חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

צילום: פראנס לבה-נדב
© כל הזכויות שמורות

 

פרסה וכינור הוא ספרו החמישי של ערן בר-גיל. קדמו לו הרומן מים רבים (בבל 2001), קובץ הסיפורים בבושקה (הקיבוץ המאוחד 1998), וספרי השירה חיי יום יום (הקיבוץ המאוחד 2003) ופשוט (הקיבוץ המאוחד 2000).

 
 

ראיון עם ערן בר-גיל, לרגל צאת "פרסה וכינור" / יקיר בן-משה
(טיים אאוט,06/07/05 )

צריך להרחיק-לכת עם הסופר ערן בר-גיל עד לקערת החומוס בכרם התימנים, על-מנת לדעת לאן הוא נעלם במשך חודשים ארוכים בשנה. רק אז, בתפר שבין היד המסובבת את הפיתה לבין נגיסת השומשום השומני, מתחוור לפתע שהוא היה באנגולה, מדינה במרכז-מערב אפריקה, שם הוא עובד בשנה האחרונה כמדריך טייס למקומיים. "אני מדריך אותם בבי"ס לטיסה על מטוסים קטנים", הוא מחייך בהצטנעות, "ופשוט חי אתם, חבר'ה מעולים".

למשך כחצי שנה שוהה ערן בר-גיל באנגולה, וביתר הזמן הוא נמצא בישראל. וכשם שהוא מפצל את חייו בין המקומות - כך גם נגזרים ממנו האמנויות השונות. בגילו הצעיר (36) הוא כבר הספיק לפרסם שני קבצי שירה ('פשוט' ו'חיי יום יום', שראו-אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד), קובץ הסיפורים 'בבושקה' (הוצאת הקיבוץ המאוחד), הרומאן 'מים רבים' (הוצאת בבל), להקליט ולהופיע כקלידן עם הרכב הרוק שהקים עם המוסיקאי בועז ריינשרייבר - ואם לא די בכך, אל הרשימה המכובדת הזאת הצטרף בימים אלו הרומאן החדש ועוצר-הנשימה, שכבר זכה לשבחי הביקורת, 'פרסה וכינור' (הוצאת חרגול). היש צורך לציין שעל שולחן הכתיבה מונחים לפניו עוד שלושה ספרים מוכנים לפרסום?!

"כשאני כותב רומאן אני מתחייב לעצמי", אומר ערן, "אין אפס, זהו מרתון של נשימה ארוכה. אני מגבש לעצמי רעיון רחב-יריעה שמתנהל בין כמה אנשים, ואתו אני מתחיל לכתוב את הרומאן. בשירה זה לא כך, בדרך-כלל אני כותב בפרקי-זמן קצרים כעשרים שירים בבת-אחת, וזה בא לי בצרורות כמקום מלא השראה שאינו מצריך דווקא עבודה קשה. שירה היא תענוג. פרוזה זו עבודת פרך".

איפה נמצא שולחן הכתיבה שלך?
איפה שאני נמצא. את הספרים הקודמים כתבתי בישראל, אבל עכשיו אני דווקא מעוניין לנסות וליצור בחו"ל. אני כבר עכשיו מתכנן את הרומאן הבא שלי, שסיפור העלילה שלו יתרחש ביבשת אפריקה, ומאחר ואני ממילא עובד באותו מקום - זה יהיה נכון לנסות ולכתוב אותו שם.

לכתוב רומאן באפריקה?
למה לא. יש לי המון שקט שם, לילות שלמים אני יכול לכתוב בלי הפרעה וביכולת ריכוז נדירה. פרוזה חייבת שקט וריכוז, בלי זה הרי אין מצב לכתיבת פרוזה. אנגולה היא מקום מעולה לכתיבה. כשיורדת השמש, נגמר שם הסיפור - אין לאן לצאת, ואני עצמי גר בבית מרוחק מהעיר - כך שאני יכול לנצל את הערבים לכתיבה ספרותית.

איך נראה הבית האפריקאי שלך?
אי-אפשר להתחיל לתאר את הבית בלי להתעכב על הנוף מהמרפסת. צריך לראות בכדי להאמין: רצועת עצי קוקוס, שמשתרעת בתערובת משגעת של גוונים ירוקים עד לאופק, שנחתם מרחוק ברצועת ים כחלחלה. הבית עצמו די עתיק, שבמבט ראשון נראה מאוד מרשים, כשלמעשה זוהי חורבה. כשיש גשם כל הבית דולף, לא תמיד יש בבית מים זורמים ולעתים קרובות יש גם הפסקות חשמל - אבל כנראה שזה חלק מחוויית ההימצאות במקום. אני גר בבית הגדול והמרשים הזה על שני קומותיו, שנבנה לפני כשבעים שנה בידי מנהלי חברות הסוכר שאח"כ נטשו את האזור והשאירו את הבתים למקומיים ולזרים, ומרגיש כמו רוח רפאים. ולמרות כל זאת, כשאני רק יוצא לרגע למרפסת להביט אל הנוף, יורד אל הנחל שמתחת לבית או שומע את קרקורי התרנגולות שבחצר - אני מבין שהבית העצום והעתיק הזה מלא בקסם. זוהי השראה שקשה מאוד לוותר עליה, אין רגע משעמם.

אתה לא מרגיש בודד בין כל המקומיים?
אין סביבי הרבה זרים, מרבית הזרים מתרכזים בעיר הבירה שרחוקה מאוד מהפרובינציה בה אני מתגורר, אבל אף-פעם לא הרגשתי את עצמי בודד. המקומיים מדברים פורטוגזית ואני לאט-לאט לומד את השפה, ובכלל - האנגולים הם אנשים מאוד חמים שמתייחסים אלי מצוין. לפעמים אנחנו אפילו הולכים לדוג ביחד.

אתה לא מפחד?
ממה?

עוני? פשע?
אני מרגיש מאוד בטוח. האנגולים אמנם שותים המון אלכוהול אך אין בהם אלימות כלפי זרים, אני גם מתייחס אליהם בכבוד והם מחזירים לי כבוד.

כמי שחווה את המקום, מה דעתך הג'סטה של מחיקת החובות לאפריקה מטעם מדינות המערב ומופע הלייב8?
ראיתי אתמול את המופע בטלביזיה. כל התמונות ששידרו מאפריקה היו פתטיות. תראה למשל איך אנני לנוקס שרה בקונצרט, כשברקע מראים קליפ מן הביקור שלה באפריקה, סביבה ילדים רעבים והיא מושיטה לעברם יד - זה כל-כך מבוים, ממש פתטי! אי אפשר להבין מקום ותרבות-של-מקום, בלי שאתה עצמך גר שם לאורך זמן. הדיספרופורציה של המדינות המערביות מתגלמת בכך שהם רואים אומללות וחושבים שהם יודעים כיצד לפתור אותה.

מחיקת החובות לאפריקה לא תעזור לאנשים הרעבים?
מה פתאום. מבחינה פיננסית, ואני אומר את זה כאדם שלאו-דווקא מבין גדול בתחום, לא נראה לי שזה יעזור לאדם העני באפריקה. הכסף מגיע לשלטון ולא לאדם הפשוט. שום דבר לא ישתנה בשטח כל-עוד המערכת השלטונית לא תתחלף. בכמה מהמדינות האפריקאיות ישנה שחיתות כל-כך גדולה, שהמופע המוסיקלי בטח שלא יצליח לפתור אותן מזה. אבל מצד שני, אם הלייב8 יגרום להבאת תרופות לאנשים הפשוטים ולהעלאת המודעות העולמית למצב האנושי באפריקה - זה בוודאי מבורך, אני בעד אמנים שעושים קמפיין הומניטארי. אבל כפי שאמרתי, את ההשלכות של זה בשטח ספק אם נראה בשנים הבאות. בכלל, אסור לשכוח שאפריקה אינה בנויה כיבשת של "מקשה אחת", כפי שהמערב מנסה שוב-ושוב להציגה. יש בה הרבה מדינות, חלקן עשירות יותר ופחות, אז מה? לאן כל הכסף של המערב יתגלגל לבסוף?

כאמור, בימים אלו פרסם ערן בר-גיל את ספרו החמישי, 'פרסה וכינור'. עלילתו של הרומאן מתרחשת כל-כולה בעיר תל-אביב ונסובה על חייהם של שני תאומים זהים, האחד מצטיין בנגינה בכינור והשני ברכיבה על סוסים. בלא ידיעתם, הופרדו התאומים בילדותם והם נפגשים שוב כעבור שנים, באופן פתאומי ומזעזע - או כפי שבר-גיל עצמו היטב לנסח: "תמיד כשאנו מתראים יש רגע אחד של השתהות שבו אתה מביט בעצמך, ומשתקף בעצמך במלוא העוצמה" - בפגישה שגורמת להם להעיז ולהחליף את מקומם המשפחתי, בניסיון עקר שכל כוונתו לפתור את הסכסוכים הנפשיים המלווים אותם מילדותם.

ולמרות תחושת המועקה הנפשית שמעורר הרומאן בקוראיו - הסופר עצמו דווקא מרגיש כיום מאוד משוחרר. "אני מבסוט", הוא מסכם את הרגשתו עם צאת הספר, "הרומאן יצא בתקופה מאוד טובה מבחינתי, גם הוצאת הספרים עומדת מאחוריו, וישנה תחושה שהספר לא יצא לחלל ריק. בכלל, זהו ספר שהיה לי מאוד קשה לכתוב ואין סיפוק גדול יותר מכך שהוא מצא לעצמו מקום בעולם, גם מבחינת הפרסום וגם מבחינת ההגעה אל הקוראים. אני נמצא בתקופה טובה מאוד מבחינת הכתיבה והיצירה - יש לי בקנה עוד שלושה ספרים מוכנים, שמאוד שונים זה מזה - כך שאני מרוצה שהספר רואה-אור בתקופה בה אני ממשיך לכתוב".

כסופר צעיר שהרומאן הקודם שלו לא כל-כך זכה לתגובות תקשורתיות, היה לך קשה למצוא הוצאת ספרים?
'פרסה וכינור' הוגש בהתחלה להוצאת הקיבוץ המאוחד, אבל אני התעקשתי שלא לפרסם אותו אלא ב'ספריה החדשה' בעריכת מנחם פרי, שמזוהה כספינת הדגל של ההוצאה. אחרי שקיבלתי מהם תשובה שלילית העברתי את הספר לעוזי אגסי, מו"ל הוצאת 'אבן חושן', אבל גם שם זה לא הסתדר. לבסוף פניתי לדן דאור מהוצאת חרגול, שיש לי הערכה עמוקה כלפיו כמתרגם וכאיש-ספר מהמעלה הראשונה. נתתי לו את כתב-היד והוא התעניין, עד שלבסוף 'פרסה וכינור' מצא לעצמו בית בהוצאת חרגול.

כמה זמן עבדת על הספר, איך התנהלה הכתיבה?
הכתיבה עצמה ערכה כחצי שנה. עוד קודם לכך, קיימתי תחקירים שונים בנושאי הספר, שכללו פגישות עם כנרים מהפילהרמונית ובעיקר שוטטויות באזור נווה שרת וקריית שאול - שם גם ביליתי בנערותי ורכבתי על סוסים - ולבסוף כתבתי שתי נובלות נפרדות, שכל אחת מהן התמקדה באחד מן האחים התאומים של הרומאן. בעבודת העריכה עם אלי הירש מהוצאת חרגול, הוא מיד עמד על כך שהן מאוד שקולות אחת מול השניה והציע לי למזג ביניהן, בתהליך ששינה לחלוטין את כל נקודת המפגש של הרומאן ותרם משמעותית לאיכותו.

איך הספר מתקבל מבחינתך?
מאוד בהפתעה. לעומת הפרוזה הקודמת שלי, 'מים רבים' (2001), שאנשי הוצאת בבל סימנו אותה כהבטחה גדולה, אך אני מיד נסעתי לחו"ל כשהספר פורסם ולא קידמתי אותו בישראל, ובעקיפין נגזר עליו היעלמות תקשורתית - במקרה הנוכחי, עוד לא עבר חודש מאז ש'פרסה וכינור' ראה-אור, וכבר הוא הספיק לקבל ביקורות, שחלקן טובות וחלקן פחות טובות לדעתי. יחד עם זאת, כל סוגיית הביקורות הספרותיות, בוודאי אינן מעלות או מורידות מתחושותיי כלפי הספר שכתבתי. אני מקבל גם תגובות מקוראים, ומבחינתי זוהי ממש הגשמת חלום - שהספר יגיע לקוראים. הרבה יותר מרגש אותי שאתה אומר לי שאתה אוהב את הספר מאשר לקרוא את הביקורת שלך על הספר, שהיא הרבה יותר מנוסחת ומנומקת. תמיד העדפתי לשוחח עם קוראים מאשר לקורא ביקורות. בביקורת יש הרבה פוליטיקה, והדבר האחרון שאפשר לומר עלי הוא שאני אדם פוליטי.

באופן כללי, כשאני מביט לאחור אל הרומאן 'מים רבים', אני מבין עד כמה למדתי הרבה על תהליך הכתיבה בשלוש השנים האחרונות. בלי שום ספק, 'מים רבים' הרבה פחות מגובש מילולית מהספר הנוכחי. השפה של הרומאן הקודם מאוד בעייתית וחלשה, בעוד שכיום יש לי הרבה יותר ביטחון בכתיבת המרקם הלשוני של הסיפור - איך המשפט בנוי, כיצד הוא מתגלגל, כיצד הפסקאות זורמות וכדומה - ונדמה לי שהרומאן 'פרסה וכינור' רק יצא נשכר מכך.

אתה מציין את הטקסטורה המילולית של הסיפור, שבעצם מעמידה את המוסיקה של הקריאה, ובמקביל אתה גם מתעסק במוסיקה. איך אתה רואה את יחסי הגומלין שבין מלים למוסיקה?
הקשר בין מלים למוסיקה טמון לדעתי בריתמוס שבין המלים. תמיד התעניינתי במוסיקה, לא-פחות מהעניין שלי במלים. אחרי שסיימתי לכתוב את 'פרסה וכינור' התיישבתי מיד לכתוב את קובץ השירים 'אחד חלקי אחד', בפרץ כתיבה שנמשך לא יותר מחמישה ימים, ופניתי למוסיקאי בועז ריינשרייבר מתוך סקרנות לראות כיצד הוא יתרגם את הטקסט למנגינה. אמרתי לו שאני שומע את המנגינה בתוך המלים. בועז שמע אותי קורא לפניו את השיר הראשון מתוך הקובץ, שמתחיל במשפט "לעולם הוא יתפוס אותי בלתי-מוכן בעליל", ומיד לקח את הגיטרה והתחיל לפרוט אקורדים. בבת-אחת הפך השיר לצלילים. כעבור זמן הקמנו את ההרכב המוסיקלי 'אחד חלקי אחד', שמבוסס על לחניו של בועז ריינשרייבר למחזור השירים שכתבתי. בעוד כמה חודשים יצא הדיסק שלנו לחנויות, בהפצת 'התו השמיני', וכבר הוצאנו את דיסק השדרים הראשון מתוכו, "אין לי חוש הומור". כיום אנחנו מופיעים בעיקר באזור תל-אביב, ב'זאפה' וב'בארבי', ולאט-לאט מתחילים גם לאסוף סביבנו קהל מאזינים קבוע.

אז בין העבודה באפריקה ליצירה הספרותית-מוסיקלית בעברית - מהו בעצם המקום שלך, איך אתה מצליח לפצל כך את החיים בין כל מקומות?
המקום שלי הוא בדיוק היכן שאני נמצא. אני לא מרגיש מפוצל אלא חי ועושה את מה שאני עושה בכל מקום שבו אני נמצא. אבל עם כל זאת, הבית שלי הוא באמת כאן, בישראל. אני אוהב את השפה ואת התרבות העברית, ונראה שהחיים שלי שייכים לישראל.

גם לחומוס התל-אביבי?
בוודאי. תבין, עד לפני כמה שנים היו לי עקצוצים בבטן כשדברתי על תל-אביב, תחושה עמוקה של ביתיות, בעוד שכיום זה כבר פחות סנטימנטאלי. אני פשוט אוהב את החיים בעיר הזאת - את החספוס והמגע עם האנשים, את החומוס של הכרם והדגים היפואים, אני מכיר את המנטליות הזאת ושוחה בה כמו בתוך הים שלי. כרגע אפריקה בשבילי היא רק מקום של חיים, בעוד שישראל תמיד תישאר עבורי חיים של מקום.

 

שם הספר: פרסה וכינור
שם המחבר: ערן בר-גיל

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, מארס 2005
מספר עמודים: 256
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
צילום ועיצוב העטיפה:
תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 79 ₪
מסת"ב 965-7120-57-8
דאנאקוד: 497-1065


שתפו ספר זה עם החברים