חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פרק ראשון

"הציפור חולה." בוקר אחד, עדיין מוקדם אבל כבר מחניק בדירה, שחום של שבועות רבים נלכד בה, מתעורר כריסטיאן בֶּק ממילים אלה שנאמרות על-ידי אישתו. היא לובשת את כותונת הלילה הלבנה שלה, אותה כותונת שיש לה מגיל שתים-עשרה.

בק ער לכל סכנה, אם כי אינו יודע בדיוק מנין תבוא; על כן שנתו קלה. אישתו לא הייתה צריכה לטרוח במיוחד כדי להעיר אותו, די היה ללחוש "חולה". בק יודע שהמוות מעדיף להכות בך כאשר אינך מצפה לו. כדי להתחכם לו הוא החליט לצפות לו בכל עת ובכל מקום. משהו בו מת, הוא מחכה שגם השאר ימות, כך שכל החלקים יהיו שווים, או, וגם זו אפשרות, עד שהחלק המת שוב יקום לתחייה, כמו זרוע משותקת שקמה פתאום לתחייה. הוא אינו מוותר על התקווה, הוא אינו יודע איך עושים זאת. אם יש בו משהו מטורף, הרי זו תקוותו, על כן החליט לדכא אותה, ביותר מדי תקווה יש סכנת חיים. אך תקוותו כמובן לא נעלמה לגמרי. כמו אצל האם, האומרת לעיתונאי ששואל שאלות על בנה שנעלם: "תכתוב שאני חושבת שהוא בחיים, תכתוב שאני יודעת שהוא בחיים."

בק יודע שהוא חי. הוא מתיישב במיטתו, הוא זוכר במטושטש שחלם על משרד התרגום שבו הוא עובד. לא פעם חלם על המשרד. המילה "חולה" נשארה בראשו. "חולה", כמו נקישה בדלת שחיכה לה כבר לפני כמה חודשים, הוא משתומם שרק עכשיו באים לעצור אותו. הוא יודע לשמור על חזות של קלילות. "לקח לכם זמן רב, רבותי."

הוא מבחין בפניה הנפחדות של אישתו, לרגע אפה נוגע באפו; הוא מכיר יפה את הפנים האלה, יותר מאשר את פניו שלו - כמה פעמים הוא הסתכל בפנים האלו, נכון יותר לומר, בחן אותן? באותה מידה הוא מכיר את כותונת הלילה שלה, את שערותיה. כפי שקורה לעיתים קרובות בשעה זו של היום, שארית של קרם לילה עדיין דבוקה לנחיר, אבל הפחד חדש. דומה שהפחד משנה את צורת פניה.

כריסטיאן בק מתרגם הוראות הפעלה, מאנגלית לגרמנית, הוראות הפעלה לשואבי אבק, למכוניות, למדפסות, למכונות צילום ולמדרגות נעות. הוא מתרגם מוערך, כי הוא דייקן ומסביר פנים. במשרד התרגום עובדים שישה אנשים, כולל המנהלת.

לעיתים מכריז אחד המתרגמים: "יש לי יום-הולדת, יש עוגה במטבח." בין הוראת הפעלה אחת לשנייה בק נכנס למטבח הקטן, פורס לעצמו פרוסת עוגה, גם אם לא מתחשק לו כל-כך, ולאחר מכן מברך את חתן השמחה בלבביות. כמעט תמיד הוא טורח להוסיף שאלות אישיות שאינן מסוגלות לפגוע באיש. וכאשר מגיע יום-הולדתו הוא, הוא מכריז: "יש לי יום-הולדת, השארתי עוגה במטבח."

תחלופת המתרגמים גדולה, רובם אינם נשארים יותר משנה, שנה וחצי לכל היותר, תרגום הוראות הפעלה זה תחנת ביניים בשבילם. בק עובד שם כבר יותר מעשר שנים. פעם הציעו לו את משרת המתאם, אך פירושו של דבר לעבוד ימים ארוכים יותר, לקבל על עצמו אחריות רבה יותר, אם כי גם להרוויח יותר. הוא סירב באדיבות להצעה.

כל המתרגמים חויבו לחתום על טופס שבו נאמר כי הם אחראים לתקלות הנובעות משגיאות תרגום, אך לא זאת הסיבה לדייקנותו של בק. לדעתו הציבור זכאי לקבל מכשיר מצויד בהוראות מהימנות. כשהוא מבחין בחבר לעבודה מתרשל בעבודתו הוא אומר לו: "אל תמהר, משלמים לנו לפי שעה, לא לפי מילה."

איש לא שם לב לכך שאף-על-פי שבק לעולם אינו מדבר על עצמו, הוא לא זכה להילה של אדם מסתורי וסודי, כי תוכו כברו, אדם מאושר המסתפק במועט. הסתפקות במועט זה כמו טניס או ביליארד, הכל שאלה של אימון. הוא התאמן בכך זמן רב ולבסוף הצליח. בלי להיעזר באלוהים, במדיטציה או בחליטת עשבים נדירה. אמצעי עזר כאלה מיועדים, לדעת בק, לרמאים בלבד. הוא לא מרמה במשחק והוא רוצה להלך על פני התהום ללא רשת הצלה.

פעמים ספורות הצטרף לחבריו לעבודה לבירה בסוף היום. הוא פחות רציני מכפי שהוא נראה רכון על הוראות ההפעלה שלו. מעל הכל הוא לא בולט, במקרה שלו - מתוך בחירה. מידה מסוימת של אי-נראות היא תנאי לאושר.

בק מתבונן בפני אישתו, בגבותיה הכהות, בעורה - הוא איש שאוהב את העור, הכתמים, היבלות, הקשקשים, השערות הלא רצויות, אבל גם את הרוך, החום, הזיעה והנקבוביות הנפתחות בחום. אז מזדחלת ידו הימנית על שולחן הלילה הקטן שליד המיטה בחיפוש אחר משקפיו, כאילו לא ראה דיו, כאילו ברצונו לראות עוד. הוא ער לריחה של אישתו, הוא מריח את הדיאודורנט שלה שיש לו ריח די שתלטני; בימים חמים הוא כמעט לא יכול לשאת את הריח, אבל אף פעם לא יגיד מילה. אין טעם לבטא כל מחשבה שעולה במוחך, זה מעורר דעות שמוטב להן שלא תיוולדנה לעולם. מריבות מידרדרות, מילה גוררת מילה, מישהו תופס מזלג או מברג, ובשביל מה? בלאו הכי אין מנצחים.

שעות העבודה של המשרד נוחות, משתים-עשרה עד חמש. אבל לעיתים קרובות בק יוצא מהבית כבר בתשע וחצי. אישתו עוסקת במחקר מדעי וזה שנים אחדות היא עובדת בבית. הוא לא רוצה להפריע לה. הוא מטייל, קורא מעט בספרייה הציבורית, או בפארק - כשמזג האוויר יפה. לפני כן היה לה חדרון באוניברסיטה, אבל הוא היה רועש מדי, ובמחלקה הסתובבו אנשים שהיא לא סבלה. גברות שטחיות וקשקשניות שאפשר היה אולי לחיות איתן אלמלא התלוננו כל היום. לכן החליטה להשלים את המחקר בבית.

המחקר שלה עוסק בדרך שבה חיות רוכשות שפה; הם כמעט לא מדברים עליו. כמו שהם גם לא מדברים על הוראות ההפעלה. יש להם נושאים אחרים לשיחה. העבודה אינה משהו שהם חולקים, הם חולקים את ריחות גופם, את עברם, את מיטתם, את בדידותם; ואת הדבר האחרון הזה אולי יותר מכל הדברים האחרים. את הבדידות חולקים בשתיקה, מתוך השלמה מסוימת, בידיעה שאין לפרוץ את הבדידות מעבר לאותם סדקים ספורים, שהגעת לגבול של מה שניתן לכנות "מפגש", ושהצד השני לעולם לא יתקרב יותר מזה. קרוב יותר - זו אשליה, עוד יותר קרוב - זה מסוכן.

לעיתים קרובות בני אנוש מצפים, שלא בצדק, שקרובם, או אהובם, ישים קץ לבדידותם. בק ואישתו אינם מצפים לכך, בעצם הם מצפים למעט מאוד זה מזה, גם בזה הם שותפים. בק מחפש התרגשות באישה, אם כי את זה גילה רק מאוחר בחייו. לא סיפוק, לא גילויי אהבה מוגזמים, לא הכרה - במה בכלל יש להכיר, בו? לא, הכרה הוא כבר לא מחפש, וגם המסתורין לא מעניין אותו במיוחד. כל אלה נחמדים לרגע, רק על ההתרגשות אפשר לחיות זמן רב יותר. מה שבק מחפש הוא אולי התמימות, ולא רק באישה. התמימות היא-היא שמרגשת אותו, לעיתים עד כדי מאבק בדמעותיו, אבל את זה אף אחד לא רואה, לא את המאבק ולא את הדמעות. הוא יודע שכפי שיש דעות הזוכות לביטוי ויוצאות לחיים משלהן, כך יש רגשות הנחשפים בפומבי, ואלה עלולים לתפוח מעבר למידותיהם, שלא בטובתם של הצדדים המעורבים. אהבה אינה אלא עניין של משמעת, כמו רצח המונים ועבודה בבית-חרושת, היא אינה מתבטאת בכניעה לרגשותיך אלא דווקא במאבק בהם. בני-אדם שאינם יודעים לרסן את רגשותיהם הם בלתי צפויים והם סכנה לחיים.

אפשר לכנות את כריסטיאן בק "מחפש תמימות", אספן של תמימות, כמו שאדם אחר אוסף פרפרים. הוא ניזון מתמימותו של הזולת, והמרה השחורה שלו נובעת מידיעתו שמזונו הולך ואוזל, ושהוא עצמו תורם לתהליך זה.

כשהוא מביט בפניה הנפחדות של אישתו, ידו השמאלית מחזיקה בזהירות את ראשה המיוזע, הוא לא יכול לדכא את המחשבה שהוא האיש שגרם למחלתה. בדיוק כפי שהחליא את עצמו. מחלה מוכרחה לצוץ ממקום כלשהו; המחלות, הן זוחלות מתוכו, כתולעים מתחת לאבן. כבר שנים, למעשה מאז שהכירו, בק מכנה את אישתו בשם "ציפור" או "ציפורת". בשלב מסוים היא אימצה את המנהג לדבר על עצמה בגוף שלישי. במיוחד ברגעים המאושרים והאינטימיים יותר. היא יכולה לומר למשל: "הציפור יוצאת לרגע לקנות קצת מים." המנהג הזה נוגע לליבו כמו העובדה שהיא קשורה לחפצים שלה עד כדי כך שהיא ממשיכה ללבוש אותה כותונת לילה שלבשה בגיל שתים-עשרה. היא כמעט אף פעם לא זורקת כלום, היא מתקנת ומתקנת: נעליים, חולצות, שמלות, סדינים, גרביים, שעונים מעוררים.

הוא תומך בראשה הלח מאחור ויודע שהיה צריך לשאול אותה: "מה קרה?", אך הפחד המרוח על פניה כשכבה עבה של איפור כאילו הדביק אותו, עצר את נשימתו והכביד על לשונו. הוא מסוגל רק לחשוב: "אני גרמתי למחלתה." מחשבה זו לא מפליאה וגם לא מדאיגה אותו. הוא לא יבטא אותה לעולם, אבל היא מקננת בראשו. ההאשמות שבהן אדם מאשים את עצמו הן הזיכרונות שאיתם נרדמים ואיתם מתעוררים.

ראשה מעולם לא היה כה לח. ראשה עגול, מפני, כפי שפעם סיפרה לו, שכתינוקת תמיד ישנה על בטנה. היום אוסרים על כך בגלל מוות בעריסה. עד היום היא ישנה על בטנה, זרועותיה מושטות מעט קדימה כאילו שבמהלך שחיית חזה מפתיעים אותה חלומות עמוקים ומרפאים.

חם בדירה, כבר שנים רבות הם מדברים על זה שצריך לקנות מזגן, אך בכל שנה הם מחליטים מחדש שהקיץ בחלק זה של אירופה אינו כה חם, כך שחבל על הכסף, ואפשר בהחלט להסתדר גם בלי מזגן. אף-על-פי-כן בכל שנה יש ימים, בקיץ הזה אפילו שבועות, שהטקס חוזר על עצמו. נכנסים לחנויות, רושמים מידות, ועד שהם מגיעים למסקנה "הפעם נקנה מזגן" החום נגמר.

צהובון אחד פירסם אתמול בעמוד הראשון: "אירופה כורעת תחת גל החום." במטבח של משרד התרגומים תמיד מונחת ערימת צהובונים חדשים, כדי לספק מעט מנוחה ובידור למתרגמים בשעת ההפסקה.

אחרי שהרכיב את משקפיו בק מחייך לאישתו, אבל היא לא מחזירה לו חיוך. הוא רואה את לחיי האוגר שלה ואת אפה הקטן. הוא מנקה את קרם הלילה שלא נמרח כהלכה בערב הקודם ונזכר בעציץ שעמד לקנות היום. זה היה ברשימת הקניות שלו, וליתר ביטחון הוא הוסיף: לברר על מזגן. אולי הרכישה תתגשם בקיץ זה.

מחקר מדעי אינו מכניס כסף, הוא רק עולה כסף, פרט למקרים ספורים. למרות שמשרד התרגום משלם לא רע עבור פעילות פשוטה למדי בסך הכל, בק תמיד נאלץ לדחות רכישת מכשירים מסוימים. הם חיים כאילו הם עדיין סטודנטים, אולי מחדש. את הדעה שבחיים חייבת להיות התקדמות הוא דחה מעליו. רעיון זה, שחייבת להיות התפתחות, מכביד עליו יותר מדי. שום דבר לא חייב להתקדם, אולי המחקר של אישתו, אך מעבר לזה, אין כלום, אין.

"אוסף התמימות" שלו, כן, הוא דווקא מתקדם.

* * *

לעיסוקו של בק אין חשיבות, לעיסוקה של אישתו יש. מחקרה שייך ליעדים הרבים שהציבה לעצמה. בק תומך בפרויקטים שלה. שאיפתו די פשוטה: הוא רוצה שאישתו תהיה מאושרת. הייתם חושבים שזה אידיאל שניתן להשיג. הרי לא ייתכן שהשגת האושר היא כה בלתי אפשרית, במיוחד כשמדובר באושרם של אחרים.

שנים רבות ניסה בק להיות מאושר, אך זו הייתה דרך ללא מוצא. המנסה לגרום אושר לעצמו מגיע לפסי רכבת צדדיים וחלודים, הרדיפה אחרי האושר העצמי משולה לחדירה לגיהינום. יום אחד, לפני כעשר שנים, הוא החליט לגרום אושר לאישתו, אפילו במחיר דיכוי שאיפותיו ומאווייו הוא. איך שלא יהיה, אלו נראו לו יותר ויותר מגוחכים, אותם המאוויים שלו, כמו חרקים אבסורדיים שאינם יודעים שובעה, כמו נמלים בלתי נלאות, מגיפה, כך נראו לו מאווייו. הוא עושה את דרכו בחיים כמי ששרד מגיפה, כמי שהתנסה במגיפה, כמי שימים, שבועות, שנים, היה מוקף בנחיל דבורים, שהשאירו בו אומנם סימני עקיצה, אבל בסופו של דבר יצא כמעט בלא פגע.

בתחילה מצא הנאה ארסית באונס רצונותיו, אבל המילה אונס עלולה להעלות אסוציאציות מוטעות. בעצם אין לומר שהוא אנס את רצונותיו, אלא שהתעלם מהם, התכחש להם, כאילו היו הרגל גרוע.

זה היה לפני עשר שנים בערך. הזיכרונות מחייו הקודמים הולכים ומיטשטשים, הוא עצמו נוהג לדבר על חייו האחרים, למרות שהוא יודע יפה שזה שקר, אי-אפשר להקים חומת ברלין בינך לבין עברך. אבל טעם המגיפה הולך ונעלם מפיו, וזה בוודאי לא שקר.

מדי פעם עמיתיו במשרד מבקשים ממנו לדבר על האושר הקטן הזה שלו, בחשד שטעות בידו, אך ליתר ביטחון הם מחליטים שוב לברר את העניין. תשובתו של בק תמיד זהה: "אושר עצום לא קיים, רק סבל גדול, אושר אף פעם לא." והוא חוזר במהירות להוראות ההפעלה שלו, מפני שהוא יודע שהתשובה פשטנית מדי ומטרתה לסיים את הוויכוח. הוא לא מתכוון להטיל את מוראות חייו על כתפי אחרים, האחרים לא התנסו במגיפה, הם מתייחסים בצורה שונה לאירועי היום-יום, אינם חשים בצורך להרחיק את העולם עד כמה שאפשר, מפני שלא התנסו באיום הטמון בעולם הזה. הוא יודע שהשדים שפיתו אותו עדיין מסתובבים שם, לכן הוא מסתגר מפני העולם עד כמה שאפשר, שומר על אושרו.

אסור שאנשים יפתיעו אותו, כי בעיניו כל הפתעה היא בבחינת איום, פגיעה בסדר יומו המדוקדק, מתקפה על המערכת שלו שרק הוא יודע עד כמה היא רעועה, אם כי מתפקדת. כשמתנסים פעם בידיעה שעצם החיים זה יותר מדי, השיבה לעולם שבו החיים מובנים מאליהם קשה, אולי בלתי אפשרית. הוא חרד מהרגע שבו המחשבה שהוא חי תהיה שוב מעבר לכוחותיו. על כן ניסח כללים, חוקים. הוא איש שעורך רשימות של סידורים שחייבים להיעשות בו ביום, דברים שלאחר מכן יוכל לסמן כעשויים. הוא עדיין שרוי במאבק, אך מבחינה מעשית כבר ניצח: הוא מאושר קצת יותר, בעצם הרבה יותר, מפני שנדמה לו שהקצת הזה הופך אט-אט להרבה.

עיניה הגדולות של אישתו גדולות מהרגיל, והיא חוזרת על המילים שבהן העירה אותו לפני דקות אחדות: "הציפור חולה."

בק רוצה לפתוח את פיו ולומר משהו, אבל מחמת החרדה שאין תשובה לשאלותיו, הוא מאמץ את ראשה המיוזע אל גופו בכוח. הוא מרגיש שהזעם עולה בו, מכוון אל החפה מפשע מפני שאין לידו אדם אחר שאפשר לכעוס עליו. כל דבר שניתן לכעוס עליו נמצא כאן, את חייו הוא מחזיק עתה בידו, הוא מרגיש כמה הם לחים, חמים, איזו חיוּת יש בהם, איזה פחד.

הפחד שלה ממש בלתי נסבל, כי זה הפחד המכריז על אשמתו. את מרבית הכאבים הצליח לסלק, הוא סילק אותם בצחוק, ביטל אותם כתופעות לוואי זניחות, אבל הפעם לא. כאן הגיע לסוף פסוק, כאן מתברר שאינו מסוגל להרגיע עוד.

זעם הוא עניין של התפוצצות, והוא מתפוצץ. מחדש. הוא התפוצץ כבר פעמים רבות כל-כך. ההתפוצצות כלפי חוץ נהפכה זה כבר לקריסה פנימה.

בשתיקה היא לוקחת אותו לחדר האמבטיה, גוררת אותו. הוא מניח שיגררו אותו. בכותונת הלילה הלבנה המרפרפת סביבה היא דומה לילדה שהתחפשה לרוח-רפאים.

רק אז הוא רואה את הדם שהתייבש בצד הפנימי של רגליה; במקומות שונים הדם עוד מטפטף קצת.

"למה את לא נזהרת יותר?" היה רוצה לצעוק. "תיזהרי קצת." אבל ממה היה לה להיזהר? הגורל אינו נרתע מפני הזהירות.

בק מתיישב על שטיחון האמבט, לבוש בתחתונים בלבד אפילו בחורף, הוא לא סובל פיז'מות. הוא אוחז ברגליה. "לא לפחד," הוא אומר, "ציפור, לא לפחד." אבל בזמן שהוא אומר את המילים האלה הוא מבין שהוא יותר מהסה את פחדיו מאשר את פחדיה.

היא משחררת את רגליה. "דימום ביניים," הוא שומע. והוא שואל, בעצם, קובע: "כל-כך כבד." כשהוא רוצה הוא יכול לנתק את עצמו, תשובותיו נעשות אוטומטיות כמו תנועותיו. הוא יודע לחיות כמו מכונה. לכל דבר בבית של בק יש אופי ארעי, לכן גם הדימומים האלה כעת.

הוא קם, מצלצל לרופא, ולאחר מכן משאיר הודעה במשיבון של משרד התרגומים שכנראה יאחר קצת היום.

בעזרת ספוג טבעי, שריד מאחת החופשות, הוא מנקה את רגלי אישתו ועוזר לה להתלבש. הוא מדבר על הערב הקודם, על מכר משותף רחוק, על החום, תרגילים בהסחת דעת. הזעם, גורם קבוע בחייו, מתגבר. הוא קומץ את אגרופו, אבל מפני שאין מי שיגיב לאגרוף הקמוץ, הוא מרפה. גם בגלל זה הוא פרש מן העולם, הוא לא רוצה עוד לחיות בתוכו, אלא רק לידו. אי-אפשר להיות מאושר וגם לחיות בעולם הזה.

"צלצל למונית," אומרת אישתו.

שוב נהיה יום חם. בק מפעיל את המאוורר ומצלצל למונית. כותונת הלילה של אישתו מונחת על המיטה. מקופלת יפה.

הקלילות שבה הוא מקבל את הדברים היא העמדת פנים, אבל מוצלחת; מאחוריה מסתתר משקל כבד של אלימות. כמובן אפשר להחליט שגם את האלימות יש לקבל בקלות, אבל מה הטעם בכך כשהגוף אומר אחרת?

הם מחכים למונית, בעמידה ליד הדלת. ראשה עדיין לח. הוא מדגדג אותה בעורפה, אבל היא מזיזה את ראשה. לא ניתן לחלוק את מה שקורה עכשיו אפילו לא בדבר הקטן ביותר.

"זה לוקח המון זמן," הוא אומר.
והיא עונה: "תראה, ערפל."
"זה בוודאי שום דבר," הוא אומר.
היא מחטטת באוזנה.
"תפסיקי," הוא אומר, "ככה רק דוחפים את זה פנימה."
"אני צריכה להוציא משהו."
פניה חיוורות. היא ממשיכה לחטט עד שהמונית מגיעה.

במונית הוא מבחין בבהלה שעל פניה. הוא מציע לה מסטיק. בעבר היה אומר לה משהו על הריח הרע הנודף מפיה, אבל עם כנות תוקפנית הוא הפסיק מזמן. נימוסים נחשבים בעיניו למידה טובה, גם אם יסודם בשקר.

היא לועסת את המסטיק, ומפני שהוא מסרב להיכנע לבהלה שעל פניה הוא לוחץ את ידה בקצב וברוך.

חדר ההמתנה נוח, כמעט נעים. בק מתיישב בין אישה מבוגרת לבין אישה בהיריון ומעמיד פני גבר המצפה להפוך לאב. הגברות מחייכות אליו והמזכירה ניגשת ושואלת אם הם רוצים כוס תה. מאוד נחמדים כאן.

הגינקולוג הוא הכלאה של פתולוג וכבאי מתנדב. אבל הוא מקרין ביטחון. אם מישהו מסוגל להציל אותך - הרי זה האיש.

אישתו נעדרת זמן רב, הוא מנסה לתאר לעצמו מה קורה שם בחדר הטיפולים. לתמונות שהוא מעלה בעיני רוחו אין שום קשר לתשוקה. אם כבר אז יותר לעינויים, להשפלה, למשחק מאוס שאין לו סוף. הנשים לידו פותחות בשיחה. הוא שומע: "באיזה תאריך צפויה הלידה?" מעולם לא רצה להביא ילדים לעולם. האינסטינקטים הביולוגיים שלו אינם פועלים, אולי הם עסוקים מדי בדברים אחרים. הוא כן העלה את זה בדמיונו - מי לא? - אבל הדמיונות האלה תמיד הסתיימו בתמונות של ילדים שמתים בתוך ידיו, תחת ידיו, קרוב לידיו, לעיתים קרובות אף באמצעות ידיו. כדי לברוח מנבואותיו הוא נמנע מלהוליד ילדים. זה לא שהוא בעל חזיונות, הוא רחוק מאמונה בעב"מים ובתופעות חוצניות, אבל מסוגל להעלות בדמיונו כל מיני אפשרויות. האדם אינו נמדד במעשיו בלבד, אלא גם במעשים העולים בדמיונו. הוא יודע באיזו קלות ניתן לעבור את הגבול הזה, בין דמיון למציאות, ואחרי שעברת את הגבול, החזרה אינה קלה. לכן אין לו ילדים.

"ואתה? אתה כבר יודע משהו?" האישה המבוגרת מביטה בו בציפייה. היא מצפה לשמוע משהו על חיים חדשים, אחרת מה עושה גבר בחדר ההמתנה של גינקולוג? הוא מחליט לא לאכזב אותה. "אנחנו לא יודעים," הוא אומר, "אנחנו מחכים."

לפני כעשר שנים, בערך באותה תקופה שהחליט לוותר על אושרו, החליט בק סופית לנטוש את כתיבתו. הסיבות להחלטתו היו מעשיות ופחות מעשיות. ביקשו ממנו ליצור משהו מוכר, משהו נגיש, משהו קליל. אך ככל שהשתדל לשמור על הקלילות - גם בתקופה שבה רדף אחרי האושר, היה מוכן לעשות טובה גם לזולת - הקלילות ברחה ממנו.

"זה הראשון?" שואלת שכנתו, האישה המבוגרת עם תיק יד על ברכיה.

יש שאלות שמוטב שלא לשאול אותו. זו אחת מהן, חיוכו הופך להעוויה. "הראשון," הוא חוזר על דבריה. "הראשון שבראשונים."

"אני כאן רק לבדיקת משטח קטנה," היא אומרת. כאילו לרגע אחד העלה על דעתו שהיא כאן בקשר לחיים חדשים, כאילו גילה לא צמצם בצורה דרסטית את האפשרויות השונות.

"כן," הוא עונה, "פעם בשנה, זה חשוב מאוד."

"פעם בחמש שנים," היא מתקנת אותו, בנימה קפדנית אימהית בקולה. היא מוציאה מטפחת מארנקה. נדמה לו ששמע את אישתו צועקת. אולי בדמיונו; לעיתים הוא שומע צעקות שאינן. בק נגע במשהו שמוטב היה אילו לא נגע בו כלל, זעם, שנאה בעצם, שנאה עיוורת, ללא יסוד ככל הנראה ודומה להר געש. על כן החליט לזנוח את הכתיבה. כריסטיאן בק היה אינטליגנטי דיו להיות מסוכן והוא היה מודע לזה. אבל אולי זאת לא הייתה שאלה של אינטליגנציה; אולי גם מי ששואף לבחון את עצמו ללא אשליות, בצורה קרה ועירומה כתא הקפאה, נגרר מדי פעם אחרי אשליותיו. הוא אמר אז: "גם החושך הכישרוני נשאר חושך, ואיני רוצה להרעיל אף אחד בחושך שכזה." הוא אינו זוכר עוד למי אמר את זה, אין לו קשר עם אנשים מעברו. לא מתוך עוינות, גם לא מתוך אדישות, אלא בתור אמצעי זהירות. אדם חייב להגן על עצמו. ההחלטה לא הייתה קשה, כי רוב הקוראים כבר מזמן לא רצו להתעמק בחושך הכישרוני. ומלבד עניין החושך הוא הגיע למסקנה שהכתיבה שלו הפכה לעיסוק לא רלוונטי, כמעט מגוחך.

האמביציה הייתה למגיפה, בדומה לאושר שלו, נחיל חרקים שחג סביב ראשו, ובסופו של דבר נבעו כל התשוקות הללו, כל האמביציות, מאותו מעיין מורעל שאותו ניסה לסתום במאמץ כה רב.

הגינקולוג פותח את הדלת של חדר ההמתנה. "נא להיכנס רגע," הוא אומר לכריסטיאן בק. איום נשמע בקולו, אבל אולי גם זה רק נדמה לו.

בק חש שהגברות מביטות אחריו, בחמדה, כמעט בהתלהבות. הן לא יכולות לשלוט בזה; חולשותיו של הזולת, ולפיכך גם סבלותיו, נותנות תוקף לחוסנו של האדם עצמו. ככל שחיוניותו של הזולת נשברת, כך חיוניותך שלך מתעצמת. כך גם לגבי הרצון לחיות, ולכן נדמה לעיתים קרובות שאיזה בושם ארוטי מרחף מעל צערם של אחרים. ההשתתפות בצער היא כה נהדרת, מפני שאף פעם לא מדובר בך, בסופו של דבר אתה יכול להמשיך בחייך רענן וטוב לב, משוחרר מהמעמסה של כל הצער שזכית לראותו מקרוב ושבעצם אינו נוגע בך כמעט.

"היא צריכה להתאושש קצת," אומר הגינקולוג. הוא מדבר בנימה עניינית, אבל חביבה, בהבנה. הוא כנראה מסוגל להזדהות עם כאב שהוא עצמו אינו חש.

"הסרתי חתיכת רקמה," אומר הגינקולוג, "לבדיקה. זה נשלח למעבדה, וזה לוקח שבוע בערך." בק מקנא בגינקולוג. כבר זמן-מה הוא עסוק בפרויקט שתכליתו לחוש את כאבם של אחרים. המילה פרויקט קצת מוגזמת, אלה מחשבות שצצות במוחו כשהוא מתרגם את הוראות ההפעלה. למשל, לאחרונה, כשהתעסק בהוראות להפעלת מסור חשמלי, חשב: אם אטעה עכשיו ובגלל טעות זו איש ינסר לעצמו את היד, כיצד אחוש את כאבו? האם בכלל אוכל לחוש אי-פעם את כאבו? ואולי בגלל איזושהי טעות בהוראות, אב יבתר את בנו. אולי בק מעוניין לחוש את כאבם של אחרים מפני שאינו מסוגל עוד לחוש את כאבו שלו. זו אפשרות, אבל בק לא מקבל אותה.

אישתו שוכבת במיתקן שניתן לכנותו בשם מיטה. בק תופס את ידה, ידה הקטנה עם פיסות העור הכסוסות. "הכל בסדר?" הוא שואל.

"הכל בסדר," היא עונה. לידה עומדת כוס מים, הוא רוצה לתת לה לשתות, אבל היא מנענעת בראשה לשלילה.

"עוד עשר דקות," היא אומרת. "אז נוכל לצאת."

בשתיקה הוא יושב ליד אישתו. הוא עזב את ידה, שניהם בדעה שחם מדי, ידיהם דביקות. בחדר ההמתנה ממתינות נשים חדשות, קולותיהן של הנשים, המדברות זו עם זו, מגיעים אליו, הן נשמעות שמחות, כהבטחה אחת גדולה.

"דווקא עבר מהר," הוא אומר.

היא מהנהנת. "נכנסנו ומייד טיפלו בנו, המהירות חשובה. המלקחיים האלה הכאיבו לי." הוא רוצה לעשות משהו שיצחיק אותה, אבל לא יודע מה. הוא מחליט לכרוע על ברכיו. "מה אתה עושה?" שואלת אישתו.

"אני כורע על ברכי."

"אל תשתגע, עוד מעט ייכנס הרופא."

"אני לא עושה שום דבר רע," הוא אומר, וממשיך לכרוע ליד מיטתה, "אני כורע לכבודך." המעיין המורעל נסתם, וכשהוא כורע בחדרו של הגינקולוג, שבו נשים יכולות להתאושש מהטיפול, הוא מבין שהוא מאליל את אישתו. את זה היא איננה מעריכה במיוחד, לכן הוא כורע בשקט.

עבר שבוע. הדימום פסק אחרי יום אחד, הם כבר לא מדברים על זה, כאילו שכחו הכל. בק חזר לעבודתו במשרד התרגומים ואישתו שוב עוסקת במחקרה. נופלות שתיקות בשיחותיהם, הן לא מפריעות להם במיוחד כנראה. כשהוא שב הביתה בערב הוא מתיישב ליד החלון וקורא. למי שהפסיק לכתוב נותר הרבה פנאי לקריאה. קריאה פחות מכובדת מכתיבה, כמעט אינה מניבה הכנסה, אבל גם היא מועילה. גם את זה אמר פעם למישהו, אבל הוא כבר לא זוכר למי. עד שעה מאוחרת בערב אישתו כותבת במחשב. "מה את עושה?" הוא שואל.

"אני עונה לאי-מיילים," היא אומרת, בלי להרים את מבטה מהמקלדת, "הרי אני חייבת לשמור על קשר עם העולם."

בגלל המחקר שלה עברו לגור בגטינגן, עיר-שדה לא רחוק מהנובר, ציורית דיה למשוך תיירים ספורים במשך השנה. העיר רחוקה מאוד ממרכז העולם. המיקום מתאים לצורת החיים שבק בחר לעצמו, כמה שיותר רחוק מהמרכז. עיתונים הוא קורא ברפרוף; בעבר נהג לקרוא ארבעה עיתונים ביום ועוד כל מיני כתבי-עת. הוא החליט לבלות את שארית חייו בלי חדשות, לפחות בלי לתהות על הקשר ביניהן. הוא קורא את תחזית מזג האוויר. ליד דלת הכניסה תלוי ברומטר, שהוא נהנה להקיש עליו קלות, ואז להכריז: "הלחץ הברומטרי יורד." הריטואלים של האושר הקטן. ליתר ביטחון התחיל לדבר גרמנית גם בתוך הבית. אי-נראות היא עניין של היטמעות מושלמת.

הוא עומד ליד החלון, ליד הצמח היחיד בבית, וממתין לסופת הרעמים. הוא בספק אם זו אכן תסלק את החום. הרוח ממשיכה לנשוב מדרום-מזרח. "למי את כותבת כל-כך הרבה זמן?" הוא שואל.

יחסי המין ביניהם מתו מזמן, אבל זה לא אסון. על כל פנים לא משהו שגורם לנדודי שינה. לעיתים הם מתחבקים במיטה, וכשאשתו ישנה הוא מנשק אותה, לעיתים גם כשהיא לא ישנה.

חיי המין אינם מובילים לאושר, להיפך הם מרחיקים אותך משם. כשאישתו עסוקה במחקרה, הוא מאונן לעיתים באמבטיה. ואחר-כך רוחץ ידיים וממשיך לקרוא. לעיתים רחוקות הוא עובר ליד בית-הזונות המקומי, אם כי אינו נכנס לשם, ולפני ארבע שנים היה לו מגע גופני עם אחת העובדות במשרד התרגומים. קודם בבית-השימוש ואחר-כך במטבח הקטן. המעשה אישר את השערותיו. ללא ספק, זה היה נעים, אך גם בזה לא היה בטוח מפני שרגשות אחרים כה רבים היו מעורבים במעשה; מכל מקום זה לא תרם לאושר, גם לא לזה של אחרים, לכל היותר לקהות זמנית. בק רואה נשים אחרות, הוא מבחין בהן, אך הוא לא צופה לזה שום המשך. את מה אישתו רואה, או את מי, אינו יודע. לא רצוי לדעת הכל. הרצון לדעת הכל מתאים לבני-אדם שאינם בטוחים בעקרונותיהם.

"קיבלתי מכתב," הוא אומר, "מהולנד."

היא מפסיקה להקליד, הוא מסיר קצת אבק מכתפיה. קשקשים. "ממי?"

היא אינה מרימה את מבטה ומחדשת את כתיבתה, אם כי קצת יותר לאט. מטבע הדברים היא מכירה אנשים רבים, סוג המחקר שבו היא עוסקת מצריך רשת חברתית. בנוסף לכך היא טיפוס שמחזיק רשת חברתית, כמו שאחרים מחזיקים גינה קטנה ועובדים בה בימי ראשון. כדי לתרגם הוראות הפעלה אין צורך להכיר איש.

"מאיזה כתב-עת, הם רוצים להדפיס סיפור ישן שלי."
"למה?"
"למה? אין לי מושג למה. זה מתאים לגיליון-נושא שלהם, כנראה."
"גיליון-נושא."
הוא חש בלעג הקל שבקולה, הד ללעגו שלו, שגם עליו ויתר מכבר. הוא כבר לא מרגיש צורך לרצוח מישהו בכתיבתו, אפילו לא את עצמו.
היא סוגרת את האי-מייל שלה.
"זה לא ממש עקבי לתת פתאום את הסכמתי; הפסקתי כי המעיין ששאבתי ממנו היה מורעל."
אישתו יושבת בתחתוניה על מגבת, אחרת תידבק לכיסא. היא נאנחת. היא לא כל-כך מתלהבת ממעיינות מורעלים.
"אבל הם משלמים די טוב," הוא מוסיף.
"איזה סיפור?"
"ילדי יָאבּ יוּם."

היא קמה. היא רושמת משהו ביומנה, פתקים מתערבבים על שולחן הכתיבה שלה, רשימות, מספרי טלפון, שמות, כתובות. "תעשה את זה," היא אומרת. "הגיע הזמן לקרר קצת את עצמנו כאן, הגיע הזמן למזגן."

הם עומדים רגע יחד ליד החלון ומחכים לסופת הרעמים, כמו שהם נוהגים לעמוד לעיתים קרובות, רוח המאוורר בגבם. ואז אישתו נשכבת באמבטיה, החום גורם לה גירודים, והוא כותב מכתב קצר לכתב-העת שמתיר להם לפרסם את סיפורו ומורה להם להעביר את הכסף בהקדם לחשבונו בבנק בגטינגן.

הוא מביט בצמח וגוזם כמה עלים יבשים, אישתו קוראת כתב-עת על מדיניות בינלאומית, לקצף האמבט יש ריח של אשכוליות. כשהטלפון מצלצל הוא עדיין מחזיק במספריים. בניגוד למנהגו הוא מרים את השפופרת ב"הלו" שקט, כמעט בלחש. זו האסיסטנטית של הגינקולוג, היא שואלת אם אישתו של בק יכולה לבוא מחר בבוקר בשעה תשע, ואולי קצת יותר מוקדם, שמונה וחצי אם אפשר.

בק עונה: "שמונה וחצי זה בסדר."
"תמסור לה?"
"אמסור."
בחדר האמבטיה הציפור מרחה מסכה כחולה על פניה.

"את נראית כמו דרדס," הוא אומר. "הם שאלו אם נוכל לעבור מחר בבוקר אצל הגינקולוג." הוא מביט במסכות הפנים השונות, בקרמים, בשפופרות של סבון נוזלי.

"זה מגעיל," היא אומרת ומרימה את כתב-העת על מדיניות בינלאומית.

הוא מהנהן בראשו, הוא מעדיף להימנע מוויכוחים. הוא מעדיף להימנע מכל דבר שעלול להסתיים בחוסר אדיבות. הוא סוגר את ארונית התרופות שנשארה פתוחה, וחוזר לצמח. המאוורר מפיץ רוח חמה. המחשב של אישתו עדיין פתוח, הוא מכבה אותו. כל חייו שאף להיות בלתי תלוי, כלומר לבדו. כשהגיע לגבולות עצמאות זו, חזר למין צורה של ביחד שהייתה לו נסבלת, שגבולותיה היו קבועים. איש לא יודע שהוא גר בביתו יחד עם אישה. כשאנשים יודעים שאתה גר עם אדם אחר, הם כבר יודעים יותר מדי; זו דעתו של כריסטיאן בק. במשרדו הוא מכונה "הרווק הנצחי". בעיר קטנה מדברים הרבה, אך לא עליו.

למחרת חדר ההמתנה של הגינקולוג ריק. "להיכנס איתך?" שואל בק.
"לא," אומרת הציפור, "כדאי שתישאר כאן."
הוא מתיישב ליד ערימת כתבי-העת.

גם הבוקר האסיסטנטית מביאה לו כוס תה. "קוביית סוכר אחת, כן?" זיכרונה הטוב מעלה על פניה חיוך של סיפוק.

כשהיא מניחה את התה לפניו הוא מחזיר לה חיוך. זה נעים שנשים מקדישות לו תשומת לב, ולו לשבריר שנייה; זה נותן לו הרגשה שמבחינה תיאורטית הוא עדיין משתתף במשחק. יותר מזה הוא לא רוצה, די לו בתיאוריה.

לעיתים נדמה לו שהוא עוסק במין תרגיל. ממה אפשר עוד להיפרד לפני שהחיים יפסיקו להיות חיים?

הוא קורא כתב-עת שנכתב עבור נשים בהיריון ועליהן. מדי פעם ניגשת האסיסטנטית לראות מה שלומו. הוא מנסה למצוא רמז כלשהו במבטה, חמלה אולי, דאגה, התעניינות ידידותית או סתם שיעמום. כשהוא זז בכיסא הוא רואה את עצמו לשבריר שנייה במראה שנתלתה בחדר ההמתנה כדי לאפשר לפציינטיות להתייפות עוד רגע, במהירות, טרם כניסתן לחדר הטיפולים. מה רואים אחרים כשהם מביטים בו? רק אז הוא נזכר שבני-אדם לא רואים אותו בכלל. אין להם סיבה לראות אותו. זה לא שאין לו סימני היכר בולטים, לפי המשטרה, משקפיים זה כבר סימן היכר בולט, אך בו אין משהו ממש בולט לעין. פעם בק נעצר, אם כי לא נשפט, ומאז הוא יודע משהו על סימני היכר בולטים בעיני המשטרה.

הוא נזכר כיצד ישב כאן לפני שבוע, הוא נזכר בחרדתה של הציפור; היום לא ניכרת חרדה בפניה. היא מלאת ביטחון עצמי, עליזה, שאננה. גם אם אינך מרגיש כך, יש להעמיד פנים. היא הביאה עבודת רקמה למקרה שיצטרכו לחכות בתור, אבל הם לא נאלצו לחכות.

אישתו יוצאת מחדר הטיפולים, נושאת תיק יד עם חפציה האישיים. יומן, טלפון, מסרק, כסף, עבודת רקמה. אודם אין, היא כמעט אף פעם לא משתמשת באודם. רק במקרים מיוחדים.

הוא מחזיר את ספל התה הריק לאסיסטנטית, המעניקה לו שוב חיוך מפתה.
"נחזור ברגל הביתה, ציפור?" הוא שואל.
הם מחליטים לחזור הביתה ברגל.
"נו?" הוא שואל בחוץ, מתחת לעץ.
"אני הולכת למות," היא אומרת.
הוא צוחק. יש הצהרות שאין ברירה אלא להגיב עליהן בצחוק. הם צוחקים שניהם. פורצים בצחוק של ממש. עד שהוא אומר: "בוודאי, פעם, לא עכשיו."
הם ממשיכים ללכת בשתיקה.
"זה מה שהרופא אמר?" הוא שואל ליד אחד הרמזורים.
"לא, כמובן שלא, רופאים אף פעם אינם אומרים דברים כאלה, רופאים מנסחים את זה אחרת, הם מדברים על סטטיסטיקות, ניסיון, על ציפיות שאינן מתגשמות בהכרח."
הם קונים גלידה.
"מחר עלי לגשת לבית-החולים לבדיקה יסודית."
"את תגיעי לגיל מאה ושלוש," אומר כריסטיאן בק, "אולי למאה וארבע ואולי אפילו למאה וחמש, את תחיי יותר מכולנו."

אבל בדרכם הביתה, כאשר הגביעים עוד בידיהם, שוב מתעוררת בכריסטיאן בק המחשבה שהוא גרם למחלתה. לא רק את התמימות סחט ממנה, אלא גם את חייה, כאילו החיים נמצאו בתמימות.

בבית היא נשכבת באמבטיה ולאחר מכן עונה לאי-מיילים שלה, יושבת על מגבת.

בק נשכב על שמיכה על הרצפה, כדי שיוכל להחזיק ברגליה היחפות ולשקוע בתרדמה.

"לא לדגדג," היא אומרת.

כל עוד רודפים אחרי האושר, ממתינים; גם זה הוסיף להתנגדות שלו לאותו אושר, ההמתנה ליותר, יותר טוב, יותר עמוק, יותר עז, ליותר מושלם, יותר בטוח, יותר עמיד, יותר אמיתי. על העצב זה, המוכר והקליל גם יחד, לא היה מוותר. לא להיות אף אחד, לא לייצג שום דבר, יש בזה יתרונות לא מעטים, כמעט הקלה. בראש ובראשונה נמנעים משיחות חסרות טעם, וגם מרוגז רב

. בזמן שהוא מחזיק ברגלה, הוא מרגיש שהוא חולק אותה עם רופאים, מיטות בתי-חולים ואחיות, עתיד שחלקו בו ילך ויפחת.

בחדר ההמתנה של בית-החולים לא מגישים תה. גם אין שם אישה המעניקה חיוך מפתה. "כמה זמן את חושבת שזה עוד ייקח?" שואל בק את האסיסטנטית, או את המזכירה. שם לא כל-כך ברור מי היא מי, דברים רבים אינם ברורים בבית-החולים.

"את זה אני לא יכולה לדעת," עונה הגברת בלי להרים את ראשה.

האנשים בחדר ההמתנה הזה פחות יפים מאלה שממתינים אצל הגינקולוג, הם גם פחות ערניים, חולים יותר, כאילו שכאן אתה צעד אחד קרוב יותר למוות.

עד שש בערב הוא נשאר ומחכה בחדר ההמתנה. כמה פעמים צלצל למשרד התרגומים. מובן מאליו שלא הזכיר את סיבת היעדרו, אבל המנהלת הודיעה לו שזה לא כל-כך נורא אם לא יבוא לעבודה יום אחד, אין שום בעיה, יום אחד הם יכולים להסתדר בלעדיו. אם להיות כן, יהיה עליו להודות שהתשובה קצת מאכזבת אותו, אבל עד כדי כך כנותו אינה מגיעה. גם לכנות יש גבולות.

בשעה שבע משחררים אותה. בק עומד ומחכה לה מחוץ לבית-החולים, בפנים הוא לא החזיק מעמד יותר. הבדיקות התישו אותה, בצד הפנימי של זרועה יש כתם כחול, האחות הייתה מגושמת עם המחט.

"נשאר לה עוד מה ללמוד," אומרת אישתו, "אבל למה דווקא עלי?"
"את רוצה לשתות משהו?
" "אני רוצה להתקלח." היא נראית כאילו אנסו אותה.

בזמן שהיא מקרצפת את זוהמת בית-החולים מגופה, בק קורא את המכתב שקיבל מכתב-העת. הם שמחים שמותר להם לפרסם את סיפורו והם מאשרים שהכסף יועבר בהקדם לחשבונו בגטינגן. אחר-כך הוא משמיע מוזיקה ערבית בפטיפון. ריקודי בטן.

גם תוצאותיה של הבדיקה השנייה, המורחבת, חיוביות. הכי חיוביות שאפשר.
"זה באסה," אומרת אישתו. היא רגועה, יותר רגועה מאי-פעם. נראה שכל העצבנות שלה נעלמה פתאום. בטיסות הייתה משתגעת לפעמים מהמחשבה על אסון, אבל עכשיו כשאותו אסון הגיע, מוחשי כמו בלוק בטון, אין ממה להשתגע עוד. הם יושבים בגלידרייה מקומית, שמנוהלת על-ידי צמד טורקים.

"אנחנו צריכים לבקש חוות-דעת שנייה," אומר בק.
"מה זה יעזור?"

"רופאים עושים טעויות, מעבדות טועות, מחליפות מבחנות, שמות, כתובות, מספרי טלפון. קוראים על דברים כאלה כל יום. אולי כל זה מבוסס על אי-הבנה."

היא לא משתכנעת.
"הרי את מרגישה בסדר."
"כן, מצוין," היא אומרת.
"את בוודאי רוצה לחיות?"
"כן, בחפץ לב."

כן, בחפץ לב! החיים אינם כוס תה, שעליה אומרים "כן, בחפץ לב." שאלה זו דורשת "כן" קר כקרח וחייתי ולא "בחפץ לב" פושר. מאותו רגע הוא יודע שהוא מתחלק בה עם המוות, אבל הוא לא מרשה לעצמו להודות בזה. הוא בונה מבנים של אי-הבנות, של משגים שעדיין ניתן לתקן, בתנאי שיטפלו בהם בזמן. הוא סומך על ניסים, עכשיו כשאין משהו אחר לסמוך עליו. מההכנסה של "ילדי יאב יום" הוא רוצה לקנות מזגן, אבל הכסף עוד לא נכנס. גל החום נעלם בלי מיזוג אוויר, כמו שגלי החום נוהגים לעשות כבר שנים.

הבדיקה השלישית, חוות-דעת שנייה כביכול, מאשרת את תוצאותיהן של שתי הבדיקות הקודמות, אפילו קצת יותר גרוע. כאילו ערערת לערכאה שיפוטית גבוהה יותר ושמעת שהוסיפו עוד עשר שנים לגזר הדין.

הוא אינו מבחין עוד בחרדה על פניה, זו הופנמה. אחרי החיים האלה בוודאי אין כלום, אך הזוועה אינה נובעת מזה. מה שראה בפניה של הציפור, באותו בוקר במונית, הייתה התחושה שגם היש הוא לא כלום, שמדובר בנסיעה מלא כלום אחד לזה שבא אחריו.

הציפור אינה לא כלום, הציפור תמימה.

עוד לא עברו שבועיים מהבדיקה השלישית וכבר מצבה מתחיל להידרדר באופן ניכר. בחנויות טבע בק קונה כל מיני ויטמינים, שבשבילם ביקש אפילו אשראי מתמשך. הכל מתנהל במסגרת אי-ההבנה, הקישו בדלת הלא נכונה, מרשם התושבים עשה שגיאה, הכל חייב להתבהר ועוד יתבהר. ומלבד זה יש תמיד ניסים שבתוכם אפשר לשקוע כמו בחלומות, כשהבית חשוך.

הוא מתחיל להכין מיץ פירות, בעיקר מיץ תות שדה, מפני שהיא כל-כך אוהבת את המיץ הזה. לעיתים הוא חייב לנסוע בשביל תותים כשעה ברכבת, עונת התותים נגמרה מזמן, אבל הנסיעות האלה לפחות מעסיקות אותו, הן מסיחות את דעתו, הן מעניקות לו אשליה שהוא ינצח במאבק שהחל בו.

הציפור מבוגרת ממנו בכמה שנים, זה אף פעם לא הפריע לו וגם לא לה, אבל עכשיו, שגופה היה למאכל, המזין במנות קטנות את התוהו הפעור, נדמה לו שהוא הולך ומאבד ילד.

"אני מוכן להתחלק בך עם כל אחד ואחד," הוא אומר, "אבל איך אפשר להתחלק עם המוות? אף אחד עוד לא הצליח בזה."

"כל אחד זה הרבה מאוד," היא עונה, "זה לא תענוג. כל אחד."

שניהם מתגלגלים מצחוק.

ואז היא אומרת: "לדברי הרופא הטיפול הוא עניין פורמלי, סיכויי ההצלחה אפסיים. אני עושה את זה בשבילך, כי הטיפול עצמו רחוק מלהיות נעים."

"פורמלי," הוא קורא, "זה לא פורמלי בכלל! איך הם יכולים לומר כזה דבר? אלה משרתי הציבור? פורמליות, על מה הם מדברים בכלל?" המערכת שלו, שליטתו העצמית, מתפוררות. הוא מערבב כדורי שום, ויטמינים וזנגוויל בתוך המיץ תות שדה. לעיתים, כשהיא סוף-סוף נרדמת, וזה קשה לה יותר ויותר, הוא כורע ליד המיטה וזועק בלא קול על-מנת שלא להעיר אותה.

בית-החולים שולח כיסא גלגלים, מפני שההליכה קשה עליה יותר ויותר. השליח מבקש לדעת כמה זמן הם חושבים שיזדקקו לכיסא. בק רוכש שפופרות עם סבון נוזלי, שהציפור אוהבת מאוד, ומסכות פנים בכמויות גדולות, במיוחד הכחולות. המאבק במוות מתרחש ברמה של מסכות הפנים, מפני שבכל הרמות האחרות הוא נכשל.

 

שם הספר: מבקש המקלט
שם המחבר: ארנון גרונברג

De Asielzoeker
by Arnon Grunberg

תרגום מהולנדית: מיכאל ימנפלד
עריכת תרגום: נריה ביאלה
מהדורה ראשונה, אוגוסט 2008
מספר עמודים: 333
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
איור ועיצוב עטיפה:
תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 88 ₪
מסת"ב 978-965-13-1980-8
דאנאקוד: 497-1124


שתפו ספר זה עם החברים