חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פרק שני

בוקר השוד הפציע צלול ובהיר. בשעה 15:02, יום רביעי 27 בספטמבר 1965, נכנס הגזבר אלברטו מרטינס טוֹבּאר לקופה של סניף בנקו דה לה פרובינסיה דה בואנוס איירס בסן פרנאנדו. הוא היה איש גבוה, בעל פנים אדמדמות ועיניים בולטות, שלא מזמן מלאו לו ארבעים ונשארו לו רק שעתיים לחיות. הוא התבדח עם הבחורות מהנהלת החשבונות וירד למרתף, שם נמצאו הכספות והשולחן השחור העמוס שקים מלאים כסף. העובדים, במכנסיים וחולצה בלי הז'אקט, ספרו שטרות באור המלאכותי וברעש המאווררים. קבר מתחת לאדמה, כלא מפוצץ בכסף, חשב הגזבר. הוא חי בסן פרנאנדו כל חייו וגם אביו עבד בעירייה. הייתה לו בת שסבלה מבעיות עצבים והטיפולים שלה עלו לו הון. לא פעם חשב על כך שאפשר לשדוד את הכסף שהופקד בידיו מדי חודש. הוא אפילו אמר את זה לאישתו.

צריך לקחת תיק זהה ולמלא אותו בכסף מזויף, הוא חשב לפעמים. להחליף תיק אחד בתיק אחר ולצאת בשקט. משהו שאפשר לארגן עם הקופאי שהיה חבר ילדות. הם יתחלקו בכסף וימשיכו לחיות כרגיל. השלל ילך לילדים. הוא דימיין את הכסף שמור במגירה סודית בארון הבגדים, הכסף מופקד בבנק שווייצרי תחת שם בדוי, הכסף מוחבא במזרן, הוא דימיין את עצמו ישן עם השטרות מתחת למיטה, שומע אותם מרשרשים בזמן שהוא מתהפך בלילות בניסיון נואש להירדם. באותם לילות של נדודי שינה הוא היה מספר לאישתו איך הוא מתכוון לבצע את ההחלפה. הוא דיבר בחושך והיא הקשיבה לו מרותקת. הרעיון הזה עזר לו לחיות והוסיף איזה אווירה הרפתקנית ומעורבות אישית למשלוח הכסף שהוא עשה מדי חודש.

באותו ערב הוא הניח את התיק על השולחן, והפקיד עם המצחייה הירוקה בחן את שטר התשלום עם החתימות ועם הבולים והתחיל להפריד חבילות של עשרת-אלפים. ערימה של כסף, 7,203,960 פסו לתשלום המשכורות של העובדים וההוצאות על עבודות הניקוז בעיר. הם הכניסו את החבילות של השטרות החדשים לתיק עור שחור עם קיפולי אקורדיון וכיסים צדדיים, שהיה בלוי משימוש.

לפני שיצא מהבנק מילא מרטינס טובאר אחר כללי הבטיחות וחיבר את הילקוט לפרק כף-ידו השמאלית בשרשרת דקה שנסגרה במנעול. לאחר מכן אמר מישהו שאמצעי הזהירות המגוחך הזה עלה לו במחיר שעלה לו.

כשיצא לרחוב לא ראה כלום. אף אחד לא רואה כלום ברגעים שלפני שוד. משב רוח פתאומי, ועוד לפני שהוא מבין מה קרה, הבן-אדם זרוק על הרצפה, אחרי שחטף בומבה בראש. אם מישהו רואה תנועות חשודות, סימן שזה בן-אדם עם פחדים שכבר קרה לו פעם משהו והוא מדמיין שזה הולך לקרות לו שוב.

מרטינס טובאר הסתכל על מה שהוא תמיד הסתכל בלי לראות: האישה עם עגלת הקניות, הילד שהתרוצץ עם הכלב, בעל המכולת שפתח את החנות אחרי הסייסטה, אבל הוא לא ראה את צ'ואקו בסאן שעמד בתצפית בבר, מול הדלפק, עם כוס ג'ין ותקע מבט ברגליים של הבחורה בהיריון שיצאה מהחנות שליד. נשים בהיריון הדליקו אותו, את בסאן, והוא ניזכר בנשואה שהוא זיין בתקופת השירות הצבאי, באיזה בית ברחוב סַבֶדְרָה, בזמן שהבעל היה במשרד.

הוא התחיל איתה במטרו אחרי שפינה לה את המושב, והיא התחילה לדבר איתו ולהודות לו. היא הייתה בגיל שלו, בת עשרים, בחודש שישי, העור המתוח שלה נראה שקוף, והיה צריך לחפש כל מיני תנוחות מוזרות בשביל לדפוק אותה, הוא העמיד אותה עם רגל אחת על המיטה והיא הפנתה אליו את ראשה וחייכה. עשה לו טוב לחשוב על האישה בהיריון מסבדרה, שקראו לה גרסיאלה או דוֹרה, אבל אחרי רגע הוא שוב נדרך, כי ראה את האיש יוצא מהבנק עם התיק והמזומנים. הוא הביט בשעון. מכוון ומדויק.

שני המאבטחים עמדו על המדרכה ושוחחו, והעובד הנוסף של העירייה, אבּרהם ספֶּקטוֹר, איש גדול וכבד, התאמץ לשרוך את הנעליים, נשען על הכנף של הטנדר IKA. הכיכר הייתה שקטה, הכל רגוע.

"מה אתה עושה, שמן?" שאל הגזבר, ואחר-כך אמר שלום לאנשי הביטחון ועלה לרכב. המושב האחורי נועד למאבטחים, טיפוסים עם פרצוף ישנוני, שמנים, הנשק מונח על הברכיים, שוטרים בגימלאות, בלשים לשעבר, קצינים זוטרים בדימוס, תמיד שומרים על הכסף של אחרים, על הנשים של אחרים, על המכוניות המיובאות, על הווילות, כלבים נאמנים, אפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות, חמושים, תמיד מצוידים כדי לשמור על הסדר, לאחד קראו חואן חוֹסֶה בָּלאקוֹ, בן שישים, קצין לשעבר, והשני היה שוטר רגיל מתחנה מספר אחת של סן פרנאנדו, ענק בן שמונה-עשרה, פרנסיסקו אוֹטֶרוֹ, שכולם קראו לו רינגוֹ בּוֹנָבֵנטָה בגלל שהוא רצה להיות מתאגרף והתאמן כל לילה באולם ההתעמלות של מועדון אֶקסקוּרסיוֹניסטַס עם יפני אחד, שהבטיח לו לעשות אותו אלוף ארגנטינה. הם היו צריכים לנסוע מאתיים מטר שהפרידו בין הבנק (בפינה אחת של הכיכר) לעירייה (שבפינה הבאה).

"אנחנו קצת באיחור," אמר ספקטור.

הגזבר התניע. הרכב הזדחל קדימה ברחוב טרֶס דֶה פֵבּרֶרוֹ, וכאשר הסתובב בפינה נשמעה חריקת צמיגים ורעש של מנוע מגביר תאוצה.

ממול להם באה מכונית, נגד כיוון התנועה, מתנדנדת, כאילו יצאה משליטה ובלמה על המקום.

"מה הוא עושה, הפסיכי הזה?" אמר, עדיין משועשע, מרטינס טובאר.

שני בחורים דילגו למדרכה, ואחד מהם שם גרב של אישה על הראש (כך אומרים העדים). היו לו מספריים, והוא מתח את הבד בקצות האצבעות ועשה שני חורים בגובה של העיניים אחרי שהגרב כבר הייתה מולבשת.

ספקטור היה ז'לוב, עם הבעה חסרת אונים וחולצת פסים, מוכתמת מזיעה. מבין הארבעה שנסעו בטנדר IKA הוא היחיד שניצל. הוא נשכב על הרצפה וחטף ירייה מלמעלה, אבל הכדור פגע במכסה המתכת של שעון הכיס שלו ושינה מסלול. נס (שהוא השתמש בשעון כיס של אבא שלו). הוא ישב על המדרכה של הבנק, משותק, והסתכל על האנשים שרצו והאמבולנסים החולפים. העיתונאים כבר התרוצצו בשטח והשוטרים גדרו את הרחוב בחבלים. אז נעצרה ניידת וממנה ירד קוֹמיסאריוֹ סילבָה. הוא פיקד על המרחב הצפוני של משטרת בואנוס איירס רבתי והיה אחראי על המבצע. הוא יצא מהמכונית בלבוש אזרחי, עם אקדח דרוך ביד שמאל ומכשיר קשר, שממנו בקעו קולות שחילקו פקודות והכתיבו מספרים, ביד ימין, וניגש אל ספקטור.

"בוא איתי," הוא אמר לו.

אחרי רגע של היסוס ספקטור קם, באיטיות, מפוחד, והלך אחריו.

בפני העד הוצגו תמונות שונות של חשודים אפשריים בביצוע הפשע על-פי מאפייניו - שודדים, מחסלים וגורמים אחרים בעולם התחתון. העד היה שרוי בבלבול גדול ולא הצליח לזהות אף אחד מהקלסתרים (נאמר בעיתונים).

כאשר המכונית חסמה אותם מלפנים ראה ספקטור שהשעון של העירייה מורה 15:11. איש אחד גבוה, לבוש בחליפה, יצא מהמכונית ומתח בשתי ידיים גרב של אישה על הראש, כמו שמורידים תריס. אחר-כך הוא התכופף אל המושב של המכונית, וכשהזדקף היה לו תת-מקלע ביד. נראו מגומי, בלי צורה, הפנים שלו, משעווה, כמו חלת דבש דבוקה לעור שגרמה לו לנשום חזק, בכבדות, והקול יצא לו חתוך, מלאכותי. הוא נראה כמו בובת עץ, כמו שד. "קדימה, ננה," אמר דורדה, מתנשף, כאילו הוא נחנק. ולזה שנהג הוא אמר: "אנחנו כבר חוזרים..."

ומרלס האיץ, והמנוע המשופצר, שברולט עם מנוע של מכונית מירוץ, שמונה פלאגים מצוחצחים וקרטר נמוך, שאג בדממה של הסייסטה, בכיכר העירייה בסן פרנאנדו.

ננה נגע במדליון הבתולה בשביל המזל וזינק החוצה לרחוב. הוא היה כל-כך רזה ושביר וכל-כך מסומם שהוא נראה חולה, שחפן כמו שקראו פעם לרוצחים ("רע כמו שחפן"), אבל הוא אחז את הברטה 45 בנחישות רבה בשתי ידיו, וכאשר אחד המאבטחים זז, הוא דפק לו כדור בפרצוף. הירייה נשמעה יבשה, לא אמיתית, כמו ענף שנשבר.

הגרב של האישה נדבקה לדורדה לפרצוף והוא נשם דרך הבד שנשאב לו לתוך הפה. הוא ראה מישהו יורד מהטנדר והתחיל לירות.

שני זקנים שתפסו שמש על הספסלים בכיכר ולקוח קבוע שקרא עיתון ליד שולחן, צמוד אל החלון בבר ממול, ראו שניים מבין שלושת הגברים שישבו בשברולט 400, לוחית זיהוי של מחוז בואנוס איירס, קופצים מהמכונית, נשק ביד.

הם היו בטירוף וכיוונו לכל עבר, גורפים את האוויר בתנועות סיבוביות, מתקדמים בהילוך איטי לטנדר. הגבוה (כך אומרים העדים) לבש גרב של אישה על הראש, אבל האחר הסתובב בפנים גלויות. אחד רזה עם פנים של מלאך, שכל העדים התחילו לקרוא לו "הילד". הוא יצא מהאוטו, חייך ומיד כיוון את התת-מקלע שלו לחלק האחורי של הטנדר ושיחרר צרור. מהכיכר ראה אחד הפנסיונרים שישבו בשמש את גופיהם נחבטים אל המושבים וראה את הדם על הזגוגיות. "השמן היה בחיים כשהיריות נגמרו," הצהיר אחד הזקנים, "הוא ניסה לפתוח את הדלת ולברוח, ואז בדיוק הוא ראה את זה עם הגרב של האישה הולך לכיוון הטנדר באמצע הרחוב, מתקרב אליו, והשתטח על המדרכה." הוא היה חבילה ענקית, ספקטור השמן, זרוק מול המכונית, בשמש.

כמה פעמים הוא חשב שהם הולכים להרוג אותו. הוא זכר את הפרצוף של הלבן עם השיער השחור שהסתכל עליו קודם בזיק של לגלוג. ספקטור עצם את עיניו נכון למות, אבל אז הוא חש כמו בעיטה בחזה ושעון המתכת שהוריש לו אביו הציל אותו.

השניים שהוא הצליח לראות מבין השודדים היו גברים צעירים לבושים בחליפות כחולות. הייתה להם תספורת צבאית, קצרה מאוד. כשנפסקו היריות הוא רק הצליח לרוץ עד הבנק כדי לבקש עזרה.

עכשיו הוא היה עצבני כי הוא פחד שהמשטרה תחשוד בו שהוא המדליף.

"אתה ראית את השודדים מקרוב."

זאת לא הייתה שאלה, אבל ספקטור השיב.

"אחד היה לבן עם שיער שחור והשני בלונדיני, שניהם צעירים עם תספורת בסגנון צבאי."

"תאר אותו."

הוא תיאר אותו. זה היה צ'ואקו בסאן.

"הוא יצא מהבר וחתך דרך הכיכר עם אקדח ביד."

"כלומר הוא ניהל את העניינים, זה עם הגרב על הראש, הבלונדיני והיה עוד אחד."

ספקטור הנהן בראשו בצייתנות. אילו אמרו לו שהיו ארבעה הוא היה נשבע שהיו ארבעה. זה עם הפנים המכוסות בגרב הסתובב בנחת באמצע הרחוב ונדמה היה שהוא מחייך, או שמסכת הבד הקשורה לו בקצה הראש בציצית עשתה לו פרצוף כזה. מרטינס טובאר היה זרוק על הרצפה, פצוע, מקופל, שעון על צד שמאל, עם התיק קשור לפרק כף היד, ולא ראה איך ננה שולף צבת חיתוך, גוזר את השרשרת ולוקח את התיק עם הכסף, ויורה בו בחזה תוך כדי תנועה לאחור. הוא גם לא ראה איך הגאוצ'ו עם הפנים מכוסות בגרב גומר על השוטר עם כדור בעורף.

הרג אותו סתם, דורדה הגאוצ'ו, לא מפני שהוא היווה איום. הרג אותו בגלל שהוא שנא את המשטרה יותר מכל דבר אחר בעולם וחשב באופן לא רציונלי שאף אחד לא ימלא את מקום השוטרים שהוא הורג. "אחד פחות" הייתה הסיסמה של הגאוצ'ו, כאילו היה מצמצם והולך את חילותיו של צבא אויב שאין לו עתודות. אם היו הורגים שוטרים כל הזמן, על הדרך, בלי להתרגש, כמו שצדים ציפורים, החארות האלה, שוטרים בנשמה (שוטרים בנשמה מלידה, כלבים), היו חושבים פעמיים לפני שהם היו הולכים עד הסוף עם הטבע שלהם של מניאקים. היו פוחדים שיגמרו אותם, ואז (הוא הסיק) המשטרה הייתה כל הזמן מצטמצמת. ככה הוא חשב, אבל בצורה יותר מבולבלת ויותר לירית, כאילו הוא בחלום, הורג שוטרים בשדה פתוח עם רובה ציד. בסגנון הזה הוא תפס את המלחמה הפרטית שלו נגד הכחולים, הגאוצ'ו הבלונדיני.

לעומת זאת (מבחינת המשטרה), להרוג ככה, בדם קר, סתם, היה סימן שהטיפוסים האלה לא מתכוונים לכבד אף אחד מההסכמים בשתיקה שמחייב החוק הלא כתוב בין הכחולים המלוכלכים לכנופיות, שאלה מסוכנים, קרועים בראש, אסירים משוחררים, מקרים אבודים, ושלא איכפת להם שכל המשטרה של מחוז בואנוס איירס תשכב עליהם.

הבלבול העצום שיצרה ההתקפה הבוגדנית לא איפשר, ברגעים הראשונים, להבין מה בדיוק התרחש (נאמר בעיתונים). זה היה פרץ אלימות ברוטלית, פיצוץ רב-עוצמה. קרב מרוכז, שנמשך אותו פרק זמן שלוקח לאור ברמזור להתחלף. רגע אחד וכל הרחוב היה מלא גופות.

היריות מטווח קצר הרגו בו במקום את הסמל אוטרו פצעו קשה את הגזבר מרטינס טובאר בחזהו ופגעו ברגלו הימנית של איש האבטחה בלאקו שחוסל בדם קר על-ידי אחד הגנגסטרים. ובאשר לפקיד הבנק ספקטור, הוא רץ, מוכה הלם ומבולבל, לכיוון הבנק להזעיק עזרה.

אחר-כך התברר (על-פי הדו"ח של קומיסאריו סילבה) שגם אם הסמל אוטרו היה שורד ללא פגע את ההתקפה, הוא לא היה יכול לעשות שימוש באקדח השירות שלו כי אחד הכדורים שירו הגנגסטרים פגע בנשק והוציא אותו מכלל פעולה. ואילו הרובה שלקחו איתם כדי לגונן על המשלוח של הכסף היה מונח על מדף גבוה בתוך הרכב ואף אחד לא הצליח להגיע אליו. האנשים שהיו עדים לירי הסתובבו במקום, כסהרורים, מאושרים שלא נפגעו ומבועתים ממה שראו. אחר צהריים שלֵו יכול להפוך בן רגע לסיוט.

מטח הכדורים שירו השודדים השיג גם את דייגו גארסייה, שיצא מבר סמוך למקום הירי. הוא נלקח לבית-החולים, שם נפטר תוך זמן קצר. אחר-כך נודע שהוא התגורר באַאֶדוֹ ושנסע לסן פרנאנדו בעקבות מודעה שדרושים נגרים המתמחים בבניית ארונות. הוא נעצר בבר שבכיכר לשתות ג'ין, ונהרג מכדור תועה כשיצא להתייצב בנגרייה. הוא היה בן עשרים ושלוש, ובכיסו נמצאו שנים-עשר פסו וכרטיס נסיעה ברכבת.

על-פי אחת הגירסאות, כמה שוטרים ששמרו על בניין העירייה הצליחו להחליף יריות עם הגנגסטרים, אבל לא ניתן היה לאשר זאת.

אחד השודדים נזקק לעזרה כדי להיכנס למכונית, ומכאן הניחו (על-פי הדו"ח המשטרתי) שהוא נפצע. ראו את הטיפוס עם הפנים המכוסות זורק תיק קנבס לבן מהדלת האחורית של המכונית שכבר הייתה בתנועה ומייד זורק עוד אחד בקשת בזמן שהשברולט יוצאת מהכיכר בכל המהירות דרך מָדֶרוֹ נגד כיוון התנועה, לעבר מרטינס, כלומר לעבר העיר.

המכונית יצאה משם במיליון קילומטר לשעה, בזיגזג, צופרת על כל מה שעומד בדרך, שניים מהחמושים נשענו החוצה מהחלונות, חצי גוף בחוץ והרובים ביד, וירו החוצה.

"תן, תן גז, בוא נעוף מפה," צעק ננה, ומרלס נהג מאוד מרוכז, רכון קדימה, הפרצוף בתוך השמשה הקדמית, בלי לקחת בחשבון (אמר אחד העדים) את הנוכחות של מכוניות אחרות ושל ילדים שיצאו מבית-הספר, ובלי להתייחס לאורות הרמזורים שקטעו את התנועה בשדרה, רואה רק קו דמיוני אחד לאורך הרחוב שהוביל אותם אל החופש, אל הדירה ברחוב ארנאלס, שם חיכתה להם הילדה שלמדה מתמטיקה במיטה. הטיס את השברולט, העורב, והמכוניות היו צריכות לחתוך הצידה ולתת לה לעבור.

מבעד לחלונות הפתוחים למחצה השכנים ראו את המכונית השחורה עוברת כמו חללית, השתטחו על הרצפה, חיפשו מחסה מאחורי העצים, האמהות על המדרכות אוחזות בידי ילדיהן, משותקות מאימה. מי שמשתתף במסע הלוויה ומביט החוצה מחלון הרכב, רואה את האנשים מסירים את כובעיהם (אם הם חובשים כובע) ומצטלבים, לאט ובשקט, בפני השיירה העוברת. קרובי המשפחה רואים את שורת הדמויות הצמודות אל הקיר, על המדרכה, מברכות לשלום, אבל עכשיו היה משעשע לראות מהאוטו את הפניקה (מי שראה זה ננה). הדבילים השתטחו על הרצפה, הסתתרו בכניסות הבתים, דמויות קטנות שהתפזרו לכל עבר כדי לאפשר למים לעבור.

"הכל פה?" צעק מרלס, חיוור באור אחר הצהריים. הוא ישב על ההגה של השברולט וחצה את השדרה כמו טיל, בספיד מטורף. הוא חיטט בתיק שלצידו בלי להסתכל ומישש את הכסף. "המזומן? הכל פה?" צחק מרלס.

הם לא ספרו אבל הוא שקל כאילו הוא מלא אבנים, תיק הבד עם המזומנים. בלוקים של בטון שכבות, דפים דקים, כל השטרות, בתוך התיק מבד, קשור בחבל ימאים.

"הסתבכנו חזק." החולצה של דורדה הייתה מוכתמת בדם, ירייה אחת שפשפה לו את הצוואר, השריטה שרפה לו. "אבל הצלחנו לברוח, ננה, עכשיו צריך להגיע," אמר הגאוצ'ו הבלונדיני והסתכל במראה האחורית של השברולט.

"כל הכסף בעולם," אמר ותקע אצבע באבקה הלבנה. הם מרחו את הקוק על החניכיים, במהירות הזאת הם לא יכלו להסניף, הם דחפו את היד כמו טפרים של ציפור לתוך השקית שהייתה תלויה מהמושב והוציאו את האבקה בשתי אצבעות מעוקלות ומרחו אותה על החניכיים ואחר-כך עם הלשון. כסף זה כמו סמים, העיקר זה שיש לך, לדעת שהוא ישנו, לגשת, לגעת, לבדוק בארון, בין הבגדים, את השקית, לראות שיש חצי קילו, שיש מאה אלף פסו, להירגע. אז תיכף אפשר להמשיך לחיות כרגיל.

אין כמו לקרוע את הכביש עם אוטו משופצר, הזרקה כפולה, רגל על הגז, הידיים דבוקות להגה עם המזומנים, בשביל לחיות כמו מלך במיאמי או בקראקס, במושב לידך.

"יש מעבורת שלוקחת אותנו לאורגוואי. זה עניין של שעתיים, שעתיים ועשר דקות, לעבור את הנהר," אמר ננה. זאת הייתה שאלה? אף אחד לא ענה. כל אחד היה בטריפ שלו ודיבר בספיד, כמו מישהו שרץ לבד על הפסים באמצע השדות, ורכבת רודפת אחריו. "אנחנו עוברים בקוֹלוֹניה, זה שעתיים. ניסע דרך טיגרֶה, נתפוס איזה סירה, נשכור את המעבורת, נקנה מטוס, אה? חמוד." ננה צחק ולקח קוק באצבעות מעוקלות כמו טפרים של ציפור משקית הנייר החום, הלשון והחך נרדמו לו, והקול יצא לו מוזר. "בכזה סוטול," אמר הגאוצ'ו, "אני עובר בשחייה... אני עובר."

"תראה את הפסי רכבת... תראה את השומר המניאק."

"תשאיר לי את זה."

הוא הוציא את הגוף מהחלון, בריגנונה, וכשהוא ראה אותו,
דורדה עשה אותו דבר מהצד השני.

הם חתכו את המחסומים המוּרדים של מעבר הרכבת ביריות עם המקלעים.

שבבים עפו באוויר, העץ התרסק.

"לא תיארתי לעצמי שהמחסומים האלה כל-כך מצ'וקמקים," צחק ננה בריגנונה.

"הם הוציאו חצי גוף מהחלון וחתכו אותו בשנייה." סיפר השומר של המחסום.

לא עובד הרכבת ולא חברו בן העשרים לא יכלו לספק תיאור עקבי של השודדים, בשל מצבם הנפשי.

"במהלך מנוסתם נתקלו השודדים במחסומים של מעבר הרכבת ברחוב מדרו וחתכו אותם ביריות תוך כדי נסיעה" (לפי העיתונים).

"הם נסעו שניים מאחור ואחד מקדימה, עם רדיו בפול ווליום וכל הזמן צפרו."

"הניידת הייתה חמישים מטר מאחוריהם."

"אי-אפשר להבין איך הם הצליחו לברוח."

"שני אנשים תלויים מהצדדים של האוטו, עם הרובים ביד."

על-פי כמה עדים, אחד מיושבי השברולט היה ככל הנראה פצוע וחבריו תמכו בו. וחוץ מזה, השמשה האחורית של המכונית התנפצה מהיריות.

המכונית התקדמה בשדרות אֶל ליבֵּרטָדוֹר בצפירות והצליחה לפלס דרך בתוך התנועה, אבל בצומת הרחובות ליברטדור ואַלוֶואַר הם נתקלו בתחנה של משטרת התנועה, שקיבלה התרעה.

הסמל פרנסיסקו נוּניֶיס רצה לבלום את המכונית וקפץ אל הרחוב, אבל אז נורה מתוך האוטו מטח נוסף שהדביק אותו לקיר. הם שוב השתמשו בנשק בלי להאט את הנסיעה וריססו את החזית של בניין המשטרה.

השברולט חלפה על פני תחנת המשטרה בכל המהירות תוך כדי ירי. שלושה שוטרים נכנסו לניידת והתחילו לרדוף אחריהם עם סירנה פועלת.

מרלס העורב נהג מאוד מרוכז. הוא היה מכור לפלורינול. הוא היה שותה כמעט חצי בקבוק ביום, וזה נתן לו הסתכלות רגועה על החיים. פלורינול הוא סם הרגעה שבכמויות גדולות משפיע כמעט כמו אופיום. העורב התמכר לו בכלא בַּטאן, שם זה הסתובב בתור תרופה חוקית שהרופאים יכלו לרשום ושהאחים חילקו תמורת כסף או נשים. זה היה עניין פשוט, הבחורות של האסירים היו הרבה יותר שוות מהנשים של הסוהרים, ככה שהיה סחר, ביזנס. הביקורים נועדו למעשה להציג את הסחורה, כמו שאמר מרלס. החברות שלו, הידידות שלו, בחורות שתמיד רוצות להסתובב איזה תקופה עם עבריין כבד שידאג להם טוב, היו הולכות, אם צריך, גם עם אחד מהכלבים, איזה שפוט, בקיצור, זיון בעמידה במשרד של השומרים.

אחר צהריים אחד העורב סידר שהמנהל של הכלא יקלוט את החברה שלו באותה תקופה, בּימבָּה, אלוהית, מצחיקה, קרועה על כל הראש. המנהל היה שמן מניאק שהתעלל בהם, אבל ברגע שהוא ראה אותה נכנסת, בלונדינית, ג'ינס מתוח על התחת וגופייה רקומה, הוא איבד את הראש. בשלב הזה, נכנסו לתמונה הפלורינול והלָבָן. הוא כבר לא זכר את ההמשך של הסיפור. יכול להיות שבימבה נשארה עם הבנאדם והוא השתחרר אחרי שישה חודשים. הראש התרוקן לו, נהיה חלול, והוא לא היה מסוגל לזכור מה קרה שם באמת, אבל בגלל זה הוא היה נהג שודים גדול, מוח מחוק, דם קר שאין לאף אחד. הוא נהג על פלורינול והיה מסוגל להיכנס במשאית סמיטריילר ולהכריח אותה לחתוך הצידה ולרדת לשוליים. פעם אחת הוא אפילו ברח למר דל פלאטה ברכב גנוב עם החברה שלו ועם אמא שלה והתחיל לנהוג נגד הכיוון בכביש מספר 2 והמכוניות ברחו לשוליים בצפירות, והילדה צחקה ושתתה שוקו. הייתה חולה על שוקו בלנקיטה (כל אחד עם הדלק שלו, אמר מרלס בלי לפרש). הוא דיבר בצורה מוזרה, ולקח לו הרבה זמן להבין איך המילים מתחברות. בגלל הצליל. הן תמיד נשמעו צלולות בלי להיות מובנות. איזה דלק הילדה הזאת עם השוקו.

כשהם הגיעו לצומת של שדרות ליברטדור ורחוב אַריסטוֹבּוּלוֹ דֶל ואזֶ'ה נראה היה שהמזל שליווה אותם עד אותו רגע נגמר. בערך מאה חמישים מטר מהעמדה של משטרת התנועה במרטינס השברולט נתקעה אחרי קרב יריות נוסף שבמהלכו נפגע אחד השוטרים. המכונית של הגנגסטרים (על-פי הדיווח המשטרתי) פירפרה כמו סביבון והלכה להתהפך, אבל לא התהפכה. היא נתקעה באמצע הרחוב, עם הפנים הפוכות לכיוון הנסיעה, תפוסה על בליטה של הביוב, השמשה האחורית מרוסקת לגמרי וכתם דם גדול בצד שמאל של המושב האחורי. הדקות חלפו ואף אחד לא יצא מהאוטו.

סוחר מקומי בשם בּוּש, שנהג רגוע לגמרי בכיוון הנגדי של שדרות ליברטדור ראה את המכונית עומדת עם מנוע עובד ואיש אחד יורד ממנה ותופס את הצוואר כאילו חטף מכה, וחשב שזו תאונה.

ההרגלים של האדון אדוארדו בוש היו פשוטים כמו הנקודות הלבנות על הבדים המודפסים של הבגדים שמכר. אבל באותו יום הוא איחר בשתי דקות מפני שנפסקו לו המים באמצע המקלחת. בהתחלה הוא חיכה מתחת לברז כי חשב שמישהו עושה לו בכוונה, אבל בסוף הוא יצא והתנגב, ואישתו אמרה לו שניתקו את המים. הוא נולד באותו בית שבו הוא גר עכשיו ואף פעם לא זז מהשכונה. הוא הכיר את הרעשים, את התנועה המשתנה של השעות, ובאותו יום היה נדמה לו שהוא שומע משהו מוזר (רעמים רחוקים, רעשים עמומים), אבל הוא לא התייחס לזה. הוא היה במצב רוח רע בזמן האחרון כי העניינים לא הלכו כל-כך טוב. הוא תמיד היה יוצא בשתיים וחצי ופותח את העסק בעשרה לשלוש, אבל באותו אחר הצהריים הוא איחר קצת, והאיחור (קטנטן, מקרי) שינה הכל. ככה הוא נקלע לסיפור שאפשר לספר אחר-כך כל החיים. כשפנה במדרו הוא חשב שקרתה תאונה והוא ראה מכונית עם המנוע עובד ואיש אחד יורד עם תיק ביד.

הוא עצר, כי הוא היה אזרח טוב, וראה את ננה מסתובב לעברו, מחייך אליו ושולף ביד שמאל ברטה 45.

"הוא התקדם לכיוון שלי וחשבתי שהוא הולך להרוג אותי. לקח לו המון זמן להגיע עד האוטו שלי. הוא נראה ילד אבל היה לו פרצוף של פסיכי."

ננה פתח את הדלת ובוש יצא בידיים מורמות. עוד שני אנשים יצאו מהמכונית ונכנסו לרַמְבּלֶר. הם גררו תיקים מקנבס והיו להם הרבה כלי נשק אבל הכל קרה כל-כך מהר וכל-כך מבולבל, כמו בחלום, העיד סניור בוש. ככה זה אסונות, זה משהו שאנחנו לא יכולים לדמיין, הוא הסביר, בנימה פילוסופית.

"אני תמיד אמשיך לחשוב שצריך לעזור לזולת גם אם זה כרוך בהפתעות מהסוג הזה," אמר. "אחד היה לבן עם שיער שחור ואחד בלונדיני, שניהם צעירים עם תספורת בסגנון צבאי. והיה אחד שלישי עם גרב של אישה על הפרצוף." כל התיאורים עולים בקנה אחד אבל לא עוזרים בכלום.

הם לקחו לו את הרמבלר בצבע בהיר שקנה בשנה שעברה. עם המכונית הזאת המשיכו השודדים במנוסתם.

הם נסעו בליברטדור, נכנסו במהירות אדירה לשדרות סנטה פה, שם התחמקו בנס מעוד תאונה כשאיזה סטיישן חסם להם את הדרך, ואז עברו באור אדום ועלו על הפּאנאָמֶריקָנָה, נתיב קל לברוח מהאזור.

בשלב הזה כל משטרת התנועה כבר הייתה על הרגליים, וכך גם כל מחסומי הביקורת בכניסה לתחום המחוז הפדרלי. גם המוקד האלחוטי של המשטרה הפדרלית הועמד בכוננות.

אבל לא העמדות הקבועות ולא הסיורים הממונעים שסיירו בפרברים הצפוניים של העיר לא הצליחו לעלות על עקבותיה של הרמבלר הגנובה. אינספור צוותים של המשטרה המחוזית סרקו באותו הלילה אזורים נרחבים של בואנוס איירס רבתי.

 

שם הספר: כסף שרוף
שם המחבר: ריקרדו פיגליה

Plata Quemada
by Ricardo Piglia

תרגום מספרדית והערות:
אורי פרויס
מהדורה ראשונה, דצמבר 2007
מספר עמודים: 164
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
צילום העטיפה:
אימג' בנק ישראל - גטי
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 79 ₪
מסת"ב 978-965-13-1965-5
דאנאקוד: 497-1108


שתפו ספר זה עם החברים