חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מחלומו של יהודה גרוסמן, ילד
הילד יהודה ראה עצמו בחלום ברור כבראי של כסף - זה שהיה תלוי על הקיר בחדר של ההורים: ראי במסגרת כהה כבדה, גדול ומפחיד במידת-מה. יהודה במכנסיים אדומים מעוטרים פסי זהב בצדיהם, על גב סוס שצבעו משתנה עם אור השמש המשתנה, רכב באמצע הרחוב, חולף על פני חנויות קטנות ומחניקות ובתים משעממים, דהויים מגשמים שרחצו אותם. עוברי האורח שהזדמנו לקראתו הביטו בחשש בגיבור חיל הפרשים הרוכב בגאוותנות על סוסו, בפסים הבוהקים על מכנסיו, ולכל מקרה צמצמו עצמם בהכנעה אל שולי הדרך. הרוכב העשוי לבלי חת ברחובה של אודסה נקרא יהודה גרוסמן - אבל בה-בעת גם דוד הראובני, משום-מה. יהודה לא היה מסוגל להסביר למה הוא דוד ויהודה בעת ובעונה אחת, אף-על-פי שהדבר לא היה מוטל בספק - והחידה העיקה על נשמת הישֵן.

על דוד הראובני, נסיך יהודי, סיפר לו אביו. בימים רחוקים הגיע אלינו הנסיך דוד, גיבור ואיש חיל, מאפריקה, שם, לאורך הנהר הכחול סמבטיון, השתרעה ממלכה יהודית טמירה ונעלמת והתחממה באור השמש. אביונים לא היו באותה ממלכה, מפני שבכל מקום צמחו תפוזים ותאנים ואפשר היה לאכול אותם באין מפריע ולרקוח מהם ריבה לחורף. המבוגרים נמנו עם חילות המלך והילדים לא הלכו לבית-ספר, ולמדו רק את תורת המלחמה, לרכוב על סוסים ולשחק ביליארד. המלך יוסף ישב בארמונו הנישא מעל לנהר סמבטיון, על המרפסת, פרט על נבל והיה לו טוב ונעים. על הצבא פיקד דוד הראובני - גיבור מטיל מורא ואחיו של המלך. באבחת חרב אחת יכול הנסיך דוד לבתר כל אדם, מהצוואר עד האוכף.

כל היהודים בממלכה היו זריזים וחזקים כמתעמלים מאוהל הקרקס 'מוֹנבּלאן' במוֹלדבאנקה, ולא היה בהם אפילו אחד שהרכיב משקפיים על אפו. על היהודים שלנו, על מצבם האומלל, הם לא ידעו דבר וחצי דבר - עד לשעה שבה חצה המוקיון והלץ אברוּם-לֵייבּ חסרפּרוּטָה מהעיר סוֹרוֹקי, כאשר נמלט מפוגרום, את הים השחור, עבר את אדמת תורכיה בעגלה המגושמת שלו הרתומה לזוג סוסים והגיע כעבור 1,800 יום לממלכה שלגדות הסמבטיון. שם ביקר בבית-כנסת, בירר מה ואיך, התוודע אל כל מי שצריך, ורק אחר-כך שם פעמיו אל דוד הראובני. מששמע הנסיך דוד מאברוּם-לייבּ על כל ייסורינו הבלתי נדלים, החל מתכונן למסע.

איזה רעיון הגה בראש היהלומים שלו הנסיך דוד הראובני, חכם וגיבור? הרעיון היה לכנס את כל היהודים שלנו ולגמול אותם מִפחד, ואחר-כך לתת להם רובים וחרבות, לסדר אותם בטורים ישרים ולכבוש מחדש את ירושלים. יֵשב לו המלך נעים זמירות יוסף על גדת הנהר סמבטיון ויפרוט על נבל, ואנחנו נחיה בארץ הקודש בשכנות לאלוהים. אבל לשכנע את היהודים שלנו לעשות משהו יחד - זה עניין לא פשוט וכמעט בלתי אפשרי. יהודי אחד פונה שמאלה, האחר - ימינה, והשלישי נשאר לעמוד בתווך. את זה לא היה יכול הנסיך דוד הראובני לדעת, מפני שאברום-לייב חסרפּרוּטָה לא אמר על כך דבר וחצי דבר - לא היה לו נעים מהאיש הגדול.

ואחר-כך הדברים התחילו להתגלגל. דוד הראובני שט לכאן באונייה גדולה, חצה את אירופה כולה, פעם הגויים בלבלו לו את המוח, ופעם היהודים שלנו. דיבורים היו, והרבה, זה כן. ופעם שלג, פעם בִּיצה, פעם מִדבר, פעם הר, פעם ירי, פעם הצלפות, פעם דֶבר ופעם גם כולרה. ומכל האסונות האלה יצא דוד הראובני בריא ושלם, אף-על-פי שיש עדיין חכמים כאלה, תדבק לשונם לחִכם, שאומרים שהנסיך דוד מת בבית-סוהר, מאחורי סורג ובריח. הנסיך דוד היה גיבור שבגיבורים, אמיץ שבאמיצים והחזק באנשי החיל האגדיים. הוא הִכה את כל אויביו שוק על ירך, התייגע ונסע חזרה לגדות הנהר סמבטיון, מפני שהיהודים שלנו משכו מי שמאלה ומי ימינה, והשאר עמדו נטועים במקום וחיטטו באף. ואילו אברוּם-לייבּ חסרפרוטה קיבל מהנסיך דוד הראובני שמונה-עשר מטבעות של זהב, חזר לסוֹרוֹקי ופתח שם בית-עסק להובלות.

סוף חצי-פתוח כזה של סיפור המעשה לא היה לשביעות רצונו של הילד יהודה. הוא, יהודה, התנהג בצורה הרבה יותר החלטית ונחושה, מעללי הגבורה שלו היו הרבה יותר נועזים... כמה חבל שהנסיך הגדול מגדות הסמבטיון לא ידע דבר על שודדים ועגלונים מפּריווֹז! עם יהודים כאלה הוא היה כובש מחדש את ירושלים, אין מה לדבר בכלל. ומה שלא היה לאל ידו של הנסיך הראובני לעשות, עלה בידי הילד יהודה: גדוד שהורכב מיהודים חסרי מורא - בנדיטים מכובדים ושחקני ביליארד חדי עין, גנבים דקי הבחנה ומוכרי סחורות גנובות המוצאים מוצא מכל מצב, עגלונים רחבי כתפיים וסוחרים חובבי קטטות מפריווז - סר לפקודתו.

הילד יהודה רכב על סוסו - פעם שחור כעין העורב, פעם אדמוני, לבן זנב ולבן רעמה, ופעם אף צהבהב, שחור זנב ושחור רעמה. אוכף חיל הפרשים הקטן שישב עליו חרק תחתיו חריקות מוזיקליות, היד האוחזת בפרגול נתלתה בחופשיות. רוקחים, עורכי-דין ותלמידות הקורסים הגבוהים בגרבי משי מלאכותי בירכו את הנסיך הראובני בחשש מעומק הלב וקפאו על עומדם בפה פעור. ויהודה, שהבחין בכל במבט עיניו העגולות והמרוכזות ממרום רכיבתו, ישב לגמרי חסר ניע, כדואה מעל לרחוב ומעל לעיר.

אנחנו נעשה הכל אחרת, חשב וחלם הילד. אנחנו נעשה הכל בדרך שונה, ביתר קשיחות וחוכמה. כדי לכבוש מחדש את ירושלים, לא די לספר בדיחות יהודיות עצובות. מי הגה את הרעיון שנגינה על כינור טובה לנו ומשחק קלפים רע? ששחמט מתאים לנו והיאבקות בסגנון צרפתי לא? שלירות ברובה זה לא עיסוק יהודי? גדוד זה טוב, אבל צבא שלם עוד יותר טוב. צריך ללמד את כולם - את כל הזבנים, בחורי הישיבה והקברנים והשומרים הזקנים והחצופים בבית-העלמין - לרכוב על סוסים ולירות ברובים, כמו שעושים הגויים. צריך שהיהודים ילמדו להרוג לא רק על הנייר - כותבים תשע, שלוש בלב - ואז הדם הנרפה שלנו יפרח וילבלב.

תלמידות הקורסים הגבוהים בגרביהן הביטו בנסיך יהודה, התרגשו ונשמו נשימות תכופות. סומק שחפני הציף את עצמות לחייהן הטטאריות, ועיניהן הביעו התפעלות רחלוֹת שמית ונכונות כנועה.

אנחנו נעשה אחרת, חשב וחלם יהודה. אף אחד לא ירמה אותי ולא ישטה בי, לא אתעייף ולא אחזור על עקבותי. אני אהיה חזק כמו גוי, אמיץ כמו גוי, עז כמו גוי. ואף-על-פי-כן אשאר יהודי, יהודי רכוב על סוס.

הוא הגיע אל בית-הכנסת, שעמד איתן על כנו בין בתי המגורים של הרובע. יהודים נהרו לרחוב אחרי תפילה, אחדים הלכו שמאלה, אחרים ימינה והשאר עמדו נטועים במקומם, צמצמו את עיניהם מול השמש וחיטטו באף.

1. חצר
הגלגלים צקצקו צקצוק יבש על מפגשי הפסים השחוקים מרוב שימוש, בסיבובים היטלטלו הקרונות מצד אל צד - כך שערימות נייר, ספלים, שיירי ארוחת הערב מאתמול שהתקשו, זזו לכאן ולכאן על שולחן המערכת, וסַדָר הלינוטייפ הלא צעיר קוּזניֵיצוֹב, כבן ארבעים, היה מתחיל ליילל ולקרוא לאיזה סְיוֹמָה בהזיות הטיפוס שלו. ואף-על-פי-כן נעמה התנועה ליהודה גרוסמן: לפניו השתרע לא ברור מה, ים לא נודע של זמן.

מעבר לחלון חלפו ביעף חורשות דלילות, מן הסוג שגדל בערבה, כעורכות תחרות ריצה עם גבעות הקיץ הצהובות ועם החוות הנדירות שהעמידו פני מתות. יהודה העביר את מבטו מתחת למשקפיו הקטנים מהערבה הזורמת לעברו אל דף הנייר האפרפר שלפניו, ונגס קלות בקצה העט בשיניו הגדולות המרובעות. הרשימה תשמש מעין שער לעבודה העתידית שיעשה בחזית, בשדה הקרב, יש לקוות: דיוקניהם של אנשים רכובים על סוסים הקרבים אל מותם, ציפייה מהורהרת לקרב ראשון - לא להם אלא לו, לגרוסמן. הוא, יהודה, הצטייר מן המִתווים האלה כאדם עתיר ניסיון, בעל מבט מפלח וחסר רחמים.

שוב התחיל ליילל, ואחר-כך השתתק פתאום ופקח עיניים צלולות ונבונות סדר הלינוטייפ קוּזנייצוֹב.

"נו, איך אתה?" שאל יהודה בתובענות והסתובב אל החולה.

"גשם," אמר סדר הלינוטייפ. "גשם, לכלוך, אסון... הילדים נעלמו, ההורים טמונים באדמה. השבט התפורר, כלה באש. היהודים שלך השתגעו, הם שרים שירים. אין לך היום לא שבט ולא משפחה. גשם, לכלוך..."

"היהודים השתגעו מזמן," אמר יהודה והניח את העט הנובע הצידה. "הנה, הקוזאקים יש להם גם שירים וגם שבט: קרובים עד דור שביעי. ומה, להם יותר טוב?"

"יהודים שרים לאלוהים," אמר סדר הלינוטייפ, הסתובב מהגב אל הצד ונאנק. "יושבים בבית-כנסת ושרים. אבל לשיר מאוֹשר - לא, זה - בשום פנים לא. חושך וצלמוות, נערי, זה הסוף."

יהודה שמר על שתיקה והביט בדפים ללא חתימה, מכוסים בכתב יד קופצני. חבל שהביא את הקוזנייצוב הזה לבית-הכנסת בז'יטוֹמיר, חבל. קוזנייצוב ביקש ממנו, כאילו זה דבר של מה בכך: "נלך, מה אתה אומר?" רצה לראות איך זה אצל היהודים. ועכשיו יהודה הרגיש פתאום שעשה מעשה בגידה כשהביא אותו. נו באמת, מה יש לו לקוזנייצוב לעשות בבית-הכנסת? מה, הוא החליט להתגייר? לא. זאת אומרת, סתם סקרנות. מוטב שהיה קורא איזה ספר על איך זה אצל היהודים. שם, בבית-הכנסת, כולם בני בית, גם יהודים שאינם מכירים זה את זה הם בני בית. קוזנייצוב פשוט אינו במקומו שם.

וכשהוא, יהודה, בא לכנסייה ומביט בצלוב בסקרנות חרדה ובלתי נמנעת? מה עם זה? זה מותר. לו - מותר, הסקרנות שלו יש לה איכות מיוחדת, איכות ציידים קטלנית. ולקוזנייצוב אסור לבקר בבית-כנסת, כי בית-כנסת אינו בית-בושת אלא חדר שינה משפחתי. הכניסה לזרים אסורה.

הכל תלוי בהתלכדות הנסיבות, חשב יהודה, וההתלכדות הזאת היא-היא אלוהים. יש שבאים למלחמה כדי לתפוס קליע בפיהם, יש - כדי למות מקדחת הטיפוס, ויש שיקרצפו באגד של עשב את מוחו של אדם זר ממכנסי הרכיבה שלהם, ישליכו את העשב על האדמה ויוסיפו ללכת. ומי שמצדיק את הקורבניוּת של עצמו, מכנסי רכיבה אדומים הולמים אותו בדיוק כמו שאוכף הולם פרה. סוף כל סוף, אילו היה אברהם בכל זאת מעלה את יצחק לעולה, תוקע בו סכין - מה היה יוצא מזה? שום דבר טוב לא היה יוצא. בכל מקרה, הוא, יהודה, לא היה עכשיו בעולם, בקרון המערכת, ברכבת הקרבה לחזית: באבחת סכינו של אברהם היה העולם מתגלגל בנתיב אחר לגמרי והיו נולדים יהודאים אחרים וסדרי לינוטייפ קוזנייצובים אחרים. אבל הכל הסתדר ונרגע, ויצחק הוליד את יעקב. משום כך צודק מי שמתהלך במכנסי רכיבה אדומים ומתנדנד קלות שעה שהוא קורא מימין לשמאל. הכל בסדר, יחי מבטו של הסקרן המכוון אל המטרה, נשים עם שוקיים ארוכות ובולטות ונצחון המהפכה הפרולטרית!

יהודה חייך, סידר את המשקפיים על פניו העגולות, עם עצמות הלחיים הבולטות, והסיט לעברו ערימה של דפים שכוסו שורות צפופות. יהודה גרוסמן. כתבנו מהחזית יהודה גרוסמן. לא, זה לא טוב בתור חתימה, אפילו סידוֹרוֹב מתאים כאן יותר. נחוץ משהו אחר, כינוי ספרותי. אולי פשוט לתרגם מיידיש? גרוסמן - זה בּוֹלשוֹב. לא, לא טוב: בולשוב, מֶנשוֹב. פרימיטיבי למדי: גדול פירושו טוב, חזק. אולי לְבוֹב, אוֹרלוֹב? קרֶצֶ'טוֹב? או בפשטות ווֹלְק? לא, יוצא ביבר של ממש, גן-חיות. בּוּלאטוֹב? או בכל זאת סַפְּסאן, שאטוּן? אין כאן להט, אש של ממש - זה לא נחרת בזיכרון. סֶרפּוֹב? לא, לא מתאים: קודם בעלי-חיים ועכשיו אינוונטר חקלאי. לעזאזל! איפה זה ואיפה מכנסי הרכיבה האדומים... סְטרַשְנוֹב, סְטרַשְני? זה כבר יותר טוב. לְיוּטִי?

יהודה גרוסמן כופף את גבו מעל לדפים וחתם בתנועה חדה, בלחיצה: ליוּטוֹב.

קרון המערכת שימש כנמל הבית. מקרון המערכת יצאו רק כשהיה צריך לתור את הסביבה, ואליו חזרו. לא היה די בכך, זה התחיל להימאס.

זו הייתה גם הטקטיקה הכללית: האדומים פעלו בעיקר לאורך מסילות הברזל, וכעורף שימשו להם רכבות משוריינות, מבוצרות כמצודות. וקצת הלאה מן המסילה, בשדה גלוי לעין, גם אם יער כיסה אותו פה ושם, מָלכו נֶסטוֹר מאכנוֹ, או ראש כנופיות הקוזאקים גריגוֹריֵיב התאב לדם, או קַטְקָה עם ידידהּ יֵגוֹרקה במכנסי משי בצבע צהוב-עז, הידועים רק למעטים.

חיל הפרשים הראשון של בּוּדיוֹני היה יורד מרכבות המשא ובורח אל השדה. נחיצותו של ליוּטוֹב בחיל הפרשים, במלחמה ובמהפכה הסתכמה בישיבה ליד השולחן בקרון - ונפשו חשקה להימלט מקוזנייצוב המשעמם והנוטה למות אל הקוזאקים המעוררים קנאה בחִיוּתם ואל מראה הדם החי. הפצועים, שגררו אותם אל הקרונות, רק הציתו את סקרנותו שלא היה לה שיעור: הרי באנשים החצי-מתים האלה הוטל מום כאן, בקרבת מקום, מישהו ירה בהם, מישהו הִכה וקצץ בהם בחרב. מי ואיך? בזה בדיוק היה לו צורך להתבונן: הנפת חרב תוך כדי רכיבה, כיוון אל המטרה וצמצום עין, כדרך ציידים. גם לו עצמו התחשק לרכוב מוקף המון רב של קוזאקים, בליווי שריקות וניבולי פה, בחרב קווקזית שלופה. המוות ינקר את שכנו, זה ברור, את הקליע שנועד לליוטוב לא יצקו עדיין, עוד שנות חיים רבות לפניו. אך הנה גוררים פצועים, וטומנים מתים באדמת הערבה. ההיסטוריה הערמומית מתחוללת לנגד עינינו, ורק העצלן לא מתחשק לו להציץ ולראות מה יש לה שם בפנים: אילו גלגלי שיניים מסתובבים שם, אילו צירים וקפיצים שנמשחו במיטב הדם. מתי בכלל, באילו זמנים אוויליים, משחו את מנגנון ההיסטוריה בשמן ורדים? קין הרג את הבל, ומאז הכל התחיל להתגלגל...

העברה ליחידה קרבית, למקום שירו וקצצו בו, הייתה מבחינתו של ליוטוב עניין של מזל אקראי, כמו כל דבר במלחמה. במלחמה שולחים אדם אחד למכתש של מכשפה, בניגוד לרצונו ולכוונותיו, ואדם אחר, שדווקא ביקש להישלח למכשפה, משגרים לעזאזל התשיעי. למה? במלחמה לא שואלים שאלות, מצפים ממך למלא פקודות. צו ההעברה מקרון המערכת המאוס לדיוויזיה השישית, תחת פיקודו של סַביצקי האגדי, הותיר את ליוטוב שבע רצון בהחלט. הכל יש שם מן הסתם, בשישית: חיים, ומוות, ובשר מטוגן עם בצל.

המטה של סביצקי היה ממוקם בעיבורו של כפר, לא רחוק משם. הגן הקטן שליד בקתת העץ השקיף על נחל פתלתול וצר ובו מים ירוקים עכורים. המים זרמו לאט ולא מיהרו לשום מקום, ופניהם החלקים השמנוניים היו מכוסים פיתוחים תורכיים נאים. מאחורי גבהּ של בקתת המטה הייתה שורת בתים קטנים עם גגות של תבן; אחדים מהם נשרפו כליל. בדומיית הטבע הקיצי ובשלוותו הלא מופרעת לא ייללו עיי החורבות האבלים ולא זעקו את זעקת המלחמה, כשם שלוחות השיש של המצבות הקבועים ברצפת הכנסייה, המעוטרת תמונות צבעוניות ופרחי נייר, לא צווחים על מות ייסורים.

את דרכו אל המטה נאלץ לעשות תחילה על עגלת משא מזדמנת, ואחר-כך ברגל. השמש קפחה. רגליו הנתונות במגפיים לא מתאימים דאבו, זיעה זחלה ממצחו אל עיניו, אל מתחת למשקפיים. היה נדמה ליהודה שהעולם סביבו מדיף ניחוח דובדבנים ולא ריח של דם, ופתאום נתקף חשק עצל ורך שכך יהיה תמיד ולא יהיה שום דם, שהדומייה הרוגעת תישאר על כנה ושקוזנייצוב יבריא. אחר-כך נזכר פתאום שהפצועים הובאו מכאן, מהמקומות האלה ממש, נזכר בכתמים השחורים שנקרשו על בגדיהם וכיצד ייללו בעלי המום וגלגלו את עיניהם החוצה. ניחוח הדובדבנים התעמעם אך לא נעלם... מוזר, חשב יהודה והשליך במאמץ קדימה, אל אבק הדרך, את רגליו במגפיים החבוטים, מוזר איך כל זה מסתדר וקורה יחד: דובדבנים אדומים - ודם אדום, שלווה נשגבת של חצי היום - ושלוות המוות הנשגבת. וכל זה משורש אחד, מזרע אחד. האם אפשר לחלק, לפצל את הגזע, והאם זה נחוץ?

ליד בקתת המטה דשדשו מרגל לרגל סוסים מאוכפים, קשורים לעמוד, וחנתה עגלה פתוחה. בירכתי העגלה, על ברזנט גבשושי שהוצע כלאחר יד, עמדה מכונת ירייה. יהודה נעצר ושעה ארוכה, בטֵלה, הביט בסוסים ובעגלת המלחמה שהדיפה ריח של חצר איכרים. על מושב העגלון ישבה חתולה שחורה מכוסה בהרות אדמוניות וניקתה את פרצופה הקירח, עם אף העור המשולש, בתנועות כף מחושבות. היה כאן, ליד מדרגות הכניסה, גם כלב לא גדול עם פרווה מלוכלכת, שהביט במבט בלתי משוחד וקודר מתחת לגבות שׂיבה. יהודה היה מוסיף לעמוד כך, מפויס, לאחר שהשליך אל תוך העשב את תיבת החפצים המחוברת לרצועות שהייתה תלויה על כתפיו, אלמלא לוחם שירד בצעדי ריצה רועמים ממדרגות העץ ונצמד במלוא התנופה בחזהו האתלטי המוצק אל העץ המחורץ של העמוד. יהודה העביר מבט מודאג מהעגלה עם מכונת הירייה אל הלוחם הנחוש, שבהופעתו הסוערת שינה את תמונת החיים החביבה. דבר פעוט שכזה, כמדומה: בן-אדם חולף במהירות הבזק על מדרגות כניסה חורקניות, רץ כמה צעדים - וכבר הכל בחיים זז ממקומו ומשתנה: הסוסים נחרדו וזקרו את האוזניים על ראשיהם הפלאיים, להקת ציפורים קטנה נזעקה והתרוממה מעץ מסועף, שנמצא כאן לא במקרה, ונעלמה בשמים החמימים. וגם הרץ עצמו - מה איתו? מה מצפה לו - משהו שרבע שעה לפני כן אולי אפילו לא העלה בדעתו? האם מוות מצפה לו או המשך החיים? אהבה בתעלה, מתחת לסוללת עפר או סיר עם נזיד בשר, מתובל בעלי דפנה? הלוחם האתלטי נצמד לעמוד ומלמל בבירור, בלי לפנות לאף אחד במפורש אלא למרחב כולו, הגדוש ציפורים וכינים, חורשות דלילות ופולנים לבנים, זריחות קשובות וכוכבי לילה מעל לראשו הלא מסורק - לאותו מרחב אין-קץ שמתכנה בלשון אחרת אלוהים.

"לצ'וּגוּנוֹב," מלמל הלוחם, "לדוֹברי¬ווֹדקה. זהו זה, אחים: כאשר אבדנו אבדנו!"
משהו הבהיל את הסוס והוא נרתע בין יצולי עגלת המלחמה. הלוחם הפנה את ראשו והביט בקדרות. אחר-כך ניגש בלי בהילות, טיפס אל העגלה והתיר בהבעה דאוגה את המושכות. העגלה זזה ממקומה. מתחת לברזנט המעוך זחל אל אוויר העולם בחור צעיר בגלימה צ'רקסית קרועה והתיישב לפני מכונת הירייה, משפשף את עיניו הכחולות המנומנמות.

יהודה ליווה במבטו את העגלה עם מכונת הירייה, אסף מן הארץ את תיבת החפצים שלו וטיפס בצעד קל וזריז על מדרגות הכניסה של בקתת המטה.

הנכנס לבקתה מן המרחב הפתוח חש קרירות מוצלת. האור הסתנן פנימה מבעד לכנפות התריסים הפתוחות קמעה - כאילו מישהו טוב לב ורב-כוח הכניס אל תוך החדר מבעד לחלונות, ממש עד לקיר ממול, לוחות יצוקים רחבים של זהב טהור. ליד שולחן מעץ לא צבוע עמד איש חיל פרשים משופם במכנסי רכיבה בצבע ארגמן וכובע בגון הפטל מוסט ברישול הצידה על ראשו, אחוריו השריריים נשענים על השולחן. איש חיל הפרשים הארוך, כמעט שני מטרים גובהו, הביט ביהודה ובתיבת החפצים שלו בלי להסגיר שום עניין, אחר-כך הוציא מכיסו מסרק קרן בעל שיניים צפופות, ללכידת כינים, והחל לסרק בשקידה את תלתליו בגון החיטה. בשעת מעשה העביר באצבעות זריזות וקלות את הכובע בגון הפטל מעורפו אל מצחו ומאוזן אל אוזן, בלי להורידו מראשו ולהניח אותו על השולחן, על יד ערימת ניירות, חרב בנדן שזוהרו הועם ופרגול בעל ידית שנהב בדמות בת-ים. באשר לדגה שעלתה בחכתו, איש חיל הפרשים ניער אותה בקפידה מהמסרק אל מפת המטה ומעך בציפורן המלוטשת של אגודל ידו השמאלית, מפיק קולות נפץ קטנים ומעוררים חרדה.

"מכרסמים..." הסביר את פעולותיו המבצעיות איש חיל הפרשים, ואחר-כך הציג שיניים גבישיות נפלאות בפני הילד שלו ושאל:

"מה אתה מחפש כאן?"

"הופניתי לעמוד לרשות המטה שלך, החבר מפקד דיוויזיה מספר שש," דיווח יהודה והושיט מכתב רשמי לסביצקי. מפקד הדיוויזיה קרע את המעטפה וקרא את הכתוב, מניע את שפתיו.

"אז אתה ליוּטוֹב..." אמר סביצקי בנימה מהורהרת ותחב את הנייר אל מתחת לפרגול. "נדמה לי שאתה חלוש מכדי לרכוב על סוס, ליוטוב. אה?" וגיחך בשאננות. "הנה, קשרת לך גלגלים לעיניים. לקרוא אתה יכול?"

"למדתי," אמר יהודה. "וגם סוסים אני מכיר ואוהב."

"אבל מה יש לאהוב אותו, את הסוס?" קימט סביצקי את מצחו הצח. "אתה לא מאלה, נדמה לי, לא מהטטארים או מה, או איך קוראים להם שם... בגלל עניינים כאלה הקוזאקים יקצצו אותך בשתים-עשרה סַנטים." הוא צחק בקול, והרים כתרנגול את ראשו העטור בכרבולת הכובע בגון הפטל. "לכתוב אתה מסוגל?"

"מסוגל," אמר יהודה והוסיף אחרי מחשבה: "אני מוסמך למשפטים מטעם אוניברסיטת פטרבורג."

"אה, ככה..." התפלא סביצקי פליאה כנה. "השד יודע את מי הם שולחים לכאן. מוסמך למשפטים, אתה אומר? משפטים - איזה?"

"כל מיני," אמר יהודה והביט בהנאה בילדון שלפניו. "כל המשפטים, למעשה."

"אבל אתה לא זקן עדיין," נענע סביצקי בספקנות בראשו. "ואת העיניים איפה שברת?"

"עשרים ושש שנים ימלאו לי ביולי," אמר יהודה, הוריד את משקפיו וניגב את העדשות העגולות במטפחת אף.

"נו, זה בדיוק מה שאני אומר," אמר מפקד הדיוויזיה והוסיף בהתגרות תקיפה: "ולי כבר מלאו עשרים ושתיים... למה באת אלינו, אה? היית יושב לך בבית."

"סתם, מעניין," הסביר יהודה בקצרה והשתתק.

"אז הכל ברור," אמר סביצקי ופיהק פתאום והתמתח בכל גופו, גוף גדול ובנוי בתואם, כשל רקדן. "לך לכפר, שם מוצב שוּריגין, אנטוֹן. תמצא את האחראי על המגורים ותתארגן. זה הכל."



 

שם הספר: המלאך השחור
מאת: דוד מרקיש

CTATъ ЛЮTOBЫМ
by Давид Маркиш

מרוסית: דינה מרקון
מהדורה ראשונה, פברוארר 2010
מספר עמודים: 247
פורמט: 13.5X21 ס"מ
עיצוב העטיפה:
תמיר להב-רדלמסר
כריכה: רכה

מחיר מומלץ: 84 ₪
מסת"ב 978-965-13-2125-2
דאנאקוד: 497-1144





שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.