חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מבחר קטעים מתוך הספר

הביזנטים והפראנקים צרים על שייזר
אחר-כך, בשנת חמש מאות שלושים ושתיים [1138] יצא קיסר הביזנטים שוב לארצנו ובא בברית עם הפראנקים, יפקירם האל. הם החליטו פה אחד לשים פניהם לשייזר כדי לצור עליה. אל-יארִסיאני אמר לי: "מה תאמר על מה שעשה לי הבן הזה, תשַכְּלֶנו אמו?" והתכוון לבנו, שִהאבּ א-דין אחמד. אמרתי לו: "מה עשה?" אמר לי: "הוא שלח אלי לאמור: 'תן דעתך לקחת מישהו שימלא את מקומך כמושל העיר.' אמרתי לו: "ומה עשית?" אמר לי: "שלחתי אל האתאבֶּג לאמור: 'קח בחזרה את עירך.'" אמרתי לו: "לא טוב עשית. מה יאמר האתאבג? הוא יאמר: 'כשהיתה העיר בָּשָׂר, אכל אותה, וכשנהייתה עצמות -- השליך אותה עלי.'" אמר לי: "ומה אעשה עכשיו?" אמרתי לו: "לוּ אני במקומך, הייתי יושב בעיר. אם יוציא אותה האל יתעלה בשלום, יהיה זה לטובתך, ויעלה את קרנך בעיני אדונך, ואם ייכבש המקום, ואנחנו ניהרג, הרי זה מה שהועיד לנו גורלנו, ואתה לא תואשם." אמר לי: "איש מלבדך לא אמר לי כדבר הזה."

כיוון שהאמנתי שהוא יעשה כדברי, אגרתי כבשים, קמח רב, חמאה וכל מה שנחוץ בזמנים של מצור. בערב, כשהייתי בביתי, בא אלי שליחו ואמר לי: "אל-יארסיאני אומר לך: 'מחרתיים אנחנו יוצאים למוסול. התכונן לצאת לדרך.'" דאגה עצומה העיקה על לבי: איך אשאיר את ילדַי, את אחַי ואת נשותי במצור ואסע למוסול? בבוקר השכם רכבתי אל מחנהו של אל-יארסיאני וביקשתי את רשותו לשוב לשייזר כדי להביא כסף להוצאות הדרך. הוא התיר לי לעשות כן, אבל אמר: "אל תתמהמה." עליתי על סוסי ורכבתי לשייזר. מה שנגלה שם לעיני שבר את לבי: [התברר שבינתיים הזדרז אל-יארסיאני, שלח אנשים] אל ביתי ולקח כל מה שהיה בו: אוהלים, נשק, ואוכפים; שבה את יקירַי והניס את אנשי. זה היה שבר נורא.

משפחת אוסאמה בידי הפראנקים
שלחתי את התעודה עם אחד מעוזרי בצירוף מכתב מנוּר א-דין ומכתב ממני אל אבּן רֻזיכּ. הלה הסיע את בני משפחתי בספינת נהר, מספינות המשמר הח'ליפי המיוחד, לדמייטה. הוא שלח אתם את כל ההוצאות והצידה הנחוצים להם ואת הוראות הדרך. מדמייטה הרימו מפרש באחת מאוניות הסוחר של הפראנקים. כשהתקרבו לעכו, שהמלך, אַל ירחמהו האל, היה בה, שלח הלה אנשים בספינה קטנה, והם ניתצו את האונייה בגרזנים לנגד עיני אנשי.

הוא בא רכוב על סוסו, עמד על החוף ובזז כל מה שהיה באונייה. אחד מעוזרי יצא אליו בשחייה עם התעודה ואמר לו: "אדוני המלך, האין זו תעודת המעבר הבטוח שנתת?" אמר לו: "אכן, אבל זה מנהגם של המוסלמים: אם נטרפת ספינה שלהם ליד עיר, אנשי העיר בוזזים אותה." אמר לו עוזרי: "אם כך, האם תיקח אותנו בשבי?" אמר לו: "לא." הנבל שיכן אותם בבית אחד, ערך חיפוש אצל הנשים, ולקח כל מה שהיה אתן. באונייה היו עדיים שהופקדו בידי הנשים, בגדים, אבנים טובות, חרבות וכלי נשק, זהב וכסף, ששוויים כשלושים אלף דינר. הוא לקח הכל, שלח להם חמש מאות דינר, ואמר: "באלה תגיעו לארצכם." הם היו כחמישים נפש, גברים ונשים!

אותה שעה הייתי אני ברַעבּאן ובכַּייסוּן עם נור א-דין בארצו של המלך מסעוד. הצלתם של ילדַי, של ילדי אחי ושל נשינו הקלה בעיני את אובדן רכושי. רק אובדן ספרַי, ארבעת אלפים כרכים יקרי ערך, גרם לי שברון לב שלא ירפה ממני כל עוד אני חי.

אסונות כאלה מזעזעים הרים ומכלים נכסים. האל ישתבח יפצה עליהם ברחמיו, ובחסדו ובמחילתו לא נדע עוד כמותם. מאורעות קשים חזיתי בעיני, לבד מן האסונות שהתרגשו עלי. את נפשי מילטתי עד לבוא יומי, אך נתקפחתי באובדן ממוני.

מעמדם של האבירים הפראנקים
הפראנקים -- יפקירם האל -- אין בהם שום מעלה ממעלותיהם של הבריות מלבד הגבורה. אין אצלם שום עליונות ולא מעמד רם אלא לאבירים, שרק הם נחשבים בעיניהם בני-אדם; הם בעלי הדעה, והם בעלי החוק והמשפט. פעם אחת, בזמן שהיתה שביתת נשק בינינו וביניהם, ואני הייתי אותה שעה בדמשק, תבעתי אותם לדין בגין עדרי כבשים, ששליט באניאס לקח מן היער. אמרתי אז לפוּלְק בן פולק: "האיש הזה עשה לנו עוול. הוא לקח את בהמותינו בעונת המלטת הצאן.

הכבשים המליטו וּולדותיהן מתו. הוא החזיר לנו אותן אחרי שגרם למות הוולדות." המלך אמר לשישה-שבעה אבירים: "קומו ועשו לו משפט." הם יצאו מטרקלינו של המלך, התבודדו והתייעצו ביניהם, עד שהסכימו פה אחד. שבו אל מושב המלך, ואמרו: "פסקנו ששליט באניאס חייב בקנס על הכבשים שגרם לאובדנן." המלך ציווה עליו לשלם את הקנס. הוא ביקש והתחנן ולא הרפה ממני, עד שהסכמתי להסתפק בארבע מאות דינר. פסק דין כזה, לאחר שקבעו אותו האבירים, שום אדם -- לא המלך ולא איש מנכבדי הפראנקים -- לא יוכל לשנותו או להפר אותו. עד כדי כך נחשב האביר בעיניהם.

המלך אמר לי:" אוסאמה, באמיתת דתי [אני נשבע], ששמחתי אתמול שמחה רבה." אמרתי לו: "ישַמח האל את המלך, במה שמחת?" אמר לי: "אמרו לי שאתה אביר גדול. ואני לא האמנתי [עד כה] שאתה אביר." אמרתי לו: "אדוני, אני אביר בן גזעי ועמי."

אדם נבון אינו נלחם: פולמוס בין אוסאמה למחנכו
[עוד] אספר, שיום אחד היינו משוחחים בענייני מלחמה, בעוד מחנכי, השייח' המלומד הנודע בכינויו אבּן אל-מֻנירה, עליו השלום, מקשיב לנו. אמרתי לו: "מורי, אילו רכבת על סוס, ולבשת אפוד קרב וקסדה, וחגרת חרב, ונשאת רומח ומגן, ועמדת על מעברת נהר אל-עאסי -- מקום צר שהפראנקים יקללם האל חוצים בו [את הנהר] -- איש מהם לא היה עובר על פניך." "אדרבה," אמר, "כולם [היו עוברים]." אמרתי לו: "הם היו מתייראים מפניך, כי לא היו מכירים אותך." אמר לי: "ואני -- השבח לאל -- האין אני מכיר את עצמי?" אחר-כך הוסיף ואמר לי: "אוסאמה, אדם נבון אינו נלחם." אמרתי לו: "מורי, התאמר שפלוני, אלמוני ופלמוני -- ומניתי בפניו אחדים מאנשינו, מן הגיבורים שבפרשינו -- משוגעים?" אמר לי: "לא לזה התכוונתי. כל מה שהתכוונתי לומר הוא, שהשכל אינו נוכח בשעת קרב. אילו היה נוכח, לא היה אדם חושף את פניו לחרבות, ואת חזהו לרמחים ולחצים. אין זה דבר שהשכל מחייבו."

[אבל] הוא היה בקי במדע יותר מאשר במלחמה. שהרי דווקא השכל הוא המניע לעמוד מול חרבות, רמחים וחצים, מחשש להיחשב מוג לב ולהיות לשמצה בפי הבריות. הראיה לכך היא שהגיבור נתקף חרדה ורעדה וחיוורון לפני כניסתו לקרב, כשהוא מהרהר בינו לבינו במה שהוא עומד לעשות ובסכנות העומדות מולו. הנפש חרדה ונרתעת מפני זה. אבל מרגע שהוא נכנס לקרב וצולל במצולותיו עוזבים אותו חרדתו ורעדו וחיוורונו.

אריה בורח מכבש
ואחרי-כן ראיתי אצל האריות דברים מופלאים עוד יותר. בעיר דמשק היה גור אריה שגידל אותו מאלף אריות. כשגדל הגור התחיל לרדוף אחר סוסים, ואנשים ניזוקו ממנו. אמרו לאמיר מֻעין א-דין עליו השלום, שעה שהייתי אצלו: "האריה הזה הזיק לאנשים, והסוסים נבהלים ממנו כשהוא נקרה בדרכם." יומם וליל היה האריה רובץ על ספסל אבן סמוך לביתו של מעין א-דין. הלה אמר: "אִמרו למאלף שיביא אותו," ולרב הטַבָּחים של הארמון אמר: "הוצא מן המטבח כבש אחד מן הבהמות המיועדות לשחיטה, שים אותו בחצר הארמון ונראה איך ישמיד אותו האריה." הטבח הוציא כבש לחצר הפנימית. נכנס המאלף ואתו האריה. המאלף שחרר את האריה מן השלשלת שהיתה לצווארו, ומרגע שראה אותו הכבש התנפל עליו ונגח בו. האריה נס על נפשו והתחיל להקיף בריצה את הבריכה, והכבש אחריו מניס אותו ונוגח בו, ואנחנו מתפקעים מצחוק ממנו. מעין א-דין, עליו השלום, אמר: "זה אריה ביש מזל. הוציאוהו ושחטו אותו, פִשטו את עורו והביאו אלי את העור." וכך עשו לאריה, ואילו הכבש יצא פטור מן השחיטה.

שייזרית אחת לוקחת בשבי שלושה פראנקים
ועוד על גבורת הנשים: חבורת צליינים פראנקים עלו לרגל. הם שבו לרַפַנִיַה, שהיתה אז בידיהם, וממנה יצאו בדרכם לאפאמיה. בלילה תעו בדרך והגיעו לשייזר, שהיתה אז בלא חומה. הם נכנסו אל העיר התחתית -- כשבע מאות או שמונה מאות גברים, נשים וילדים. קודם לכן יצא צבא שייזר עם שני דודי, סֻלטאן ופַחְ'ר א-דין שאפִע עליהם השלום, לפגוש שתי כלות, אחיות, מִבַּנוּ סוּפי החַלַבּים, שדודַי נשאו אותן [אחר-כך] לנשים. אבי עליו השלום נותר במבצר. איש אחד מן העיר התחתית יצא בלילה לשם עניין כלשהו וראה פראנקי אחד. הוא שב לביתו, לקח את חרבו והרגו. קמה צעקה בעיר. אנשי שייזר יצאו והרגו את הפראנקים, ובזזו כל מה שהיה להם: נשים, ילדים, כסף ובהמות.

בשייזר היתה אז אישה בשם נדרה בת בוזרמאט, שהיתה אשתו של אחד מאנשינו. היא יצאה יחד עם אנשינו, לקחה בשבי פראנקי אחד והכניסה אותו לביתה, יצאה ולקחה אחר והכניסה אותו לביתה, ושוב יצאה ולקחה עוד אחד, וכך היו אצלה שלושה פראנקים שבויים. היא לקחה לעצמה מה שהיה להם, וכל שלל שהיה עשוי להועיל לה, ויצאה לקרוא לשכניה, ואלה הרגו אותם.

בלילה הגיעו שני דודַי עם הצבא. בינתיים נמלטו פראנקים אחדים, ואנשים משייזר רדפו אחריהם והרגו אותם מחוץ לעיר העילית. הפרשים נתקלו בלילה בהרוגים, ולא ידעו במה הם נתקלים, עד שאחד מהם ירד מסוסו והבחין בהרוגים בחשכה. הדבר הפחידם כי סבורים היו שהעיר נכבשה.

הפראנקים שזה עתה הגיעו הם נבערים וגסים
כל אלה שהגיעו לאחרונה מארצות הפראנקים, התנהגותם גסה ונבערת מזו של אותם פראנקים שכבר התאקלמו בארצנו והתרועעו עם מוסלמים.

הנה דוגמה לבערותם, ימאסם האל: מדי בואי לירושלים נוהג הייתי להיכנס למסגד אל-אקסא, שלצדו מסגד קטן שהפראנקים הפכו לכנסייה. כשהייתי נכנס למסגד אל-אקסא היו הטמפלרים, שידידַי הם, מפנים לי את המסגד הקטן ההוא כדי שאתפלל בו. יום אחד נכנסתי לאותו מסגד, אמרתי "אללה אכבר" ועמדתי בתפילה, כשאחד הפראנקים התנפל עלי, אחז בי, הסב את פני למזרח, ואמר: "התפלל לשם!" טמפלרים אחדים נחפזו אליו, אחזו בו וסילקוהו ממני, ואני שבתי להתפלל. כשהוסחה דעתם לרגע שב אותו אדם והתנפל עלי, הסב את פני למזרח, ואמר: "התפלל לשם!" הטמפלרים נכנסו שוב והוציאוהו, והתנצלו בפנַי באומרם: "איש זר הוא זה, שהגיע בימים אלה מארצות הפראנקים, ומעולם לא ראה תפילה שאין בה פנייה למזרח." אמרתי להם: "התפללתי דיִי." יצאתי תמה על אותו שטן, שפרצופו התעוות והחלחלה אחזה בו למראה אדם הפונה בתפילה לעבר מכה.

כשאלוהים היה קטן: עוד פראנקי טיפש
ראיתי אחד מהם ניגש אל האמיר מֻעין א-דין עליו השלום, כשהלה ביקר בכיפת הסלע, ואומר לו: "רוצה אתה לראות את אלוהים כשהיה קטן?" אמר לו: "כן." הוביל אותנו האיש והראה לנו את תמונת מרים, ובחיקה ישוע הקטן עליו השלום, ואמר: "זה אלוהים כשהיה קטן." יתעלה האל מרחק רב מעל דברי הכופרים.

על מוזרותם של הפראנקים ביחסם אל נשים
אין בהם בפראנקים אף לא שמץ גאווה וקנאה. יש שאחד מהם הולך עם אשתו ופוגש גבר אחר. הלה אוחז באותה אשה, פורש עמה הצדה ומשוחח אתה, ובעלה עומד בצד ומחכה שתגמור את השיחה, ואם היא מאריכה בה, יניח אותה עם בן שיחה וילך לדרכו.

הנה דוגמה לכך, שאני עצמי הייתי עד לה: מדי בואי לשכם הייתי מתאכסן בביתו של אדם אחד, מֻעִזּ שמו, שביתו היה אכסניה למוסלמים, והיו לו חלונות שפנו אל הרחוב. מול הבית, מצדו השני של הרחוב, היה ביתו של פראנקי אחד, שהיה מוכר יין עבור הסוחרים. הוא היה נוטל בקבוק יין ומכריז בקול: "פלוני הסוחר פתח חבית של יין זה. כל הרוצה לקנות ממנה ימצא את הסוחר במקום זה וזה." שכרו של המכריז היה אותו בקבוק יין. יום אחד בא הביתה, ומצא במיטה לצד אשתו גבר זר. אמר לו: "מהו שהביא אותך להיכנס למיטה ליד אשתי?" אמר לו: "הייתי עייף ונכנסתי לנוח." אמר לו: "ולמה נכנסת למיטתי?" אמר לו: "מצאתי מיטה מוצעת ושכבתי לישון בה." אמר לו: "אבל אשתי ישֵנה אתך." אמר לו: "המיטה היא שלה, האם יכולתי למנוע ממנה לישון בה?" אמר לו: "באמיתת דתי אני נשבע, שאם תעשה זאת שוב, נהיה יריבים זה לזה." זה היה כל גינויו וקצה גבול קנאתו.

הפראנקים הוותיקים טובים יותר
יש מן הפראנקים שהתאקלמו בארץ ובאו במגע עם המוסלמים. טובים הם מאלה שזה לא כבר באו מארצם. אלא שהוותיקים הם היוצאים מן הכלל, ואין להקיש מהם על הכלל. הנה דוגמה: שלחתי אחד מאנשַי לאנטיוכיה לשם עניין כלשהו. הראיס, שעל פיו יישק דבר באנטיוכיה, היה אז תאדרֻס אבן א-ספפי, שידידות שררה ביני ובינו. יום אחד אמר לשליחי: "ידיד אחד שלי מן הפראנקים הזמין אותי אליו. בוא אתי ותראה כיצד הם נוהגים." סיפר שליחי:

הלכתי אתו. באנו אל בית אחד האבירים הוותיקים, שיצאו לדרך בראשית מסעי הפראנקים. הוא השתחרר כבר מן השירות בצבאם, והיו לו באנטיוכיה נכסים שהתפרנס מהם. הוא ערך לפנינו שולחן נאה ואוכל בתכלית הניקיון והטוּב. כשראה שאני נמנע מלאכול, אמר לי: "אכול והיטיב את לבבך, כי איני אוכל את מאכלי הפראנקים. יש לי טבחיות מצריות, ובשר חזיר אינו נכנס לביתי." אכלתי, אם כי בזהירות, והלכנו לדרכנו. כעבור זמן-מה, בעוברי יום אחד בשוק, נטפלה אלי אשה פראנקית אחת, והיא ממלמלת דבר-מה בלשונם. לא ידעתי מה היא אומרת. מיד נקהלו עלי אנשים מן הפראנקים והייתי בטוח שסופי הגיע. והנה הופיע לפתע אותו אביר והבחין בי. הוא ניגש אל אותה אשה ואמר לה: "מה לך ולמוסלמי הזה?" אמרה האישה: "הוא זה שהרג את אחי הורסו." הורסו זה היה אביר באפאמיה, שחייל מצבא חמת הרגוֹ. האביר צעק עליה ואמר: "האיש הזה הוא בורגני שאינו נלחם ואינו משתתף במלחמה." הוא צעק על הנקהלים עלי ואלה התפזרו. הוא אחז בידי והסתלקנו. כך בזכות אותה ארוחה ניצלתי ממוות.

צדיק אחד בסדום של ציידים
אבי עליו השלום סיפר לי כדברים האלה: נהגתי לצאת לציד בחברתו של הראיס אבּו תֻראבּ חַיְדַרה אבּן קַטְרַמִיר, עליו השלום - האיש הזה היה השייח' שלפניו שינן אבי את הקוראן ולמד את כללי הלשון הערבית. כשהיינו מגיעים לאזור הציד היה אבּו תראבּ יורד מסוסתו, מתיישב על סלע וקורא פסוקי קוראן, בעוד אנחנו עוסקים בציד סביבו.

משסיימנו לצוד היה עולה על גב סוסתו ורוכב עמנו. יום אחד אמר לי: "אדוננו, ישבתי על סלע, והנה חוגלה קטנה, תשושה, באה במרוצה אל הסלע שאני יושב עליו, ונכנסה [מאחוריו]. והנה הנץ בא אחריה, והוא עוד רחוק ממנה. הנץ נסק מולי בעוד לֻאלֻא' צועק: 'שים לב, אדוני, שים לב!' הוא בא בדהרה ואני מתפלל: 'אלוהי, שמור עליה.' לֻאְלֻא' שאל: 'אדוני, איפה החוגלה?' אמרתי: 'אני לא ראיתי דבר. היא לא היתה כאן.' הוא ירד מן הסוס, הקיף את הסלע, הביט תחתיו וראה אותה. הוא אמר לי: 'שאלתי אם החוגלה פה, ואמרת: לא.' הוא לקח אותה, אדוננו, שבר את רגליה והשליך אותה אל הנץ, ואני לבי נשבר עליה."


 

נסיון חיי: זכרונותיו של אביר מוסלמי בימי מסעי הצלב
מאת: אוסאמה אבן מונקד'

The Lessons of My Life
by Usama Ibn Munkidh

תרגום מערבית, מבוא והערות: אלה אלמגור
מהדורה ראשונה, נוב' 2011
מספר עמודים: 273

פורמט: 18.5X23 ס"מ
כריכה: קשה
על העטיפה: שני פרשים נלחמים. פרט מתקרת העץ המצוירת של הקתדרלה הפאלאטינית, פאלרמו, אמן לא ידוע, המאה ה-12.
עיצוב הספר והעטיפה: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 99 ₪

רכישה ישירה במבצע

מסת"ב 978-965-13-1984-6
דאנאקוד: 497-1128




שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.