חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים שלושה פרקים ראשונים

כל הדמויות וכל האירועים המתוארים בספר הם פרי דמיונו של המחבר, וכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בלבד. יוצאים מכלל זה דמויותיהם של אישים ידועים, מוסדות ואירועים היסטוריים שונים, אך גם לגבי אלה, ההקשר שבו הם מובאים בדוי כולו.


פרק ראשון

הדג נושם מים - יותם ניניו הילד - ציד דגים בפלמחים ובכרי - דשא - גירושים - ארמית גלילית - שפן קטן - מותו של עוֹגי - נשיותה של קרנפה - משהו לא מאוזן.

עזה כמוות אגדה, היה אומר אביו של יותם, שקרא רק ספר אחד כשהיה לו קצת פנאי - את אגדות האחים גרים.

ליותם ניניו היה מזל רע - המורה לספרות שיבחה את חיבורו על ספר זכרונותיו של ישורון קשת, בין הערמון והלילך. ישורון קשת היה לפי השמועה המטופשת מאהבה של המורה בזמן שטיילו יחד להר סיני. המורה לספרות היתה אשה קטנה עם חיוך מתוק, שדיים יפים ומבט ביישני. את מי ייקח הסופר לטיול רומנטי להר סיני, אם לא את מורתם? חיבורו של יותם עשה רושם מחריד בכיתה ט', כאילו חלה באותה מחלה שהעיתונים נוהגים לכתוב עליה כשאין להם במה למלא את עמודיהם, מחלת הזדקנות הבזק: הנה תינוק, הנה ילד, שנים מעטות חולפות ועור פניו כבר דקיק ומחורץ, ראשו קירח לגמרי, גבו כפוף, פיו מזיל ריר, עיניו דלוחות. בגיל שלוש-עשרה הילד מת והוא זקן בן תשעים.

והכי נורא היה שחיבורו של יותם התייחס למשפט שעורר צחוק רם כשהמורה ציוותה עליו לקרוא אותו לפני הכיתה: הדג נושם מים, האדם נושם אוויר ואילו אותו נער מוזר דומה כאילו זקוק היה לאֶתֶר בשביל לנשום לרווחה. בכיתה ט' בתיכון על שם רזיאל בעיר הקודש לא ידעו בדיוק מהו אותו "אתר" שהנער המוזר היה זקוק לו כדי לנשום, ואלה שניחשו שהכוונה היא לאוויר מעודן יותר מהאוויר הרגיל, לאוויר-פסגות, העמידו פנים שמדובר בגז-הרדמה, כדי שהנער המוזר יישן ויחלום לו כאוות נפשו. החיבור קבע לתמיד את הדעה שיותם ניניו הוא חלמן ילדותי. תלמידי הכיתה שסלחו לו על עיסוקו במילים ועל יכולתו לדבר כאחד הקריינים ברדיו, החליטו עכשיו שהשם הבולגרי ההגון ניניו ניתן לאבותיו בגלל ילדותיותם. גם יותם חשב כך על עצמו: ניניו התינוק, ניניו הילד.

הוא היה ילד, ועולמם של המבוגרים ומעמידי הפנים שהם מבוגרים הקיף אותו כמו אוויר, כמו שהמים מקיפים את הצולל. אבל אחרי הטירונות, אחרי מלחמת לבנון, אחרי שקיבל את האם-איי והתחתן, משהו בכל זאת השתנה. הוא נשא לאשה את אהובת ליבו הראשונה, מילי, ובשנת נישואיהם הראשונה תחושת ילדותיותו נמוגה, אולי בגלל מילמולי ההתמסרות והעונג שהשמיעה. גם התרגיל שלימד באוניברסיטה עורר עניין, והבלשן הדגול פרופסור בן-ציון גוֹלְדְהַמֶר שיבח את מחקריו בארמית גלילית.

הם קנו דירה צנועה ביפו, לא רחוק מהנמל, וליותם, ירושלמי, נראה הים כאילו הוא מוקף הילה של הרפתקה. הוא התחיל לצוד דגים, רכש ציוד פשוט ולמד להשתמש במסיכת צלילה וברובה חיצים. עם שחר היה יוצא, מכניס את הציוד לחיפושית, מושיב את כלבו עוֹגי על המושב לידו ונוסע לחוף פלמחים לצוד שם לוֹקוּס, חד-מקור גדול, סַרגוּס. החוף לא היה מרוחק מביתו יותר משלושה-עשר קילומטרים, וכבר כשירד אליו היתה מתעוררת בו עליצות למראה רחבות המקום והסלעים הנמוכים השחורים. הדגים אהבו את החוף, ותמיד עמדו כמה דייגים בתוך המים המתגעשים.

עמודי חשמל עקומים הזדקרו מעל לסלעי אבן-חול שנחרצו בהם פעם מערות קבורה. מצפון גהר סלע חרוטי גדול, צילו שחור. חולות ראשון לציון ומגדל שלום של תל-אביב נראו מרחוק. יותם היה פונה דרומה, ומרים לרגע את מבטו אל מרפסת המסעדה שבה נהג לשתות קפה או עראק אחרי ציד מוצלח במיוחד. ליד המסעדה השתרע בית-קברות עתיק, ומרחוק נראו אוניות עוגנות מול נמל אשדוד. אונייה טבועה היתה שקועה ליד החוף - חורבה ענקית, מפלצתית, שכמו נשטפה מהים. יותם היה סוקר בהשתאות את סבך מעקיה החלודים וההרוסים, מחליק במבטו שוב ושוב על מעקי הסיפונים העליונים ועל צלעות המניפה.

לפני שלבש את בגד-הים וחבש את המסיכה נשען יותם על חומת אבנים קטנות. אולי היתה זו סוללה של ההיקסוֹס, המלכים הרועים, בני העם המסתורי ששלטו במצרים ובארץ-ישראל מאות שנים עד שנעלמו מעל פני האדמה כבמחי יד. סלעי החול והקברים העתיקים ריגשו אותו. לפעמים חשב שיום אחד יגלה חרס היקסוֹסי, כד שבור ועליו כתובת חרוטה, והוא יפענח את הכתובת בעזרת כמה הירוגליפים מצריים שיימצאו באחת מפינות הכד. שפת ההיקסוֹס תתגלה, וכבדרך נס יופיעו במקומות רבים בעולם כתובות רבות של המלכים הרועים.

לפעמים היו החלומות צנועים יותר: הוא מגלה כתובת על אחד הקברים ליד המסעדה, או מוצא מטבעות זהב באחת ממערות הקבורה הביזנטיות. יותם בילה שעות רבות בחלומות על התגליות האלה, ממאן לשוב ליפו. החלומות, כמו השינה בילדותו, סירבו להתיר את החוטים שבהם היה קשור.

ידידו הקרוב ביותר ובעצם ידידו היחיד, עוד מימי ילדותו הירושלמית - שניהם התאהבו באותה ילדה ודיברו שעות על סרטים וכדורגל - אמן הזיקוקים גוּר קַרליץ, מצא פעם כשצלל בנמל קיסריה העתיק כתובת קיסרית הדורה חקוקה בשיש. הוא ירד לשם עם מיכל חמצן ועם אחד ממכשיריו, ניסר את לוח השיש, ומכר אותו להולנדי שהגיע ביאכטה שלו לבקר בנמלי הארץ. אומנם היו לגור ייסורי מצפון על שלא מסר את לוח השיש לרשות העתיקות, אבל בכסף שקיבל תמורת הלוח קנה סוללת טילי זיקוקים אדירה. יותר מתשעת אלפים דולר! חלומות בהקיץ אלה עשו את חוף פלמחים מושך אף יותר בעיני יותם. לפעמים יצא לחוף רחוק יותר, לכנרת, לחוף כרי-דשא. בילדותו נסע עם אביו לטבריה, אבל אז לא אהב אותה. היה בה משהו ישן מדי, למרות בתי-המלון החדשים על שפת המים. פעם השתין על קיר אבני בזלת, והאבן נעשתה שחורה ומפחידה עד שחשש שמגופו שלו יוצאים המים השחורים. אך ציד הדגים שינה את יחסו לעיר. הכתובת בדרך, לפני הירידה, המודיעה שהנוסע נמצא בגובה פני הים, היתה כמו הנפת דגלון, ואילו הבזלת שהפחידה אותו בילדותו נראתה לו כעת מעוררת וקוראת תיגר. ארבעה-חמישה מטרים מתחת לפני המים הכל היה מזדהר פתאום באור בהיר, רווי קסם. כמות הדגים במים הצלולים היתה מפתיעה: מוּשְט, מַרמוּר, בַּרבּוּט. מכריו, הדייגים מחוף פלמחים, לא האמינו לו שיש אוצרות כאלה בכנרת. כדי להיות הוגן עם הדגים נמנע יותם ממיכלי חמצן, וכשהאוויר בריאותיו היה נגמר היה מניח לכל, לרובה, לרשת ולמסיכה, ועולה למעלה. הוא מצא דרך לקשור יפה את הכל. הוא אפילו למד להתגבר על רתיעתו הקלה מהמתת הדגים ומניקוים.

מדי פעם מילי הצטרפה אליו, והיציאה היתה הופכת לטיול ארוך. כמה רבים היו התרמילים והחבילות שמילי לקחה איתה! יותם היה משתהה בכוונה זמן רב מתחת למים כדי לראות את פניה השמחות כשעלה. כשמילי היתה מקבלת חופשה מהבנק שבו עבדה הם היו נשארים באזור, לטייל בהר ארבל ובנחל עמוד. גם כאן היה חולם לא פעם על מציאת דברים פלאיים: אוצרות, פסלים, כלי נשק עתיקים. במידת-מה שלט יותם בעולמו. מלחמה, אשה, אוניברסיטה, ציד דגים - לעיתים עוד חשב על עצמו כעל ילד בין מבוגרים, אבל זאת היתה מחשבה חולפת. עד שמשהו התחיל להשתנות אצל מילי. כאבי-ראש, התייבשויות, פריחות על צווארה וחזה, קשיי נשימה, שעות בהולות במגן דוד אדום ובמחלקות לטיפול נמרץ בבתי-חולים. מילי הפסיקה לאכול. כשהתחילה לדבר על גירושים יותם אפילו לא התווכח. נראה כאילו שד מרושע התערב בחייהם. הוא שהעניש את מילי בייסורי גוף, והוא שקרע אותה ממנו בעינויים משפילים.

יום הגירושים בא. יותם נשאר בדירה הקטנה עם הכלב הזקן שלו. אילו רק היה להם ילד! הוא הצטער שהשלים עם אי-רצונה של מילי להיכנס להריון.

עוֹגי לא היה צעיר, וחוכמתו, ששיעשעה את יותם לפנים, דיכדכה אותו כעת. כלבו היה מביט בו בעיניים שואלות, כאילו אמר: ככה זה, יותם ניניו, ככה זה יותם הילד, יותם התינוק... שני שינויים נוספים הגבירו את בדידותו. הוא קיבל את הצעתו של פרופסור בן-ציון גולדהמר לעשות אצלו דוקטורט ולהיות עוזרו במכון החדש לשפות השמיות. זו היתה מחמאה גדולה - בלשן צעיר נבחר על-ידי בן-ציון גולדהמר! יותם היה יכול להיות בטוח שהדוקטורט שלו יתקבל בסקרנות ובאהדה, כמו כל דבר שידו של הבלשן הנודע היתה בו. אבל קבלת ההצעה חייבה אותו לעזוב את האוניברסיטה, ובלי תלמידים ללמד, הרחק ממסדרונות המחלקה, השתנה משהו בחייו. היה עליו לטרוח בעניינים אדמיניסטרטיביים, והאיש הגדול היה גחמני ולא נעדר מוזרויות. לפעמים הרגיש יותם שעם הזמן יהיה פרופסור גולדהמר תלוי בו תלות מכבידה.

בגלל סדר-היום החדש הפסיק יותם גם את ציד הדגים. הוא קנה אומנם חכה חדשה ויצא לפעמים לדוג בחוף גן קלור בתל-אביב, אבל ההבדלים בין ציד הדגים ההרפתקני לבין הדיג התל-אביבי היו עצומים. השמש והציפייה אכלו את נפשו, ועוֹגי היה מביט בו במבט שלצד תמיהה היו בו גם גינוי ותוכחה. היה חם על הסלעים הגדולים שהובאו לשפת הים, חם וצורב מדי. גם צבעם הפרעושי-מנומר של הסלעים עורר בו אי-נחת, שלא לדבר על הסרטנים הקטנים שזחלו בכל מקום והחולדות שהגיחו לפעמים. הוא היה בודד, לא כמו מתחת למים, בדממה המשכרת, אלא בחברת דייגים נוספים על שפת הים, תחת עינם הפקוחה של עשרות עורבים שמבטם הנוקב עורר בו רצון לקום ולהסתלק מן המקום. על הדשאים היו מתנשקים ומתלטפים זוגות רבים, צעירים עברו על אופנועים, ולפעמים חלף לידו איזה רץ והביט בסקרנות בדלי האדום שלו. אבל הדלי האדום היה בדרך-כלל ריק, והדגים המעטים שהצליח לדוג היו קטנים. המזל בגד בו, הראה לו אצבע משולשת, כמו בשאר הדברים.

לפעמים היה מקשיב לשירים שהתנגנו ברדיו, ואפילו גילה שניים שמצאו חן בעיניו, שירים חדשים של זמרים שלא הכיר. אבל הישיבה הארוכה, והציפייה לפרפור במים ולניתור המצוף, פוגגו לבסוף את סקרנותו, והוא חזר לשיר לעצמו את השירים הישנים שהכיר, שירי הוריו: בדרך לתבור הלכתי לבדי... כן, זהו, כן, זהו, זה גן השקמים... קול אורלוגין קורא חצות... דונה-דונה דו-נה דו-נה... שובם של השירים הישנים העציב את יותם, והוא נבהל כשהבין שהשיר החדש היחיד שמצא חן בעיניו עד כדי כך שטרח ללמוד בעל-פה את מילותיו היה שיר ילדים של עוזי חיטמן: "אני זוכר שירים בגן כשהייתי ילד, איך שפן כל-כך קטן קיבל נזלת. בין הרים ובין סלעים טסנו ברכבת, טוב לשיר היה, נעים לקום וגם לשבת. השירים, המשחקים איפה הם עכשיו? אולי לפני, אולי מצדדי, אולי מאחורי הגב..." השירים, המשחקים איפה הם עכשיו? יותם הביט בעוֹגי. הוא הכיר את עוֹגי היטב, את רעשי הלילה שלו, החלומות, הגירודים, התלונות, הרמאויות, העמדות הפנים שלו במלחמת הקיום עם כלבים אחרים, נהימותיו כשהשתוללו סופות ברקים ורעמים. יותם חש בעצבות של כלבו. עוֹגי, שהיה זללן גדול, כבר לא אכל כמעט, גם לא כשיותם קנה בשבילו את המזון האהוב עליו. עוֹגי התחיל לרזות, ויום אחד הוא קפץ מהמרפסת הקטנה ונעלם. דבר כזה עוד לא קרה. המרפסת לא היתה גבוהה במיוחד, אבל עוֹגי מעולם לא קפץ ממנה. יותם ביטל את האפשרות שעוֹגי נלקח או נגנב. הוא היה איתו מאז שמלאו לו שלושה חודשים - אם האשה בצער בעלי-חיים דייקה לגבי גילו - ואפילו בימי זוהרו, לפני שנים רבות מאוד, איש לא היה טורח לגנוב אותו. לא זו בלבד שלא היה כלב גזעי, אלא שהיה משהו בכתמיו האפורים והלבנים ששיווה לו מראה של כלב רחוב מוזנח. למרות שיותם טיפל בו היטב, כמובן.

במהומה רבה התחיל יותם לרוץ ברחובות הסמוכים. הוא נזכר במקומות האהובים על עוֹגי, בפינות מיוחדות, גינות, מעברים בין בתים. אבל עוֹגי לא נמצא בשום מקום. אני מכיר אותך, יותם אמר לעצמו, הסתלקת כדי שלא תצטרך למות בנוכחותי, כמו שמקובל בעדה הכלבית שלך, הזאבית והתנית. אבל אני אמצא אותך! יותם רץ שעות ברחובות ובין גינות הבתים, קורא: עוֹגי, עוֹגי, עוֹגי, מושך אליו מבטים מופתעים או לעגניים וקריאות של ילדים: עוֹגי! עוֹגי! עוֹגי!

יותם היה שוב ילד.
הוא חזר הביתה ונרדם. בבוקר העיר אותו צילצול טלפון. זאת היתה בעלת המכולת, שסיפרה שכלב הדומה לעוֹגי שוכב פצוע ליד המאפייה. יותם רץ לשם וראה מרחוק את כלבו, מטונף, פצעים רבים מנמרים את גופו, עיניו כבויות, פרוותו דומה לסמרטוט ישן. לא נותר כמעט אור בעיניו. הוא בכל זאת כישכש קצת בזנבו.

יותם נשא אותו בידיו. עוֹגי היה קל מאוד. בבית רחץ אותו היטב וטיפל בפצעיו. עוֹגי שתה קצת מים אבל סירב לאכול, ורק אחרי שידולים וליטופים רבים אכל חצי קציצה ותפוח-אדמה קטן.

יותם הלך למכון השמי, וכשחזר מצא את כלבו שוכב באותה פינה על הספה. עוֹגי שוב כישכש בזנבו, אבל לא הביט בעיני יותם, לא ממש. הוא נראה כל-כך חלש עד שיותם חשש לקחת אותו למרפאה, כדי שלא ייאלץ לשמוע הצעה להרדימו. כעבור שבוע עוֹגי שוב נעלם. הפעם יותם רץ מייד אל המאפייה. הוא לא מצא את עוֹגי ליד הגדר, אבל עקבות סיד הוליכו אותו למיכל אשפה רב פתחים. הוא הרים מכסה אחרי מכסה. לרגע הכל קפא סביבו. עוֹגי היה בפנים, שכוב באלכסון, חלק בלתי נפרד מן האשפה. לא אקבור אותו, אני לא ילד! אעשה כמוכם, המבוגרים! זה מקומו של פגר כלב! אמר לעצמו יותם. הוא היסס לרגע, אך לבסוף עמד בפיתוי להוציא את עוֹגי מהפח ולקבור אותו בגינת ביתו.

מותו של עוֹגי זירז את מכירת הדירה היפואית. הוא לא פגש את מילי, לא בזמן המשא והמתן ולא אחרי שקיבל את התשלום. אביה הביט בחוזה המכירה באי-רצון, אולי בחשד-מה. יותם נסע עם פרופסור גולדהמר לכנס בינלאומי, ובשובו שכר דירת חדר בבניין שבו שכן משרדו של הפרופסור. יותם היה נאמן למילי, חוץ מפעם אחת, כששניהם יצאו לאכזיב ומילי נאלצה לחזור ולבקר את אמה שאושפזה בבית-חולים. זה היה עוד אחד מהתקפי הלב המדומים שלה שהפכו להתמוטטות עצבים מאולתרת היטב, הצגות שבהן היתה האם מומחית גדולה, לדברי מילי. הביתנים הלא מוארים בלילה, היין הרב, הירח המלא ורוח הים עשו את שלהם והצטרפו לתשוקתה של אחת השכנות, שנכנסה למלונתו עטופה בסדין בחצות הליל, אחרי שנגע - קצת בשוגג, בתנועה חצי-מכוונת של אדם שתוי - בשדהּ ובברכהּ.

אחרי הגירושים חזרה אליו ביישנותו, והוא היה מחכה בחוסר סבלנות ליום ראשון בכל חודש, היום שבו היה מסתפר אצל איה. יותם היה גאה בשערותיו. היה בהן משהו רך וגמיש, כאילו הן מזמינות יד של ספר שתיתן להן צורה מושכת ומתגרה. ואכן, איה ידעה כיצד לתת לשערותיו גוון של אשד שחור בכמה תנועות מספריים ותער, וגם הדרך שבה עטפה אותו בחלוק ונגעה בראשו נעמה לו מאוד. פעם אפילו הרכין את ראשו על זרועה, אבל איה יישרה את ראשו בתנועה שהיה בה משהו בין מחווה מקצועית, הבעת חיבה ואיתות שעל כל אחד מהם להישאר במקומו. גופה הגדול של איה, הנמשים שניקדו את מחשופה ושערה האדמוני הארוך והמפוזר - כשלא צבעה או עיצבה אותו בצורות שונות - השרו עליו רוגע.

היתה זו איה ששמעה ממנו תלונות על המרתף שבו גר, ליד הבימה, מתחת למשרדו של הפרופסור. היה משהו סגור ומבודד בדירה הקטנטנה, והדבר היחיד שיכול היה לעשות בה כדי להפיג את חוסר המנוחה שלו היה לשבת מול הטלוויזיה, לבהות בה ולהיווכח שלא רק לו אין סבלנות לבני-אדם. רק החיות מצאו חן בעיניו: דובים לבנים, עטלפים, סנאים, ציפורים, לטאות, אפילו רמשים. באמת כל-כך קשה לסבול מראה של בני-אדם? לביאה כירסמה פגר של איילה, אבל הזלילה היתה מצולמת בצינעה, ומייד הראו את חיית הטרף מוקפת גורים חמודים, ואילו הפגר היה נעלם בתוך העשב הגבוה. נשיותה של קרנפה; בדידותו של צבוע שמשפחתו נטשה אותו; הפרשותיה של נמלה חומה - הן שעוררו עניין במצלמת הטלוויזיה. נשיותה של קרנפה? אולי הוא מתחיל להשתגע מבדידות? "לביאה? קרנפה?" צחקה איה.

בשל גחמה או אופנה חולפת, שערותיה האדמוניות היו שוב חופשיות וזורמות. "אני מכירה אשה אחת מול מכבי-האש ברחוב בזל. גברת פְרַנְסִין. בונים שם באזור. יש לה דירת חדר וחצי נחמדה בקומה שנייה. המקלחת והמטבחון קטנים, אבל יש שם מרפסת גדולה. והחדר עצום. היא קוסמטיקאית. מחזיקה את הדירה בשביל העבודה שלה, אבל כמעט לא עובדת. היא לא תפריע לך. משחקת קלפים."

"יקר?"
"לא זול."
"את יודעת שאני לא מרוויח הרבה במכון שלי," אמר יותם.
"כי אתה חמור. מאיר אמר שאתה יכול להעביר סדנאות תקשורת לאנשי-עסקים. תלמד אותם לדבר יפה, לנאום, לשווק את עצמם. זה מאוד מקובל עכשיו. ואתה בעצמך מכיר את האשה שמארגנת את כל הדברים האלה, בֶּטי נוֹימן-אַבְּרַבַנְאֵל. פגשת אותה כאן כמה פעמים. היא מכירה את כולם. אנשי-עסקים, עורכי-דין, מהנדסים. הם מצלצלים אליה והיא מסדרת להם מישהו שילמד דברים שקשורים בתדמית ובתקשורת. ובטי היא אשה משכילה."
"את בטי אברבנאל אני מכיר, והכרתי עוד יותר טוב את בעלה המסכן, מהצבא, אבל אני לא יודע שום דבר על תדמיות," אמר יותם.
"אז תלמד. תכיר אנשים, תכיר נשים, תפסיק להניח את הראש שלך בכל מקום כמו ילד בחיק אמו." יותם הסמיק.
"הגיע הזמן שתתחיל לחיות."
"בעולם המבוגרים?"
"בדיוק," אמרה איה, "בדיוק. בעולם המבוגרים."
היא ליטפה את שערו, מרחה אותו במעט קרם בתנועה מהירה והביטה בו מכל צד. "בסדר?" שאלה.
"אילו רק עולם המבוגרים היה בסדר כמוך!" אמר יותם. "בסך הכל אני רק רוצה להימנע מצרות. אני לא רוצה עוד צרות."

איה הסירה ממנו את הכיסוי שצבעו הכחול היה מדהים, צבע של מלכים. שערה הארוך זרם כמו להבה. "אני לא מבינה בעניינים שלך," אמרה, "אבל לפי דעתי שפה שמית אחת מספיקה לבן-אדם לכל החיים." כמו אצלו, גם אצל איה השיער היה הדבר היחיד שהיה מוצלח באמת. ואולי היה להם עוד משהו משותף - שניהם היו מפסידנים. היא היתה אהובתו של מאיר חנין, סוחר בדים שהבטיח לה שיתגרש ויישא אותה לאשה. פעם סיפר יותם לחנין על ריבוי השפות השמיות: על השמית המזרחית והצפונית-מערבית והדרומית, על הארמית, על לשונות ערב, על מואבית-עמונית-אדומית, על אמהרית. מה זה כל הקישקוש הזה? אמר חנין. הוא היה אחד האנשים הטיפשים והיהירים ביותר שיותם פגש בחייו, ויותם לא האמין שאיש כזה יעזוב את אשתו למען איה, שהיה בה משהו גדול מדי, משהו שהזדקר באפה הגדול מדי ובשפתה התחתונה הבולטת והבשרנית, משהו לא מאוזן.


פרק שני

לנה - קוֹשקה - מצלמתו של פרופסור גולדהמר - קופסת הסמיכויות - גור, אמן הזיקוקים - דירה ברחוב השל"ה - בית-המלאכה היפואי - גולגלות.

אך למרות כל שידוליה של הספרית, ייתכן שיותם לא היה שוכר את הדירה של גברת פרנסין אלמלא נפל דבר בינו לבין הבלשן הגדול.

לפרופסור גולדהמר, שחי לבדו, היתה עוזרת בשם לֶנָה, צעירה ממנו בשלושים שנה. איך בדיוק נוצר הקשר בינה לבין הפרופסור לא קל היה לדמיין, אבל כבר כמה שנים היה הבלשן הגדול שוכב עם העוזרת שלו פעמיים בשבוע, כשזו באה לנקות את משרדו ולבשל לו. פרופסור גולדהמר היה גאה בחסדי האשה הצעירה ממנו בהרבה. אומנם לנה לא הסכימה לצאת איתו לטייל במשך היום בשדירות רוטשילד - הפרופסור היה מטייל פעמיים כל יום מהבימה עד סוף השדירות ובחזרה - אבל בערבים לפני שחזרה לביתה היתה מתלווה אליו, ופעם יותם ראה מרחוק איך הפרופסור מניח את ידו על ישבנה, ואיך לנה מנערת אותה מייד מעל גופה. יותם מעולם לא ראה אותה מקרוב, כי פרופסור גולדהמר הצליח איכשהו להעלים אותה מעיני מכריו, אבל הוא ידע כיצד היא נראית מאחור: אשה גוצה, די שמנה, עם אגן ירכיים רחב וראש גדול.

יותם חיבב נשים רוסיות. במכון סיפרו לו ששתי סטודנטיות אמרו עליו שהוא מושך ומעורר חשק לחבקו וללטפו, וקראו לו "קוֹשְקָה", חתול. קוֹשקה! מעולם לא זכה יותם לכינוי, פרט לכינוי הלעג שהודבק לו בילדותו - יותם המטומטם. קוֹשקה! במכון ידעו כמובן על לנה ועל הרומן הקודם של הפרופסור, שהתאהב במזכירתו. אשתו, שרית, גילתה את הקשר, אבל חיכתה שנתיים בתקווה שגחמתו תחלוף. היא היתה פעם תלמידתו המבריקה ביותר. יום אחד הודיעה לו שהיא עוזבת את הבית עם שתי בנותיהן. זעמו של הבלשן היה נורא. כחודשיים אחרי זה גם מזכירתו עזבה אותו.

יותם גר מתחת לדירה ששימשה פעם כקליניקה של אחי הפרופסור, רופא העיניים מעוז גולדהמר, עד שהפכה אחרי מותו למשרדו של הבלשן. חדר הכניסה היה גדול, עם ציור של גלדיולות וראי גדול ושני עציצים עם קקטוסים ענקיים. יותם הזמין פעם בביישנות את הפרופסור לבקר אצלו, אבל זה רק מילמל משהו והלך מהורהר לדרכו. לכן הופתע יותם יום אחד כשפתח את הדלת וראה את הבלשן נועץ בו מבט מתוח. יותם היסס לרגע, ולפני שהפרופסור הספיק לסגת ולהיעלם שאל אותו איך יוכל לעזור לו. פרופסור גולדהמר רק מילמל משהו באי-רצון והביט בו בחשדנות, אבל כעבור רגע נמלך בדעתו, נגע בכתפו של יותם והתייעץ איתו בדבר אחד מעמיתיו - איש שלווייתני הבלשנות מתייחסים אליו כאל סרדין, ובכל זאת יש לו השפעה רבה במפגשים בינלאומיים. הוא צחק בהגזמה לשמע תשובתו של יותם. יותם חש הקלה, אך כעבור שבועיים גילה את הפרופסור עומד מאחורי אחד מעציצי הקקטוסים, ומכוון אליו מצלמה קטנה.

"פרופסור! לא ידעתי שזה התחביב שלך!" אמר יותם, אבל בעודו אומר זאת הבין שלא מדובר בדברים תמימים שכאלה, ושהפרופסור בולש אחריו ומנסה לצלם אותו במצלמתו הקטנה. אבל מדוע? הסבר אחד התחיל להתרקם במוחו של יותם. הוא חושד בקשר בינו לבין העוזרת שלו! ואכן, פרופסור גולדהמר הביט בו כעת לא רק בחשדנות אלא בהבזק שינאה.

"תחביב?" הרעים בקול הבאס העמוק שלו, ומייד רץ אל דלת משרדו, נכנס פנימה וטרק את הדלת. אחר הצהריים שוב חייך אל יותם, וניסה לפייסו בשאלות שגילו שהוא מתחשב בדעתו. עברו שלושה שבועות. בוקר אחד, כשיותם פתח את דלת דירתו, שוב התגלו לעיניו פניו הנסערות של הפרופסור והבזק המצלמה. העיניים התועות והמצח המכוסה זיעה עוררו ביותם רחמים. "היא בפנים!" אמר הפרופסור. "ידעתי! ראיתי! היא בפנים!"
"פרופסור גולדהמר, אדוני... בבקשה תיכנס, בבקשה. אין אף אחד בחדר שלי!"ה "ראיתי אותה נכנסת. ראיתי!" הפרופסור התרוצץ בכל החדר, הציץ מתחת למיטה, מאחורי שידה שבה החזיק יותם לבנים, נכנס למקלחת ולשירותים.
"היא כאן!"
"אבל אתה רואה שאין כאן אף אחד," אמר יותם.
"היא כאן!"
"אתה רואה בעצמך," אמר יותם בקול שקט. "בבקשה, תירגע, פרופסור."
פניו הגדולות והרכות של פרופסור גולדהמר הביעו תיסכול וחוסר סבלנות. הוא יצא מהחדר בעודו זורק מבטים לכל פינותיו, נוהם וממלמל לעצמו, אבל ליד הדלת עצר ופנה אל יותם.
"תכין הרצאה על הסמיכוּת. ניסע לכנס בניס," אמר בקולו העמוק, שרעד קצת.
"מאז שכתבתי על הסמיכות במקרא ובלשון החכמים ובימינו, הנושא הזה כמו מת אצלי."
"מת? אתה בלשן, לא משורר ששר כל-כך הרבה על חן אהובתו עד שהוא ממית בו כל רגש אליה! יש משהו מסתורי בסמיכות, ולא במקרה היא ריתקה דורות של בלשנים. השינויים הפוֹנוֹלוגיים בנסמך, העובדה שאין הוא יכול לשאת את ה"א הידיעה ובכל זאת הוא מיודע... זה מרתק. תעבוד, תעבוד." "אבל..."

"שום אבל," אמר פרופסור גולדהמר. "אתה צריך להיות מסוגל לכתוב בפשטות ובאלגנטיות את התורה כולה על דף אחד, בכתיבה תמה ובדיו ירוקה. הסמיכות לא פחות מושכת ממעמד השורשים בדקדוק של שפות שמיות בנות ימינו, נושא שעמיתיך עסוקים בו משום מה יומם וליל." "זה יפה, ניס?"

"יפה, יפה מאוד," ענה פרופסור גולדהמר ופנה אל הדלת, כתפיו שמוטות, צעדיו זעירים ועיניו יורות שוב זיקים של חשד ועלבון.

"אם עוד פעם יקרה דבר כזה, אני מסתלק מהמכון," אמר יותם לידידו גור קרליץ, כששניהם שתו קפה בחדר-העבודה הענקי של גור ביפו. החדר היה מלא מכשירים שלא היו מביישים אוסף מוזיאלי של כלים לחיתוך מתכות ואבני-חן משנות הארבעים והחמישים.
"קודם כל לילה ארוך עם לנה," אמר גור.
"אני לא יודע אפילו איך היא נראית."
"אה, ככה זה? לא יודע איך היא נראית? צֶעֶ"ג."
זה היה הדבר היחיד שעיצבן קצת את יותם אצל ידידו. אולי מפני שלמד פעם בבית-ספר דתי, היה גור משתמש בראשי-תיבות מהסוג הנמצא בתלמוד, במדרשים ובמכתבי רבנים. בבדיחות הדעת שבה ביטא את ראשי-התיבות היה משהו מביך ומדכא. גם הניקוד שנתן לראשי-התיבות היה נלעג.
"צֶעֶ"ג?" שאל יותם.
"צריך עיון גדול," השיב ידידו.
סמו"ט (סור מרע ועשה טוב), בשטו"ם (בשעה טובה ומוצלחת), ובייחוד אכמ"ל (אין כאן מקום להאריך) - היו מראשי-התיבות החביבים עליו.
יום אחד נשמעה דפיקה על דלת דירתו והפרופסור נכנס. הוא חייך והביט בחיבה ביותם. בידיו החזיק קופסת קרטון גדולה ועליה בקבוק קמפרי.
"יש לך קרח, לימון וסודה או מיץ תפוזים קר?" שאל. "בוא נשתה קמפרי."
"יש הכל."
"אני אוהב אותך, יותם, אתה יודע זאת. ואתה יודע שאני מעריך את מחקריך בסורית הארץ-ישראלית. בזה עוד תיווכח. זה סוף הריב. אילי פאת מאת! היא שלך. אתה רוצה אותה - היא שלך." "אבל..."
"אתה לא צריך להסתיר שום דבר. אני יודע על הפגישות שלכם. ואני יודע על אלה שהיו לה קודם, הצעיר מחנות החשמל והערבי מלוד. בעצם הוא לא היה ערבי. באמת לא איכפת לי. היום הלוויה של בעלה. אתה ודאי רוצה ללכת. אז לך אתה, אני אשאר בבית."
"באמת, אתה טועה, פרופסור."
"קרא לי בן-ציון. אני זוכר כשהיית יוצא מהמשרד, והיא היתה עוזבת חמש דקות אחריך. ראיתי את זה. ואיך התרחצה, למטה, במהירות, וציחצחה שיניים ומרחה קרם. האור נדלק אצלך. היית פותח לה את החלון..."
"אבל פרופסור... אתה רואה שיש כאן סורגים על כל החלונות וחוץ מזה אני..."
"אתה לא צריך להסתיר ממני דבר. אני מבין מה זה גבר ואשה. אם אשה אומרת שהיא רוצה אותך... אני מבין את זה."
"אתה טועה, אני לא מכיר את ה... אותה. אני אפילו לא יודע איך היא נראית, פרופסור גולדהמר."
"קרא לי בן-ציון! היא תמיד הסתכלה עליך. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותך. אתם ביחד, אני יודע."
"אבל תחשוב לרגע שלא למעני היא עושה את כל הרחיצות ומורחת את הקרמים האלה!"
"אתה אומר שיש לה מישהו אחר? אתה לא צריך לומר דברים כאלה. הרי אני מסכים, אני מסכים! להיפך,
אני שמח. אני בן שבעים, אבל אני עדיין גבר."
הפרופסור קיפץ כמה פעמים קפיצות קטנות באוויר וריקד קצת.
"אני יודע שפות. לא רק שמיות." הוא צחק צחוק חרישי. "היא באה אלי יום אחד ואמרה ברוסית:
פּאלאגאי נָה מְיֶנְיָה אי פּאלאז'יס נָה מְיֶנְיָה..."
"מה פירוש הדבר, פרופסור?"

"קרא לי בן-ציון. סמוך עלי ושכב עלי, זה פירוש הדבר. וכשגבר שומע דברים כאלה, הוא... אני מבין אותך. אני רוצה ללחוץ את ידך."
יותם לחץ את ידו ואמר:
"פרופסור גולדהמר... בן-ציון... עכשיו כשאתה נותן לי רשות, הייתי יכול להגיד לך תודה, נכון? אבל אני אומר לך שזה לא אני. רק לרגע אחד, רק לרגע אחד תשער שזה לא אני..."
הבלשן החוויר לשנייה אבל אחר-כך חייך ופנה אל הדלת:
"אני לא עומד ביניכם. אני לא עומד בדרככם."
"שכחת את קופסת הקרטון, פרופסור," אמר לו יותם.
"קרא לי בן-ציון."
"בן-ציון."
"הקופסה היא בשבילך. ספרים, מאמרים ותדפיסים על הסמיכות. החומר הטוב ביותר שפורסם עד עצם היום הזה. יש מחקרים חדשים בערבית ובמלטֶזית. ובייחוד יש כאן עבודות על מבנים הדומים לסמיכות בשפות שונות. בני דורך עצלים מכדי לעסוק בזה: באירית, ברומנית, בסומאלית."
"פרופסור!"
"זאת מתנה ממני, הבאה לומר: עלה והצלח! אינני עומד בינך ובין אהבת חייך!"
"לא היה..."
"אני מוותר מקרב לב. אני רוצה באושרכם," אמר הפרופסור וסגר אחריו את הדלת.
למחרת הלך יותם לרחוב השל"ה, שכר את דירת החדר וצילצל לבטי נוימן-אברבנאל. אף-על-פי שגור קרליץ היה עסוק בהכנות לתצוגת הזיקוקים הגדולה, בהקמת עיר האש שעליה כבר עבד כשנה, הוא בא לדירתו החדשה של יותם עם מכשיריו הנאים, והרכיב לו ארון ספרים.
"איזה יופי של כתובת יש לך עכשיו," אמר.
"השל"ה?" תמה יותם. "יותר טוב מאחד העם?"
"אתה יודע מהם לפי השל"ה ראשי-התיבות של תשובה?" שאל גור.
"לא, אני לא יודע. ואני אפילו לא בטוח שאני יודע מי זה השל"ה הזה."
"תענית, שק ואפר, בכייה, הספד."
"זה לא שמח במיוחד, ועם ו"ו החיבור ב'ואפר' זה גם לא כל-כך אלגנטי. פרופסור גולדהמר לא היה מרוצה."
גור חייך, אבל פניו הביעו אי-נוחות.
"נשמע כמו איזה נזיר ממסדר סגפני במיוחד," אמר יותם.
"השל"ה הקדוש?"
"באמת משנה לך שם הרחוב?" שאל יותם. אולי גם גור חי כמוהו בעולם הילדים, עם כל המכשירים והזיקוקים שלו. גם בו היה משהו לא מאוזן. משהו מופלג.
"לכל אדם משנה שם הרחוב שבו הוא גר או שגרים בו אנשים שאיכפת לו מהם," ענה גור באותה אי-נוחות.
"אתה מעדיף ששם הרחוב של אהובתך יהיה הלני המלכה ולא רחב הזונה או פחד יצחק?"
"אתה עוד תלמד להיות נחש לא קטן באחד הימים," אמר גור.
"אני לא מבין למה אתה מתכוון."
"אתה מבין, אתה מבין. אין דבר כזה חוסר הבנה."
"בחייך, גור..."
"וגם תדע איך אומרים נחש בכל השפות השמיות הארורות."
"גמרתי עם זה לתמיד. די לאדם בשפה שמית אחת. יש לי פגישה עם בטי נוימן."
"בטי נוימן? רזה כזאת? התספורת שלך מצוינת, אבל החולצות מכוערות. אתה צריך לקנות כמה חולצות יפות."
"זה יקר."
"נכון, אבל זאת השקעה כדאית."
"חולצות?"
"חולצות מאיכות טובה."
"בסדר."
"אבקש משירלי שתלך איתך לקניות."
"שירלי, הבלונדינית?"
"לא, את הבלונדינית חיתנו. חתונת ענק. אבל אתה תחבב את שירלי," אמר גור וחיוך נחמד האיר את פניו.

אחרי שסיים להרכיב את הארון, הזמין גור את יותם לארוחת ערב בחדר עבודתו היפואי. יותם שמח לנסוע ליפו. בערבים היתה יורדת עליו עצבות, מכרסמת בו, קוראת למשהו.

כבר אחרי הזיקוקים ביום העצמאות של שנת 1990 התחיל גור לדבר על התפאורה שממנה יש לירות את הזיקוקים - מבנים שבאמצעותם תהפוך הצגת האש הגדולה לאירוע אגדי. למען הצגות כאלה היו מקימים פעם שערי ניצחון, ארמונות ומזרקות, חורבות מלאכותיות, הרי-געש וספינות מפרשים עתיקות. בעזרת בן-דודו מתי, צלם שעבד עם כתבי-עת גיאוגרפיים, הקים גור בדיונות מערבית ליבנה מקדש כמו-מצרי עם ספינקסים ואוֹבֶּליסקים ענקיים, ששני ארגנטינאים שעבדו באולפני גולן-גלובוס פיסלו בשבילו מקלקר.

"ואיך ההכנות ליום הגדול?" שאל יותם. "עיר האש מוכנה?"
"מוכנה. עם מגדלים ומפלצות. כמו שהיו עושים פעם. זה לא היה פשוט, אבל למדתי. עד עכשיו לא היה איכפת לי ממה שעשו בעבר. זאת היתה טעות. אתה צריך כמו באפריקה לאכול את הלב של האויב הכי אמיץ שלך, לב של אריה או של גורילה, כדי לזכות בעוז רוחו. ככל שאתה טורף יותר לבבות מהעבר אתה נעשה עשיר יותר והכוח שלך גדל. אספתי לי גם אוסף די יפה של רישומים ותחריטים של זיקוקים. אבל עיר-האש תעלה המון, המון. לי לא איכפת להתרושש, אבל דבי היא ילדה."
"וילדה מתוקה מאוד."
"היא באמת מתוקה. אבל הזיקוקים עוד יותר מתוקים. יהיה לי לוח בקרה, רמקולים עצומים. חצי שעה. והכל עולה בלהבות נהדרות. הפירמידות, האובליסקים, האריות, הספינקסים."
"וזה עולה כל-כך הרבה?"
"החזרות יקרות מאוד."
"ואיפה זה יהיה?"
"בדיונות של יבנה."
"ואחרי שלושים דקות הכל יתנדף?"
"אפשר לשכור מצלמות, אבל אותי זה לא מעניין. אני רוצה להזמין את החברים שלי."
"והכל בשביל חצי שעה של תענוג?"
"חצי שעה של תענוג..." מילמל גור בעלבון.
יותם ראה בדמיונו את מבטו המטורף ואת הבזק המצלמה של פרופסור גולדהמר.
גור התבונן בו זמן-מה במבט בוחן.
"מה אומרת בטי נוימן על סיכויך?"
"היא אומרת שאי אפשר לנחש מראש. או שיש לך את זה או שאין לך."
"שטויות, שטויות," אמר גור. "תמכור להם את מה שאתה יודע, והם כבר יקנו. תדבר איתם על הנואמים הגדולים של העבר, ועל הכבוד שיש לגלות כלפי אותיות וצלילים. אתה תעשה את זה נפלא."

חדר-העבודה העצום של גור, ששכן בבית יפואי חרב למחצה, עורר ביותם הערצה וחשש. גור הרוויח יפה ממכירת החפצים שעשה. היו לו סדנים בגדלים שונים, מכונות לייצור תכשיטים, שלושה תנורים וקיר מלא מבערים, פטישים מכל הצורות והגדלים, סכינים מנחושת ומארד לחיתוך ספרים, וקופסאות לסיגריות או תומכות-ספרים שגור עיצב תמיד בדמות אריות או נשים עירומות - מה שהעיד, לדבריו, על יחסו הרציני למילה הכתובה. החפצים שייצר היו כל-כך נאים, שלא היה שום קושי למצוא להם קונים, אבל בכל פעם שיותם נכנס לחדר-העבודה העצום היתה תוקפת אותו מהומה. היה משהו לא מאושר בממלכה של ידידו. ועכשיו, לאחר ששמע על עיר-האש, חש יותם שלא הוא המשוגע. הוא עצמו נמצא במרכז הנבון והשפוי של החיים, ודווקא האנשים הכי קרובים אליו הם שסטו ממנו: מילי שהשתגעה, פרופסור גולדהמר, וידידו שמצליח כל-כך עם נשים וזיקוקים והחפצים שהוא מייצר, ובכל זאת נותר בודד בדרך שאינה מובנת לו.

"מחר אלך לקנות חולצות," אמר.
"אתה בשל להתאהב. הפרי כמעט נושר מהעץ. רק בלי כובד ראש. אל תאמין לדיבורים האופנתיים על כמה שזה נפלא לאהוב. כל מה שצריך זה אהבה... נשמע נפלא, אבל הגל בא, ואתה חותר, מטפס עליו, אתה בפסגת העולם, ואז בא גל שני שמטלטל אותך כמו אצה ודוחף לך מים מלוחים לתוך האף והפה. מחלה היא מחלה, גם אם אתה מרגיש לרגע בעננים. פשוט תיזהר. תהיה קליל. תהיה חפיף." "אף אחת לא תרצה בי."

"קוראים לך קוֹשקה! היית טוב בריקודי עם. אתה מדבר יפה על העברית העתיקה שלנו. תקנה לך כמה חולצות וקח טבעת או שתיים."

יותם היה מרוצה מהכינוי קוֹשקה, כי תמיד חש כעס למראה הסטודנטים הגבוהים שמילאו את הקמפוס בשנים האחרונות. חתוליותו כמו ביטלה את גובהו הצנוע.
"לא נעים לי לענוד טבעות."
"צריך לאותת. מה שאתה מאותת עכשיו זה עניין מופרז בכתב יתדות ונטייה לתרדמת קלה. ואתה נקי כזה, כמו קוֹשקה."
"אתה רוצה שאהיה מלוכלך?"
"לא אמרתי שתהיה מלוכלך. אבל אתה נקי, אתה נקי מאוד. תראה את האצבעות שלך!"
הוא התבונן היטב בידיו של יותם.
"אל תדאג. לא אביך אותך בבחירת הטבעות. וזאת לא בעיה בשבילי. מכרתי מאה וחמישים טבעות בחודשיים האחרונים."
"אני לא מבין למה סירבת לעשות את השריונות והקסדות והחרבות בשביל הבימה. אתה צריך הרבה כסף בשביל כל הזיקוקים האלה."

"שקספיר? זה מה שאתה רוצה שאני אעשה? אני צריך לילה עצום, שמים ענקיים, מגדלים של אש! קסדה, חנית, מגן - גם סִילְבִיוֹ בֶּרקוֹבִיצִ'י עושה דברים כאלה בשביל הבימה, והוא עושה אותם מצוין. אבל בזיקוקים אני רב-אמן. אתה יכול לומר שזאת אמנות נחותה, אבל אני יכול לזכות בה במדליה, כמו החבר'ה שלנו באולימפיאדת הנכים."

יותם הביט בשתי גולגלות מאובקות על האצטבה שמולה ישב. חורי עיניהן היו מכוונים אליו. האף של הגולגולת הגדולה יותר הושלם בפלסטלינה אדומה.

יום חורף אחד, לפני שנים רבות, הוא בא לביתו של גור, ולאחר שידידו נעל את דלת חדרו והדליק נרות, ראה יותם על השולחן גולגולת גדולה. הגולגולת הרשימה אותו מאוד. ריח נפט קל עמד בחדר, וגור הסביר שהוא ניקה את הגולגולת בנפט ומשח אותה בשמן זית. הוא אמר שזאת גולגולת אמיתית, אם כי להוריו העדיף לספר שקנה אותה בחנות קסמים. הוא עבר על אופניים ליד בית-הקברות הקראי הקטן למרגלות אבו תור, וסמוך לגדר ראה חתול ששיחק עם משהו הדומה לראש כרוב. מי גשמים פרצו דלת של ארגז גדול שניצב בקצה בית-הקברות, והגולגולת התגלגלה ממנה. לפי דעתו של גור היו שם הרבה גולגלות. הוא הציע ליותם לקחת תרמיל, כפפות ופנס, וללכת לבדוק את השטח. אולי ימצאו מדים או כלים ויוכלו לנחש מי נקבר שם.

הכביש היה ריק, ורק מפעם לפעם חלפה בו מכונית מהירה. הם ירדו מהכביש, עברו גדר נמוכה. לא היה זה ארגז אלא בקתה נמוכה שקרסה, והפתח שממנה גלשה הגולגולת היה קיר שהתבקע. הבקתה היתה מלאה גולגלות. בגוף מצטמרר הכניס יותם ארבע גולגלות לתוך התרמיל. גור לקח גולגולת אחת. לשווא הם חיפשו כלי נשק ובגדים. כמות הגולגלות בבקתה עוררה חלחלה.

"אולי צריך להגיד קדיש? לשלם כופר נפש?" לחש גור.
במרתף, שהיה חדרו הקיצי, הניח יותם את הגולגלות על לוח מעל מיטת השדה, שעליו עמדו ספריו וצעצועיו. הוא הקדיש להן זמן רב. הניח נרות על קודקודיהן, תחב סיגריות לפיותיהן. בהדרגה ירד פחות ופחות לחדרו במרתף, עד שעטף אותן יום אחד בסמרטוטים ובעיתונים כדי שלא יעוררו תשומת-לב וזרק אותן לפח אשפה. גור שמר את שתי הגולגלות שלו.

כשאכלו את עוגות הדבש הזהובות שגור היה קונה לא רחוק מביתו, חשב יותם שמשהו מטריד לאחרונה את ידידו, אמן הזיקוקים. הוא ניסה לשכנע את עצמו שגור נראה טרוד רק משום שהוא עסוק בחישוב זוויות הירי של טילי-החבצלות וכוכבי-השביט שלו. מסירותו לזיקוקים היתה קשורה לשמים. למען השמים? נגד השמים? נגד הכוכבים? גור היה לוליין של כוכבים. הוא שיגר כוכבים לשמים והמטיר אותם בממטרים של אש. אולי רצה לברוא כוכבים במו אצבעותיו כדי שיוכל לשחק בהם, להעיף, לפצוע, להוריד אותם אל האדמה - מפני שהכוכבים האמיתיים היבהבו לנצח מעבר להישג יד, כמו גחליליות ביער אינסופי. אי אפשר להשמיד כוכבים. צריך קודם להעיף אותם למעלה, ליצור אותם או לקנות אותם באיטליה או בצרפת, ורק אחר-כך אפשר לצפות בהם נופלים בגשם קורע לב, שביר וחולף.


פרק שלישי

ספינקסים ואוֹבֶּליסקים - האסון - השבאית והתנ"ך - ינאי ולדמן - בירה נשר - בדידותו של יותם - חתולי רחוב - תלולית החול - הפרש - מתי תבוא?

רק מתי ויותם ושני הפַּסָלים הוזמנו לחזרה כללית של עיר האש. פסלי הקלקר של גולן-גלובוס היו נפלאים: שני האובליסקים וששת הספינקסים, שני הרי-געש לא גדולים, ספינה עתיקה שכמו עגנה במבדוק, מזבח ועליו אגרטל בצבע תכלת ועמודים עם כותרות פרחים.

"זה נפלא! זה נפלא!" אמר יותם למתי. הוא טפח על כתפיהם של שני הארגנטינאים, בחורים יפים שנראו כמו שחקנים מסרטי יידיש ישנים, רק קצת שחומים ומופקרים יותר.

הם ישבו על כיסאות-בד כעשרים מטר מאחורי האוהל הבדואי, שהיה מרכז הבקרה. הרוח נשאה עימה ריח אצות וים. החושך ירד, וכוכבים חיוורים הופיעו בשמים. כולם הביטו במתח באוהל. גור יצא מפתחו, נופף להם בידו ורץ אל המזבח ואל הספינה. אחר-כך חזר לאוהלו. ברמקולים חבויים נשמעה מקהלה ששרה הימנון מימי-הביניים - מנגינה שנעשתה אופנתית לא מזמן. המקדש המצרי הואר, אחר-כך הזדהרו קצות האובליסקים, טיל נורה וגשם פרחים כחולים ירד אל הדיונות, ובאותו רגע נשמעו מן האוהל פיצוץ עז וצעקה. אש ועשן פרצו מכל פינותיו. כולם רצו לאוהל ומצאו את גור מעוך בין שני מצברים וארגז טילים. ידו הימנית היתה מכוסה דם ונראתה מרוסקת, חולצתו קרועה ושחורה, שערו חרוך. הוא איבד את ההכרה. שני הפַּסָלים היו חיוורים ועמדו כמו משותקים. יותם ומתי חבשו את זרועו של גור. זמן רב עבר עד שהגיע אמבולנס.

אחרי הניתוח ישב יותם כל הלילה מול דלת חדרו של גור. גם בבוקר לא הורשה לראות את ידידו. יד מרוסקת, כוכבים מתפוצצים. ליבו של יותם נצמת בהזיות מבשרות רע.

הוא הסתגל לדירת החדר ברחוב השל"ה. מסעדה נוחה וזולה בפינת רחוב בזל, הקירבה לים וחנייה בשפע בשביל החיפושית, הפכו את הדירה לנקודת יציאה טובה להרצאות ולימי-עיון שאירגנה לו בטי נוימן-אברבנאל. יותם זכה להצלחה זעירה. הופעותיו נראו לו בתחילה כמו נענועי מקור של תוכי קשקשן, אך בהדרגה מבוכתו נעלמה. הוא למד אילו בדיחות ודוגמאות מוצאות חן. לא פעם היה אומר לעצמו שעליו לחזור לצוד דגים, לחזור לחוף פלמחים ולכרי-דשא, אבל משהו עצר בעדו. הוא גם לא הלך לדוג בחוף גן קלור. לפעמים נשים היו מסתכלות עליו בסקרנות, בייחוד מחוץ לעיר, בבתי-מלון ובאכסניות, אבל איזה היסוס קטן אחז בו בכל מקום. הוא שמע את עצמו מפטיר דברים מרים.

הוא ביקר שלוש פעמים בשבוע את גור השתקן בבית-החולים, והביא לו סיגריות וסיגרים. למעשה חיכה שמשהו יקרה, שהגורל ייתן לו אות. הוא היה ילד. בלי מתנות הגורל לא היה טעם בחייו, לפחות בלי הציפייה שמשהו יקרה, כמו פעם כשחלם על גילויים ארכיאולוגיים. הוא היה ילד - בציפייה הסתתר אושר קטן, ולא פחד. אבל לְמה יכול היה לצפות? רגעי ההתרגשות בסדנאות הצטמצמו עם הזמן. כן, דירת החדר ברחוב השל"ה היתה נקודת יציאה טובה, אבל לאן יצא ממנה? לא לציד או למסעות רחוקים, אלא למקומות שיגרתיים. מקומות שאפילו אחיזת העיניים שהתלוותה אליהם היתה שיגרתית. אחד מהמשתתפים בסדנה שהעביר במלון על חוף הכנרת סיפר לו שגולדהמר מוציא לאור את מילון השְבָאִית ועומד לשאת במכון נאום על השבאית והתנ"ך, ויותם התמלא לרגע צער על שעזב את האיש הגדול. אילו היה גולדהמר אדם אחר! הוא ראה את פניו: שפתיו המעודנות, החיוך הדק שהצטייר עליהן, לחייו הלבנות. אבל מצחו היה מכווץ ועקשני וגבותיו בולטות מאוד. גולגולת קטנונית. יותם נזכר בינאי ולדמן, מרצה להיסטוריה, בעצם מרצה לתולדות האידיאות. כל מוסד שהיה בו - הצבא, האוניברסיטה, הספרייה הלאומית - נפטר ממנו די מהר ובחשאי, כי לאף אחד לא נעים היה להודות שהוא מוותר על ולדמן. יותם זכר את עיניו המופלאות. כמו של שפינוזה בתמונות, אבל בוערות בזהב. להיות במחיצתו של ינאי! דברים קרו סביבו ללא הרף. האוויר עצמו היה אוויר אחר, מלא דמויות. חבל שהם לא הסתדרו. ינאי דווקא גילה לו חיבה, אבל כנראה לא חשב שהוא מעניין מספיק. ואולי לא היה לו נוח עם ביישנותו וסגירותו. הוא לא לקח אותו למסיבות, או לשיטוטים שלו בים ובמדבר. ינאי צלל בים סוף. כשהתחילו לרחף בכדורים פורחים היה אחד הראשונים שניסו את הספורט החדש. הוא למד לטוס בגלשן-רוח בהר תבור. יותם הספיק ללמוד אצלו רק שנה. אחר-כך סולק ינאי מהאוניברסיטה.

בדידותו של יותם הפכה למשהו גופני. הוא חש אותה כמין ריק תובעני בין איברי גופו הפנימיים, משבי רוח אנטומיים. בערבים, כשישב במסעדה הפינתית, החושך היה יורד עליו בלי רחמים. חתולי רחוב הסתובבו בין רגלי השולחנות, ויותם חשב לא פעם לאמץ אחד מהם, חתול לבן עם כתם על המצח, ולקשור לצווארו סרט קטיפה כחול שבו השתמש כסימנייה. הוא התנצח ללא הרף עם קטיגור שהטיל עליו את אשמת בדידותו, וטען שיש בו איזו הסתייגות פנימית, איזו רתיעה המונעת ממנו אושר. אנשים אחרים היו משתדלים, מבקשים עזרה, נלחמים. בדידות היא כלא, מחלה, וצריך לעשות כל דבר כדי לצאת ממנה. יותם ניסה להדוף את הטענות, אבל ידע שהקטיגור צודק. בדידות היא כלא ומחלה. זה נכון, כלא ומחלה, חשב יותם וליטף את ראשו של החתול הלבן, מאזין למוזיקה אמריקאית מסוף שנות השישים שבאה מהמרפסת מולו ברחוב בזל, מרפסת שהיתה גדושה במתבגרים.

בני תל-אביב הקטנים לא הניחו למוזיקה הזאת מאז גילו אותה. הם תלו תצלומים של ג'ימי הנדריקס על קירות חדריהם, וחלמו לבקר בבית-קברות פריזאי עם שם מצחיק שג'ים מוריסון נח בו. יותם הרבה לשבת במסעדה ואפילו למד לשתות בירה, הוא, שלא שתה כמעט כי לא אהב את טעם המשקאות האלכוהוליים, אם כי שתה לפעמים עראק כשישב עם הדייגים. אבל בקבוקי הבירה הגדולים - אלה עם תווית הנשר היפה, פרוש-הכנפיים - מצאו חן בעיניו, והוא למד לרחף איתם מעל לגגות רחוב בזל, מעל לאנטנות ולכביסה ולדודי השמש.

בדידותו העציבה אותו מסיבה נוספת. מבטו השתנה, והוא התחיל לחפש אצל אנשים שראה או פגש את התו המיני שלהם, את התו המיני בלבד. יותם סלד תמיד ממכריו שהסתכלו על נשים רק מזווית מינית, ובגברים ראו בעיקר ציידים מתחרים. והנה עכשיו, מתוך בדידותו, גם הוא התחיל להתייחס כך לסובבים אותו, לאנשים ברחוב, במסעדה, בסדנאות. וכשמבטו נתקל בתכונות שלא הלמו את החוש המיני שלו, הוא נרתע מהן וקרא אותן כעכבות, הסתייגויות, מרירויות. היו חיוכים ותנועות שפתיים שפעם היו חביבים עליו, או לפחות נראו לו טבעיים, ונעשו לפתע חשודים ומצטדקים, דוחים מרוב שיעמום. פעם אפילו הגיב ברתיעה למראה בחורה שצבעה בצינעה את שפתיה. הוא ביקר בבארים שבהם היו מתכנסים אנשים בודדים, אבל צמאונם הגלוי לקשר עורר בו עצבות, וכשראה לילה אחד את פניו בראי אפרפר בשירותים של הבאר, החליט לא לבקר בו יותר. בוקר אחד הסתכל על ספל אמייל שתמיד שתה בו קפה, ומשהו בבוהק הכחול והקריר של האמייל לחש: ככה ייראה הספל אחרי מותך, כשלא תהיה כאן. מבטו החדש מילא את יותם בחששות. אולי לכל אדם יש כמות מוגבלת של נדיבות, שהולכת ופוחתת? הצייר שמחה בלומנטל היה שולח לאמו בכל ראש שנה תחריט קטן עם המצאה שנונה, אחר-כך שלח רפרודוקציה, אחר-כך כרטיס ברכה סתמי, עד שחדל.

יותם היה יושב בלילות ליד החלון הגדול בחדרו ומביט בבניין הסמוך שהסתיר את הירח. הוא העווה את פניו כשנזכר איך לפני שבוע, כשחזר מירושלים בשעה מאוחרת, איבד שליטה על הגה החיפושית כי ניסה להימנע מהיתקלות עם נהג שנסע מהר מדי. בשנייה שבה איבד את השליטה הוא לא חש שום פחד או צער או חרטה, ואפילו דימה שחיוך קלוש מופיע על שפתיו. המעקה הציל אותו. המכונית פגעה בו בזווית נוחה והחליקה זמן רב, בחיכוך ארוך, מלא ניצוצות, עד שהצליחה לעצור.
כשאכל ארוחת צהריים במסעדה הפינתית ראה פעם את אחד הדייגים שהיו מגיעים לחוף פלמחים. הוא זכר את שמו: שאול. יותם שמח לראות אותו. גם שאול מזור שמח.
"התחלתי לדוג סֶריוֹלוֹת. אם אתה רוצה להצטרף - בבקשה," אמר.
"בחכה?"
"לא, מה פתאום," אמר מזור, "אני משתמש בפְלוֹמֶת."
"זה מצוף כזה?"
"לא, לא כזה... חוט מספר מאה ועשרים, משקולת כמו סדן. וקרב, מה זה קרב, ממש מלחמה. אבל אם אתה מנצח זה תענוג. בשבוע שעבר תפסתי סריולה של שלושים קילו."
"כזה?" אמר יותם, פורש את ידיו.
"אני לא צוחק. שלושים קילו וארבע מאות גרם, אדוני הנכבד. אני אביא לך צילום אם אתה לא מאמין. בדיוק הגיעו לחוף חתן וכלה עם צלם¬חתונות. יש לי את הדג אפילו בווידיאו."
הוא נזכר איך פעם, כששתו יחד קפה במסעדה קטנה מעל לחוף, אמר לו מזור שהוא יודע כל דבר שיש לדעת על דגים. אומנם הוא לא מכיר את השמות הרשמיים שהאקדמיה קבעה לדגים, אבל הוא יודע את שמותיהם המקובלים אצל דייגים, את תכונותיהם ואת שיטות הדיג.
"אתה מהאוניברסיטה," אמר ליותם, "ואתה יודע הרבה על חיות. אני שם אלפיים. נראה אותך אומר דבר אחד על דגים שאני לא יודע."
"עזוב, שאול," אמר יותם.
"אל תתחמק! תגיד!"
"בחייך."
"אתה מתחמק!"
"אתה יודע שדגים מחליפים מין? בלי ניתוח. זה לא עולה להם כלום."
"מחליפים מין? בטח דגים בים רחוק מאוד. אולי בנהר הסמבטיון."
"לוֹקוּס."
"לוקוס? הלוקוס שלנו?"
"בגיל צעיר הוא נקבה, בגיל מבוגר זכר."
"אתה צוחק ממני!"
"זה דבר ידוע."
"לוקוס? לוקוס? הפסדת בגדול, יותם!"

בהשפעת אווירת הבנייה באזור התעורר גם אצל דיירי הבית של יותם הרצון לשפץ ולבנות. משפחת שולץ שגרה מעל לדירתו החליטו לבנות מחדש את חדר-האמבטיה ואת המטבח. שקי חול גדולים מבד עבה ובהיר הופיעו בחזית הבית, אחר-כך נעלמו השקים ונותרה תלולית חול גבוהה שהגיעה כמעט עד למרפסתו של יותם. תחילה הצטער יותם על היעלמותם של השקים. היה בהם משהו נדיב, כאילו מישהו ניפח שקי תבלינים קטנים בנשיפה אחת. אבל אחר-כך הוא התרגל לתלולית החול, והיה מביט בה בלילות ירח ומדמה שהיא הולכת וגדלה. ואכן, לילה אחד היא באמת נראתה לו גבוהה יותר. קרני הירח האירו לרגע רק אותה, ויותם לא הצליח להתאפק וקפץ עליה.

יותם היה בודד. הוא דיבר לעצמו ברחוב, ופעם עצר לפני אשה ברחוב והפחיד אותה במבטו ובתנועה חדה. הוא חשש שהוא מתחיל להשתגע. הוא הביט ברחמים בסוס זקן וכחוש של אלטע זאכען. רק פעם אחת נסע יותם לחוץ לארץ. עם אמו. אחד מדודניה התגלה בליסבון ושלח לה שני כרטיסים. הם הלכו לקורידה. אמו שמעה שבפורטוגל לא הורגים את הפרים, והסכימה לבקשתו. יותם לא העלה בדעתו שגבר יכול להיהפך ליצור אגדי שכזה. על סוס שיופיו עוצר נשימה וצווארו ברבורי רכב גבר שלבש בגד נפלא - פרחים קטנים רקומים כלהבות בין תחרה למלמלה. כמה יפה ישב האיש על סוסו, בחן ובגאווה שעלו אפילו על אלה של הסוס, כולו שחור-לילה וזהב, הבזקים של אבני-חן, פרחי לובן וארגמן. יותם לא שמע דבר. לא את אמו לוחשת באוזנו, לא חצוצרות ותופים, לא את צלילי התזמורת, לא את רחש הקהל. בדממה מוחלטת פסע הסוס, רגליו מדויקות ומדודות כרגלי רקדניות בנעלי באלט, ראשו מורם. מדי פעם בפעם קד הסוס קידות זעירות בראשו יפה הרעמה, ומדי פעם בפעם היה מעיף באחת מפרסותיו חלוקי חצץ או רגבי עפר שניתזו למרחקים, כאילו כדי לגלות שהסוס אינו יצור אגדי אלא בעל-חיים שרגליו דורכות על האדמה. הרוכב חצה את הזירה באיטיות מענגת. אי אפשר היה להבחין בתנועות שבהן כיוון את סוסו, ורק כשהשלים את הסיבוב שמע יותם את שאון הקהל ואת רעם התזמורת. לרגע היה הוא עצמו הרוכב וסוסו, וכאב ענוג חלף בו כמו דבש אפל.

עליו לכתוב לאמו. יותם לא היה מסוגל לכתוב מכתב. כל מה שכתב יצא כחוש ונמהר. ובכל זאת העדיף לכתוב לאמו ולא לטלפן אליה. בכל מכתביה היתה חבויה שאלה אחת: מתי תבוא? מתי תהיה לידי זמן-מה? הוא ראה את אמו ממרחק עצום, מעבר להרים, מעבר לאוקיינוס, מעבר לכל דבר. ברזיל היתה קרנבל, שיר, גוף עירום עטור נוצות זהב. בתצלום לילי שאמו שלחה לו, אפילו ההר המוזר של ריו דה ז'נירו עם הצלוב הענקי בפסגתו נראה לו כמו יפהפייה שחורה השוכבת פרקדן על חוף ים אדיר. אלה קדמונית. אבל כמקום ממשי היתה ברזיל גלות לא מובנת, וההגירה של אמו נראתה לו כהענשה עצמית במסווה של טריקת דלת רועמת. אמו גרה בפּוֹרטוֹ אַלֶגְרֶה. היא שמרה אומנם על רוח טובה, כדי לא להרחיק אותו, אך מכתביה היו עצובים מאוד.

 

שם הספר: בסימן הלוטוס
שם המחבר: דן צלקה

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, יולי 2002
מספר עמודים: 408
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
עיצוב תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 81 ₪
מסת"ב 965-7120-19-5
דאנאקוד: 497-1028


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.