חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פרק ראשון

לפני שיצא למסע אשר - למה להעמיד פנים - היה עבורו זימון למעשים גדולים, אם גם בלתי מוגדרים עדיין, שוחח ארוכות עם הקונסול טִינְאַפֶּל. הזקן בעל הגוף ונשוא הפנים לא הבין תחילה את הרעיון הפשוט ללמוד שנתיים במזרח, וכשהַנְס קַסְטוֹרפ הסביר לו את הדבר בדרך פילוסופית, על סמך העיקרון הפשוט של האנלוגיה, התרומם הדוד מן הספה ובהתהלכו בחדר-האורחים נשא מעין נאום פוליטי קצר. במשפטים ספורים ונרגשים ביותר ביחס למזגו הפלגמטי בדרך-כלל הציג מתווה כללי של תולדות העולם, תולדות אירופה ולבסוף תולדות גרמניה, שבו למזרח כשהוא לעצמו לא היו צפויים ציונים גבוהים ביותר.

"השוואות אלה שלך," אמר בהיעצרו לפתע ליד החלון, "אף שהן ספוגות בריחוק המתבקש מאדם השייך למעמדנו, אינן במקומן. הזמנים שבהם אבות אבותינו יצאו לטאלין, ריגה, קֶניגסבֶּרג או דנציג, חלפו לבלי שוב. ברור שלא תפתח משרד או תעטה גלימת אביר, שכן אתה רוצה לבנות ספינות. אבל איזה מין טכניון יכול להיות להם שם? עלוב, כמובן, אני אומר לך יקירי - עלוב, איזה מין בית-ספר זה כבר יכול להיות אם לפני שנים אחדות בלבד עוד לא היה קיים? ויותר מזה" - כאן הצמיד הקונסול טינאַפֶּל את פניו לשמשה, ומסיבות שנעלמו מקסטורפ הנמיך את קולו - "רצוי להימנע ממצבים שבהם מסגרות שנוצרו בעמל כה רב עלולות להידרדר לתוהו ובוהו."

כל זה היה מפתיע כל-כך, עד שקסטורפ, שלא היה רגיל לנמרצותו של הזקן, עקב אחר תנועותיו ומילותיו בפה פעור למחצה, ונראה כמי שנשימתו נעתקה מרוב פליאה. לבסוף התגבר על היסוסיו ופנה אל הקונסול.

"ובכן, דודי היקר, אתה דובר אלי כאילו התכוננתי לצאת למלחמה או לפחות לארצות רחוקות ומסוכנות, שמהן החזרה אולי אפשרית אך לגמרי לא בטוחה. אני סבור שמקום שאפשר להגיע אליו בלי קושי ברכבת, ושעוגנות בו דרך קבע ספינות הקיטור של חברות הספנות שלנו לא יכול להיות מסוכן. או שאני טועה?"

"אתה סופיסט, יקירי," הקונסול נפנה מן החלון והסתכל בקסטורפ בריכוז. "כל-כך אופייני לנעורים, וגם לחוסר ניסיון. משמע שאין טעם שאמשיך להבהיר את עמדתי. מעולם לא התכוונתי ואינני מתכוון להשפיע על החלטותיך, כמובן. כן, יקירי, רק רציתי להזהירך - אבל לא מפני סכנה מסוימת כלשהי שאורבת לאדם במסעותיו תמיד ובכל מקום. עצתי אינה אלא רוחנית, כביכול, דאגה של זקן הרוצה בטובתך, ומבקש להניא אותך מלסבך את חוט אריאדנה שאתה מחזיק בידיך."

באומרו את הדברים שב הדוד והפנה את פניו אל החלון, ונדמה היה שלפני ביתה של משפחת טינאפל, מצד הנהר והגינות, מתרחש משהו בלתי רגיל, שהקונסול - ששיחתו עם קרובו עדיין לא הסתיימה - צריך היה, באותו רגע עצמו, להקדיש לו את מלוא תשומת הלב. אבל שום דבר מעין זה לא התרחש כמובן על הדשא, וקסטורפ, המופתע עוד יותר מקודם מהתנהגותו של הדוד, התרומם מן הכורסה, ניגש אל החלון, עמד על יד הקונסול, העיף מבט בגינות הוורדים המשתרעות למרחוק ואמר: "דודי היקר, האם אתה כועס? אילו העליתי בדעתי שהרעיון שלי לנסוע למזרח מדאיג אותך כל-כך אולי הייתי משנה את תוכניותי או" - כאן חייך הצעיר לעצמו בדרך האופיינית לו - "הייתי מסתיר מפניך את היעד האמיתי של הנסיעה."

"לא ייאמן!" הקונסול תופף באצבעות ימינו על אדן החלון. "מדהים - אתה רואה בעצמך לאן זה מוביל! בביתנו מעולם לא היה עליך לשקר, ואילו עכשיו די בעצם הרעיון, די במחשבה עליו, להעלות בראשך דברים נוראים שאינם הולמים לא את שמך ולא את המסורת של משפחתנו כולה!" בנקודה זאת הקונסול טינאפל פנה סוף-סוף מעם החלון והביט בפניו של הצעיר. "האם באמת היית מסוגל לשקר לי? איזה מין חינוך מקבלים הצעירים של היום בבתי-הספר?! בזמני אפילו הודאה בכך שקיימת אפשרות כזאת לא הייתה מתקבלת על הדעת, אתה מבין?"

הנס הרכין את ראשו קלות, דרך טבעית לאותת שקיבל את הערותיו של הדוד בשלווה וברצינות. אף-על-פי-כן רצה להשיב לקונסול שאל נכון הוא תופס את רעיון הלימודים במזרח בדרך שונה לחלוטין מזו שבה הואיל הדוד לראות את הדבר, אולי משום שלא הבין עד תום את ההערה האירונית של קרובו.

וחוץ מזה היה גם מרכיב כלכלי שעליו בכלל לא דיברו: הלימודים במזרח, בבית-ספר חדש לגמרי, עלו מחצית הסכום הודות למלגות מטעם הממשלה, דבר שעבור קסטורפ, חרף הכנסת האורחים הבלתי מוגבלת שנהגו בו בבית טינאפל, אף כי עמדה לרשותו קצבה צנועה שהשאירו לו סבו ואביו - לא היה נטול משמעות. אבל קסטורפ לא העלה כלל הסברים ממין אלה ותחת זאת אמר: "חוט אריאדנה? תוהו ובוהו? אני מתקשה להבין, דוד יקר, מה לזה וללימודי בדנציג? אני משער שהאנשים המהלכים ברחובותיה מתלבשים בדיוק כמונו, שבמספנותיה בונים ספינות שאינן נופלות משלנו, שאת אחר-הצהריים הם אוהבים לבלות, כמונו, בבית-קפה, שהם אינם מונעים מעצמם ספרים וקונצרטים - בקיצור, אם יותר לי לשאול ישירות, מדוע השתמשת בביטויים המרמזים לכך שאמצא את עצמי באיזשהו מבוך מוזר ומסוכן? הכתמים הלבנים נעלמו מן המפות שלנו זה מכבר."

"אתה אופטימיסט בדיוק כמו סבך," אורו לפתע פתאום פניו של הקונסול טינאפל. "ובאשר למבוך ולחוטים שכל אדם מחזיק בידו, חשבתי על הנעורים, גם על נעוריך שלך. הואל-נא בטובך להביא בחשבון כמה קל לאדם לסטות מהדרך שבחר בה. מילה חסרת משמעות, רגע של חולשה, הרף-עין של שיכחה, יכולים להרוס מאמצים של שנים רבות. במזרח דברים כאלה מתרחשים לעיתים קרובות יותר, אם גם אין לכך הסבר הגיוני. הייתי רוצה שתדע ותזכור זאת, ואני מאחל לך, יקירי, שתגלה שם אותה נחישות כמו כאן. ביתנו תמיד יהיה פתוח בפניך, דע שיחסי אליך אינו שונה מיחסי לבנַי שלי."

בהשמיעו את המשפט האחרון הניח הקונסול טינאפל יד על הכתף של שאר בשרו, ולכן ודאי נשמעו דבריו כברכה מקראית. או לפחות לכך התכוון הדוד, אשר משסיים לדבר הוציא מכיס הפראק ממחטה משובצת גדולה וניגב בה את עיניו, אף-על-פי שהנס קסטורפ לא הבחין בהן ולו בדמעה אחת.

בימי ספטמבר הממהרים לחלוף, כשהערמונים בטיילת כבר הבשילו ומעל לגגות הבורסה ולבית האנזֶה הופיעו ענני ערימה סתוויים, לא מצא הנס קסטורפ, הטרוד בהכנות למסע, פנאי במחשבתו לשוב אל השיחה הזאת, אף-על-פי שהיטיב לדעת עד כמה התרחקה מהלכות הבית של הקונסול טינאפל. ההתכתבות עם הגברת ויבֶּה, שאצלה תיכנן לשכור חדר, השלמת מלאי הלבָנים בחנויות המובחרות, הרחבת המלתחה - מעשה שהצריך לעיתים שני ביקורים ביום אצל החייט - ולבסוף הפקדת כספים בחשבונו ב'בנק הדגנים' בדנציג, בנק שנבחר בתבונה ובקפידה, ועריכת רשימה של כלי רחצה הכרחיים שאסור שיחסרו לו בעיר הרחוקה - כל אלה לא השאירו בידי הנס קסטורפ אף לא רגע אחד פנוי.

מה גם שעמדה בפניו דילמה שעליה נוכל לומר בסלחנות שהיא נחלת הנעורים, והייתה קשורה במידה רבה בתחושותיו, שהתאפיינו בפיכחון אם כי גם רגשנות לא נעדרה מהן: באיזו דרך עליו להגיע אל מחוז חפצו? כבונה ספינות לעתיד, לא היה לו ספק שבנסיבות אלה מן הראוי שיפליג בספינה, מוטב בספינת סוחר, שבה שמורים תאים אחדים עבור הנוסעים. אך לעומת זאת, כאשר חשב על מסלולי הרכבות ובחן מקרוב את לוחות הזמנים, לא יכול היה שלא להיזכר בתמונה שעלתה פתאום בראשו בעודו גוהר על המפה כשעה לפני שנרדם: אביו ואמו על רציף הרכבת בברלין, מוצף באור פנסי גז, שם כבר חיכתה רכבת שעמדה לצאת אל עיירת המרפא בחוף הים הבלטי. היום שבילו בבירה היה שטוף שמש, צלילים של תזמורת צבאית, בועות לימונדה, חריקת מעלית בבית-המלון ושאון שיחות שניהל אביו עם כמה סוחרים רציניים במרפסת בית-הקפה.

הנס קסטורפ לא יגלה לעולם אם נסעו דרך ברלין לרגל עסקיה של החברה ההמבורגית של אביו, או לשם התייעצות אצל רופא בעל מוניטין עולמי, הנקרא פרופסור לנדאו, שרשם לאמו אי-אלו טיפות אקזוטיות. על הספקות הקטנים הללו האפיל הזיכרון החזק של רשמי המסע. קרון השינה, טובל באור קלוש של נורת חשמל, נע דרך הלילה כארגז מסתורי. ממסע זה יזכור תמיד: את חלונות בתי העיר, שבהם נראו צללי אדם כגזורים מנייר שחור, את הרציפים הריקים של תחנות-הסְפר, את הביתנים הריקים של קווני הרכבת ולבסוף את מסך ערפילי הבוקר שהתחלף בזיכרונו בלובן מסנוור של דיונות חול, בהן בילה קסטורפ הקטן יותר מעשר שנים של ימי הקיץ המאושרים בחייו.

הבחירה לא הייתה קלה: לצד ההפלגה בספינה עמדה תחושה לא מוגדרת של מחויבות מקצועית, ואילו המסע ברכבת הציע לבונה הספינות העתידי עונג צפוי מראש של שקיעה בעבר. בסופו של דבר בחר באפשרות הראשונה, ואחרי שרכש כרטיס של חברת הספנות הצפון-גרמנית לוֹיד, עלה בעשרים ושמונה בספטמבר על כבש המֶרקוּר, שבכוחו של מנוע קיטור חדיש עשתה את דרכה לעבר דנציג כשהיא חותכת את גלי הים הלבנים במהירות של אחד-עשר קשר. כשהמנופים האחרונים של נמל המבורג נעלמו מאחורי ירכתי הספינה, נשען הנוסע הנס קסטורפ על המעקה, וחש מין התרגשות שעד אותו יום לא ידע כמותה. לראשונה עזב את עיר הולדתו, לא לחופשת חורף או קיץ, אלא כדי לחולל שינוי במהלך חייו. הוא חשב על כך בהתבוננו בכוחו העצום של המדחף ששב והטיל כלפי מעלה מסת מים אפלה וקוצפת. שובל המים הרוחש נמשך בעקבות הספינה על פני עשרות מטרים ולבסוף נעלם אי-שם במרחקים, נבלע במצולות.

בתנועה הזאת היה משהו מעורר דאגה בקביעותו, מעין קפיאה על השמרים שהושגה באמצעות מאמץ עליון לשינוי; שהרי כמחצית המיל מאחורי הספינה נראו המים כאילו לא חרשו אותם לפני רגע מאות טונות של פלדה מעשה ידי אדם. אבחנה זאת, אף-על-פי שהייתה מובנת מאליה, הדאיגה את קסטורפ. האם לא כך הדבר בחייהם של בני-האדם? התנועה המתמדת גוועת פתאום בלא עקבות בנקודה לא מוגדרת של האופק, וזה הכל.

ברגעים כאלה אנשי-דת מדברים על הנצח, פילוסופים על הזיכרון, משפחות מקימות מצבות ועורכות אזכרות, אבל כל אלה אינם משמשים לאמיתו של דבר אלא את החיים ואינם משנים את פני הדברים; אנו מסתלקים בלי להותיר עקבות, לבלי שוב. בחושבו את המחשבות הללו גילה הנוסע הצעיר, הנשען על מעקה ספינת הקיטור, ולא בלי השתאות, שהנימה האפלה, הפסימית, שמעולם לא קנתה שביתה בנפשו, מפגינה עכשיו נוכחות קבועה. הדבר הזכיר לו מוטיב מוזיקלי בסולם מינור, פרי עטו של מלחין אלמוני, שחוזר כהד ממקום לא ידוע, שב ונשנה כמו גל. ואז גילה קסטורפ עוד משהו: המאמץ לשמור על המוטיב הזה, לבל ייעלם, הסב לו עונג מסוים, והוא החל להקשיב לו בהנאה.

"נא ללבוש מעיל גשם!" הקול הרועם צנח על הנוסע הצעיר בשאון גדול מזה של הגלים. "את הטיפות הקטנות האלה לא רואים ולא מרגישים, אבל בעוד רגע הן ירטיבו גם את לבניך ותהיה בדרך לחטוף דלקת ריאות. אנחנו לא עוסקים כאן בריפוי."

הפליאה על פניו של קסטורפ הייתה מן הסתם עמוקה מאוד, שכן חיוך חלף על פניו המחוטטים של רב-המלחים בהוסיפו: "ליד חדר-האוכל של הקצינים מחלקים מעילי גשם לנוסעים. לא אמרו לך את זה? נו, כן, אין לנו קצין מיוחד לטפל בכם."

משהשמיע את הדברים סב המלח על עקביו, ובלי לתת לנוסע אפילו את הקלוש בסיכויים להשיב, פנה לצד שמאל של האונייה, בדלגו ברגל קלה מעל לחבלים המקופלים מתחת למנוף המשא. ואף-על-פי שקסטורפ לא חשש מפני דלקת ריאות, שכן לבש ז'אקט מצמר סקוטי, נאלץ להודות בצדקתו של רב-המלחים: הלחות גברה מרגע לרגע ומוטב לו לרדת מן הסיפון מאשר לבקש מעיל גשם.

כך נקטעו הרהוריו הצעירים, כמו שאומרים, ממש בזמן, כי כאשר ירד אל תאו במדרגות הצרות נשמע צלצול הפעמון המזמן את הנוסעים לארוחה המשותפת הראשונה.

יחד עם קסטורפ היו ארבעה: מאדאם דה וֶנאנקוּר נסעה לדנציג, שם, במשך עשר שנים, ניסה בעלה לשווא להחזיר לעצמו אחוזה שהורישו לו אבות אבותיו הצרפתים. בהמבורג, אליה הגיעה מבורדו בספינת נוסעים הולנדית, עברה למרקור, שפיתתה אותה במחיר הכרטיס. קֶקֶרניקס ייצג חברה בלגית לסחר בעצים, אף-על-פי שהיה הולנדי וטרח להדגיש זאת כבר בהתחלה. הכומר גרופיוס, לעומת זאת, מקץ שני עשורים בקרב השבטים הכי שחורים בבַּנטוּסטן, נדד כשנה שלמה בגרמניה בתוּרו אחר קהילה, עד שלבסוף נענה להצעה מאחד הכפרים השוכנים על מישור גבוה, שביום בהיר, כפי שהבטיח לו הוֹל, יועץ בית-הדין הכנסייתי, אפשר לראות ממנו את צריחיה הגותיים של דנציג.

רב-החובל, מר מתיאס הילדֶבּראנדט, קיבל את פניהם בנימוס מאופק ואחר-כך נפנה למילוי חובותיו. הגישו להם מרק עוף שמן עם איטריות, מנה גדושה של בשר בקר ברוטב חזרת, תפוחי אדמה, כרוב ניצנים, גזר ואפונה מטוגנים, כרוב חמוץ. מאדאם דה ונאנקור לגמה vin de table צרפתי, שהמלצר העמיד, לבקשתה, שעה קודם לכן בלגין כדי שיגיע לטמפרטורה הדרושה. הנס קסטורפ, בדומה לכומר גרופיוס, הסתפק בבירת פילזנר, לא מן המשובחות. רק הסוחר קקרניקס בא לשולחן מצויד במשקה משלו. היה זה יין-אורז מיובא מסין, שנציג החברה לסחר בעצים מזג לעצמו מן הבקבוק הירוק לספל גדל ממדים וגמע בלגימה אחת, בסיום כל מנה שאותה הקפיד ללעוס היטב.

כולם פרט להנס קסטורפ דיברו בקול רם, כאילו המסע שהחל זה עתה חולל אופוריה שהפכה את האנשים הללו, שהתקבצו יחד במקרה, לקבוצת תלמידים עליזה שהשתחררה - למשך הטיול וכמובן בגבולות שנקבעו - מהחוקים הנוקשים השוררים בין כותלי בית-הספר. מאדאם דה ונאנקור, ללא כל מבוכה, כינתה את מערכת המשפט הפרוסית "חבורה של ראשי כרוב".

קקרניקס בישר לנאספים שהעיר שפניהם מועדות אליה היא חור פרובינציאלי מזוהם, הגדרה שאפשר להסיק ממנה שאין שם תיאטרון הראוי לשמו. הכומר גרופיוס גינה את הישועים: המיסיון שלהם הביא לכך שהכבשים השחורות דחו לא רק את הכנסייה האוונגלית-האאוּגסבּוּרגית אלא את הנצרות בכללותה, בהציתם את בתיהם של כל הלבָנים, מעשה שאותו ניצלו, כמובן, האנגלים הצבועים על-מנת להשתלט באופן לא חוקי על אדמות לא להם. הנושא האנגלי איחד לרגע את השלישייה לחזית משותפת. עבור מאדאם דה ונאנקור האידיאל של הג'נטלמן הוא המצאה מגלומנית של בני האי: היא פגשה אנגלים רבים, שאיש מהם לא ניחן בנימוסים טובים. חוץ מזה נהוג להגזים בערכם של המשוררים האנגלים.

קקרניקס מנה את צביעותם ורמאותם בסחר האופיום במימיה של אסיה. גרופיוס סבר שבכנסייה האנגליקנית לא חלה מעולם רפורמה ובמוקדם או במאוחר - ככל שהדבר נשמע הזוי - היא תחזור לחיקו של האפיפיור. ברגע זה, בלי קשר לשיחה, הנס קסטורפ השתעל, שכן סחוס קטן נתקע בגרונו.

"ואדוני," אמר קקרניקס בהישענו לעברו מעל לשולחן, "מה אתה חושב על כל זה, איש צעיר?"

"ובכן," השיב, אחרי שלגם מן הבירה, "למען האמת - שום דבר. אתם מדברים על דברים שונים כל-כך זה מזה שבאמת קשה להקיפם, קל וחומר לקשר ביניהם. חוץ מזה אני חושש שאתם מצפים יותר לאישור הנחותיכם מאשר לעוד צד בוויכוח. אין לי מושג בסחר האופיום. אינני יודע מה הנחותיה של הכנסייה האנגליקנית. ובאשר לג'נטלמנים, אבי, שניהל קשרי מסחר נרחבים עם אנגליה, טען שחינוכם טוב משלנו. האם זה מספק אתכם?"

"אז אדוני עומד לצידם," נעצה מאדאם דה ונאנקור בהנס קסטורפ מבט מלא משמעות. "מההתחלה ידעתי את זה!"

"אם אדוני קתולי, אני מבקש סליחה על נימת דברי שהייתה, אולי, נרגשת מדי. באשר לישועים, איני יכול לשנות את דעתי: הם זאבים בעור נמר," הוסיף הכומר גרופיוס. "אנא האמן לי. משמע האנגלים אינם אלא הישועים של הפוליטיקה, וכולנו ניווכח בזה בהקדם."

"במקרה," השיב קסטורפ בשלווה בהביטו בגרופיוס, "אני נמנה עם בני אמונתו של אדוני. אולם בתשובה לטענתך, גבירתי," פנה אל הצרפתייה, "אני מודה שהאדם המודרני, שלרשותו עומדים המדע והקידמה, צריך להיות משוחרר מדעות קדומות. מה פחות צודק מאשר לייחס את התכונות הרעות ביותר לשכנינו? ודאי ידוע לך, גברתי, אילו דברים אומרים בני ארצי על הצרפתים, קל וחומר על האנגלים."

"אדוני מדבר כמו פילוסוף," קקרניקס היטה את ספלו ומחה את שפתיו במטפחת. "ובכן יפה, להלכה אתה צודק, אבל למעשה אין זה כך כלל וכלל."

"אני נוסע לדנציג," קסטורפ לא הניח להסיטו מן המסלול, "כדי ללמוד בניית ספינות. בתחום המחשבה האנושית וההמצאות הטכנולוגיות לא קיימות דעות קדומות מסוג אלה שעליהן אתם מדברים. לולא ואט וסטיבנסון היינו מפליגים עדיין בספינות מפרש. גלילאו גילה את הגדולות בתגליותיו הודות לאופטיקאים ההולנדים. פָּסטֶר המציא את הנסיוב שלו לא רק עבור הצרפתים. ומה בקשר למאלפּיגי? או לֶוֶנְהוּק? ניוטון, לייבניץ או לוֹמוֹנוֹסוֹב? תארו לעצמכם: לדחות תגלית היסטורית או המצאה מופלאה רק בשל העובדה שהממציא הוא בן לאומה שאינה חביבה עלינו. כלום אין זה מגוחך? לאן הייתה מגיעה האנושות אילו יישמנו כלל התנהגות מעין זה? הדברים נכונים, ככל שהבנתי מגעת, גם לגבי יצירות האמנות הנצחיות. כשאנו מאזינים למוצרט, האם עלינו לזכור שהיה אוסטרי? וסונטה של סקרלטי אינה נפלאה משום שהיה איטלקי?"

הבה נודה, קורא יקר, שהיה זה נאומו הראשון של הנס קסטורפ בפומבי, אם לא נביא בחשבון את הופעתו בגימנסיה, שנשכחה כבר מזמן ושכותרתה הייתה "מה אנחנו חייבים ליוונים הקדמונים", נאום שעליו זכה בציון לשבח. עכשיו, ליד שולחן הקצינים על סיפון המרקור, משנדמו דבריו על-אודות הסונטה של האיטלקי, השתררה דממה עמוקה, ורק קול מנועי הקיטור עלה בלי הרף מחדר המכונות. המלצר הגיש קינוח מתוק, קפה, תה ועוגיות.

"בראוו! מצוין!" הקול הצרוד הגיע מאחורי גבם של המשוחחים. כולם פנו לעבר הדלת. במעבר לחדר האוכל של הקצינים עמד המכונאי הראשי של המרקור, תומס פידלֶר. גופו הזקוף, זקנו הלבן שהיה מסופר בדייקנות של שען, מבטן הבהיר והישיר של עיניו התכולות הדהויות, ולבסוף ההילה של מדיו, שהיטיבה להדגיש את מעלות אופיו - כל זה עשה על הנאספים רושם שמדובר באישיות יוצאת דופן.

"סלחו לי," הציג את עצמו בשמו המלא, "אבל הקשבתי לחלק האחרון של שיחתכם. האיש הצעיר הזה" - נד בראשו לכיוונו של קסטורפ - "מביא כבוד לא רק לעצמו אלא גם לכל מי שעיצב את השקפתו ואת ליבו. האמת היא שאיני מבין באמנות אבל המדע, הטכנולוגיה והקידמה הם תחומים המצביעים על הדרך שבה עלינו לצעוד כדי להיות ראויים לשם 'הומו ספיינס'. ועכשיו, לחובות הנעימות." חיוכו של המכונאי הראשי היה ידידותי מאוד. "אחרי הקינוח אני מזמין אתכם לבקר בליבה של ספינתנו - חדר המנועים."

מאדאם דה ונאנקור התחמקה בתירוץ של כאב ראש קל, שבשאון ובאוויר החם של הסיפונים התחתונים עלול היה להחמיר לאין נשוא. קקרניקס, שראה את חדר המכונות פעמים רבות, העדיף להישאר עם הקפה והסיגר. ואילו הכומר גרופיוס, חרף הערכתו למאמציהם של כל אנשי העמל, שאותה הדגיש בקידה עמוקה לעברו של תומס פידלר, מעולם לא עירב את ענייני הרוח שנפלו בחלקו עם הצדדים החומריים של מעשי אנוש, ולפיכך דחה ברוב נימוס את ההצעה. וכך, אחרי ששטף את אצבעותיו בקערית שהגיש המלצר, הודה הנס קסטורפ לעמיתיו למסע על הארוחה המשותפת וירד עם המכונאי הראשי לבטן האונייה.

הייתה זו אפיזודה מאלפת מכל הבחינות. כמי שהתחנך בעיר נמל תוססת, גיבורנו לא נמנע אף פעם מלבקר בספינות משא, שמאז ילדותו הספיקו לעבור תמורה ממפרש למכונה, ולמען האמת כבר ראה חדרי מכונות רבים, הכיר את צורתם, האזין לכל מידע אפשרי בעניינם, אבל לראות את הבוכנות האדירות שסובבו בטלפיהן הגדולות את גל הארכובה, לראות את הדוודים על מדי הלחץ הרוטטים שלהם, להקשיב לשאון ולרעם של העוצמה הרתומה בידי אדם, בקיצור: להיות בלב הפועם על הים, בלב הפעולה הבלתי פוסקת של המכונות - הייתה זו התנסות חדשה, עמוקה בהרבה מצפייה במכונות דומות במצב מנוחה.

המהנדס תומס פידלר התגלה כמדריך ענייני. הוא לא התעכב על המובן מאליו; אף-על-פי שזכר את כל הנתונים לא שטף את אורחו במבול של מספרים. בְּמקום שחשב שהדברים נחוצים עצר להעיר כמה הערות, בהדגישו את הסוגיות שיכלו לעמוד בפני הסטודנט בלימודיו המעשיים. הוא ידע לדבר בצורה מעניינת על המחקרים שנערכו במכונים אקדמיים ושיכלו לפתור הרבה בעיות מהותיות ומעשיות. כשהמכונאי הראשי של המרקור שיתף את קסטורפ בשאלת חוזק החומרים, או בעיית איבוד האנרגיה, ניכרה בו נשמת המדען. אולם לא רק בזה הרשים את המהנדס לעתיד.

בחדר הקיטור, שאליו הגיעו בסוף מסלולם, הצביע על שני מסיקים, שעסקו באותה שעה בהטלת פחם אל לוע התנור. עבודתם המייסרת וכפוית הטובה ראויה הייתה, לדעתו של המכונאי, לא רק לכבוד אלא גם לתשומת לב. כל תנועה של האת, חצי סיבוב של הגוף, העברת מרכז הכובד מרגל לרגל, כל זה נבע באופן מושלם מחוקי הפיזיקה, כך שתנועות מיותרות, המבזבזות שלא לצורך אנרגיה יקרה, הצטמצמו כמעט לאפס. והרי אנשים פשוטים אלה, חסרי השכלה, לא עשו חישובים ולא השתמשו בתיאוריות. מן הסתם היו מופתעים אילו נאמר להם שהניצולת שלהם, כלומר היחס שבין האנרגיה המושקעת לאנרגיה המתקבלת, גבוהה בהרבה מזו של המכונות סביבם.

"כבר ליאונרדו ידע את זה," אמר המהנדס פידלר בסיימו את הרצאתו על המדרגות שבהן טיפסו אל הסיפון העליון. "הוא ידע שהגוף האנושי הוא המכאניזם המושלם והמורכב ביותר, שאותו אין האדם יכול ליצור בכוחות עצמו. לכן רציתי בנעורי ללמוד רפואה. האם אדוני יודע מה אמר לי אז אבי? 'אתה לא תחתוך גופות'." הם עמדו עכשיו על הסיפון, והתענגו על האוויר הצח. "הא, הא, 'אתה לא תחתוך גופות'," חזר פידלר על דבריו, נועץ בקסטורפ את עיניו. "אני מקווה שאביך, אדוני, מסכים עם בחירתך, שלא לדבר על העמדה העקרונית. אני לא טועה, נכון?"

"אבי מת מזמן. איני יכול לדמיין מה היה חושב על המצב המסוים הזה. הוא היה סוחר." הנס קסטורפ היסס לרגע אם להמשיך. "בשנותיו האחרונות העיקו עליו יותר ויותר החובות שהיה עליו למלא."

"אני מבין," השיב המכונאי. "ואם כך, שאיפתך ראויה עוד יותר. אין ספק שתגשים את משאלותיך. בינתיים עלי להתייצב למשמרת, אז להתראות." הוא לחץ בחום את ידו של הצעיר. "אני מקווה, אדוני, שלא תניח לאנשים כעמיתיך למסע להטות אותך מדרכך. ביבשה יש רבים כאלה, היזהר נא."

הנס לא השיב למכונאי שנבלע בדלת המבנה העילי. המהנדס-הקצין תומס פידלר הותיר בו רושם עמוק, ואפילו מקץ שנים אחדות, כשקסטורפ סיים את לימודיו בגטינגן, זכר את דמותו ואת מילותיו. אולם בל נקדים את המאוחר - זכותו של הקורא לשמוע אי-אלו פרטים על הארוחה שציפתה לנוסע שלנו עוד באותו הערב.

קקרניקס בקושי עמד על רגליו. בפנים סמוקים נכנס באיחור לחדר האוכל וכשניסה לתפוס את מקומו כמעט הטיח את ראשו בשולחן, ברגע שהספינה התרוממה פתאום במעלה גל וצנחה שוב למטה באיטיות וברצינות כמו הייתה כדור נוצות. מאדאם דה ונאנקור כעסה על חברת הספנות הצפון-גרמנית לויד. כיצד הם יכולים להעסיק מלצרים שלא רק שאינם דוברי צרפתית אלא גם אינם מבינים אפילו מילה אחת! הכומר גרופיוס, לעומת זאת, שקט ושלֵו, עודד את יושבי השולחן להתפלל לפני הארוחה, שהרי להודות לאל על מתנותיו הוא אחד המעשים היפים שמוטל עלינו לעשותם. לבסוף, כשלא מצא מתנדבים, התפלל לבדו והחל לטרוף את השניצלים והסלט הטוסקני. קסטורפ שתק ובקושי הרים את עיניו מהצלחת.

אפילו צופה לא מנוסה היה מבחין שהנוסע הזה, שמחשבותיו במקום אחר, רוצה רק דבר אחד: להשביע את רעבונו כמה שיותר מהר ולהגיע לתאו, שם מחכה לו דרגש מוצע. בניגוד להרגליו אכל מהר, עורם על צלחתו באי-סדר שניצלים, סלט, כרוב מטוגן וזיתים אחדים שהספינה המיטלטלת הניעה אנה ואנה על-פני צלחת החרסינה. הארוחה כמעט הסתיימה כאשר קקרניקס, שלא נגע באוכל אבל לגם כוס אחר כוס של וודקה סינית, אמר בהצביעו עליו: "יפה מאוד, איש צעיר. אתה מתכנן ללמוד ונותן לנו עצות! אבל האם חשבת פעם מנין בא לנו עושרנו הלאומי? אנגליה! הולנד! צרפת! כמה מפואר זה נשמע.

והארץ הזאת, שלך, הגדולה! האם חשבת פעם כמה מהמשאבים האינסופיים הללו מקורם בעבודתו הנאמנה של האיכר, בעל המקצוע, הפועל, הסוחר? אתה שותק? ובכן אומר לך, יקירי. כשתגמור את בית-הספר הזה שלך מצא לך עבודה בחברה הקולוניאלית וסע למושבות. שם תראה את הגיהינום! אלא שלא אנחנו יושבים ביוֹרה הרותחת, לא. אנחנו ממלאים את תפקיד השדים. אנחנו שולטים במיליוני עבדים באמצעות השוט, הרעב, הרובה, האופיום והוודקה, וגם באמצעות הפחד והתפילה. הם עובדים בשבילנו, שכן איזו ברירה יש להם?! אנשים כמוהו," אמר קקרניקס בהצביעו לעבר הכומר, "לוקחים כסף כדי להסביר לאומללים הללו שזה רצון האל. אבל האל אינו מיטיב עם כולם במידה שווה!"

"אדוני שיכור," אמרה ביובש מאדאם דה ונאנקור. "למיטב ידיעתי, החוקים אוסרים לעורר מהומות על הספינה. מוטב לך שתלך לישון, אדוני, ובבוקר תבקש סליחה מהמהנדס הצעיר שלנו ומהכומר! אם לא כן אני מבקשת שלא תבוא לשולחן."

אבל הכומר גרופיוס לא נזקק להגנה. הוא הניח את ספל הבירה בצד ואמר: "הטענות הפופולריות שהאדון קקרניקס מצטט ידועות זה שנים. פעם פגשתי סוציאליסט אחד שאמר אותם דברים, רק בצורה יותר מנומסת. לא צריך להתרגש, רבותי. אנחנו מביאים לעמים אומללים אלה דת, ציוויליזציה, חינוך ותרבות. בלעדינו היו טובעים במחשכי הברבריות. האדון קקרניקס שכח כנראה מי הוא ומה הוא מייצג, או ליתר דיוק מה הוא אמור לייצג. האין זה נכון, מר קסטורפ?" הוא פנה אל הנס השקוע בהרהורים וכשזה לא השיב המשיך בשטף: "הקולוניאליות היא תופעה שימיה כימות עולם, רבותי. היוונים, הרומאים - אלה עובדות הידועות לכל. עם זאת, הבה ניקח לדוגמה את עמנו הגרמני. נכון, איחרנו באסיה ובאפריקה. אבל במזרח אירופה? זה מאות בשנים שאנו מביאים את החוק, הסדר, את ההרמוניה של האמנות והטכנולוגיה. מבלעדינו היו הסלאבים שוקעים זה כבר באנרכיה. רק הודות למעשינו הטובים הם מוצאים את מקומם במשפחה ששמה ציוויליזציה ותרבות."

נדמה שקקרניקס התנמנם במשך נאומו של הכומר, אבל ברגע שגרופיוס הגה את מילתו האחרונה, פרץ בצחוק ארסי.

"מאחר שהוא מתייחס אל אדוני כאל עד," אמר בהישענו לעבר קסטורפ, "הואל-נא לשאול את הפולני הראשון שתפגוש בדנציג לדעתו בעניין זה. אני יכול לומר לך מראש מה תשמע. 'מעשים טובים'!" רעם קקרניקס במלוא גרונו והלם באגרופו בשולחן. "מנוסח להפליא! דמיינו לעצמכם רבותי שיום אחד מגיע לאמסטרדם צי של ספינות זרות, אינדיאניות או סיניות. הם מצוידים בשריון בלתי חדיר ובתותחים שלידם נראים הרובים שלנו כאבני קלע. הם מצווים עלינו לסגוד לאלוהיהם, הורגים את המלך שלנו, אונסים את הנשים ומעבידים את הגברים במכרות או במטעים. עגבת, אבעבועות, דלקת ריאות, וודקה זולה ואופיום משלימים את המלאכה.

ואז יורו לנו מטיפיהם להודות להם כי הרי רק בזכותם יש לנו מקום במשפחת עמי התרבות. סליחה, שכחתי להוסיף שנכבדנו, הכומר גרופיוס, כנציג הדעות הקדומות הברבריות, מעשי הכשפים וכו' כבר מזמן היה עולה על המוקד, אלא אם כן נמצא לו מקלט אי-שם בהרי האלפים. זה בדיוק מה שחשים כיום האסיאתים, האינדיאנים והשחורים. עוד יגיע היום שיבואו אלינו לפרוע את החוב. למעשה, אני אומר לכם שאין בור שפכים גדול מאירופה הנוצרית שלנו. אתה, מר קסטורפ, עוד לא יודע את זה. וכשתבין זאת תרגיש כמוני - בחילה בלתי פוסקת. דבר אחד תחסוך מעצמך: לא לשקר כמו כולם, לא לשקר כמו המיסיונר הזה, כי זה מגעיל. גם כך התותחים יחפרו בשדות והקלשונים יהיו למחרשות!"

"זה נורא," פנתה מאדאם דה ונאנקור אל הכומר. "האדון קקרניקס ניחן בדמיון חולני! אני לא יכולה לשמוע את זה יותר. איך יכולות האוניות של חברת הספנות הצפון-גרמנית לויד לאפשר לאנשים כאלה לעלות על סיפונן?" שאלה מאדאם דה ונאנקור בנגבה את עיניה בממחטה. אחר-כך קמה מכיסאה, הושיטה את זרועה לעבר גרופיוס ואמרה: "אני מבקשת שתיקח אותי מכאן מייד."

לא בלי תחושת ריחוק, אבל מתוך להיטות מגוננת, הושיט הכומר גרופיוס את זרועו למאדאם דה ונאנקור והזוג שנוצר אד-הוק עזב את חדר-האוכל בלי לומר אפילו "לילה טוב." הנס קסטורפ הרחיק מעצמו את הצלחת, שעליה יצרו שאריות השניצל והסלט טבע דומם מהסוג העגום.

"מר קקרניקס," אמר בשקט, "התוכל, אדוני, להסביר לי מדוע הזכרת בדבריך את הפולנים?"

אולם נציגה של החברה הבלגית לסחר בעצים ומחולל המהומה, הוא עצמו נמנם בשלווה, ראשו שמוט על חזהו. הנס קסטורפ קם מן השולחן ובתחושה עמומה של אשם פנה בפרוזדור הצר אל תאו. מאחר שהמרקור היטלטלה על הגלים בעוצמה הולכת וגוברת, הדרך אל המנוחה לא הייתה קלה.

 

שם הספר: קסטורפ
שם המחבר: פאבל הילה

Castorp
by Pawel Huelle

תירגום מפולנית: רפי וייכרט
מהדורה ראשונה, פבר' 2010
מספר עמודים: 175

פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
תצלום העטיפה: Paul Bruins
עיצוב העטיפה: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 79 ₪
מסת"ב 978-965-13-2125-2
דאנאקוד: 497-1143


שתפו ספר זה עם החברים