חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים שני הפרקים הראשונים


פרק ראשון
עיר הקברים

הכל התחיל בסוף הקיץ. לבקרים היה ריח מסוים. כל-כך חריף ותמציתי הייתי אומרת, שבשום פנים ואופן אי-אפשר לפספס אותו. ריח כזה מעלה בך זכרונות. כמעט שנחנקתי ממנו. גם מהאור. הוא היה לבן-צהבהב. לא ממש בוהק כמו כשהשמש גבוהה בשמים, אבל מספיק אכזרי.

בחוץ ציפורים קטנות ומיואשות פגעו בבתי-הקומות, וצנחו בערימות על המדשאות האכולות שבחזית הבתים. שמתי לב שאלה ציפורים אפורות מנוקדות בצהוב. הן הזכירו לי ציפורים מאוירות בכרזת פירסומת, מודפסות בשלוש שכבות-רשת על נייר כרומו מבריק. ציפורים חלומיות, מזכירות חופש ושלווה, נוטעות במתבונן לב קל ומתרונן. ככה בדיוק דמיינתי לי אותן. השוויתי את צבען המוזר לצבע המזרון. חשבתי שאין טעם לשנות את הריפוד דווקא עכשיו.

גם הריהוט נראה לי פתאום מוזר, צהוב וכבד מדי למידותיו הצנועות של סלון בגודל סטנדרטי. עוקצי מתכת חלודים הציצו אלי מתוך הריפוד המוכי שהתקשה מרוב ישיבה מאומצת, וזה רק הגביר את כאב הבטן שלי.

היה לי כאב-בטן כרוני. מנה גדושה מריחות הבוקר לא הועילה לו במיוחד. מדי בוקר התעוררתי עם עיניים נפוחות וכואבות, ורק מתוך כך יכולתי להסיק ששוב בכיתי בלילה מתוך שינה.

חייתי לבדי זה שנתיים. לא ביקרתי בקברים שלהם. אפילו לא פעם אחת. לפעמים חשבתי ללכת אליהם, אבל כאב הבטן התגבר רק מעצם המחשבה. אז תמיד ויתרתי ונשארתי בבית.

לא היה בשביל מה לצאת. האוכל נשמר היטב במזווה בתוך חפיסות אטומות וסטריליות. בתור בידור סרגתי סוודרים ופרמתי, סרגתי ופרמתי. העליתי עיניים על שיפוד ומייד שיחררתי אותן ופרעתי את תלתלי הצמר לקווצות קרועות, מתאמצת לכלוא את הבכי.

בהתחלה נתתי לו להתגלץ' החוצה בלי בעיות. זה היה הגיוני לבכות. אבל עכשיו כבר אין בשביל מה. חוץ מזה חששתי מאוד לבריאותן של העיניים. בימינו לא כדאי לקחת סיכונים מיותרים, במיוחד אם זוכרים ששירותי הבריאות הפסיקו לפעול כבר לפני המון זמן.

נדמה לי שזה קרה לפני שנה וחצי. התפתחה לי מין פריחה אדומה ומשונה שהשתרגה בין אצבעות כף הרגל כמו צמח מטפס רעיל. למזלי עוד יכולתי לקבל טיפול, ואפילו לקנות תרופות בתמורה למוצרי הקיצוב מהחפיסות האטומות והסטריליות.

את החפיסות חילקו במתנ"ס, באולם ההופעות. אותו אולם אליפטי צבוע בצבע פלסטי שחור, שלפני ארבע או חמש שנים התכנסו בו כל התושבים כדי לקבל הוראות לשעת חירום ולהצטייד בחיסונים נגד המגיפות.

ליד המתנ"ס הקימה רשות האתרים מין גינה ציבורית קטנה וצחיחה, מרובבת במיתקני שעשועים, שרובם היו כבר אז שבורים ומתקלפים. הם רצו שנרגיש שהם עושים משהו בשביל מי שנשאר בחיים. אבל כולם ידעו שזה סתם תרגיל ביחסי ציבור, להראות לעולם שעוד לא נעלמנו, שאנחנו על המפה. מייד אחרי החלוקה היינו נשארים עוד כמה דקות בגינה: לפטפט, להחליף מוצרים. אבל בדרך-כלל שוחחנו על מחיר הקברים ההולך ומתייקר.

לכל אחד מאיתנו היה מישהו לקבור. מובן מאליו שאם אתה רווק, ערירי או עולה-חדש-בודד, אז אתה לא צריך לקנות שום קברים. בעיני המטופלים במשפחות זה נחשב ליתרון לא קטן.

בית-העלמין קריית-שאול נסתם לגמרי הרבה לפני המגיפות. בחולון אזלו כל המקומות כבר לפני שלוש או ארבע שנים. חלקת ירקון סתומה באנשי מעלה. מי שהיה חכם וקנה לעצמו בזמן חלקה שמורה, נחשב לבר-מזל. אבל חשוב לי לציין שהאפשרות למכור במחירי שוק-שחור לא עלתה לאף אחד בראש, למרות שבאותו זמן מחירי הקברים הלכו והאמירו. אז מי שלא יכול להרשות לעצמו חלקה פרטית, פשוט שולח את המתים שלו לקבר המוני שפעם קראו לו כיכר מלכי-ישראל.

עבודת הנגרות היתה עוד משהו שצריך לקחת בחשבון. עם פרוץ המגיפות העבירו מהרבנות חוזר לנוהלי שעת חירום, ובו התירו לקבור אותנו בתוך ארונות עץ. ארונות הילדים היו יפים במיוחד: הקטנטנים נדחסו לתוכם ברווחה יחסית. את המבוגרים קיפלו בתנוחת עובר ודחסו בצמצום כדי לחסוך בעץ ובמקום. את שלי קברתי בתקופה שבה המצב היה עדיין די טוב, ככה שלא נאלצתי לראות אותו תחוב בתנוחה מבישה בתוך ארגז, מקופל לתוכו במלוא גפיו הארוכות. את הבנות שמו בשדירה אחרת, סמוכות זו לזו, כאילו הן עדיין ישנות במיטת-תינוקות.

קול הזמיר של החזן, שאת שירותיו קניתי במצרכי קיצוב, עדיין מהדהד בראשי לעיתים קרובות. היה לו קול מתוק וצלול, קול של נער שלא הבשיל, למרות שעבר כבר מזמן את הארבעים. התפלאתי שהוא עדיין חי, אבל היו שמועות שכל העובדים במקצועות הקבורה מקבלים חיסון נדיר, מה שרק הגביר את השינאה האזרחית כלפיהם. הייתי מוכנה לסלוח לו על הכל, ובלבד שיעשה את העבודה כמו שצריך, עם כל הסלסולים במקומות הנכונים.

גם תעריף הברכות האמיר מחודש לחודש. עכשיו הוא עומד על מאה שמונים וחמישה שקלים לברכה ממוצעת בת לא יותר מעשרים ושתיים שורות כולל המקהלה, או על שווה-ערך במוצרי קיצוב. את המקהלה הרכיבו מעסקנים-לשעבר שקיבלו את המישרה בעזרת שתדלנות. גם זה הגביר את החשד שבידי הממשלה יש חיסון נדיר שמסרבים לחלק לציבור.

עבודות אחרות לא היו בנמצא. לא היה חלב, כי הפרות מתו עוד בגל הראשון של המגיפות, ככה שגם לחלבנים לא היתה עבודה. לא היה עוד צורך בעיתונים. אנשים כבר לא התעניינו לדעת מה קורה, איפה, מי, מתי. צריך להבין שאחרי כל-כך הרבה מתים גם הסקרנות גוועת. יש בזה יתרון מסוים: החיים נעשו הרבה יותר שקטים ממקודם.

אני זוכרת את ימי שישי, כשנוח היה חוזר מהעבודה עם שקית ניילון גדושה בעיתונים צהבהבי-עמודים, וכיצד צבע הדפוס היה נמרח על דופנותיה של חלת השבת הצמודה לעיתונים גב לגב. איך התעצבנתי עליו. שום דבר טוב לא היה לי להגיד עליו באותם ימים. היו לי כאלה התקפי קטנוניות, ואף אחד לא היה מסוגל לחלץ אותי מהם עד שלא צרחתי את הנשמה שלי עד הסוף.

היום אני יודעת שגם זה לוקסוס.
בהתחלה לבשתי לפעמים את הפיג'מה שלו. ניסיתי אפילו להריח בכוח את שרידי הריח שלו. עד שהבנתי שזה בטח לוקסוס. אבל אפילו הצורך הזה כבר עבר לי. היום יש בתוכי מין שקט עכור. ורק השירים של פעם עוד עלולים להעלות את הדמעות.

זה קרה כשעמדתי במכבסה האוטומטית. קיפלתי את הבגדים שהוצאתי מהמייבש, והשיר המתוק ההוא של סינדי לאופר שאני ונוח נורא אהבנו נשמע פתאום ברמקולים של החנות. לפני שהספקתי לחשוב משהו נתקפתי ברעד בלתי-נשלט.

חוץ ממני היו שם שני בחורים מהוהים שכיבסו את שמיכת הפוך הזוגית שלהם. אבל הם לא התייחסו אלי ואני לא התייחסתי אליהם. זה לא מוזר בעיניכם שדילול האוכלוסייה לא משפיע על ההתנהגות החברתית? תמיד חושבים שיקרה בדיוק להיפך. אבל כנראה שככה אנחנו בנויים. הייתי אומרת שאנחנו לא בדיוק צפויים. במקום להצטופף יחד העדפנו להתחפר בתוך עצמנו ובבית, עם מה שנשאר מהזכרונות. לא קל להיזכר. זה המוח שנחלש בגלל מחסור בוויטמינים טריים, ככה אומרים. אבל בחזון העצמות לא הזכירו תחליפים מלאכותיים. את הסידן אנחנו מקבלים בגלולות שפעם חולקו לתרנגולות המשק. גם הגלולות נמצאות בתוך חבילות הקיצוב, יחד עם מצרכי אכילה הניתנים בצמצום וכמה אבקות סינתטיות תחליפיות לביצים, לקמח, לחלב ולגבינה. אבל קופסאות של שימורי אספרגוס יש לנו בכמויות. בקיץ עדיף לשמור אותן במקרר, אחרת הן עלולות להתנפח ולהתפוצץ לך בפרצוף, וכל תוכנן הצהבהב נמרח על קירות ותסרוקות.

בפעם האחרונה שזה קרה אצלי הייתי בבית-הקברות. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה ראיתי כשחזרתי הביתה: האספרגוס זלג בחתיכות שקופות מהתיקרה ישר על המיטה הזוגית שלנו.

אז אני מנקה. התרגלתי לנקות. לכלוך צובר קרינה, ולפיכך הכריזו על תקנות-ניקיון מיוחדות, וכל העובר עליהן צפוי לקנס שמתקזז מקיצבאות המזון שלו. אז בגלל שאף אחד לא רוצה שיקצצו לו את הקיצוב, כולם הפכו פתאום נורא סטרילים. הם רוחצים ידיים במים רותחים לפני ואחרי שהם מבקרים בקברים שלהם. הם לובשים כפפות פוליאתילן וחובשים מסיכות-מנתחים לפני כל הליכה לשירותים, כי גם להפרשות יצא אצלנו שם רע. וזה כואב, כי מי חשב פעם שהוא יצטרך לנקות את עצמו חבוש ככה בכפפות מניילון נוקשה? הפעילויות הכי פשוטות הפכו לגיהנום. אז לא שומעים שירים ולא מסתכלים באלבומי-תמונות ובשום פנים ואופן אסור לחלום.

לא היה לי שום חשק לחברים חדשים. אז שיחקתי עם עצמי שח. עד לפני שנה וחצי עוד יכולתי לשחק נגד המחשב. אבל גם הוא התקלקל באיזשהו שלב ויצא מכלל שליטה. כל-כך הרבה שעות התאמנתי עליו, שהיום אני כבר ממש טובה ומסוגלת לנצח אפילו את עצמי. גם משחקי מחשבה טובים בשביל להעביר את הזמן. ויש ברירה? את הספרים החרימו לנו כדי למחזר את הנייר ולעשות ממנו קרטון קשיח לבניית ארונות קבורה חדשים. ככה שגם קריאה לא היתה פיתרון.

לפני שנים, הרבה לפני המגיפה, קראתי בעיתון ראיון עם אשה מפורסמת. שאלו אותה איזה ספר היא תבחר לקחת איתה לאי בודד. חשבתי לעצמי: איזו מין שאלה אידיוטית. זה הרי נורא ואיום כשצריך לבחור רק ספר אחד מכל הספרים בעולם. אבל לפעמים שיחקתי עם עצמי משחק מחשבה: ניסיתי להכריח את עצמי לבחור ספר.

זה צריך להיות ספר כל-כך מיוחד וחד-פעמי. ספר שאי אפשר לחיות בלעדיו. ספר שיכיל את הכל. אבל כנראה שאין ספר כזה, כי אף פעם לא הצלחתי לבחור. ואם כבר הכרחתי את עצמי, ברור שלא הייתי שלמה עם הבחירה. אני שונאת לעשות ויתורים.

אז העדפתי להיפרד מכולם. תמיד הייתי טיפוס של הכל או לא כלום. נוח היה עושה מזה צחוק. כשרצה לקנטר אותי היה מספר לחברים שלו איך אני מסוגלת לזרוק תבשיל שלם לזבל אם הוא לא השביע את קפדנותי, או לאכול בבת-אחת סיר מלא במאכל שממש מצא חן בעיני.

עכשיו אני אוכלת מעט. רזיתי בעשרים וחמישה קילו, בעיקר כדי להקל על עצמי כשיגיע יומי להידחס לקרטון המיניאטורי.

זה לא יהיה נעים. במו עיני ראיתי מה הם עשו לגופתו של נוח. אחרי שריססו אותה בחומרים משמרים וניקו אותה מהכימיקלים, הם גילחו לו את כל השערות, כמו ששמעתי שפעם היו עושים לשחיינים אולימפיים. אומרים שהם לא מוכנים שאפילו מילימטר אחד בתיבה יבוזבז על חומר כל-כך בלתי-נחוץ כמו שערות. ואיך שהם גילחו את תלתלי החזה שלו, המלבינים בקצותיהם, הברברים! לפני שאני מגיעה לזה אני מתגלחת בעצמי טוב-טוב. עוד שבוע. עוד חודש. אולי אפילו עוד שנה. אבל אני יודעת שזה יבוא. ואני מתכוונת ללכת מוכנה.

הריח היה הקטע הכי קשה. פעם קראתי באיזה מאמר מדעי שאי אפשר לזכור ריח. היה כתוב שם שריח הוא חומר אורגני, ושהמוח לא מסוגל לשמור בתאים שלו זיכרון של חומר אורגני אחר. אבל אני משוכנעת שאני זוכרת. כל-כך טוב אני זוכרת את ריחו המתוק של עורף הילדות: ריח של חלב טרי מעורבב בשמן וטאלק לתינוקות. ריח של גופיות סריגמיש מכובסות בטקסטיל-שמפו. וריח עורפו של נוח אחרי שהיה חוזר מהעבודה, חמצמץ מזיעה ומותיר במערות אפי את עקבותיו העמומים של האפטר-שייב הדוקרני מהבוקר.

אחרי שקברתי אותם, לא כיבסתי את המצעים במשך חודש וחצי. אבל אחרי כמה ימים ספגו הסדינים והציפות את ריח גופי והפרשותי, וכבר לא יכולתי להבחין בריחם שהלך ונמוג כמו ערפילית בוקר המתמזגת לתוך ענן טרי. מוזר, אבל דווקא היום, אחרי למעלה משנתיים, אני מסוגלת להבחין בריחם ביתר חדות מאשר באותו שבוע לאחר מותם.

בזמן האחרון התפתח אצלנו מין מסחר מוזר. כמה סוחרים זריזים וערמומיים העמידו ברחובות דוכנים למכירת קופסאות-ריח. אלה קופסאות פלסטיק או פח, דחוסות בריח געגועים מרוכז של עור רחוץ או עור מיוזע. יש של נשים ויש של גברים, ויש מדור מיוחד לריח תינוקות רענן.

אני עוברת על פניהם אדישה. יש לי ריחות משלי. אני מעדיפה לקנות בשוק השחור חוטי סריגה שנשארו מעודפי סחורה ישנים, ואם יש אז גם חבילות חתומות של מקרונים. כשמורחים את המקרונים בדבק פלסטי מתקבלות מסרגות מצוינות. הן משמשות אותי כתחליף למקור שהוחרם לפני מי כבר זוכר כמה שנים עם שאר כלי-הבית החדים. כל הכלים שנותרו לנו הם מעוגלי קצוות. את היתר - המשוננים, הזוויתיים, הדוקרניים, ואת אלה הדומים לאף מעוקל של ינשוף מצרי - קברו בקבר המוני. מי שמסתיר בביתו כלים אסורים מסתכן במאסר.

אז אני לא מסתירה כלום. הבית שלי רדום. לא נותרו לי שכנים. בעבר נהגתי לצאת בשעות אחר-הצהרים לשיחת שכנות על כוס קפה. עכשיו הקירות הם חברי. בהתחלה הם להטו, בגלל הקרינה כנראה, אבל עכשיו הם קרירים למגע. שוב אפשר להתבטנן בתוכם בנוחות כמו בתוך כורסאות זקנות, שמנות ומטולאות.

ביתי היה לנחמתי היחידה. כל החפצים שהכרתי נמצאים בו. הם כמו משפחה, שומרים שמצב-רוחי יישאר פחות או יותר אחיד. מפליא כמה אפשר להתקשר לחפצים. לא תאמינו איך כורסה ישנה יכולה לענג. את זוכרת את כל המעשים שעשית עליה. את יכולה לאתר כתמי זרע, עקבות של רוק ילדים, טיפות מטרנה, שכבות של זיעה מהולה באפטר-שייב, ואולי גם ריח מעורפל של איזה בושם שפעם אהבת מתוך התמכרות מתוקה של חירות לבחור בשמים.

היו אז המון בשמים בפרפומריות. לי עצמי היו לפחות שישה או שבעה בקבוקונים שונים, כולם תוצרת חוץ. חלקם קיבלתי במתנה מנוח, ומקצתם קניתי בעצמי בדיוטי-פרי. והיה גם בושם אחד שאהבתי במיוחד, כבר לא זוכרת את שמו, שקיבלתי מגדי ליום- הולדת שבע-עשרה.

נוח אהב לבשם אותי. למרוח בחשקנות איטית את התמצית הריחנית על צווארי, לאורך מחשוף הגב ובחזרה אל השדיים. להזליף טיפות על תנוכי אוזני ומרפקי ואפילו מאחורי הברך, לעלות בטפיפת אצבעות מהירה מהירכיים דרך הישבן ובחזרה לגב ושוב אל התנוכיים.

היה לי אז עור נקי. עור רך. לא מושחת ומבוקע כמו עכשיו. היה לי עור נושם ועירני. היו לי סרעפת מרווחת וריאות שמחות. היה לי בית-חזה כמו בית טוב. ולב שמן ושבע-רצון כמו חתול בית זקן. אפילו חתולים כבר נשכחו פה. והאמת, איש לא חש בחסרונם. הם לא הצליחו לשרוד בתנאים הקשים. ככה שעכשיו יש לאנשים רק אנשים לגפף או להתגפף איתם. הבעיה המרכזית היא שאסור להזדווג. מי שמזדווג מסתכן בנפשו. אבל ממילא גם הרצון הזה נכחד. אנשים מעדיפים להישאר בבית, לשחק קלפים ושח. מי שאוהב סורג, מי שעדיין יכול מנהל שיחה. אין הרבה אפשרויות. ובינתיים מחכים.



פרק שני
פקחי הנייר

שמי מאיה. אני בת שלושים. אני כותבת כדי להרגיש שאני עדיין בחיים. אני כותבת כדי שיהיה לי משהו לעשות. כדי להיזכר. כדי לשמר. אני אשאיר אחרי את הדפים האלה. אילו המחשב שלי היה תקין, יכולתי להשאיר דיסקטים. אבל נדמה לי שכבר סיפרתי לכם שהוא מקולקל. לכן אני משאירה הכל בערימות של נייר. אז שלא תחשבו שהיינו פה פרימיטיביים או משהו.

בעצם, למה צריך לעניין אותי מה תחשבו בעוד אלף שנים? מצידי תחשבו מה שאתם רוצים. חוץ מזה אני בטוחה שתשמחו למצוא כל עדות, לא משנה איך היא נראית. אני רק מקווה שתבינו את הכתב שלי. אני כותבת במיטה, בעט כדורי שחור, על ערימת דפי מחשב צהובים ומקווקווים, מעוטרים בלוגו של משרד הפירסום

אקרשטיין את קצנשטיין. פעם עבדתי שם, וממפלצות המתכת המשרדיות שלהם סחבתי את הניירות כדי שנוח יוכל לסיים עליהם את עבודת המאסטר שלו בכימיה. עכשיו הניירות האלה הם אוצרי היחיד. כשסיירת-הנייר עברה כאן בפעם הראשונה, הצלחתי להחביא אותם ברגע האחרון, ממש מתחת לעיניהם הפקוחות של הפקחים.

פקחי-הנייר עושים את הסיבובים שלהם אחת לשלושה שבועות. זה בגלל שהם תמיד חוששים שאנשים מסתירים מהם משהו. מכתבי אהבה ישנים, למשל. מול ביתי כבר התרחשו כמה סצינות פראיות בין פקחי-הנייר לבין תושבים שסירבו להיפרד מהניירות האחרונים שהיו להם בבית.

ספריות שלמות הוחרמו. טורי פקחים עם מריצות עמוסות ספרי מקור ותרגום היו למחזה יומיומי בשלושת החודשים הראשונים להפעלתו של החוק. לפעמים גלש מהמריצה איזה הגל או דוסטוייבסקי, ומי שהצליח החמיק אותו בשימחה לכיסו.

הכי קל היה עם ספרוני-הכיס בעלי הכריכה הרכה, ביחוד הישנים והממורטטים של ספריית תרמיל. הם היו הכי פופולריים, והתפתח סביבם מסחר-מחתרת רציני. הם היו נוחים מסיבה נוספת: אפשר להחביא אותם בקלות בתוך צנצנות של אבקת-חלב או אבקת- ביצים, עטופים היטב בשתי שכבות של ניילון ומהודקים בגומיה.

התרגשתי מאוד מהריח שלהם, ריח של נייר עתיק מהול בחמיצות של חלב, מוכתם פה ושם בכתמים חומים וישנים של מיצי פירות. היה לי בבית עותק דקיק של 'לילות לבנים' ו'השטן ודניאל וובסטר'. קניתי אותו תמורת שתי קופסאות של חלב משומר תוצרת בריטניה הגדולה. ככה בדיוק היה כתוב על העטיפה לצד יוניון-ג'ק מונף: "מייד אין גרייט בריטן", אני נשבעת לכם. אבל האשה שמכרה לי אותו לא הסתפקה בחלב משומר. היא דרשה גם פחית שימורי אפרסקים מיובאת מרומניה. שני המצרכים הללו היו די יקרי מציאוּת באותו חודש.

קראתי בספרי-אוצרי שוב ושוב, עד שהנייר כמעט נקרע, וכבר ידעתי פיסקאות שלמות בעל-פה ויכולתי להמהם בעיניים עצומות את מיקצב השורות. רק אז מכרתי אותו בתמורה לשני קילוגרמים צמר חום-מהגוני פרום מסוודרים ישנים. מהצמר סרגתי כיסוי- מיטה מדכא למראה אבל חם ונוח, שמכרתי בשוק השחור של יום שישי בתמורה לעותק כפול של 'אידיוט'.

אולי זה ייראה אידיוטי למישהו שעשיתי עסקים מסריגה. אבל צריך לזכור שבימינו לא כולם יודעים לסרוג. גם לא להתנסח בכתב. לכן החלטתי לשבת ולכתוב את כל מה שעובר עלינו. תמיד היתה לי גישה למילים. ועכשיו, לחיות בלעדיהן, זה די קשה.

אהבתי למילים וקינאתי לניסוחים מדויקים הן שהביאו אותי אל קוֹלֶט. היא שכנה שלי שגרה ממול. מאז ומתמיד היתה שכנה שלי. היא היתה זקנה ששרדה. אל תשאלו אותי איך. בשביל הזקנים הספורים שנשארו פה, החלק הזה היה הכי קשה. והיא כבר חייתה מעבר לפחד. היא סיגלה לעצמה מין פרישות של תשישות, והסתפקה במשלוחי הקיצוב החודשיים מבלי להתלונן.

טעות לחשוב שהיא היתה קשישה מתוקה. היא היתה מרירה, סגורה, בורה וחשדנית. היא הזכירה לי תמיד אבן גיר פריכה וגושית שהבעיטה הכי קטנה תפורר אותה באפצ'י צרחני אחד לאבק נדיר ביופיו. אהבתי להביט בעור שלה. הפליא אותי שהוא נשאר כל-כך לבן וחלק. רגליה היו שמורות, רכות, חטובות - רגליים של פצצת סקס בת מקסימום שלושים וחמש. דקה יותר לא הייתם נותנים לה. רק מהמותניים ומעלה היא התכסתה במין אזוב, כאילו היתה אחד מפסלי-האדם שקפאו בפומפיי.

באחד הבקרים, כשהלכתי לסנן קצת מים, מצאתי תיבת קרטון חתומה בתוך מה שנראה לי ברגע הראשון כערימת אשפה. אבל אצלנו לא כל מה שנראה אשפה הוא באמת אשפה. העליתי את המציאה הביתה, וגיליתי בתוכה ז'ורנלים צרפתיים מצהיבים משנות השלושים. יכולתי להישבע שהדוגמנית היפה והגמישה, בעלת החזות הנורדית, שדיגמנה בעמודי הפנים מודלים של קפושונים מהודרים, היא-היא קולט הזקנה.

הלכתי אליה. חשבתי שתרצה את העיתונים שלה בחזרה. אבל היא לא פתחה לי כל-כך מהר. כנראה בלבלה אותי עם הפקחים. כולנו סיגלנו לעצמנו דרכי התגוננות ערמומיות מפני זוללי הנייר האלה. אף אחד לא רצה להיתפס באמצע קריאה או כתיבה, שבעיני הפקחים נחשבה תמיד לאורגייה של נייר. היתה דרושה לכך מיומנות מיוחדת שרכשנו עם הזמן, ככל שהפשיטות נעשו תכופות יותר. ידענו כיצד להשתמט מהם, ולאגף את הכניסות שלהם בתעלולים משלנו. התעללנו בהם לא מעט.

לי אישית היתה שיטה מיוחדת. לשם כך השתמשתי במחבוא שהיה זכור לי מימי ילדותי. צריך בשביל זה בית מהסוג שנבנה בראשית שנות החמישים. בחלק מהבתים תוכננה זרוע פנימית משופעת שהתחילה בארון הכביסה והסתיימה במטבח, מאחורי המקרר. בילדותי, כשהייתי בוהה באמא מחביאה שם כל מיני חפצים בלתי נחוצים, לא הצלחתי לתפוס בשביל מה בנו את התעלה הזאת. היא נראתה לי מסתורית, חסרת תועלת כמעט במובן המיסטי, כמו מערת עלי באבא. מי כבר יגור בה, ארבעים השודדים? אבל פעם עלה בדעתי שבשעת מצוקה אפשר יהיה להחביא בתוכה תינוקות. גודלם יתאים בדיוק לקוטרו של הפתח, וכשהשטח יתפנה הם יתגלצ'ו במהירות החוצה. צריך רק להתפלל שבשעת סכנה הם יישארו בשקט, ואולי אפילו ייהנו מהלונה-פארק הפרטי זה, און-דה-האוז. אמי היתה הרבה יותר פרוזאית: כל קיץ היא איכסנה בתוך התעלה את ערדלי הגומי של אבא. היא תיעבה את ריחם, ריח דביק של נפט גולמי. עד שהם הצחינו שם לעד, מרקיבים כמו ג'לטין רועד במחיצת גוויות מתפוררות של כמה ג'וקים.

גם אצלי בבית יש שרוול חלול כזה, המחבר את ארון הכביסה באמבטיה לפתח-יציאה משונה הקבור מאחורי תנור הבישול במטבח. מה הם קיוו שנעשה בו? תחרות סלאלום משפחתית לתוך ביצת הסבון בכיור, מי שמתגלץ' אחרון הוא העומד? ואולי כבר אז הם תיארו לעצמם - הו, קבלנים ערמומיים, אחוזי חרדת רדיפה! - שיום יבוא ולשרווליהם יימצא שימוש מתוחכם? אז בכל פעם שאני שומעת את פעמון הדלת, אני רצה לאמבטיה ומשלשלת לארון הכביסה את צרור ניירות הכתיבה שלי, מבולגנים - לא נורא - ומהודקים באטב-מתכת או בגומיה. כשהפקחים מסתלקים סוף-סוף אני נושמת לרווחה, פותחת בחריקה את דלת העץ השחורה הזרועה פתותי תבשילים ודמעות מיובשות של מיץ עגבניות, ושולפת בתנופה את כתב-היד. לרגע אחד ארוך אני מרגישה כמעט כמו גיבורת מחתרת.

שמתי לב שדלת הכניסה של קולט חרוטה בסימנים, דומים לאלה שאסירים קולנועיים מציירים על אחד מכותלי התא שלהם כדי לספור את הימים. רק אחר-כך היא גילתה לי, הממזרה, שככה היא סופרת את ביקורי הפקחים. הביקור האחרון סומן בצלב. היא כעסה עלי, אחר-כך בכתה, ואז ישבה לה ככה, על הכיסא הישן והמעוגל, והתפתלה כמו משוגעת. כשנכנסתי אמרתי לה שהיא בטח תשמח לשמוע שבאתי להחזיר לה משהו ששייך לה. אבל בכלל לא נראה לי שהיא מקשיבה! לך תבין אנשים. זאת היתה הפעם הראשונה שממש התבוננתי בה. עשיתי את זה בקפדנות, כמו שבוחנים דגם לימודי, גוף אדם חורק בשיעורי ביולוגיה או מאקֶט של מוזיאון זעיר מקרטון. וככל שהוספתי להביט בה, כך התגברו בי התימהון, הפלצות, החרדה.

התפלאתי לראות שאין לה בכלל גבות. צבעי האיפור שעל עפעפיה נמרחו בגסות וזלגו על הלחיים. הם צבעו אותן בוורוד חיוור, כמו בפרצוף חלול של בובה-מדברת שאומרת "אמא". ואז, בשנייה, הפכו פניה מפרצוף-בובה למסיכת-תיאטרון מבהילה מחיקוי-פורצלן, מאלה שקונים בוונציה בכמה לירטות. פתאום היא גם נתקפה בהלם של שיהוקים, כנראה מרוב בכי, וגווה התחיל להרטיט ולעשות מין ניתורים מגוחכים. היא הזכירה לי מטאטא- נוצות צבעוני שמכשפות מצוירות מעופפות עליו לשחקים מאוירים. נזכרתי בבהלה איך פעם, זקנות שעליתי אליהן הביתה, כאלה שנטפלו אלי ברחוב והתחננו שאעזור להן להעלות סלים שהביאו מהסוּפֶּר, היו מציעות לי תה ומתעקשות לפתוח למעני קופסת-פח דהויה ולתחוב לפי ופלות מעוכות או פֶּתי-בֶּר רכרוכיים שטעמם היה עצי כטעם ארונות-מטבח עתיקים וטחובים. קולט, צבעונית ומבהיקה כמלכה אפריקאית, לא הזכירה לי אפילו את הזקנות ההן. היא רק המשיכה לשבת שם, מקוננת, שקועה בעצמה, דבוקה לכיסא כאילו נלכדה בכישוף נורא.

וזה לא שרציתי שהיא תציע לי כיבוד! חס ושלום. לא אחרי הנסיונות העגומים שלי עם הזקנות מהסופר. אבל בכל זאת חשבתי שיהיה נחמד אם היא תשמיע איזו מילת תודה על כך שאני מחזירה לה את המזכרות שלה. זה לא בקשה כזאת גדולה, נכון? פשוט עלה בדעתי שהחבילה עם הז'ורנלים נפלה בטעות מהמריצה של הפקחים, ושאולי זה יעשה לה טוב על הנשמה לדעת שכבר אין לה בשביל מה לבכות. חשבתי שבגלל זה היא בוכה.

אני בטוחה שזאת את, את חייבת להגיד לי אם זאת את, אמרתי לה בשקט, מרסנת את התלהבותי. לא רציתי להפריע יותר מדי לעוגמת הנפש שלה, אתם מבינים? פתחתי את הז'ורנל הראשון בערימה, 'מוֹד-דה-פּארי' מאוקטובר 1938, מוכתם ומדובלל בקצוות, והצבעתי על הדוגמנית החיוורת שהביטה במצלמה כשחיוך זעיר חוצה את שושני שפתיה. כמה שהיא הזכירה לי באותו רגע את הדוגמנית הרזונת ההיא, זאתי עם תסרוקת הספריי הנוקשה בצורת בננה ושפתון התפוז החיוור, שכיכבה פעם באיזו פירסומת מטושטשת של יומני גבע. עיניה הכחולות של קולט כמו ניבטו ממנה בהתמכרות געגועים. עיניה של קולט הביטו בי חלולות, לא מבינות. אחר-כך הן סיירו בפילבול מהיר בין מסגרת התמונה והשחור-לבן הדהוי של התצלום. פתאום היא התפרצה. חשבתי לעצמי: מה נעשית לי פתאום סוציאלית? מצאת לך זמן להיות אזרחית למופת? וכי חסרה את משוגעים?

השתגעת, צעקה עלי קולט, מה את מעלה את זה אלי הביתה? עד שנפטרתי מהזבל הזה. ואחר-כך היא מלמלה משהו ביידיש שנשמע לי כמו שווארצע חייה, אבל לא הייתי בטוחה.

התעצבנתי. אז אמרתי לה את זה.
את השתגעת, אמרתי לה. השתגעת לזרוק כאלה מזכרות? אז מה אם זה לא את בתמונות? רק תחשבי מה אנשים היו נותנים בשביל ז'ורנלים כאלה! הון יתנו עליהם, הון! ואני כבר לא מדברת על זה שאולי העיתונים האלה שייכים בכלל למישהו פה בשכונה, ועכשיו הוא בטח יושב בבית שלו ומיילל כמו תינוק בגלל שהם אבדו לו לנצח. תתחשבי קצת באחרים, כפוית-טובה שכמותך!

מטומטמת, אמרה לי קולט - והפעם כבר ממש נפגעתי ממנה - זרקתי את זה כי אני לא רוצה שזה יגיע לידיים שלהם. זאת הנקמה שלי, זאת ההנאה שלי לחשוב שהניירות שלי יישפכו למזבלה במקום שיגיעו לידיים שלהם!

כל הזמן היא חזרה על זה: לידיים שלהם, לידיים שלהם, לידיים שלהם. כמו איזה אובססיבית אחת. והפנים שלה, שממילא כבר נראו כמו מסכת קאבוקי, התעוותו בכל פעם שאמרה את המילים. ידעתי. ידעתי שלא צריך לעשות טובות לאנשים. זה מה שאת מקבלת היום כשאת עושה משהו למישהו. כבר אמרתי לכם שהאנשים פה העדיפו להתחפר בבתים הריקים שלהם, עם החפצים הישנים שלהם, מתחת לפוכים המסריחים שלהם, שבימים מסוימים עוד אפשר לרחרח בהם עקבות ריח מכאיבים. בשכונה שלי היו גושי דירות שלמים שגר בהם רק דייר אחד. יכולת לחשוב שאנשים יפתחו איזו פוביה מכל השקט הזה. איפה! הסימפטום היחיד היה הסתגרות-יתר, ולך-קיבינימט נשמע כמעט כמו ברכה באזור שלנו. חשבתי לעצמי שיותר אני לא מגלה רוח התנדבות.

כן, לפעמים זקנים יכולים לעורר רחמים. אבל אסור ללכת שולל אחרי העור המקולקל והזווית השמוטה של השפתיים, שיוצרת את המראה הטרגי, המרטירי ההוא. צריך גם לזכור שמתחת לכל זקן מסתתר מלאך-מוות קטן, שרק מחכה שתתן לו הזדמנות להרעיל אותך באיזה ביסקוויט ישן וכוס תה דלוחה. הם אף פעם לא רוחצים כלים, הזקנים האלה. לא ממש. תמיד נדמה לי שהם רק מעבירים את הכלים מתחת לזרם מים קלוש, ומלטפים אותם בברזלית ישנה עם טיפונת אָמָה. וכל השומן הדביק והמחליא של האוכל השמנוני שלהם נשאר מרוח בשיכבה צמיגית עבה על שפתי הכוסות ובמרווחים שבין שיני המזלגות. שלא יהיו לכם שום ספקות בענין הזה. תהיו בטוחים שכל הכבד-בקר- במיץ-עגבניות והקרפיון-הממולא שהם מבשלים, כל החריימה והקובות שלהם, ימצאו את עצמם בבוא היום על איזה מזלג שאתם מסתכנים ומכניסים לפה שלכם.

הייתי משוכנעת שגם הזקנה הזאת, קולט, לא בדיוק מקפידה על כללי ההיגיינה לשעת חירום. בטוח שהיא לא מירקה את הבית שלה כמו שעשו כולם. היא בטח הסתרחה לה כל היום כמו גוש ספוג, מוכנה לקלוט את הקרינה או את המגיפה או את הווירוסים או השד-יודע-מה. וזה נורא הכעיס אותי, הפאסיביות הזאת. באים לעזור לה והגברת משחקת את הפרימדונה!

אבל בדבר אחד הייתי בטוחה לגמרי: היא הפרימדונה שהונצחה בלבן מעורפל ובחוּם-סֶפְּיָה מעושן על עמודיו התכלכלים של הז'ורנל שהשארתי על שולחן הסלון שלה לפני שיצאתי. כשחזרתי הביתה מהביקור הזה, שהיה אמור להיות ביקור חברתי ראשון זה זמן רב ובסופו של דבר הסתכם באכזבה נוספת מהמין האנושי, בפרט מהשיכבה הסוציאלית הגוססת שלו, הוצאתי את ניירות המחשב ממחבואם, והתיישבתי לכתוב את כל מה שיש לי נגד זקנים.

זה יצא יפה, אפילו ממש טוב, בהתחשב בקוצר ידי ונסיוני המועט בכתיבה. למעשה, עד המלחמה התמצה נסיון הכתיבה שלי בקריאה כפייתית של כל מוספי-השבת, בהתכתבות דלילה עם חברות שנסעו ללמוד בחו"ל, ובמכתבי אהבה ענוגים שכתבתי לנוח בצבא.

האמת שהסגנון שלי היה אז די מצועצע וממש לא רהוט. הכתיבה לא שטפה. אהבתי מילים, אבל לא ידעתי מה לעשות איתן. למרות שהיו לי יומרות להיות אי-פעם עיתונאית, יומרות שברבות הימים הביאו אותי לעבודה במשרד הפירסום אקרשטיין את קצנשטיין. חשבתי ששם תבוא כמיהת הכתיבה שלי על סיפוקה. אבל לא כך קרה. לְמה שנתנו לי לעשות שם לא היה שום קשר למילים כמו שאהבתי אותן. זה היה סתם משחקי-מילים. שנתיים לקח לי להגיע למסקנה שעדיף לשחק שבץ-נא במקום לעבוד בעבודה כזאת שמבזה את המילים. אבל היינו זקוקים למשכורת שלי. אז המשכתי לעבוד גם אחרי שהתאומות נולדו. אני יודעת שזה יומרני לעשות את מה שאני עושה עכשיו, אבל לא איכפת לי. אני הולכת לספר על כל מה שקורה לנו. אני הולכת להשאיר אחרי את ניירות המחשב הצהבהבים האלה מלאים בצירופי המילים שלי. במילים אחרות קוראים לזה: להנציח. מילה מחייבת, אני יודעת. ומה אני כבר מבינה במילים כל-כך גדולות? מה שנותן לי כוח להמשיך זה המחשבה שהמילים האלה יהיו האחרונות שינציחו את החיים שלנו, שזה יהיה הספר היחיד שיישאר בחיים. וכמה ספרים כאלה יש בעולם?

פעם שמעתי שמכניסים ספרים למיקרופילמים כדי לשמר אותם למען הדורות הבאים. אבל לכי תדעי אם זאת האמת וכל האמת. הרי תמיד משקרים לנו מלמעלה. וחוץ מזה, חשבתם פעם איך זה יהיה לקרוא ספר במיקרופיש?

ומה יהיה על התענוג לשכב במיטה ולדפדף בספר? להניח אותו לרגע בצד כדי לקחת ביס מהתפוח, ולפעמים למעוך בטעות את הדפים מתחת למשא הגופות המתחככים בתשוקת זוגות למודה? הרי כבר לקחו מאיתנו את התענוג העילאי לכתוב במיטה, להתכרבל כמו פְּרוּסְט מתחת לפוך אם זה חורף, או מתחת לפּיקֶה המשובצת אם זה קיץ וחם מדי בשביל פוך רומנטי, לשרבט צירופי מילים, ואחר כך לשכוח את כתב-היד על הכרית, ובמהלך השינה להכתים בשגגה את הדף בקורי ריר, אבל זה לא נורא, כי אחר-כך זה רק גורם לך להרגיש הרבה יותר קרובה לדפים האלה, ובכל פעם שאת מביטה בהם את מרגישה מין אינטימיות כמעט אירוטית, כאילו הדף הזה הוא לא רק נייר נוקשה ומרשרש, תוצר-לוואי של בולי עץ שצפו פעם באיזה נהר טיז-אל-נאבּי באוֹרֶגוֹן, אלא ממש עצם מגופך, עצמך ובשרך.

ואני כבר לא מדברת על האינטימיות השוררת בין אחדים מעמיתי במשרד הפירסום לבין העטים שלהם. אלה שהיו ברשותם ווטרמנים או פרקרים מוזהבים הנתונים בנרתיקי-קטיפה ריחניים, לא מיהרו לוותר על המגע המענג של המתכת הקרירה לטובת הקשה סתמית על מקלדת הפלסטיק של המחשב. ואשר לי, את מכתבי האהבה ששלחתי בדואר הצבאי לנוח, כתבתי בעט כדורי פשוט עם רפיל מוזהב על נייר מכתבים מעוטר בקוּפּידונים שגזרתי מגלויות חג-מולד שקיבל אבי משותפיו לעסקים מעבר לים, וברבות הימים עברתי להשתמש בעטים הזולים ההם העשויים פלסטיק רך שמתכופף בקלות, ומכתים את הנייר בכתמי דיו מכוערים.

 

שם הספר: סוף סוף רומן
שם המחברת: יעל ישראל

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, מאי 2000
מספר עמודים: 167
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
צילום מאת תמיר להב-רדלמסר
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 69 ₪
מסת"ב 965-7120-01-2
דאנאקוד: 497-1011


שתפו ספר זה עם החברים