולף שנראה כמו חביתת גבינה וצ'ילי מונח על קרקפתי העירומה, ממתין לרוח-רפאים? ועוד רוח-רפאים מוצצת דם?

תרכב על הפוני שלך, תרכב על הפוני שלך. מה אמר ייטס על הזיקנה? זה לא היה תרכב על הפוני שלך. איש זקן הוא יצור עלוב, זה מה שהוא אמר. מעיל בלוי על מקל. ועוד איך.

אבל מה זה שאני מרגיש על עורפי? לחות. מים. המים המצויים בכל. אני מסתכל למעלה, אריחי התיקרה זבים קלות, ואז למטה אל דלי הפלסטיק שבין רגלי - אני פחות או יותר עומד בתוכו - כשאני מרגיש לחץ על זרועי. זאת כף-ידה, ידה של אנדריאה, מגעה סביב קיבורת זרועי כובל כמו ההיסטוריה, ומה אני יכול לעשות מלבד להרים את מבטי אל פרצופה החדש, הפרצוף שכוייר כמו טין לח על קודמו שזוגג ונצרף והונח על מדף בראשי. "הלו, טיי," היא אמרה, הדלי משכשך קלות, תרועת הרמקולים קורעת את האוויר הדחוס, ההמון מקשקש, עיני הלא-רתע שלה נעולות על עיני. אינני יכול לחשוב מה לומר, שיגי מתקרב אלינו מצידו השני של הבר, כמו הר בחולצה הוואית, השאלה הנצחית של הברמן על דל שפתיו, ואז היא מחייכת כמו שמש מפציעה מעל ההרים. "כובע נאה," היא אומרת.

אני חוטף אותו מראשי וממעך אותו בכבדות מאחורי הגב.
"אבל, טיי" - צחוק - "אתה קירח!"
"משהו בשביל הגברת?" צועק שיגי מעל הרעש, ולפני שאמרתי לה מילה אני פונה אליו, בור גמור שאני יכול לדבר איתו כל יום בשבוע. "סאקה עם קרח," אני אומר לו, "אלא אם היא משלמת בשביל עצמה - ועוד פעם בשבילי." העיסקה נותנת לי רגע להתעשת. זאת אנדריאה. זה באמת היא, עומדת לידי בשר ודם. את ההנאה, אני מזכיר לעצמי, אי-אפשר להפריד מבן-זוגה החוקי, הכאב. "כולנו מזדקנים," אני צועק ומסתובב, הכוסות בידי, "- אם יש לנו מזל."

"ואני?" היא פוסעת פסיעה אחת אחורנית, במרכז הבמה, מרימה את זרועותיה לראווה. לרגע נדמה לי שהיא עומדת לעשות פירואט. אבל אני לא רוצה להישמע ציני מדי בנקודה זו, משום שהזמן ממשיך ללכת והיא נראית טוב, טוב מאוד, שמונה או תשע מתוך עשר, בהתחשב. פיה מתייצב לסלסילה של חריצים וקמטים כשהחיוך מתפוגג, ועיניה חיוורות וחסרות ברק משזכרתי - וטיפ-טיפה בולטות - אבל למי יש זכות לבוא בטענות? היא היתה יפהפייה והיא עדיין יפהפייה.

"את נראית נהדר," אני אומר לה, "ואני לא סתם אומר - זאת האמת. את נראית - אני לא יודע - ראויה למאכל. האם את ראויה למאכל?"

החיוך חוזר, אבל רק לשנייה, חולף על פניה כאילו דוחפות אותו הרוחות, שמרעידות את החלונות אפילו עכשיו - ומרעידות אותם בקול, למרות הרעש של המקום והשמיעה המפוקפקת שלי (שנהרסה לפי שישים שנה על-ידי ג'ימי הנדריקס וה"מי"). היא לובשת שמלת כותנה מודפסת, מחשוף גדול כמובן, שרוולים מסולסלים, חצי סנטימטר איפור, ושערהּ - צבוע שחור חצות-הלילה - נח על כתפיה. היא נועצת בעיני את המבט התמים, החצי-מרחף חצי-מחשב שאני מכיר - או הכרתי - כל-כך טוב. "יש איזה מקום שבו אנחנו יכולים לדבר?"

לרוב האנשים אין מושג על צבועים. אתה אומר להם "צבוע" והם תוקעים בך מבט ארוך, כאילו הזכרת איזו חיה מיתית - מה שכמעט נכון לגבי צבועים כיום. היותר נאורים זוכרים אולי את סרטי הטבע הישנים שבהם עדת צבועים נערמת על פגר או משסעת עולל גנוּ וטורפת אותו בגושים מדובללים ונוטפי-דם לפני שהתודעה נעלמת מעיניו, אבל רק את זה הם זוכרים, את הכיעור ואת המוות. הכרתי פעם צייד אפריקאי (פיליפ ראצ'יס, ויש עליו עוד בהמשך) שהיה מדלל פילים בשירות ממשלת זמביה, כשעוד היתה ממשלה בזמביה, והיו לו מפגשים מצמררים עם כל שלושת מיני הצבוע. כשפרש לקליפורניה הוא הביא עימו את נושא-הכלים שלו, בן סנגא ששמו מֶג או מאג - מעולם לא הצלחתי לבטא אותו נכון - שצבוע קילף ממנו את פניו לילה אחד כששכב שיכור ליד המדורה. ראצ'יס הלביש אותו בסרבל וחולצות גולף ודאג לתיקון שיניו, אבל מג - או מאג - לא היה מוכן לשום ניתוח פלסטי. נשארו לו עין אחת ושתי אוזניים. שאר פרצופו היה כמו שזיף גדול ומגולען.

הסיבה שאני מזכיר את זה היא שאנשים לא מסוגלים להבין למה מאק רוצה להציל צבועים - במקרה המסוים של לילי, את הצבוע החום - אחרי שהצ'יטות, תאוֹאי הכֵּף, הקרנפים והפילים כבר נכחדו. ומה אני אומר להם? כי הם קיימים, זה למה. ואם לא נצליח לעבר את לילי בזרע מהזכר היחיד שנותר בגן-החיות של סאן דייגו, נשבט אותה - ונשבט את הצבועים המשובטים, עד אינסוף. "אני רוצה להציל את החיות ששום איש אחר לא מעוניין בהן," אמר לי מאק כשנכנסנו לסידור הנוכחי שלנו. "אלה שרק אֵם יכולה לאהוב. האם זה לא מגניב? האם זה לא בלתי-אנוכי ומגניב ואמיץ?" אמרתי לו שכן. ונפטרנו מכל הטווסים וחזירי הכרס הווייטנאמיים, והכלבים והחתולים והעיזים וכל השאר, והתמקדנו ביצורים הלא-זוהרים, חזירי היבלות, הפֶּקארים, הצבועים והתנים, פלוס שלושה אריות בשביל גורם הריגוש. מאק אוהב לשמוע אותם משתעלים ושואגים כשהוא חוזר הביתה בלילה. כלומר, כשהוא כאן, מה שלא קורה כמעט בעונה זאת של השנה.

איך שלא יהיה, לילי צפה ועולה במוחי כשאנדריאה רוכנת על השולחן ושואלת אותי איך זה לעבוד בשביל מאקלוביו פולכריס. אנחנו יושבים בחדר האוכל לאור נרות, מחכים שיביאו לנו את האוכל, וכבר עמוק בתוך הסאקה ומתורבתים - או זקנים - מכדי לתת למרירות העבר לקלקל לנו את ההתוועדות הקטנה שלנו. אני מקשקש על מאק, איך הוא אוהב לשבת כל הלילה בחצר עם אחת הגברות החביבות עליו ובקבוק שמפניה ולהקשיב לדובי-הנמלים נוחרים שעה שלילי משוטטת בכלובה ומצחקקת על העכברושים שהיא כולאת בכפותיה, ארבע בהונות האחת. ואז אני ממשיך ומספר על לילי, על הווירטואוזיות של מערכת העיכול שלה, על תנועת המעיים המסוידים שלה (הכמויות האלה של אבקת עצם), על הנבלות הדרוסות שאנחנו נותנים לה לאכול כשיש לנו מזל - בעיקר אופוסומים, עוד מין שהולך ונעלם - ואז אנדריאה מכחכחת בגרונה כתרגיל מניעה.

אני משפיל את ראשי במבוכה - את הכיפה הקירחת הנוצצת של ראשי (טלטל אותו, גלגל אותו / כל עוד אלוהים מגדל אותו / את שערי). יונק את מעשה המקלעת המתכתית של שיני, שיניים של איש זקן. מתעסק בכוס הסאקה. לא סתמתי את הפה מרגע שישבנו - ולמה? משום שעם כל צחצוחי הגבורה שלי מקודם בבית, עם כל מושגי המאצ'ו על לחצוב מחדש בעורק ישן, לנצל את גופה באיזה חדר במוטל מחומם לעילא ולשכוח ממנה, לילה טוב, שלום ותודה על עבודת השפתיים המפוארת, עם כל אלה אני מגלה שאני מרותק אליה, שאני חורבה של גוף ועצבים, מוכן שהיא תשסף ותפתח ותקריב אותי פעם נוספת. אני עצבני, זה מה שזה. וכשאני עצבני אני לא יכול להפסיק לדבר.

"אתה זוכר את הנערה ההיא, אפריל וינד - היא היתה בערך בגיל של סְיֵירָה?" אנדריאה מתבוננת בפני, מחפשת סדק שבו תוכל לתקוע את היתד הראשונה ולהתחיל לטפס אל מוחי האומלל הרוטט. אני לא מציע לה כלום. שום דבר. עיני זכוכית. פרצופי פסל של אולדנברג - מונומנטלי, בלתי-חדיר. סיירה - סיירה טירווטר, קורבן על מזבח העצים - היא בתי. היתה בתי. על אפריל וינד לא שמעתי מעולם. או לפחות אני מקווה שלא.

"היא היתה בקבוצת הישיבה על העצים, בקיץ של 01'?" כל מחושי הסכנה שלי נדרכים - הייתי צריך להישאר בבית עם הצבועה שלי, ידעתי את זה. אני בודד. אני זקן. אין לי זמן בשביל זה. אבל אנדריאה תתעקש, היא לא תעצור - אם יש משהו שאני יודע עליה, זה זה. משהו מתרחש כאן, משהו שלא ימצא חן בעיני אפילו קצת, ומרגע שהיא תפיל את זה עלי היא תפנה לעניינים מעשיים יותר - היא צריכה ללוות כסף, מזון, בגדים, אספקה רפואית, היא מוכרחה להישאר אצלי איזה זמן, שבועיים, חודש, היא זקוקה לי, רוצה אותי, ופתאום היא תטה את גופה לפנים ואנחנו נתנשק וסושי על שפתינו וידה תזחל מתחת לשולחן ותתפוס אותי במקום האחד שהוא פגיע עוד יותר ממוחי.

שפתיה, אני מתבונן בשפתיה - אני יודע שעשו לה השתלות קולאגן, ופניה מבריקים ומושלמים מכדי להיות טבעיות, אבל מי רוצה טבעי בגילי? "אתה זוכר אותה," היא מתעקשת, מחטטת בצלחתה בלחיצה כמעט לא-מורגשת של מקלות האכילה (יש לה בצלחת גלילת שפמנון חריפה, סושי טילאפּיה, דג-שמש מעושן וסשימי של קוֹי, בחירה טובה - או לפחות הכי טובה שאפשר למצוא. וזה לא יהיה זול, אבל בהכירי את אנדריאה באתי מצויד בכרטיס-חיוב חדש בערך של חמש מאות דולר). "היא באה אלינו ישר ממחנה הפעולה של תיאוֹ? קטנטונת, בטח לא יותר מארבעים וחמישה קילו? אסיאנית. או חצי אסיאנית? היא נשבעה שהעצים מדברים איתה, אתה זוכר?"

אני מתחיל, אבל אני לא רוצה לזכור. ושמו של תיאוֹ משליך לפיד בוער אל תוך קרבי, שם הוא מדליק את הוואסאבי שמסתתר מאחורי עיסה של ביצי קרפיון וטילאפיה מעוכלת-למחצה. "מה עם תיאו?" אני אומר, ובדיוק באותו רגע הרוח מתגברת בפרץ שמטלטל את המקום כאילו היה עשוי קש. "אני שונאת את זה," היא מלחששת, ומתכוננת לפרץ הבא. רעש של קריעה, איזו חתיכה חיונית של הגג מעלינו מתחככת ברעפים ומושכת קצרות במיתרי הפלדה לפני שהיא עפה אל תוך הלילה. חומרי גגות ערפו ראשים, מחצו, כרתו, שיפדו אנשים, שומעים על זה כל יום בחדשות. בשנה שעברה אישה ב"גבעת זאב" שהלכה לזרוק זבל, תורן של דגל נחת עליה מהשמים כמו חנית והצמיד אותה לאשפתון, כמו פרפר מיובש. ויש גם כל בעיות העיניים והריאות שקשורות בגרגרי החומר שבאוויר, שלא לדבר על אלרגיות שאיש לא שמע עליהן לפני עשרים שנה. הרבה אנשים - ואני ביניהם - מרכיבים משקפי אופנוענים ומסכות גאזה בעונה היבשה, כשהאוויר הוא פשוט סוג אחר של עפר. אבל מה אני יכול להגיד? אמרתי לכם?

זה העולם שיצרנו. תחיו בו.
"מתרגלים לזה," אני אומר, ומושך בכתפי כלפיה. "אבל לכם יש בעיות משלכם באריזונה - שם את חיה, לא?"
היא מהנהנת, הנמכת סנטר הדוקה וחסכונית שאומרת, אל תוסיף לשאול.

"אז תיאו," אני לא מוותר, מנסה להישמע אגבי אף-על-פי שאני מכרסם את קרבי ומצטער שאני לא בבית לפני הטלוויזיה עם בקבוק טאמס נרדם לשיעולי האריות. "הוא עוד בתמונה, או מה איתו?" בדיוק אז אני שם לב שכפות רגלי רטובות, וכשאני מרים מהרצפה קודם את האחת ואחר-כך את האחרת, השטיח מגיב כמו ספוג. מזווית עיני אני יכול לראות את אחת מבנותיו של שיגי טורחת ליד הדלת האחורית עם מגב והר של מפיות, פעילות קדחתנית, אבל לא די בה לעצור את זרימת המים המחלחלים אל החדר. שיגי היה צריך לבנות את הבית על עמודים והוא יודע את זה, אבל הוא ירש את המקום מאביו, שניהל בו עסק סְמוֹרְגָסְבּוֹרד מצליח במשך ארבעים שנה, ומחיר הרמת הבניין והצבתו מחדש היה גבוה מדי. ושיגי, כמו כולם, המשיך לצפות לשיפור במזג-האוויר. "שום בעיה, שום בעיה," אומרת בתו של שיגי לסועד בודד בפינה, "ננגב את זה ברגע."

דעתי הוסחה - מגפי הרוסים ללא ספק - ושכחתי לגמרי את השאלה שהשארתי תלויה באוויר הטחוב של המקום, שכחתי איפה אני או למה או אפילו מי אני, פוגה מהסוג שעושה את החיים בגילי נסבלים, למרות הגינקו-בילבואה, הקפאין ומחזקי-העצבים. במשך עשר שניות תמימות הצלחתי לנתק את הקשר בין הקרביים והמוח. "הוא מת," אנדריאה אומרת אל הדממה.
"מי?"
"תיאו."
מת? תיאו מת? ושוב אני בתוך הרגע, ערני כמו לילי כשהיא רואה אותי מכניס את היד אל שק הפלסטיק השמנוני להוציא עוד גב של תרנגולת. אני מתחיל ליהנות. נפשי מתרחבת פתאום. אני רוצה פרטים. האם הוא סבל? האם זה היה ממושך? האם אבדה לו השליטה במעיו, בזין שלו, במוחו? "חשבתי שצריך בשביל זה קליע כסף," אני שומע את עצמי אומר. "או יתד בלב."

עיניה מושפלות, מורידות את הווילונות ומגיפות את התריסים. הקול הכי זעיר שלה: "זה היה מהר." "כמה מהר?"

ווא, צווחת הרוח, ווא, ווא, ועכשיו יש דליפה קבועה של מים - רוח הרפאים של תיאו, הולם-ליבו המימי החלקלק - טופחת על השולחן, קרוב למקלות האכילה שלי, משמאלם. אני מתבונן בה, ניזון מזה. אבל גבי כואב - הוא כואב תמיד, יכאב תמיד, כואב ללא הרף מאמצע שנות השלושים שלי - והרטיבות על הרצפה אינה מועילה כלל לשיגרון בכף-רגלי הימנית. יש לי זיקפה מוקדמת. אני עומד בדחף להציץ בשעון. "כמה מהר?" אני שב ושואל.

"אני לא רוצה לדבר על זה," היא אומרת, "משום שלא בגלל זה אני - לא זה מה שרציתי ל... זה היה מטאור, אוקיי?"

אני לא מצליח לעצור בעד הצחוק. חד ומהדהד הוא מתפוצץ מבין שפתי הנמלטות ומחריד את הזוג מהשולחן השלישי. "את עובדת עלי."

"אחד-עשר וחצי מיליארד בני-אדם על כדור-הארץ, טיי, שישים מיליון ממש כאן בקליפורניה. מטאורים פוגעים באדמה, נכון? הם מוכרחים ליפול איפשהו."
"את מתכוונת שהוא ממש פגע בו? איזה גודל? ומתי? מתי זה קרה - לפני עשר שנים, אתמול, מתי?" "אני לא אשקר לך, טיי: אהבתי אותו. או לפחות חשבתי כך."
"כן, וגם חשבת שאת אוהבת אותי. זה באמת עזר לי."
"תקשיב, אני לא רוצה להיכנס לזה, בסדר? לא בגלל זה באתי -"
"מה, זה פגע בו כמו כדור? זה חדר דרך גג הבית שלו?"

"הוא הכין ביצה רכה. במטבח. הוא גר בבית דירות לאנשים שלא חסכו מעולם לקראת פרישה - ואל תשאל, כי אני לא רוצה לומר מילה על מצבי הנוכחי, אז אל תשאל." מנגבת את שפתיה במפית, מפסיקה ללגימה עגמומית של סאקה שמנוני מעט, הטוב ביותר שיש למקום להציע. (האם כבר אמרתי שהענבים הם נחלת העבר? נאפָּה-סוֹנוֹמָה זה הכל חלקות אורז היום, ועמקי הלוֹאר והריין כל-כך רטובים שמוטב להם לנסות לגדל אננס - אם כי בעמודת הזכות אני שומע שהנורווגים שותלים גפנים מקליפורניה בפרברי אוסלו.)

"הוא לא ידע מה פגע בו," היא אומרת, רודפת אותי בעיניה. "בנו סיפר לי שמצאו את הדבר הזה - בגודל של כדור גולף - מקובע בתוך הבטון במרתף, עדיין מעלה עשן."
אני מתמלא יראה. על כוס סאקה וצלחת של דגים קרים, רואה בדמיוני תמונה - ביצה רכה! העולם הוא מקום בודד.
"טיי?"
אני מרים את עיני, ממשיך לטלטל את ראשי. "את רוצה עוד סאקה?"
"לא, לא - תקשיב. הסיבה שבאתי היא לספר לך על אפריל וינד -"

אני עושה כמיטב יכולתי ללבוש ארשת פגועה ומופתעת, אף-על-פי שאני לא פגוע ולא מופתע, או לא במיוחד. "חשבתי שאת רוצה לראות אותי בשביל האהבה - לא זה מה שאמרת? תתקני אותי אם אני טועה, אבל היה לי רושם שאת רוצה, נו, להיות שוב יחד -"

"לא," היא אומרת. "או כן, אני רוצה. אבל מה שהביא אותי לכאן, הסיבה שהייתי מוכרחה לראות אותך, היא אפריל וינד. היא רוצה לכתוב ספר. על סיירה."

אני כבר לא מתרגז הרבה, אין בזה טעם. אבל אחרי כל מה שעבר עלי - לא רק אז, אבל גם עכשיו, ומי אתם חושבים צריך למצוא את השועל הפטאגוני ואת הפָּנגוֹלינים השמנים הזוחלים על רגליים כבדות כמו עמודי בטון? אני לא יכול לעצור בעצמי. "אני לא רוצה לשמוע את זה," אני אומר, ומשום-מה אני עומד, רגלי מבוססות בשטיח, הבניין כולו רוטט מעוד פרץ-רוח. ידי, ידי הימנית, עושה כמדומה מין מחווה של רחבות, מתנועעת מעצמה, לקבור את קיסר באתי, לא לשבחו. "היא מתה, זה לא מספיק? מה את רוצה - לעשות ממנה מין ז'אן ד'ארק? תפתחי את הדלת. תסתכלי מסביב. מה זה כבר משנה לכל הרוחות?" היא אישה גדולה, אנדריאה, עדיין - בכתפיים, ברגליים המקופלות מתחת לחצאית, כפות הידיים - אבל היא מצטמצמת איכשהו. ילדה עזובית. אסקופה נדרסת. היא לא מאיימת על אף אחד וזה לא הרעיון שלה אלא של אפריל וינד, האישה שמדברת עם עצים. "אני חושבת שזה רעיון טוב," היא אומרת. "בשביל הדורות הבאים."

"איזה דורות?" ידי מונפת בתנועה רחבה. "זה הדורות הבאים."
"תראה, טיי - תעשה את זה בשביל סיירה. תן לאישה הזאת לראיין אותך, תספר את הסיפור שלך - מה רע בזה?"

הכל נדחס ונסחף אל הריק שבתוכי, הרוח גוועת כמו לפי אות משרביט-מנצחים, הגשם לוקח פסק-זמן, המגב מנצח לבסוף ליד הדלת. גם אנדריאה עומדת עכשיו, ואנחנו מהווים צמד תואם של זקנים-צעירים, נעורינו מחודשים לא פחות מאלה של כל זוג שאפשר לראות בניו-יורק או פריז או בפרסומות טלוויזיה להשתלות, גוהרים על השולחן כאילו עמדנו להחליק על הרצפה ולפצוח באיזה ריקוד מורכב. "מה יוצא לך מזה? גמול למוצא הישר?"
אין תגובה.
"ואיך עלית על עקבותי, בעצם?"

אין שום זדון בחיוכה - רמז לשביעות-רצון עצמית, אולי, אבל לא זדון. היא מרימה את אצבעותיה, את כל העשר. "האינטרנט. תעשה חיפוש על מאקלוביו פולכריס ותתפלא מה תקבל - ולשאלה מה יוצא לי מזה, זה קל: אתה. אתה זה מה שאני רוצה."

זה מרגש אותי, אין טעם להכחיש. אבל אני לא לוקח אותה איתי הביתה, לעולם לא, לא משנה מה. אבל אני מחייך - חיוך כל-כך דביק שאפשר לתלות עליו טאפט. "את רוצה לבוא איתי למוטל?" "אתה לא חייב."

ממשיך לחייך, חושף את שיני התותבות, חניכי העירומים מאולחשים באדי סאקה ועיני בלהבות מאחורי העיגולים התאומים של משקפי: "אני רוצה."

הרוח חוזרת להדרן. קטעי מוזיקה מסתננים פנימה מהבר. הכל שואג, העולם כולו, רעש ועוד רעש. "אני לא אשאר הרבה זמן," היא אומרת. "ואני אעזור לך עם החיות. אתה יודע כמה אני אוהבת חיות -"

 

שם הספר: ידיד האדמה
שם המחבר: ת. ק. בויל

A Friend of the Earth
by T. Coraghessan Boyle

תירגם מאנגלית: דן דאור
מהדורה ראשונה, ינואר 2004
מספר עמודים: 318
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
צילום מאת פיליפ דה קרוּאה
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 81 ₪
מסת"ב 965-7120-30-6
דאנאקוד: 497-1040


שתפו ספר זה עם החברים