ויליאם שקספיר 1564 - 1616
הפורטרט של צ'אנדוס, צייר: ג'ון טיילור.

מתוך אחרית הדבר לספר מאת אברהם עוז
פרסומו הגדול של ויליאם שקספיר כבחיר המשוררים נסמך בעיקר על כתיבתו הדרמטית, שהטקסטים הפיוטיים והמורכבים שלה השתגרו אל הקהל באמצעות המילה המדוברת, ולאו דווקא המילה הכתובה.

המילה הבימתית נועדה מרגע כתיבתה על דפי השינון של השחקנים להשתלב במרכיביו השונים של המופע התיאטרוני – פעולה פיזית, מחוות, שירה ומוזיקה, חלל מעוצב המותאם לנסיבות העלילה ותלבושות המסמנות מצב.

פריחתה של המילה הבימתית המדוברת באנגליה של שלהי המאה ה־16 הייתה מזוהה בעיקר עם התפתחות הקפיטליזם של המופע ולאו דווקא עם הקפיטליזם של הדפוס. כשאר המחזאים בני דורו, לא הרבה שקספיר להפקיד בידי המדפיסים והמוציאים לאור את הטקסטים של מחזותיו: בהיעדר ההכרה בזכויות יוצרים וקניין רוחני, שלא זכו להשתלב במערכי המשפט ואכיפת החוק לפני המאה ה־18, שבה כפתה בהדרגה פריחתו החובקת־כול של ההיגיון הקפיטליסטי על החברה להביא בחשבון גם את בעלותם של יוצרים בתחום האמנות על פירות השראתם, עלולה הייתה נגישותו של הטקסט הדרמטי לכל דורש להביא להקות מתחרות להעלות אותו על קרשי הבימה מבלי לשאול את רשותו של המחבר, וכמובן מבלי לפצות אותו כלכלית על טרחתו.

השירה הטהורה, שאינה נזקקת לתיווכם המגולם של אמני התיאטרון, אינה חשופה לסיכון זה בשעה שהיא יוצאת לאור בדפוס, כי זו דרכה המקובלת להגיע אל קהל נמעניה, הנחשף אליה בדרך כלל ביחידות כשהוא מעיין בדפי הספר ללא תיווך אנושי. שקספיר, ששאפתנותו להתקדם במסלולי הניעות החברתית המתפתחת באנגליה של שחר העת החדשה לא הייתה מוגבלת לתחומי האמנות בלבד אלא גם לקידום חברתי וכלכלי (בנו של בעל מלאכה פושט רגל, שלא יכול היה כנראה לממן את לימודיו באוניברסיטה, הצליח לרכוש שלושה נכסי נדל"ן בעיר הולדתו מרווחיו בתיאטרון המסחרי בבירה), היה מודע היטב להבדל הזה בין הפיוט הדרמטי והלא־דרמטי כשהוציא אל השוק הצרכני את יצירי כישרונו הייחודי.

לא במקרה רק שירתו הלא מוצגת זכתה לפיקוחו הקפדני של המשורר במערכי ההדפסה והפצת הנקרא, מדיום חדש יחסית שבו ניתן להפריט את הלשון השירית ליחידות מספריות ולתרגם אותן לקפיטל פיננסי.

שקספיר, צעיר שאפתני שבנסיבות עלומות מאיתנו זנח את אשתו ושלושת ילדיו בפאתי הפריפריה, הגיע ללונדון מסטרטפורד עיר הולדתו אי־אז במחצית השנייה של שנות השמונים של המאה ה־16. את הפואמה "ונוס ואדוניס", יצירתו המודפסת הראשונה, פרסם בשנת 1953 (השיר נמסר לדפוס ב־18 באפריל אותה שנה), כשמאחריו מספר מחזות מצליחים שמצאו את דרכם אל בימת התיאטרון בלונדון לפחות שנתיים־שלוש לפני כן, והוא מטפס אל המעמד של בחיר מחזאי התיאטרון האנגלי (רצח כריסטופר מארלו בקטטה מסתורית, שאירע כחודש וחצי לאחר פרסום הפואמה, סייע לשקספיר לכבוש לו מעמד זה).

הימים היו ימי סגירת התיאטרונים בשל המגיפה, ושקספיר, המתאר את היצירה בהקדשה לרוזן סאות'המפטון, מיטיבו הנרי ורות'זלי, כ"בכור ילדי רוחי", פורץ לראשונה אל שדה השירה, לאחר הצלחותיו הגדולות בתחום הדרמה.

יצירת הביכורים הפכה ליצירתו הפופולרית ביותר בימי חייו, והיא נדפסה שוב ושוב: עד מותו בשנת 1616 יצאה הפואמה בעשר מהדורות, קרוב לוודאי תחת השגחתו הקפדנית של המחבר. הייתה זו תקופת פריחה לתרבות ההומניסטית האנגלית. מעבר לפריצה הנחשונית של מחזות הבימה התפתחה במהירות גם השירה האנגלית של הרנסנס, שירה שעיצבה לעצמה מסורת חדשה שלא נסמכה עוד על צ'וֹסֶר ומשוררי התחייה של המאה ה־14.

שירתם של תומאס וויאט והנרי הווארד, רוזן סאריי, שימשה השראה לדור חדש של משוררים שהגיעה לשיאה בפרוס העשור האחרון של המאה ה־16, שהחיו בווירטואוזיות את לשון השירה האנגלית תוך התבוננות מתמדת בתכנים קלאסיים.

שקספיר כתב את יצירתו השירית באווירה פיוטית שרוותה בין השאר מחרוזיהם של מארלו (בייחוד פסגת יצירתו השירית, "הרו וליאנדר", יצירה שכבר בפתח הססטיאדה הראשונה שלה נערכת השוואה בין סיפורם של שני האוהבים, גיבוריה, אהבתה הנכזבת של ונוס לאדוניס הגאה, שאינו משיב לה אהבה); פיליפ סידני וסונטות "אסטרופל וסטלה" שלו; אדמונד ספנסר ("מלכת הפיות", המכילה את סיפור פיתויו של האביר גויון בידי אקרזיה שסופה להיות נלכדת ברשתו) ותרגומי אריסטו של ג'ון הארינגטון והומרוס של ג'ורג' צ'אפמן. היה זה שיא פריחתו של העניין ההומניסטי המתרחב והולך בשירה החדשה, על מוסכמותיה וחידושיה, על צלילתה הנלהבת אל מאגרי התכנים הקלאסיים ועל מכמני העושר הלשוני שטיפחה בקדחתנות מסחררת.