מצורפים שלושה פרקים ראשונים.

א.

נחמיה פקח חצי עין והציץ בשעון. חמש וחצי. שייחנק המואזין הזה. איזו מין דת זאת שתוקעת את דבר האל לתוך אוזני המאמינים בפוּל ווֹליוּם בחמש וחצי בבוקר. חש את ידה של מומינקה ממשמשת אותו מתוך שינה, כמו מוודאת שהוא אכן נמצא שם, את גופה הנלחץ אליו מאחור. ניסה לקום להשתין אבל ידה הידקה את אחיזתה סביב גופו. כמה כוח יש לה גם בשנתה, הירהר. לבסוף הצליח להשתחרר. ממעמקי תרדמתה של מומינקה עלתה איזו רטינה. היא התהפכה לצד שני וחיבקה את הכרית.

בחוץ עמדה קרירות נעימה. המרפסת היתה טבועה בכחול-מעמקים דומם, שגם קולות הבוקר הראשונים נבלעו בו בהדהוד נסוג מבלי להחריד את השקט הגדול. העולם ידע כבר את היותו אבל סירב להיפקח עדיין, סירב לצאת מן הכוח אל הפועל, סירב להיפרט לדברים ובני דברים, לדיבור, להמולה, לפחד מוות. נחמיה עמד בתחתוניו והשקיף על הדממה הכחולה. שולי העיר טבלו בשארית הלילה, פניהם עצומים וגבם מופנה אל גישושי האור. רק בחלון צריח המסגד דלק אור ניאון קשה ומלובן, כנבואת זעם המבשרת את היום העתיד לבוא. נחמיה לא ראה ולוּ מאמין אחד בדרכו לתפילה. למטה, במרכז ריצפת החצר המעוטרת באריחים מצוירים בגווני חום-אדמדם, רבץ הכלב דוּרוּם. כתמי גופו החומים השתלבו בגוני המרצפות עד כי נדמה היה שגם הוא חלק מן הפסיפס, מוטבע במרכזו כמין פולחן אלוהות כלבית במקדש כלשהו. נחמיה חש שהקרירות חודרת אל מתחת עצמותיו. הוא מיהר להשתין וחזר למיטה. גופה של מומינקה היה חם ורך. נחמיה נלחץ אליו וידיו נעו מעלה ומטה בקדחתנות לאורכו, כמו לוודא שכולו עדיין שם ודבר לא חסר. לבסוף עצרו על העגבות והוא דמם. נשימתו נרגעה, מתאימה עצמה לקצב נשימתה. רק כפותיו הוסיפו עוד לעמול, כמו מעצמן, לשות את בשר העגבות החמים, מחליקות פנימה והחוצה.

חַדָף, מה אתה עושה, שאלה מומינקה, מנומנמת. ידיו קפאו לרגע. עוד, תבעה מומינקה. נחמיה התהפך, הפשיל את תחתוניה וקבר את פרצופו, רובו ככולו, בין עגבותיה. הכל היה כאן חמים ולח. כאן נשמר לב ליבו של הלילה, עמוק מאחורי כל מסכי החושך, תחת קרקעית הים, המדור הסודי המחבר את הגהינום ואת גן העדן, שבו מקופלים יחד שדים ומלאכים מבלי לדעת מי הוא מי. ממרחקים, ממקום אחר, נשמעו אנחותיה של מומינקה. נחמיה התקשה לנשום. אף-על-פי-כן תחב את אפו עוד ועוד פנימה, חדרים מפנים חדרים, מבואות אלמוג ומוך, קרינולינות של מלמלה לחה, פרגודי אש מלטפת, צריבת כל החי והנושם, כל שעוד אין לו שם, משם ייקרא לי שם, משם יישכח לי שם, משם... הכל דמם לרגע כאור ראשון על העיר. בטנה של מומינקה התקשתה ועגבותיה התהדקו על צווארו של נחמיה. מקץ רגע ארוך שבו גחו שדים כזבובונים אל אוויר הבוקר ומלאכים נפלו מתים אל תהומות נעצמים פירפר גופה להרף ושב ונתרפה. נחמיה שהה עוד איזה זמן על גבול היום המתאחה, בין כל המתרקם והנסוג, ריסיו סבוכים בשערה התלתלי המהביל, שפתיו כרוכות עוד בשפתיה, הנהר היוצא להשקות את הארץ זורם במורד פניו וצווארו, ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים, נמשכים אל בית-שחיו ואל בטנו העולה ויורדת בכבדות, ואל תלתליו הלחוצים אל אפה של מומינקה, ונהר רביעי נספג סתם כך בסדין הזרוע כבר כתמים גדולים, ארץ ביצות ומיקווי מים. ייקוו המים, מילמל נחמיה.

אמרת משהו, חדף?
לא, סתם.
השעון צילצל. מומינקה שלחה יד מגששת לכבותו. נחמיה העלה את פניו והצמידם לפניה. אוף... מחתה מומינקה חלושות. פניה נרטבו לחלוטין. נחמיה העביר גם את ידו בין רגליה ועיסה את בטנה ואת שדיה בנוזל החם.
חדף, איזה באסה, מה אני אעשה, אני לא רוצה ללכת לעבודה הזאת, נמאס לי, בוא ניסע מכאן, בוא ניסע לניו-יורק.
את רוצה קפה?
חדף, בכלל לא איכפת לך ממני. למה אתה לא עוזר לי?
מה את רוצה שאני אגיד? אם את לא רוצה את העבודה הזאת, תעזבי אותה. השאלה היא מה תעשי אז. לא יודעת. אני כבר לא בטוחה שאני יודעת מה מעניין אותי או מה אני בכלל רוצה.
זאת באמת בעיה.

יופי, אתה ממש עוזר לי. מומינקה קמה בזעף. נחמיה רבץ שם עוד זמן-מה עד שהקרירות העולה מן הביצה פשטה באבריו. לאחר מכן ירד לעשות קפה. דוּרוּם קיבל את פניו בשימחה וחג סביבו. דורום תירגע, עוד לא יוצאים.

דורום שמע ככל הנראה רק את המילה יוצאים, שכן נעמד על רגליו האחוריות וחבט ברגליו הקדמיות את נחמיה שכמעט נפל עם שני ספלי הקפה בידיו.
אינען אבּוכּ דוּרוּם, לך תציק קצת למומינקה.

כששתו את הקפה רבצה ביניהם שתיקה מתמשכת. לבסוף אמרה מומינקה: תתקשר היום לטלשוֹפּ? צריך לעשות קנייה. אתה זוכר פחות או יותר מה, נכון? ואם יהיה לך זמן תעשה גם כביסה. תזכור לסגור את הברז של המכונה בסוף אחרת היא מציפה את כל המקלחת. ותוריד את הכביסה של אתמול מהחבל. אה, כן, וצריך להתקשר לדלית שתבוא לנקות מחר ולא ביום חמישי. הבית נראה קטסטרופה. בסדר? היא קמה מבלי לחכות לתשובה, לקחה את תיקה ופנתה אל הדלת. דורום הביט בה בפליאה, משתומם על שהיא נוטשת אותו והולכת לה. נחמיה לא הביט כלל. אני אחזור מאוחר היום, הפטירה, יש לי פגישה במרכז. ביי. הדלת הסגולה נחבטה מאחוריה.

נחמיה המתין עוד כדקה ואז קם, יצא לחצר, הפשיל את תחתוניו והשתין בעציץ הכומש. אחר פנה והשתין גם בזה שלידו.

איזה מזל שאתה לא מסוגל לדבר, דורום, פנה אל הכלב שהביט בו במבוכה כלשהי, כפי שהיה עושה כל בוקר נוכח הריטואל הקבוע. משהו לא הסתדר בראשו הכלבי. מה אנחנו עושים כאן, דורום, הטיח נחמיה את מררתו בפניו. מה לנו ולכל זה, לכביסה, לקניות, לניקיון, לצרות שלה, לעבודה שלה, לכל החברים האלה שלה, מה לנו ולכל זה, מה אנחנו עושים כאן, זה מה שאני שואל אותך, הא? תגיד לי. דורום כישכש בזנבו וחיכך ראשו כנגד רגלו של נחמיה, מרוצה מכך שהוא נותן בו אמון ושופך שיחו לפניו.ה טוב, בוא נצא לראות מה קורה בעולם, מילמל נחמיה.

מישהו היה כאן בלילה, הירהרה נוקי, מי זה היה, מה קרה, מה הרגשתי, לא הרבה, בעצם אני לא זוכרת כמעט כלום, היו גבר ואשה, היא לא היתה היא, האשה. כלומר היא לא היתה שם. היא נשאה את עצמה למקום אחר בתנועה שהתחילה בביתוק והיעקרות מתוך גופה והמשיכה בציפה עדינה, שיט מרפרף על מים שקטים, מתלטפים באדוות קלות, מתפוגגות בלי כאב. הפיצול לא היה לגמרי ברור. מי התרחקה ומי נשארה במיטה להתפתל ולצעוק ולהיות תאווה מפרפרת, איפה היה לכוד הכאב בין שני החצאים, זה השט וזה המפרפר, הרי ברור שהיה שם כאב, מי רצה להתרחק ממי ולמה אמרה מי שאמרה אוי, זה טוב לי, אוי. הוא המשיך לעשות לה את מה שהוא עשה לה כל הזמן. נדמה שהוא נאחז בה בכל הכוח שנשאר בו אבל אינו יודע במי הוא אוחז והמיטה נשמטת תחת גופו. גופיהם נעו באוויר בתנועות ציפה וריחוף לא מיומן. עיניה היו עצומות והיו רואות גופים בוערים בחושך. היא צעקה אוי, זה טוב, ועיניה היו רואות דממה. אחר-כך נפקחו עיניה אבל היא לא ראתה אותו. היא ראתה דרכו. את הקיר היא ראתה. אבנים היו נעקרות ממנו כמו מעצמן, שכן דבר לא החזיק אותן שם והן היו נשאבות לחלל. היא לא ידעה היכן הגבול בין החלל שבחוץ לחלל שבפנים והוא נע בשער החלל והיה נוגע בקצה החלל שבתוכה שהוא ים שחור וריק וצובע אותו לבן כמו בכי שקט וסתמי על שום דבר.

הדרך התפתלה בין גלי גרוטאות ואשפה. כבר היה חם. דורום משך את נחמיה בעוז ונעצר מפעם לפעם להשתין על גל אבנים או על שיח מרוט. נחמיה נגרר אחריו ובתוך כך התבונן בו וחשב שאולי דורום הוא צאצא של איזה שבט כלבי שנכחד. אף אחד לא יודע מאיפה הוא בא. יום אחד מומינקה הביאה אותו מהרחוב וזהו. אולי הוא נדד ליפו מאיזה יבשת אחרת, אולי מאפריקה, הירהר, הוא הרי מין כלב-בר שרק ביחס אלי ואל מומינקה הוא הסכים להתביית. אנשים וכלבים תמיד טועים בו כי הוא נראה כמו שטיח מהוה, אבל בעצם הוא שטיח-פרא. אני חושב שמומינקה אוהבת אותו יותר מאשר אותי, אבל היא צודקת בזה, כי הוא לא כמוני. הוא לא יקום יום אחד וילך, אפילו שהוא בן-בלי-בית ובן-בלי-שם.

חבורת כלבים משולחים חלפה במרחק מה מהם. דורום הסתמר כולו ונחמיה הרים מהקרקע אבן. הכלבים התעלמו משניהם והמשיכו בדרכם. כשהגיעו לחוף שלהם שיחרר נחמיה את דורום וירד לטבול. דורום פחד מהמים ונסוג אל חומת הגרוטאות שתחמו את החוף.

החוף היה מעין מפרצון סגור בקירות אדמה ובאבנים מגובבות. נראה שאירעה שם פעם מפולת כתוצאה משבר שחל בקרקע המוגבהת, שאת שוליה לחך הים. רצועת החול היתה כאן צרה ביותר, ובינה לבין קירות האדמה הממוטטים גובבו שלדי ברזל, גרוטאות של מכוניות ומיני פסולת מתכת שהושלכה ככל הנראה מלמעלה. הכל היה חלוד ואכול ובלול זה בזה, וצורתם המקורית של הדברים כמעט שלא ניתנה עוד לזיהוי. דורום פתח בחקירה נמרצת של ערימות הפסולת המתפוררת, ונחמיה הלך והעמיק בים. הוא השתטח על גבו ונתן לגלים הקלים לטלטל אותו. דממה צללה באוזניו. הוא לא חשב דבר. מומינקה, הבית, פאתי העיר והעיר שמאחוריהם, עממו מאחורי מסכים כבדים. תחילה איבדו את טעמם, את ריחם, לאחר מכן את קולותיהם ולבסוף גם את צורתם. השמש ריצדה תחת עיניו העצומות ואדוות קור מענגות ריצדו תחת עורו. ים החל לזרום בוורידיו ושיקופי שוניות הזדגזגו במוחו. הזמן חדל לנוע סביבו, בא אל תוכו, הסתחרר בו מעט כמבקש כיוון, וסופו שדמם גם בתוכו ונפזר במים הרבים שסביבו. גם הוא היה נפזר והולך, נפרד לחלקים ולחלקי חלקים, מאבד את זכרונו, את שמו, את המקומות שמהם הוא בא ואת המקומות שאליהם הוא הולך, את הסימונים העדינים, השקופים, התוחמים ומבדילים אותו מן הים. שוט ורד, היסחף וכלה, צלול וכלה, נ ח מ י ה, נ ח מ י, נ ח מ, נח, נ, נביחה קלושה נשמעה מן החוף, כמו ממרחקים עצומים. נחמיה התנער במים, התהפך והביט לכיוון החוף. החוף היה זעיר ודורום כלל לא נראה. נחמיה הבין שנסחף מרחק גדול למדי והחל לשחות חזרה אל החוף. למרבה המזל לא היתה הזרימה הנגדית חזקה והשחייה לא דרשה מאמץ גדול. לאחר פרק זמן לא ברור הגיע ועלה להתייבש. דורום רץ לקראתו, נובח. נראה היה שהוא מנסה למשוך את תשומת ליבו לדבר-מה.

מה קרה, דורום?
הכלב רץ לכיוון הגרוטאות. נחמיה אסף את בגדיו והלך אחריו בעצלתיים. דורום עלה על גל הגרוטאות ונחמיה בעקבותיו. לפתע נעלם הכלב מעיניו. הוא העפיל למקום בו ראה אותו לאחרונה, ניגף במוטות ברזל חלודים, משתרבבים כפוחלצים מעונים מערימת המתכת, ואז הבחין במעין גומחה שנוצרה בין הגרוטאות. מתוך הגומחה שקרקעיתה לא נראתה בקעו נביחותיו של הכלב.
דורום, אתה מטורף אם אתה חושב שאני הולך להיכנס לתוך הדבר הזה.
ראשו של הכלב הגיח בפתח מנהרת שאריות המתכת, נבח שתי נביחות ונעלם שוב. דורום, צא משם, אין לי כוח לזה.
הנביחות פסקו אבל הכלב לא הופיע. נחמיה התעצבן וקרא כמה פעמים בשמו. עוד נביחה בודדת נשמעה ולאחריה דממה.

אתה עוד תתחרט על התרגיל הזה, חתיכת כלב-בר, ברחוב נולדת וברחוב תמות, או בתוך איזה ערימת גרוטאות, אלוהים יודע למה אני נכנס לתוך הזיפת הזה, תראה על מה אני מבזבז את הזמן, חתיכת כלב משוגע, אם אני חוזר בלעדיך מומינקה תתלה אותי על הקיר של החצר ליד המטפס האידיוטי הזה שלא מצליח לצמוח. אני עוד עלול להיחתך פה מאיזה ברזל חלוד, לחטוף טטנוס ולמות. אלוהים אדירים, לפיר הזה אין סוף, אני לא רואה מטר קדימה. הכל בגלל איזה כלב פסיכי. אם אני אפָּצע אלוהים לא יחלץ אותי מפה. אולי זה איזה מחבוא של האחים המוסלמים, אולי יש שם נשק, אולי הם נפגשים כאן כל לילה, הם יבואו לכאן בלילה וימצאו אותי פצוע ויבשלו אותי על אש קטנה, אני אהרוג את הכלב הזה, מה זה, מה הולך פה?

לנגד עיניו של נחמיה התרחב החלל אל מעין כוך גבוה מעט מגובה קומת אדם. סביבו כבר לא היו גרוטאות אלא קירות אדמה ואבן. על הקרקע הקרירה והלחה היו פזורות אבנים גדולות. החלל היה חשוך והוא הואר על-ידי קרן אור שבקעה מניקבה שניבעה בצד המרוחק ממנו. מתחת לניקבה נראתה דמות אדם כפופה מעט, מוארת בקרן האור. ליד הדמות ישב דורום, מכשכש בזנבו. נחמיה קרב אליהם. כעת ראה שהאדם, שעמד בגבו אליו, מצייר משהו על קיר המערה. קרב עוד. לא, לא מצייר, כותב.
שלום, אמר האיש מבלי להסתובב אל נחמיה.
שלום, אמר נחמיה, זה הכלב שלי.
כן, תיארתי לעצמי. הוא הראשון שמגלה את המקום הזה, חוץ ממני. כתוב בזוהר הקדוש שכלב זה מהסיטרא אחרא. אני מקווה שזה לא סימן רע.

הוא היה לבוש חולצה לבנה, גלולת שרוולים, מוכתמת בדיו ומאובקת. לראשו היתה כיפה שחורה וציציות השתלשלו ממכנסיו. לידו היו מונחים כלי עבודה: פטיש, איזמלים, מפסלות בגדלים שונים, מכחולים, סמרטוטים, צנצנת דיו. לצידם היו מונחים סידור תפילה וספר תנ"ך בתוך תיק קטן, פתוח, ובקבוק מים. נחמיה התבונן בו בעבודתו זמן-מה מבלי לומר דבר. הוא היה חורת אותיות באבן הגיר ולאחר מכן צובע אותן בדיו. האותיות יצאו תחת ידיו נאות ומדויקות. חלק גדול של הקיר כבר היה מכוסה בכתב. נחמיה ניסה לקרוא באפלולית: ואבוא אל הגולה תל אביב היושבים אל נהר כבר ואשר המה יושבים שם אשב שם שבעת ימים משמים בתוכם.

מותר לשאול אותך למה אתה מעתיק את התנ"ך על הקירות האלה? שאל.
אני סופר סת"ם, זאת העבודה שלי, ענה האיש קצרות מבלי לחדול ממלאכתו.
סופרי סת"ם מעתיקים בדרך כלל על נייר, לא?
נייר נהיה בימינו מצרך זול וידיים רבות מדי ממשמשות בו. מלבד זה סופרי סת"ם כותבים על קלף, וגם הוא סופו להישמד.
והאבן לא? הקשה נחמיה.

כל שעל פני האדמה סופו להישמד, נפנה האיש ממלאכתו וצידד רק מעט את גבו הכפוף אל נחמיה. מלחמת גוג ומגוג קרובה, הנבואות לא היו ברורות, קשה לדעת, קשה מאוד לדעת, להשם פיתרונים, משיח בן יוסף לא נראה לנו בבית-המדרש, דמותו מטושטשת, האם יבוא, האם יוביל את המלחמה, ידו של מי תהיה על העליונה, הפסוקים סתומים מדי, סתומים מדי, צריך לשמור על הקדוש מכל במקומות מיסתור, צריך לשמור, להתכונן צריך, אדוני אולי לא מבין, אדוני אולי לא שנה ולא למד, הדברים סבוכים, סבוכים מאוד, אדוני חייב להבטיח לי - הוא הסתובב לפתע אל נחמיה. זקן שחור ששיבה כבר פשתה בו עטר את פניו, ועיניו בערו באפלת המערה. מצחו נצץ מזיעה, על אף הקרירות ששררה במקום. אדוני יבטיח לי לא לגלות את דבר המקום לאיש. אדוני מתחייב בנפשו אם...

אין לך מה לדאוג, קטע נחמיה את שטף האיומים בעודו באיבו, למי אני אספר את זה? לכתבת של 'העיר'? כן, כן, מילמל האיש בספקנות, מניד בראשו ובוחן את נחמיה. הוא לגם מעט מהמים והציע גם לנחמיה. נחמיה הניד ראשו לשלילה. האיש הסתובב והמשיך במלאכתו, ממלמל משהו לעצמו. נחמיה עמד שם עוד זמן-מה ולאחר מכן קרא לדורום והלך לו.

חנינא הוציא ראשו מהחלון. למטה היה הרחוב כמעט שומם. בקפה שתחת הבית ישבו שלושה אנשים ליד שולחן פלסטיק לבן שעמד בחוץ ושיחקו שש-בש. קולותיהם הגיעו עד אליו: אח, איזה קוביות הבאתי לך, אה? משהו בנזונה. החתול הגיח כמו משום מקום ונחת ברכות על אדן החלון לידו. חנינא העביר יד איטית, מהורהרת, בפרוותו. החתול חיכך את ראשו כנגד ידו של חנינא. חנינא נפנה מהחלון וחזר אל הכורסה. הספר היה פתוח באותו מקום שבו השאיר אותו אתמול. נטל אותו לידו וקרא כמה שורות. לאחר כחצי עמוד הבין שהוא קורא מבלי לשים לב אל הכתוב. סגר את הספר. עייפות חילחלה בו. העבודה הזאת מרוקנת אותי, חשב. לא רצה ללכת לישון. עוד מוקדם. אז מה, שוב טלוויזיה? חש רעב קלוש. לא היה לו חשק להכין משהו רציני. פתח את המקרר. שום דבר מסעיר לא היה שם. הוציא משהו, התיישב ואכל כלאחר יד. לפתע קם, חצה את החדר במהירות ועט על החתול המופתע שלא הספיק לחמוק. הניף אותו אל על, זרק אותו כלפי התיקרה ותפס אותו וחוזר חלילה, תוך שהוא צועק: חתול, חתול, חתול. אחר זינק על המיטה, החתול בידיו, ונשכב עליו, קובר אותו תחת גופו המוצק, הקשה. החתול פירפר, מנסה נואשות להיחלץ. חנינא גילגל אותו על כל המיטה, מתגלגל יחד איתו, מרחיק אותו ושב ומזנק עליו, מתעלם מהשריטות שהחלו לבצבץ על זרועותיו ועל כפות ידיו. לבסוף הרים שוב את החתול ואמר לו: אני צריך לנסוע לתל-אביב. החתול התבונן בו, מבועת, מצפה לבאות. חנינא התבונן ממושכות בעיניו אבל לא ראה בהן דבר מלבד חתוליות לא מתפענחת. אתה יודע מה אתה, אמר לו בשקט, אל תוך עיניו, אתה חתול. החתול לא אמר דבר. נראה היה שהוא נכון להסכים לכל דבר. חנינא הפך אותו על גבו, קירצף מעט את בטנו, אבל החתול לא היה במצב-רוח ידידותי במיוחד. הוא התקפל וניסה לשרוט את ידו של חנינא. עקב פעולת איבה זו הונף שוב אל על, אל מול עיניו של חנינא. זה מה שאתה, המשיך חנינא לטוות את מהלך מחשבותיו. חתול. חתו. לפתע נשמעה לו המילה מוזרה ביותר. אותיותיה הצטיירו לנגד עיניו וקיבלו חיוּת משלהן, התנתקו מן המשמעות שהיו אמורות להביע וקנו לעצמן איזו ממשות אחרת, זרה לגמרי. לפתע נדמה היה לו שפרצופו המוזר של היצור גדל מולו, עיניו מתרחבות וזרותן ממלאה את החדר. חנינא נזכר בעטיפת ספר מדע בדיוני שקרא פעם. על העטיפה היה מצויר פרצוף של יצור שחציו נמר וחציו אדם. הוא השליך את החתול ממנו והלאה והדליק את הטלוויזיה.

בתיבת הדואר, בין חשבון המים לחשבון הטלפון, ביצבץ מכתב. דואר אוויר, אוסטריה, גלינה. נחמיה לא מיהר לפתוח את המכתב. תחילה נתן אוכל לדורום, לאחר מכן יצא לחצר ונעמד מול שני עציצים שעמדו בפינה במצב של כמישה מתקדמת, מתבונן בהם בתחושת אשמה. נתן להם מנה כפולה של מים אבל ידע שזה לא יעזור. כבר כמה פעמים שאלה אותו מומינקה מה קרה לעציצים האלה והוא משך בכתפיו. אני לא מבינה את זה, אמרה. לבסוף השקה את העציצים ורדף אחרי דורום עם צינור המים בחצר. אז חימם פיתות, חתך ירקות, עירבב אותם עם חומוס וטחינה ושמן זית, הניח על כל זה שתי ביצי עין זהובות, הדליק רדיו והתיישב לאכול. ברדיו דיברו על איזה פיגוע של החמאס. לבסוף הכין קפה ופתח את המכתב.

...
נחמיה,
אני מגיעה לארץ בתחילת אוקטובר. אני אהיה רוב הזמן אצל ההורים, אבל אני גם אגיע לתל-אביב. לא יודעת איך להסביר את זה, אבל פתאום יש לי צורך לראות אותך. לא נפגשנו כבר כמה שנים והיתה תקופה שחשבתי שאני לא אראה אותך יותר, שאין בשביל מה, שהכל כבר מאחורינו ומה הטעם, אבל פתאום תקף אותי הצורך הזה. אולי זה בגלל המצב שלי עכשיו. לא יודעת. אני גם לא בטוחה שיש טעם לתת הסברים. לא יודעת אם לקרוא לזה געגועים או משהו אחר. אין לי מושג מה אתה עושה, אם אתה לבד או עם מישהי, אם טוב לך או רע. אני מקווה שטוב. את הכתובת קיבלתי מההורים שלך שהיה לי הטלפון שלהם.
מה אתה עושה ביפו??
טוב, אני לא אספר לך עכשיו את כל תולדות חיי. אם נתראה, אז אולי.
אם מתאים לך להיפגש תכתוב לי ונקבע משהו. רק אם יבוא לך (האמת היא שאני קצת פוחדת מהפגישה הזאת. לא יודעת בדיוק למה).
גלינה

הטלפון צילצל. נחמיה רצה לתת למשיבון לענות, אבל נמלך בדעתו והרים את השפופרת.
היי חמוד, זאת אני, יש לך כוח לשמוע את הווידויים שלי?
נרקיס, את לא בעבודה?
כן, אבל אתה יודע שאני לא עושה כאן כלום. מוקי הלך ורק העובדת ניקיון הרוסייה מסתובבת כאן, ועליה אני לא צריכה לעשות רושם כאילו שאני עובדת. אם מוקי יבוא אני אנתק. דרך אגב, הוא נמרח עלי כל הזמן בזמן האחרון. האמת היא שיש לו המון כסף, ככה שהוא השקעה לא רעה, אבל מה זה לא בא לי עליו...
הוא לא נשוי?
אה, בטח, נשוי פלוס שלושה, אבל זה רגיל. תשמע, חמוד, לא שיש לי דרישות גדולות מדי מהדבר הזה שקוראים לו החיים שלי, אבל בזמן האחרון זה מה זה לא זה, פשוט לא לעניין. אם להיזקק כאן לאיזה מטאפורה, יש לי כל הזמן מין טעם חמצמץ-מריר כזה בפה. אתה מבין למה אני מתכוונת?
כן, יש נשים שיש להן טעם כזה, הפטיר נחמיה.
חמוד שלי, תהיה רציני לשנייה. פעם אחת בחיים שלי אני מדברת איתך על משהו שהוא לא סקס אז אתה חייב להביא לי אותה בהפוכה? אתה מבין, זה לא הולך לשום מקום.
נרקיס, לאן זה כבר צריך ללכת? לאן זה כבר יכול ללכת?
כן, אתה צודק, אבל בכל זאת, אתה מבין, זה לא... אוף, אני כל הזמן נתקעת עם מילים. תראה, למשל הזיונים, פעם לפחות הזיונים היו סבירים. עכשיו גם הזיונים הם כמו תקליט שרץ במהירות לא נכונה. על אהבה אני כבר מזמן לא מדברת, אבל לפחות שזיון יהיה זיון. אז בסוף החלטתי שאני צריכה איזה הפסקה של התנזרות, והאמת היא שההתנזרות הזאת נמשכת כבר די הרבה זמן...
שעתיים?

חמוד, מאז שעברת לגור עם הממינקה הזאת שלך בין כל הישמעאלים אפילו ההומור שלך מגרד תחתיות. אבל האמת? שכחתי כבר את תחושת החדירה. וזה הרי מה שחשוב. לגמור אני יכולה גם לבד. בסוף מרוב יאוש אני אשכיב את המוקי הזה. התחלתי שוב עם הקלנטיקס ואני ממש מתמידה, יש לי בטן שאפשר לשבור עליה רעפים ותחת קשה כמו...

קרוּפּ-שטאהל, השלים נחמיה .
מה זה?
לא חשוב.
בקיצור, אני שואלת בשביל מה, בשביל מוקי? איזה ביזבוז. טוב נו, לפחות מכבי תל-אביב שוב הפסידו. ראית אתמול את המישחק?
לא.
אני אומרת לך, מזל שעמית הצליח להדביק אותי בקטע הזה של הכדורסל. עכשיו, כשהזיונים זה לא משהו ועל אהבה אין מה לדבר והכל משעמם אותי והחיים נוזלים לי בין הרווחים שבהם היו לנו פעם קרומי שחייה, השימחה הכי גדולה שנשארה לי זאת השימחה לאיד. וזה לא מעט. איזה מישחק, ליקקתי את האצבעות. באמת ליקקתי אותם כי אכלתי עוגת גבינה מעולה שאמא של עמית עשתה. הוא הביא אותה, את העוגה, לא את אמא שלו, ואחרי המישחק הלכנו לברומטר והיתה שם שימחה גדולה. השתכרתי כלוט. אחר-כך הזדיינתי עם עמית. למזלי אני לא זוכרת מזה כלום.
אמרת שאת מתנזרת ואת לא זוכרת את תחושת החדירה, תמה נחמיה.
נו, אמרתי שאני לא זוכרת כלום. חוץ מזה, מי מדבר על חדירה? זה בסך הכל עמית. טוב, חמוד, אני שומעת את הקול של מוקי. אולי אני אבוא אליך איזה יום? תשלח את הממינקה לאנשהו בערב, כי היא במילא לא סובלת אותי. נדבר על החיים, נראה כדורסל, יש לך איזה סרט כחול חדש? פתאום בא לי על זה. אבל בתנאי שאתה נותן הסברים בגוף הסרט. יש לך אולי את הסרט ההוא עם המציצה הארוכה ההיא, המפורטת, אתה יודע על מה אני מדברת? זאת שאמרת לי שהיא ממש מקצועית, שהמציצה הופכת אצלה לשירה צרופה, משהו כזה אמרת. אני צריכה לראות את זה שוב, אני חושבת שאיבדתי את הטאצ' שלי לגמרי.

כבר מזמן אני לא מחזיק את הדברים האלה.
אתה אבוד, חרצה נרקיס, היא מחקה אותך לגמרי. אבל אני מאמינה שזה זמני. יודע צדיק נפש בהמתו. יש כזה משפט, לא? טוב, אז נדבר. ביי, חמוד.

אלישע אטם את אוזניו, שהרי כתוב בחוקותיהם לא תלכו. לאחר מכן הסיר ידיו מאוזניו וחייך לעצמו חיוך קטן, שהרי כתוב ובגויים לא יתחשב, כלומר המואזין יכול לקרוא את קריאותיו מהמסגד שמעבר לוואדי עד מחרתיים, אני לא צריך לאטום את אוזני, אני פשוט יכול לסגור איזה ברז בפנים ולעבור למצב של לא יתחשב. זה דרוש יפה. אני צריך לספר אותו לחב"דניק שפגשתי אתמול בבית-הכנסת. אנשים פשוטים מגיעים לבית-הכנסת הזה, אבל אנשים מלאי נשמה יהודית חמה. לא מתוחכמים, לא ידענים גדולים, אבל מתפללים מכל הלב. טוב, לפחות רובם. אחרי הכל כולנו בני-אדם. אלישע השיב את עיניו אל קיצור שולחן ערוך שהיה פתוח על השולחן. בחוץ החל כבר להחשיך. בכפר הערבי שמעבר לוואדי עלו אורות ראשונים, ומהדירות השכנות נשמע שקשוק כלים וקולה של אם צועקת משהו על ילדה במרוקאית. השכונה שבשולי ירושלים שקעה לתוך עוד ערב. פעם היה ערב כזה השוקע סביב אלישע משרה עליו עצבות. הכל היה נפרד ליסודות וטובע באפלה, מעט הפשר שעוד היה לדברים היה אובד, האנשים היו תועים בין גושי העלטה, מנסים לשווא לכבוש להם איזה מסלול, אורות החשמל היו מתעתעים בהם ונוטעים בהם הרגשת בית וקירבה ושייכות, אבל אלישע היה יודע שהבית לא בית והקירבה לא קירבה ודבר אינו שייך לדבר. אבל לא עוד. עכשיו ידע שכל דבר במקומו, שהבורא הציב את הדברים לצורך תכלית, שהיום והלילה מתחברים לרצף-זמן, שהוא זמנו של הבורא, שהוא גם הגואל ויביא עלינו גאולה במהרה בימינו אמן, שכל האנשים מסביב, עם ילדיהם וכלי הבית שלהם ועולמם עמוס הפרטים הזעירים משרתים את הבורא ואת עולמו גם אם אינם יודעים זאת, אבל מוטב שיידעו זאת כי אז יהיה הכל נחוש ודרוך יותר והגאולה לא תתמהמה. אלישע הכניס קלטת לטייפ. אריק איינשטיין שר שירי אברהם חלפי. סתיו יהודי בארץ אבותי. ליבו של אלישע רחב. כמה שנים תעה וגישש בחושך עד שנגלה לו כל זה. ולא בבת-אחת נגלה לו. קימעה-קימעה הפציע האור, כמו השחר מעל ביקעת הארבל. כל שחר סופו לבוא. צריך רק להכין את העולם הזה, המלא מבוכה. כל מה שהמורה בבצלאל לימדה בשיעור האחרון שעוד השתתף בו לפני שהבין שזה לא מקומו, כל הפוסט-מודרנה וליקוי המאורות הזה, מארת הספק, קטעי הדברים, שברים שברים, פרקים פזורים, מעורבבים, דברים לא במקומם, בתים ללא בית, אנשים ללא שם, מה כל זה אם לא פחד, מה אם לא אובדן. מישהו צריך להורות לאנשים את הדרך. לא צריך הרבה, רק לפקוח את עיניהם, רק לפתוח מול עיניהם דף מהשולחן ערוך, היתר כבר ייעשה מעצמו. איך אפשר בכלל לעמוד מול נהירוּת המילים המקודשות, אז ייתקע בשופר, לפתוח שערי שמים, ופנים יהודיות מן הגולה, באפרפר נוגה, ירחפו לפני כיסא אדון עולם, המילים האלה ממלאות שימחה. היהדות, על כל שיש בה, היא תקווה ושימחה. אלישע נזכר שנחמיה אמר לו פעם שהיהדות בשבילו היא עצב גדול. אני לא מבין את זה, אמר לו אלישע, אתה בוחר תמיד את הצד האפל, את הצד הריק, אתה לא מבין שמה שאתה קורא עצב הוא צידה השני של השימחה, של הגאולה שתבוא, של האור הממלא את הבריאה? כן כן, אמר אז נחמיה, האור הממלא את הבריאה, והשתתק. אלישע בירך, טבל רקיק בתה ונגס בו לאיטו. עוד מעט תביא ורד את מיכאל מהגן. הוא הירהר בחיבה במיכאל ובוֶרד. לפתע הבליח בו בבת-אחת זכרה של תמרה. הוא גירש את הזיכרון, אבל זה שב כמו להכעיס בתמונות חדות, ברורות, ממלאות את התודעה הנכנעת, גופה הגמיש, הענוג, הקו הרך של מותניה, ירכיה הנעימות כל-כך למגע, מגע ידו הקשה, יד גסה של פועל בניין, שמצאה תמיד מיפלט בקווים המתעגלים, הרכים האלה. היה מצפין את כף ידו תחת בטנה ומבקש ממנה לשכב עליה מבלי לזוז. כעת ראה את אצבעותיה העדינות והחזקות, אצבעות של פסלת, את עפעפיה הארוכים, את עיניה החומות הגדולות, את גופה התלוי על החבל בפתח המיקלט הקטן ששימש לה סטודיו. אלישע לחץ אצבעותיו על עפעפיו. המראה לא גז. הוא רק נעטף לשונות אש ומערבולות תופת. מן השמים מנסים אותי, חלף בו הירהור. הוא קם באחת, שטף פנים במים קרים, מילמל בחופזה כמה פסוקי תהילים. גופה התלוי של תמרה נעטף כעת פסוקי תהילים, התלפף בהם והתלפף, הם עצמו את עיניה, ליטפו את שפתיה הפעורות, החליקו במורד צווארה, על שדיה הקטנים, בטן החימר שלה, יערת הדבש שלה, רגליה, רגליה, אלוהים מה קורה לי, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, נהרות דם שוטפים מהים הקדמוני לים האחרון, הר הזיתים נבקע לשניים ונהר הדם זורם בתווך, אלוהים מה זה המחשבות האלה, זה בכלל לא שלי, יוחמת בנות ירושלים, מיטת שלמה הבקועה, הו, בת בבל השדודה, הו, האש העולה מגיא בן הינום, המים הרותחים העולים מן הגיחון, נהרות של דם ונהרות של חושך, מאיפה זה בא, אלוהים תן לי כוח, מה זה הניסיון הזה שאתה מעמיד אותי, תמרה, כמה אני מתגעגע אלייך, מה עשית לי, תמרה

ב.

הים סגר על נחמיה. עיניו היו עצומות ואוזניו מלאו ים. ממרחקים לא משוערים הגיעו נביחותיו של דורום, נקלשות והולכות. נדמה היה לו שהוא שומע את עצמו מנסה לחשוב. מה ניסה לחשוב. לא הצליח לשמוע. דבר לא הצטלל. הגלים גבהו בראשו. ניסה לארגן משפט: אני. אני חייב. אני חייב לנסות. מה לנסות. למה אני. מי חייב. מה זה חייב. לשחות. אחרת אני. אחרת מי. לנסות. אטבע. אחרת המים יעלו עוד. בראש. בדיוק הפוך מהשיר. אני מכיר שיר. איך זה הולך. אבל המים אוזלים, המים נוזלים. לנסות. למה. לשחות. המים יורדים. כמה נעים. קשה לשמוע את עצמי בשקט הזה. כמה אידיוטי לפחד מזה. בסך הכל שקט. לפחד. בסך הכל ים. אידיוטי.

משהו נאחז בו. חש לפיתה מתהדקת על ידו. חש משיכה. פה על פיו. אוויר מתוק, אשד נשימה. החל להשתעל. פקח את עיניו. ירוק מבעד לערפל. עיניים ירוקות, בורקות, עור פנים כמעט זהוב, תלתלים בגון החול, שפתיים עבות, לחיים מלאות, קול נמוך, מחוספס, צרידות קלה, דיבור, מילים: אתה חי? נראה לי שכן, ענה נחמיה תוך שיעול.

איך הצלחת לטבוע, הים ממש שקט, אמרה והושיטה לו מים.
כשרוצים אפשר לטבוע בכל דבר.
ואתה רצית?
נראה לי שלא רציתי כלום.
אז אתה כועס שהוצאנו אותך?
לא, זה בסדר.
זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מנשימה מישהו.
את עושה את זה לא רע
. תכיר, זה עזמי, הוא משך אותך מהמים.
מעבר לכתפיה הרחבות הציץ פרצוף מחייך, צרוב-שמש. אהלן, אמר.
אהלן, מילמל נחמיה. ביקש להודות ולא ידע איך. התיישב בכבדות על ערימת הרשתות הישנות שעליה היה מוטל ושתה עוד מים. אט-אט החל הערפל להימוג.
אני סמדר.
אני... נחמיה.
אז מה, סתם יצאת לשחות?
כן.
אתה מרגיש בסדר? אתה רוצה לחזור לחוף עכשיו?
לא בהכרח.
אתה יכול לבוא איתנו לאי ולחזור אחר-כך.
לאי?
כן, אנחנו שטים לראס-חוּרמה.
בחיים לא שמעתי את השם הזה.
זה אי קטן לא רחוק מפה. אנחנו חופרים שם.
את ארכיאולוגית?
כן, ועזמי הוא משלחת החפירה שלי. סמדר צחקה וצחוקה הצרוד התפזר על הים. בעצם הוא דייג, אבל בימי שני וחמישי הוא משלחת חפירה.
אה, אישר עזמי.
ומה יש באי הזה?
זה סיפור ארוך.
יש לי זמן.

טוב, יש שתי תיאוריות, אחת של רשות העתיקות ואחת שלי. ברשות העתיקות אף פעם לא התייחסו ברצינות לשרידים של המבנה שעל האי. הם חושבים שזאת סתם חירבה מהתקופה העותמאנית. אבל אני התחלתי לרחרח וזה לא נראה עותמאני בכלל. הם טוענים שהיתה שם תחנת משמר שפיקחה על האוניות שהגיעו ליפו, אבל זה לא הגיוני כי האי רחוק מדי מהנמל ולא נמצא בכלל על מסלול האוניות שנכנסות לנמל. חוץ מזה אין שם שום זכר לעמדות תותחים או לביצורים. לעומת זה יש שם המון אגני רחצה בכל מיני גדלים. זה לא הסגנון של הצבא התורכי.

אז מה היה שם?
אני חושבת שהיה שם בית-זונות.
רק על סמך אגני הרחצה?
לא, יש לי עוד ראיה.
אבל מה פתאום בית-זונות על אי מבודד מול יפו?
טוב, הגענו.

הסירה קרבה אל אי זעיר, לא גדול בהרבה משרידי המבנה שעמד עליו. האי היה עטור סלעים מעוגלים, לא גדולים, מלוטפי אדוות, עטופי אזוב רך. עזמי קירב את הסירה בזהירות אל הסלעים והם עלו לאי. נחמיה, שחש עדיין חולשה, כמעט מעד על הסלעים החלקלקים. סמדר תמכה אותו והוא נשען עליה, חש את גווה החסון מבעד לחולצה הירוקה הרחבה שלבשה. גם את קירות המבנה ההרוסים כיסה אזוב. נחמיה ראה את שרידי אגני הרחצה שעליהם דיברה סמדר. במרכז המבנה עמדה אבן גדולה, שטוחה, וסביבה שרידי עמודים.

זה המזבח, הסבירה סמדר. עכשיו תגיד לי, מה פתאום שיעמוד מזבח אלילי במרכז תחנת משמר תורכית, הא? חוץ מזה, אף אחד לא העלה על דעתו לברר מה אומרות המסורות המקומיות על האי הזה. עזמי, נכון היו כאן נשים פעם?

אייוה, ג'זירת א-ניסאא', אישר עזמי בעודו מוציא כלי חפירה מהסירה.
נחמיה נשכב בתוך אגן רחצה. קרירות חילחלה למוחו. חש את עיניו סוגרות על השאלות שרצה עוד לשאול.
טוב, אתה תנוח ואנחנו נחפור קצת, שמע את קולה של סמדר גבוה מעליו.

נחמיה התעורר. במרחק מה ממנו ישב עזמי ועישן. בפינה רחוקה של המבנה ישבה סמדר ועיינה באוגדן כלשהו. היא קמה וקרבה אליהם עם האוגדן בידה.
תביא סיגריה, עזמי, אמרה.
איך מתקדמת החפירה? התעניין נחמיה.
סביר.
את לא נשמעת מרוצה.
כן, יש לי בעיה די נדושה.
והיא?
כדי לעשות כאן חפירה רצינית צריך כסף, ואין לי גרוש על התחת.

למה את כל-כך מתעניינת בבית-זונות הזה? שאל נחמיה, מתבונן בעזמי שהציב פינג'אן קטן על גזייה. זו תופעה מרתקת, הזדקפה סמדר. אם אני צודקת, מדובר במשהו שקיים ברציפות מאז התקופה הכנענית המוקדמת עד המאה הארבע- עשרה. כלומר בערך 4,500 שנה, וגם אחר-כך ממשיך להתקיים במקום אחר עד כיבוש הארץ על-ידי הבריטים. זה די מדהים.

זאת אומרת שכל פעם הבית-זונות היה תחת שלטון אחר? חקר נחמיה.
כנראה שלא. עד כמה שאני מבינה הסיפור הוא בערך כזה: אנחנו יודעים מתעודות אל-עמארנה שבתקופה הכנענית יפו היתה רוב הזמן תחת שלטון פרעוני. אבל היו גם פרקי זמן שבהם היא היתה עיר עצמאית. באחת הפאזות האלה, בערך בשנת 3,100 לפני הספירה, יסד בה השליט הכנעני יזין בית-קדֵשוֹת קטן לרווחת השיכבה השלטת. בית-הקדשות שיגשג ופרח ויצא לו שם בכל ערי כנען. שיירות הסוחרים הוציאו את המוניטין שלו עד מצרים, וזו כנראה הסיבה העיקרית לכיבוש יפו על-ידי המצרים שנים לא רבות לאחר יסוד בית- הקדשות.

על-פי אחת הגירסאות יצא שליח מיוחד של אשת השליט הכנעני אל המצרים ובפיו מידע חשוב, שאם יעלה הצבא המצרי על העיר בשעות הערב לא ימצא משתין בקיר שיעמוד מולם, כי הגברים העשירים בבית-הזונות והגברים העניים עומדים מסביב ומביטים בחלונות. המצרים אכן עולים על העיר וכובשים אותה. את הזונות הם רוצים לקחת לארמון המלך במצרים. אם הבית, ששמה היה אלינעם, היתה אשה חזקה שהפכה לאגדה עוד בחייה. היא אהבה מאוד את יפו. לכן נשבעה בפני מפקד חיל המשלוח המצרי שאם יקחו אותן למצרים הן יעדיפו למות מלהעניק את חסדיהן למישהו ושהמצרים יוכלו רק לאנוס אותן אבל מכך לא יפיקו הנאה מרובה. תחת זאת הציעה לו לשכן את הבית על אי קטן ליד יפו, שיעמוד תמיד לרשות שריה ונגידיה של מצרים האדירה, כמעין ממלכת חסות קטנה. היפואים מעלים לכם מס ביבולים ובכסף, אמרה, ואנחנו נשלם בכל שמנה ודבשה של כנען. ככה יוסד האי, ועם השנים, גם כשהמצרים כבר לא היו מעצמה אזורית, שמר על מעמד אוטונומי שכוּבד בדרך כלל על-ידי השליטים המתחלפים של העיר. אלינעם, המייסדת, קיבלה עם הזמן מעמד של מעין אלה-אם, והנשים היו מקריבות לה קורבנות קטנים. מאז דור המייסדות - הנשים הכנעניות שעלו לאי בחסות המצרים - לא הובאו אל האי נשים מן היבשת. הבנות שנולדו לקדשות המשיכו את מפעל אמותיהן וכך הלאה. הבנים הזכרים שנולדו להן היוו מעין חיל משמר קטן. הם היו אחראים גם על אחזקת המקום ועל הבאת אספקה מן העיר, שכן הנשים עצמן לא עזבו את האי. כמובן שעם הזמן הלך והתמעט הדם הכנעני של הנשים הראשונות והתערב בדם פלישתי, עברי, ארמי, אשורי וכן הלאה.

אבל מאיפה את יודעת את כל זה? תמה נחמיה ולגם מהקפה שהציע לו עזמי.
סמדר כרעה לידו והניחה על ברכיו את האוגדן שבידה. מכאן, אמרה. בתוך עטיפות ניילון היו פיסות פפירוס קטנות, קרועות, שברי חרסים ופיסות קלף. זה המימצא הכי משמעותי שלי עד עכשיו, אמרה בגאווה. מצאתי אותם בתוך כדים שהוטמנו באדמה. אני עוד צריכה לעבוד על הטקסטים האלה הרבה ולערוך אותם, אבל כבר עכשיו מצטיירת לי תמונה די ברורה. תמיד היתה בבית אשה אחת ששימשה בתפקיד של סופרת הבית או משהו כזה. היא גם היחידה שידעה לקרוא ולכתוב, לפחות את שפת העם ששלט ביפו באותה תקופה. את הידע הזה העבירה בירושה לבתה. כנראה שהמעמד המיוחד שלהן עורר אצלן צורך לתעד. אני לא אפרסם את זה לפני שאגמור לערוך הכל, אבל אם זה מעניין אותך אני יכולה לקרוא לך כמה קטעים.

את האמת? אני מת לשמוע.
כן, אני לא מופתעת. סמדר העיפה בו מבט משועשע. אבל אין שום דבר רע בעניין הורמונלי. אני לא יודעת אם יש בכלל עניין מסוג אחר. הבעיה היא שמתחיל להיות מאוחר. לי יש זמן אבל עזמי עוד צריך לצאת לדוג היום. אם בא לך אנחנו יכולים להיפגש מתישהו איפשהו ולדבר על הקדשות הכנעניות. אולי כאן, באי, אמר נחמיה.
כן, אולי באמת כאן, באי, חזרה סמדר.

תומר הניח את המאמר 'אהבה ופירוק חלבונים' ובהה נכחו. לאחר רגע הוציא מתחת המקלדת נייר ועליו כמה שורות שכתב יום לפני כן בערך באותה שעה, שלוש לפנות בוקר, והציץ בו: היא היתה טובה אלי/ תוכה היה רקוב/ היא היתה יפה אלי/ יופיה היה רקוב/ היא היתה כולה אלי/ כפרי גדול, רקוב. קימט את הדף והשליכו בזעם על הריצפה. לא מעט כדורי נייר כאלה כבר נחו שם. תומר הירהר בשילה. האם אהבה אותו באמת? היא אמרה שהיא אוהבת אותו. האם מסוגלת בכלל מישהי לאהוב אותו, כיצד זה אפשרי, כיצד תיתכן בכלל האהבה. תומר הפך בזה מעט וככל שהפך יותר נראה לו היחס התמוה אפשרי פחות. היא אמרה שהיא אוהבת. היא היתה באה וקוראת לו שירים של רילקֶה ליד המיטה. בבוקר היתה הריצפה זרועה צלחות מלאות בבדלי הסיגריות שלה. יפים היו השירים של רילקה, יפים ובלתי אפשריים. כל החדר נמלא מלאכים גוססים, קצוצי כנפיים. היא ישבה ליד המיטה, עישנה, דיברה על עצמה, על החיים המוזרים, הקטועים, הלא מתחברים שלה. היתה הולכת למטבח ומכינה פסטה. בישלה איום ונורא, ללא טיפת חוש. רילקה לא שיכנע. ניסתה אוֹבידיוּס, ניסתה בּוֹדלֶר. בחירה אומללה. חזרה לרילקה. ואז ניסתה לגעת. כל המלאכים הגוססים נפלו מהתיקרה והגוף כוסה בגופות מתפוררים, בנוצות, בחלקי כנפיים, במעי תינוקות שפוכים. שלא תעיז יותר לגעת. אסור לגעת. שירים, בסדר, אבל שתעצור שם. לא חייבים להמית הכל. אפשר להשאיר כמה דברים במצב של גסיסה. היא לא הבינה אבל רק בגלל זה היא היתה מסוגלת לאהוב. אם אוהבים סימן שלא מבינים. למחרת חתכה לעצמה את הוורידים אבל לאורך במקום לרוחב. ככה קשה מאוד למות. סתם נהיו לה כמה חתכים מכוערים על החלק הפנימי של הזרוע. לא חשוב כמה מכערים את החוץ, הפנים תמיד יהיה יותר מכוער. היא דווקא היתה די יפה מבחוץ. היו לה עיניים גדולות כאלה, מעפעפות, מעפעפות קצת יותר מדי, ושפתיים עבות, דשנות, קצת יותר מדי דשנות, ולחיים עגולות, מלאות כאלה, כאילו הכל בריא ושופע אושר, כאילו לא ברור לגמרי מה קורה מתחת לפני המדושנות הזאת. היה לה גם גוף. לפעמים לא היה מנוס מלראות אותו, כי היא היתה הולכת מהמקלחת עם תחתונים וחזייה. הוא לא היה רע בתור גוף, אבל אחרי הכל הוא היה גוף. לא היה בו יותר ולא פחות ממה שאפשר לצפות מגוף. היה לה עור מאוד לבן ובשר קצת רוטט כזה. זה היה נורא אם היה צריך לגעת בכל הבשר הלבן הזה. מה היה אפשר לעשות איתו, לאן לוקחים כל-כך הרבה בשר לבן, רוטט, מה היה קורה לאצבעות כשהן היו טובעות בתוך כל זה, מה היה קורה לראש ולכל המחשבות שבתוכו, ממש לא ניתן לתאר את זה.

תומר נטל שוב את המאמר לידו, אבל השורות נפזרו מול עיניו. כבר מזמן לא ראה אותה, חשב. אולי חמש שנים. מאז השתנו כמה דברים, אבל שום דבר מהותי. טוב, הוא היה אצל הנערת ליווי הזאת ונתן לה לגעת בו. שום דבר לא קרה. אחרי כמה זמן היא נשברה ושאלה מה לא בסדר והוא ענה שאו שהוא, או שהעולם, או ששניהם. לא כל-כך ברור. בכל אופן, הוא אמר לה, היא לא צריכה להרגיש אשמה ואת הכסף שלה היא תקבל. היא שאלה אותו אם הוא אוהב בחורים והוא צחק ושאל אותה אם לבחורים אין גוף ואם הם לא נוגעים ולא מנסים להגיד שהם אוהבים וכל זה. היא אמרה שמבחינה זאת היא חושבת שזה בערך אותו דבר, אם כי יש לה ספקות מסוימים לגבי העניין של האהבה אצל בחורים, לפחות מהצד שהיא מכירה אותם. הוא אמר לה שאם זה בערך אותו הדבר אז אין לו שום סיבה לאהוב בחורים. היא שאלה אם אף פעם לא עומד לו והוא אמר שבטח שכן, הוא מאונן כל לילה לפני השינה. היא שאלה על מה הוא חושב כשהוא מאונן והוא אמר שעל כלום. היא לא הבינה ואמרה שאולי הוא צריך טיפול והוא אמר שאולי אבל מה הטעם, מה, הפסיכולוג ינסה לבטל את הגסיסה שבתוכו, את המוות, את תסיסת הרקב, את רחש התולעים, מה הוא, אלוהים?

לאחר שהוחזר לחוף ונפרד מסמדר ומעזמי היתה דעתו של נחמיה פזורה עליו והוא לא שם לב להיכן מוליכות אותו רגליו. לפתע שמע את נביחותיו של דורום והלך בעקבותיהן. דורום ישב בפתח פיר פסולת הברזל המוליך אל מערתו של הסופר סת"ם. נחמיה חכך מעט בדעתו אבל דורום כבר נבלע בפתח הפיר ונחמיה משך בכתפיו והלך בעקבותיו. הוא מצא את הסופר סת"ם יושב בפינת הכוך, בטל מעבודה, כלי מלאכתו מוטלים ממנו והלאה, ראשו אחוז בין כפות ידיו. מעל ראשו עממו בעלטה הפסוקים האחרונים שכתב: יש דבר שיאמר זה חדש הוא כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו: אין זיכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון עם שיהיו לאחרונה.

דורום התיישב במרחק-מה מהסופר סת"ם, נמנע מלגשת עד אליו. נחמיה לא ראה את דורום נוהג כך מעולם. הסופר סת"ם הרים ראשו, הביט בנחמיה במבט עייף והוסיף לשתוק. לאחר שתיקה ארוכה מאוד החל לדבר בקול נמוך, כמו משיח עם עצמו ממרחקים גדולים: האותות עמומים מתמיד, המשפטים אינם מובנים, המילים אינן מתחברות למשפטים, האותיות אינן מתחברות למילים, הכל שוקע, רוח הקודש לא נגלה זה זמן רב בבית-מדרשנו, אינני יודע עוד אם אכן נגלה פעם, מי ינצח, ידו של מי תגבר, אינני רואה עוד את המאזניים, בני אור ובני חושך מתערבבים זה בזה לבלי הכר, האם יבוא אליהו להשיב לב אבות על בנים ובנים על אבותם לפני בוא יום השם הגדול והנורא, האם יהיה זה יום השם, האם יעמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, האם לא יהיה אור יקרות וקיפאון, האם ייצאו מים מירושלים אל הים הקדמוני והים האחרון, האם זה הים האחרון, או אולי הים הקדמוני... לילה על הכתובים ועל בני-האדם הקוראים בהם... מי, מי אתה... לפתע הזדקף ונעמד מול נחמיה. מי אתה? שאל במפגיע.
אני? אני הייתי כאן לפני כמה ימים. אתה לא זוכר?
מי אתה? חזר הסופר סת"ם על שאלתו.
קוראים לי נחמיה.

נחמיה, חזר האיש על השם, נחמיה, גילגל אותו על לשונו, כטועם אותו; כן, כמובן, ניצת, נחמיה בן חכליה, דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה, אתה תשיב לב אבות על בנים ובנים על אבותם, אתה תעבור בארץ ותעשה תשובה גדולה לפני בוא יום השם הגדול והנורא, רק אתה, אין אחר, חרץ. יש לי איזה חבר, קוראים לו אלישע, נראה לי שהוא מתאים יותר לתפקיד הזה, הפטיר נחמיה. לא! הרעים הסופר סת"ם בקולו, אתה, נחמיה בן חכליה! הנה הוצאתיך מתוך המדמנה ונתתי בך לב נכון ורוח חדשה, ועתה קום עלה ועשה, כי עת לעשות! לפתע נכפף גוו של הסופר סת"ם באחת, כמו אזלו כוחותיו, והוא קרס ארצה בכבדות. דורום ניגש וליקק את פניו. הוא לא ניסה לגרשו. נחמיה הגיש לו את בקבוק המים שהיה מוטל לצידו והוא שתה מעט. אחר התיישב באיטיות ודיבר כמעט בלחש, עיניו בוהות נכחו: אני, מה אני, סופר סת"ם, לא רב ולא גדול בתורה, אפילו לא תלמיד חכם. סבא של סבא שלי היה תלמיד חכם, התלמיד חכם האחרון במשפחתנו. היה מאור גדול, אבל הוקא אל מחוץ למחנה. לא הבינו אותו. אמרו שהוא פראנקיסט. בסך הכל רצה לקרב את בוא הגואל. נאלץ לעזוב את ירושלים ולבוא ליפו. לא רצה לראות יותר אנשים. אמר שהדור סרח. הסתתר באיזה מערה ביפו. השמועות אומרות שחי שם חיי פריצות עם נשים גויות אבל אני לא מאמין. לשון הרע. למה שנשים גויות יחיו באיזו מערה ביפו? הוא אמר שעד שלא נרד כולנו לתהומות להעלות ניצוצות מהטומאה לא יבוא הגואל. מי אני שאתווכח איתו? הוא ידע סודות נוראים ונפלאים. חקל תפוחין קדישין. אני? אני רק בעל מלאכה. מי אני ומה כוחי. אתה, אולי אתה, מאחרי הצאן, מן השקמים, משבע על שבעה שערי טומאה, משער רומא, אולי אתה, למען כולנו, למען מלכות שדי. אני, אני אמשיך לכתוב את פסוקי, זה כוחי וזה חילי.

נרקיס השאירה את העובדת הרוסייה לבדה במשרד והתנהלה לאיטה הביתה. לא היה לה חשק לעלות על אוטובוס, אבל שום מונית לא נראתה באופק הרחוב. חשה שהיא מתקדמת בתוך מוך דחוס. במשך היום בלעה שבעה כדורי נוסידקס כדי שתוכל להוסיף לתפקד למרות האלרגיה שתקפה אותה, וכעת הרגישה שהיא נמשכת אל הקרקע, כאילו הכפיל כוח המשיכה של כדור-הארץ את עוצמתו. ועם זאת משהו בתוכה ריחף, קל כענן. נזכרה במשפט שנחמיה קרא לה, מתוך ביקורת בעיתון על ספר שיריו האחרון של אחד זמרי המר: הוא נושא עצמו כענן רועד, אל מעבר לחלום הגשם שלו. עכשיו היה נדמה לה שגם היא נושאת את עצמה כמו ענן רועד אל המדרכה של רחוב אבן גבירול. מה זה האלרגיה המחורבנת הזאת, הירהרה, הרי אני לא אלרגית לכלום, אח, מה זה משנה, ממילא אני מתפרקת בהתמדה, כל הקלנטיקס והפולחנים האחרים זה כוסות-רוח למת, אלוהים, כמה זמן לא היה לי זיון טוב, מה אני כבר מבקשת, מלכות שמים? רק מישהו רגיש באופן סביר, שנראה לא רע, שלא גומר לפני שהוא מתחיל, שיודע לעבוד עם הלשון, שלא נוגע כמו קצב בולגרי, שלא יהיה נאמן מדי לאשתו אבל גם לא ירצה לעזוב אותה אחרי ביקור אחד במיטה שלי, ושלא יישאר לישון. זה הכל. זה הרבה? טוב, אז אני מוכנה לוותר על הסעיף של הלשון. מהמשרד הזה אין לי מה לקוות הרבה. המוקי הזה שנמרח על כל הבנות זה ממש לא זה, השני, איך קוראים לו, הרווק, הוא נראה לי אישיות גבולית, זה ששומר דיסטאנס אפילו נעמי קמפבל לא תזיז אותו מאשתו, וישנו הילד, שהוא רק בן עשרים וארבע וחלב אמו עוד מזדרזף לו מזוויות שפתיו, לגביו אני לא לגמרי בטוחה. מצד אחד הוא ינוקא, מצד שני הוא בומבון אמיתי, נימוסים אנגליים, תום שלא מהעולם הזה, ממש חבל לקלקל. מעניין אם אני יכולה לפתות אותו, סביר שכן, ואם זה שווה את זה, סביר שלא. אבל מה, ממש מגרד לי בקצה האצבעות להדיח בן תפנוקים כזה. בסוף יסתבר שמאחורי הפסאדה של פרח כמורה בריטי מסתתר מישהו שקופץ על המיטה עם ביריות ותחתוני תחרה סגולים, טֶדי בֶּר ביד אחת וממחטת משי מבושמת ביד שנייה, ומפנטז על נשים כבדות בשר שידושו את בשרו הענוג בפרגול בעל שבעה זנבות. טוב, נראה. בטח עוד חודשיים אני אתאהב שוב באיזה מישהו, תהיה לי תקופה טובה, לא ארוכה מדי, וגם היא תחלוף. אולי אני צריכה לזנוח את הצורך הזה להתאהב. בסופו של דבר חיים עם מישהו שפשוט נוח איתו ואפשר להסתדר איתו ושנותן משהו דומה להרגשה של הדבר הזה שקוראים לו בית. נחמיה אמר לי פעם שבית זה אשה, אמרתי לו שזה נחמד אבל מה אני יכולה לעשות עם זה, והוא חייך ואמר שאני צריכה לחפש לי אשה. אמרתי לו שאין לי שום התנגדות עקרונית אבל זה פשוט לא הכיוון שלי. הגנים שלי לא מסונכרנים על זה. אולי פעם או פעמיים, לראות איך זה, אבל זהו. הוא אמר שאצל גבר אין איפה להתחפר. אמרתי לו שאם מחפשים טוב אפשר תמיד למצוא משהו. עם נחמיה למשל הייתי יכולה לחיות. אין עוד מישהו שאני מרגישה איתו כל-כך נינוחה, שאני יכולה לעשות איתו פשוט הכל, להשתטות, להתבכיין, לבלוס לאין קץ, להתחזר, להתפרק, לחשוף בפניו את כל הצלוליטיס שלי באור מלא, הבעיה היא שאני פשוט לא נמשכת אליו. למה זה צריך להפריע בעצם? היינו יכולים לחיות יחד, לעשות ארוחות וכל זה, זאת אומרת הוא היה עושה ארוחות, את הספציאליטה שלו של חצילים ופלפלים בגריל עם שום ושמן זית, ואני הייתי אוכלת, ובשביל הריגושים הוא היה מביא כל מיני ממינקות, למרות שאני לא מאמינה שהיא באמת מרגשת אותו, זה בעיקר הקטע של ההתחפרות המורגלת הזאת שלו, ואני הייתי מביאה עורכי-דין שרוצים להימלט מנשותיהם, אפילו לא היינו מקנאים, היינו אפילו יכולים לגדל ילדים, הוא את שלו ואני את שלי, אבל זה קצת מסובך, עדיף אולי בלי ילדים, אפשר לחשוב, ילדים. נרקיס עצרה לרגע, עושה עצמה שהיא מתבוננת בחלון ראווה כלשהו. לאחר רגע הצטלל מבטה ודמותה שלה נשקפה לה מהחלון, עם התסרוקת שכבר נמאסה עליה מזמן, עם הפנים הלאות, עם סימני הגיל הראשונים, מבשרים את הזיקנה לעתיד לבוא, את ההתפוררות, את חד-כיווניותו של הזמן. היא סבה מן החלון כמעט בפראות והלכה זמן-מה בקצב מהיר למרות העייפות שנצברה בגופה וכובדו של הסם האנטי-אלרגני. לאחר שחצתה כמה רמזורים האטה שוב את מהלכה, כאילו זרתה כבר את הזעם ואת רוח המרד שהתעוררה בה לפתע על הרחוב הסואן והאטום. לשמאלה הופיע בית-קפה. היא נכנסה וצנחה על כיסא, הוציאה עיפרון שחור והיטיבה את עיניה. המלצרית באה וחייכה אליה חיוך נעים. נרקיס השיבה לה בחיוך מאומץ, יגע, והזמינה אספרסו כפול. מישהו בשולחן הסמוך הציץ בה מזווית עינו, מעבר לכתפה של האשה שאיתו, שגבה היה מופנה אל נרקיס. נרקיס הביטה בו. לא רע, ציינה לעצמה. יש פוטנציאל. נראה לא יותר מדי אינטליגנטי, לא עם יותר מדי אופי, אחד שאולי אין לו הרבה מה להגיד והוא אוהב בעיקר סרטים של ברוס ויליס, אבל עובד נכון במיטה, בלי תיחכום, עם מיומנויות בסיסיות. הכוח האמיתי, חלף בה לפתע הרהור, הוא להשלים עם כל זה. ואחר-כך עוד לחייך.

ג.

חדף, מה אתה מנסה לעשות? שאלה מומינקה מתוך צחוק, לאחר שנחמיה התגלגל והתלפף סביב גופה, עבר תחתיה ושב ועלה עליה, ולבסוף מצא עצמו שוכב כרוך על צידה, רגלו האחת עליה והשנייה תחתיה, ראשו מונח תחת ברכה השמאלית וכף רגלו הימנית מונחת על פניה. מכיוון שמומינקה שכבה בקצה המיטה, היה עכוזו תלוי באוויר. הוא חש עצמו כמין חיית-כיס אוסטרלית נדירה התלויה בהיפוך איברים על איזה ענף, תוהה בינה לבין עצמה מה למעלה ומה למטה.

אין לי מושג, אמר, ונשמט מן המיטה. זמן-מה רבץ כך על השטיח, מהרהר הירהורים אוסטרליים. אחר דעכו ההרהורים בראשו, והחלל שהתפנה התמלא כולו בגלינה. גלינה היתה רוכנת עליו ברחמים רבים, גופה הרך והרב היה אוסף אותו עד תום, כמעט, אוסף את תנועות האוויר המפרכס בפנימו ואת יפחותיו הבלתי נראות והבלתי נשמעות. לא ידע מי היא גלינה כעת. בפעם האחרונה שהיה איתה היתה נשואה. היא ישבה עליו ואמרה לו אתה כל-כך מתאים לי, פיטנגו, אתה בדיוק מתאים לי, לאף אחד אני לא נפתחת ככה, אתה מרגיש איך אני נפתחת, פיטנגו, אתה מרגיש איך אני סוגרת עליך, איך אתה מתאים לי, והיתה נרכנת אליו בגופה הכבד, הגדול, ואוספת אותו ברחמים, את כל כולו, כמעט. האם היא עוד נשואה? כשפגש אותה היה כבר הכל גווע בינה לבין בעלה. האם עוד שפתיה בשלות ומתוקות כל-כך? בגיל מוקדם יחסית, ראשית שנות השלושים, מתחילים כבר להיראות אצל נשים רבות קמטים בזוויות השפתיים. אחר-כך מתחילות השפתיים להצטמק, לכמוש. מרגע זה ואילך קונה לו המוות שביתה בבשר האשה, והוא איתה בכל. מרגע זה ואילך, בכל פעם שאתה מתנשק איתה, אתה מתנשק גם עם המוות. אם אתה מסוגל להשלים עם זה, זו גם השלמה עם המוות וזה ניצחון לא קטן. מחשבות כמו של תומר באו לי פתאום, נזף נחמיה בעצמו. כשנזכר איך היתה נרכנת עליו ברחמים, נזקף אברו באחת. אחר-כך, כשהירהר בכמישת השפתיים צנח אברו והתחבא בשק האשכים. מומינקה התבוננה בעניין ממרום משכבה בתנודותיו של האיבר ושאלה אותו על מה הוא חושב.

כשהוא עולה, עלייך. כשהוא יורד, על נשים אחרות.
שקרן, הטיחה בו מומינקה, אבל חיוך התפשט בכל זאת על שפתיה. היא שלחה ידה מלמעלה ושיחקה באברו, כמו בוחנת ומודדת אותו, תוהה בפעם המי יודע כמה על קנקנו של הדבר המוזר הזה. הוא נמלא דם ותפח בידה. היא רכנה מן המיטה ונטלה אותו בפיה. פיו של נחמיה, שביקש עוד לומר משהו, נותר פתוח וריק.
לא נוח לי, אמרה מומינקה בפה מלא, כל הדם יורד לי לראש.
עדיף דם ממחשבות, מילמל נחמיה. אצלי כל הדם נמצא עכשיו במקום אחר ונשאר לי יותר מדי מקום בראש לדברים אחרים.

טוב, אז אתה צריך משהו להתעסק בו, קבעה מומינקה והחליקה מן המיטה, נשכבה עליו במהופך ונטלה אותו שוב בפיה. יער חשוך ובשר מתוק ולח כיסו את פניו. הוא נזכר בחורשת האלונים של היינה. הנה, זאת חורשת האלונים שלי, הירהר בעוד החורש עוטף את פניו והעצים גודשים את פיו. הוא לעס עלים וענפים רכים. נחלי מים חמימים פיכו בחורש ומעיינות לוהטים המו תחתיו. אד לח עלה מן הארץ והלחית צמחים חיות ואנשים. פניו של נחמיה הוצפו במימי הסטיקס והסמבטיון חליפות. בתוך המים החמים שיכשכו נוקי ונרקיס, מתיזות זו על זו, חנינא רחץ בקפדנות את גופו, אלישע טבל פעם ופעמיים, ממלמל ברכה כלשהי, תומר ישב על הגדה, רגליו במים והבעת מיאוס על פניו, גלינה התהפכה בנוזל ההביל כלווייתן עצום ממדים והשפריצה סילוני מים אל על. החורש גלש על ראשו של נחמיה ונדד אל צווארו. פניו היו כעת בתוך המעיינות עצמם, בין צמחי מעמקים, מיני דו-חיים המתקיימים בחום הגבוה ובלהבות הנוזליות, התחלות של עוּברים, סופים של תינוקות מתים, קטעי דברים. כאן נגמר הכל עוד לפני שהוא מתחיל. כאן קפוא הכל באש, נמס במים, מתאחה לכדי גמגום ושבר. כאן לא ייראה דבר, לא יישמע דבר, דבר לא ייוולד. לשונו התרוצצה כמו מאליה, מיטלטלת בין חומות רימון ואודם מתמוסס, מוצאת לה דרך-אין-מוצא בין הררי אורים כבים ורמץ, מכה מכות קצובות בענבלי פעמונים שלא ישמיעו צליל מלבד צליל מרוחק שלא מכאן, כן, חדף, חדף שלי, או כן, ושוב גלישה אל נחלי החורש השופעים עוד נהרה של אד וערפילי עצים שוקעים באדמה, ומה זה, רטיבות אחרת, נחל מלקלק, חספוס לשון, מאיפה זה הגיע... דורום, מה אתה מלקק לי את הפנים, מאיפה צצת?

דורום, זה אתה? נשמע קולה של מומינקה מן העבר השני, חדף, חשבתי שזה אתה אבל לא הבנתי איך אתה יכול גם להיות מתחתי וגם ללקק לי את התחת מלמעלה. היא פרצה בצחוק מצטלצל, מרעידה את כל אגן ירכיו של נחמיה. אוי, אני חייבת לנוח. הפסקה.

אחרי שעבר הרכב עם הרמקולים החלו תושבי העיירה לרדת מן הבניינים, לפנות מקום ריק בין הכבישים והמדרכות לבין השמים. חלקם ירדו למיקלטים, חלקם ירדו למכוניות והסתלקו מן העיירה. חנינא לא ירד. הוא פתח את החלון וחיכה. פעם אחת אני חייב לראות את הקטיושות האלה נופלות, הירהר. החתול, שלא חשד בדבר, בא ונעמד לידו, מתחכך בעציץ הבודד, המת, שעל אדן החלון. חנינא הביט נכחו. האוויר הקריר היה תלוי כגוש צלול ואטום מעל העיירה. השמש הנמיכה מעל ההרים שממערב וצל החל להתפשט על העמק. זמן-מה חלף ודבר לא קרה. חנינא הלך להכין קפה. הוא הספיק למזוג כדי מחצית הכוס ואז נשמעה השריקה. חנינא קפא. השריקה פלחה את נימיו וחצתה את מוחו לשני חצאים משתוממים, מתבוננים בחתול החולף כסופה מבועתת בחדר. רק כשנשמע הפיצוץ הבחין חנינא שהוא שופך את הקפה הרותח על זרועו שלו. הוא צרח מכאב והשליך את הכוס שהתנפצה על הריצפה לרגליו, משפריצה עוד קפה על כפות רגליו היחפות. חנינא קיפץ וקילל בצווחות, בועט בארון המטבח ובשולחן הקטן שנחבט בקיר, מתיק ממנו טיח. מבחוץ עלו קולות סירנות וצעקות. חנינא הניח את ידו לכמה שניות תחת זרם המים הקרים, אחר יצא למרפסת והתבונן במהומה. ואז נשמעה השריקה השניה. הרקטה חלפה ממש מול עיניו, מעבירה ביניהן שובל של אש. כל שהצליח לחשוב באותו שבריר היה: ########### ואז: אש. אחר-כך: פיצוץ. אחר-כך שוב אש ומייד עשן ואז נתונים - איזו כמוסת זיכרון מימי הצבא נשפכה לתוך השלולית המולקולרית של מוחו: מטל"ר קוריאני, 107 מ"מ, 11 קנים. נמצא בשימוש אירגונים שיעיים ופלסטיניים בלבנון. מתוך איזה מסך חדיר החלו לחלחל אליו שוב הסירנות והצעקות. הוא התיישב, גבו אל הבתים הבוערים, פניו אל שתיקתו של החתול שהזדחלה מתחת למיטה של חנינא ומילאה את כל החדר. שתיקתו של החתול נשמעה בערך כך:
>>>>>>>>>>>><<<<<<<<<<<<<

אלישע לגם במשורה מן התה, הציב את הכוס על השולחן, הביט בנחמיה וחייך אליו. נו, אז מה אתה עושה בעיר הקודש?
יש יותר מאוחר איזו פגישה באיזה בית-קפה כאן, אמר נחמיה בקול מיוגע, קוראים שירים וכאלה. לי אין שירים אבל אולי גם אני אקרא משהו. אולי תצא מזה גם אסופה באיזה כתב-עת.
מה כותבים האנשים בימים אלה? התעניין אלישע.
לא בדיוק מהדורת המשך לספר תהילים, נענה נחמיה.
וחבל, קבע אלישע בצער.

אולי מה שכותבים היום יהיה ספר התהילים של הדורות הבאים, התחייך נחמיה, הא, אלישע, תחשוב על זה, אנשים עומדים בבית-הכנסת ושפתיהם דובבות משהו כמו... חכה, יש לי כאן משהו שתומר שלח לי לפני כמה ימים. נחמיה פישפש בתיקו. כן, שפתיהם דובבות משהו כמו "אני רואה אותן תמיד יחד, מיטיבות זו את תחבושתה של זו. נשיות ללא גבולות. ואני חושב לאן אמלט מן הנשיות הזו אם לא אל תוכה".

זה חילול קודש, מחה אלישע, אבל רע מזה, זו ריקנות לשמה, זו מבוכה, זה פחד. מי שכתב את זה הוא אומלל.

גם מי שכתב את ספר תהילים היה פעמים רבות אומלל, העיר נחמיה. תקרא שוב ותראה. אבל היתה לו תקווה, התלהט אלישע, היה לו לאן להביט, היתה לו נקודת אחיזה אפילו בשעות הקשות ביותר: מתורתך לא נטיתי. לכן היה לכתיבה שלו כיוון, היתה לה אוריינטציה. מה לעשות, אלישע, אנחנו אנשים בלי אוריינטציה. מה תעשה? תלביש עלינו את האוריינטציה בכוח? הר כגיגית?
יש בך המון התנגדות וכעס, נחמיה. זה לא טוב.
אוי, תעשה לי טובה, התעצבן נחמיה, אל תבוא אלי עם מוסר השפתיים הזה. אתה נשמע כמו אמא תרזה. יותר מדי התנגדות וכעס, מילמל אלישע, ספק לנחמיה ספק לעצמו.

הקונדיטוריה הירושלמית ששימשה גם בית-קפה לעת מצוא היתה ריקה ברובה בשעה הזו. בתחילה סירב אלישע להיכנס אבל נחמיה הראה לו את השלט מאיר העיניים 'כשר למהדרין בהשגחת הבד"צ' שהיה תלוי בכניסה ואמר לו שזה מקום מספיק צדדי ונידח וממילא הוא ריק. אלישע הפטיר עוד משהו על מושב לצים אבל נחמיה כבר היה בפנים. אשה רחבת מידות וחגורת סינור הביאה להם תה בכוסות זכוכית שנחמיה כינה אותן כוסות סוכנות, ולנחמיה הביאה גם עוגת גבינה. הוא טעם ממנה והפטיר: לעוגה הזאת יש טעם של מסכת יבמות. כמה חובשי כיפות סרוגות נכנסו ותפסו מקום ליד שולחן צדדי. אלישע הניח עליהם את המבט החדש הזה שסיגל לעצמו מאז שחל בו השינוי: מעין מבט אוהב ונסוג בה בעת. אוהב את הכל ללא התניה ועם זאת נסוג מפני הכל. אולי במבט הזה מתגלם באופן המוצלח ביותר השילוב של אהבה ויראה, הירהר נחמיה. הוא פנה אל אלישע: מה שלום האשה?
ברוך השם.
מה זה אומר, טוב או רע?
זה אומר טוב, תמיד טוב, למה שיהיה רע?
היא מאושרת?
היא שמחה בחלקה.
זה אומר רע, קבע נחמיה.
מה זה אושר, נחמיה? הרים אליו אלישע את עיניו מן התה. מי שחושב רק על עצמו רוצה להיות מאושר, אבל הוא לא יהיה אף פעם מאושר משום שהעולם שלו צר מדי, ומי שמתבונן במעשי הבורא ומבין את מקומו ואת תפקידו בתוך כל זה, ודעתו נתונה לעבודת הבורא, מבין גם ששאלת האושר לא משנה כלום. יותר מזה, שהשאלה לא מנוסחת טוב.

במילים אחרות, אף אחד לא מאושר ואף אחד לא יכול להיות מאושר, הסיק נחמיה, לגם מן התה ועיווה פניו.

האושר הוא מושג יווני, דיקדק אלישע, הוא לא מושג נכון. המושג הנכון הוא שימחה, ושימחה מתעוררת רק מתוך עבודת הבורא וההתבטלות בפניו.

תראה לאן התגלגלת, אלישע, אני שאלתי מה שלום אשתך וכדי לענות על השאלה הפשוטה הזאת אתה מגייס את תורת השימחה של המגיד ממזריטש.

שלומה טוב מאוד, ברוך השם. ומה שלום החברה שלך? אתה חי עכשיו עם מישהי, לא?
כן.
ומה שלומה?
על הפנים, אמר נחמיה.
וכל-כך למה?
היא שונאת את העבודה שלה, היא שונאת את החיים שלה ולפעמים היא שונאת גם אותי. אלישע שתק.
תתעודד, אלישע, יש לנו לפעמים גם רגעים טובים.
אלישע הוסיף לשתוק. לא נראה היה שהוא מתעודד. נחמיה ניגש לדלפק ושילם. בוא נצא מכאן, אמר, ננשום קצת אוויר הרים. הם יצאו ושוטטו מעט בסימטאות, שותקים. השעה היתה מוקדמת אבל מרבית רחובות ירושלים כבר היו ריקים מאדם. לבסוף הגיעו לגן מישחקים אחד והתיישבו על ספסל קריר ולח. באפלה נראו הנדנדות כיצורים תמוהים, מעוותי צורה, שכל קשר בינם לבין שעשועים הוא בלתי אפשרי. איך חיי האהבה, אלישע?
אני לא מתלונן.
כדי שאתה תתלונן על משהו, חיתך נחמיה את המילים, צריך השטן לרדת להתהלך בארץ ולהיכנס דווקא אליך לשתות קפה.

רעד חלף בגוו של אלישע. הוא הסב את פניו מנחמיה. כעת ראה נחמיה רק גוש אפלה על הספסל לידו. חיי האהבה שלי דווקא בסדר, אמר נחמיה. משהו ברתיעתו של אלישע מאופי השיחה ומהנושא דחף אותו דווקא להוסיף ולעסוק בו. הייתי אומר שזה הצד הטוב ביותר בחיים המשותפים שלנו. אם כל הזמן היה רק לילה ולא היינו יוצאים מהמיטה אפשר היה לומר שיש לנו זוגיות כמעט מושלמת. הבעיה היא שיש גם ימים, אתה יודע, עם כל התעוקות הקטנות והתעוקות הגדולות, הדברים שקשורים לבית, הסידורים, ובכלל, זה שאתה תקוע עם עוד בן-אדם ואתה צריך איכשהו לסנכרן את החיים שלך עם החיים שלו. זה הרי עניין כל-כך מוזר, כל הצורך הזה להסתנכרן. ובנוסף לכל אתה עוד נתבע לתת דין- וחשבון על הרגשות שלך, שממילא הם אף פעם לא ברורים לך, להצהיר כל מיני הצהרות בקשר לעתיד כשאתה בקושי יודע איך ייראו החיים שלך מחר, ובכלל, לדבר. יושבים, אוכלים, שותים קפה, תמיד צריך לדבר על משהו, טוב, לא תמיד, אבל לפעמים, ותאמין לי, זה לא פשוט, לא פשוט בכלל. לכם יש לפחות את הילד והוא עושה רעש ובלגאן אז לא נשאר כל-כך זמן לדבר. אולי זה עדיף, אבל למי יש כוח להתעסק עם עוד יצור שלישי, כאילו שיצור אחד בבית שהוא לא אתה זה לא מספיק. בעצם יש לי עכשיו די הרבה זמן לעצמי כי היא יוצאת כל יום לעבוד, אבל זה רק כאילו. מסתבר שהבית הזה מצמיח אינסוף מטלות וכל מיני התעסקויות קטנות, לא, זה לא רק הבית, זה השילוב שלה עם הבית, אני אומר לך, זה שילוב הרסני, הרי אם הייתי גר שם לבד אני והבית היינו מסתדרים יופי, היינו מבינים אחד את השני, אבל מתוכה צומחת כל הזמן מין פעלתנות, מין חוסר שקט, והבית נענה לה, היא משתקפת בבית, במובן הזה הבית הוא שלה, לא שלי, והיא צודקת, אני באמת אורח שם, זה לא יכול להיות אחרת כל זמן שהבית כבוש תחת הטמפרמנט העצבני הזה שלה, לכן גם כשאני לבד אני מרגיש מוקף, אני מרגיש שהאוויר הקופצני שמקיף אותה ממשיך לרחוש בחדרים גם אחרי שהיא הולכת, ואין לי מנוחה, רק ככה שש או שמונה שעות אחרי שהיא הולכת הרוב כבר מתנדף דרך החלונות ואיזה שקט בא אל הבית עם הרוח מהים, ואפשר לנשום, לחלום, לחשוב, אולי אפילו לכתוב משהו, אבל אז היא כבר חוזרת. רק בלילה, בלילה קורה לה משהו. היא משילה משהו ונשארת עירומה, לא רק הגוף, גם הנשמה שלה כאילו מתפשטת, והיא פתאום נוחה, מתפנקת, לא תובעת כלום חוץ מחום, וחום היא דווקא תובעת הרבה, כאילו אף פעם לא מספיק לה, אבל זה בסדר, גם אני ככה לפעמים. אתה יודע, כל יום אני חושב להסתלק משם ובכל זאת אני נשאר. למה? בגלל הלילות. רק בגלל הלילות. מה אתה אומר על כל זה, אה, אלישע, נשמע איזה מוסר חכמים. אלישע היה נסוג עוד ועוד אל תוך עצמו. ספק אם שמע משהו מנאומו של נחמיה. כעת כמו התנער לפתע ושאל, כמו ממרחקים: מה?

שאלתי... טוב, עזוב, לא חשוב. לפתע חש נחמיה כעין קיר עבה, אטום, חוצץ ביניהם. הוא לא ידע מה הציב שם את הקיר הזה כפי שלא ידע מה גרם לפני שנים לאותה קירבה שחשו זה כלפי זה. מאוחר, אמר אלישע.
כן, מתחיל להיות מאוחר. אתה צריך ללכת?
כן. ורד בטח כבר חזרה הביתה עם מיכאל.
כן, טוב, אז להתראות אלישע. תרים טלפון, אמר נחמיה וקולו נשמע לו חלול.
כן. להתראות.

בבית-הקפה ישבו כבר כמה ירושלמים, סטודנטים ואחרים, זוגות ובודדים, וחיכו. כמו תמיד באירועים ירושלמיים שררה שם מין הרגשה שכולם מכירים את כולם. רק נחמיה חש זר לאנשים ולמקום. הוא הניח עצמו בפינה כלשהי. מישהו החל לדבר אל מעט הנאספים. אמר שאינו רוצה לדבר הערב על מצב השירה בימינו ומייד החל לסקור את מצב השירה בימינו. מצב השירה הוא בכי רע כמובן. שירה גדולה לא נראית באופק וגם אם תצוץ, ספק אם יהיה מי שיידע להעריכה. עיניו של נחמיה שוטטו בלא כיוון בחלל המקום ונעצרו תחת שולחן אחד. בין כמה וכמה רגליים גרובות גרביים לבנים ונעולות סנדלים נכפה מבטו אל זוג מגפיים נוצצים בלאק שחור בורק, עטויים אברקי כסף לכל אורכם. מבטו עלה מתון-מתון לאורך המגף. למגף לא היה סוף. אי בזה, גבוה מעל הברך, נגלתה רצועה צרה של עור לבן, בוהק, ומעליה קטע קצר של בד דק בצבע בורדו וחצאית שחורה. לאחר שהשתהה זמן-מה על הפס הלבן הבוהק חצה מבטו של נחמיה את קו השולחן והוסיף להעפיל: מעילון קטיפה קצר, אף הוא בגוני בורדו, גולש על מותניים רחבים, נסוג מפני שדיים מלאים, פורצים מתוך מחשוף נדיב שבתוכו מיטלטלת שרשרת כסף עבה, זרועות דשנות, ידיים לבנות, חשופות, נעות במרץ מופרז, כמעט בתזזית, צוואר ארוך, סנטר שמנמן בעל פימה קטנה, שפתיים, אלוהים איזה שפתיים, היתה בהן חושניות מופרזת, מתפקעת, מואדמת, כמו מביאה עצמה לידי אבסורד, והן חייכו גם כששתקה וגם כשדיברה, לחיים עגולות סוגרות על אף עגלגל, רחב מעט, עיניים, נחמיה התעכב על העיניים ואיבד כיוון. לא ידע אם היא פוזלת או שמא זה האיפור, עיפרון שחור עבה סביב העיניים, נמשך עד הרקות כמעט, אבל לאן היא מסתכלת? היא הסתכלה לכל כיוון בבת-אחת ובה בעת לשום מקום. שערה היה שחור-פחם, יותר מדי שחור, כנראה צבוע, מסופר קצר, תלתל עשוי בקפידה צונח על מרכז מצחה, מסתלסל לכדי ספירלה של פחם בוהק. אבל עוד יש פה ושם שירה טובה, ויש תקווה שמשהו יצמח עוד. נחמיה התבונן בהבעת פניה. היא גילתה עניין במתרחש אבל בעצם לא עניין אותה דבר. מדי פעם גחנה אל אוזן שכנה כעוגבת והמתיקה שם איזה סוד. בעל האוזן, יצור חבוט, לא תואר לו ולא הדר, פניו הנפולות מעוטרות בחוטם ארכני, הינהן והצטחק כמבין דבר מתוך דבר, עבד כי ימלוך לרגע, קבצן שהרס אל חדרי הנסיכות הפנימיים, סריס בין מצעי נשות המלך. נחמיה לא יכול להתיק ממנה את עיניו. מבטה הבלתי ממוקד נראה לו כזגוגי מרוב חושניות. טיפה של רגש או של רוך לא נראתה על פני הלובן הגדושים שלה, רק אותה מהות נשגבת, טהורה, המזקיפה בנו את כל המבקש להזדקף ומציפה את מוחותינו דם, אותה מהות סתומה ודייקנית המרוקנת את ליבנו וחונקת את רוחנו באוויר רוטט, שקוף ומתמשך כמרבדי חשמל, מידבר חשמל לבן, כהתגלות ריקה מכל, כמוות מענג, אולטרה-סגול, מתנחשל על גבול הספקטרום כים נטול צורה, אלוהים, יוליאנה, כאד עכור לזרום אל בין שפתייך, לאט על צווארך לגסוס, ריק מאהבה ומתקווה, נתיב בוהק של זרע על שדייך, עיוורון אחרון בשקע טבורך, וגם הערב יש כאן בינינו כמה משוררים שיקראו לנו משהו משלהם, את חלקם אתם בטח מכירים ואת חלקם האחר עוד תכירו, ואני מקווה שיהיה לכולנו ערב נעים ומהנה, ושהמעטים שהצליחו לנתק את עצמם מהטלוויזיות והגיעו הנה ייצאו נשכרים. אני מזמין את גובי שטיינמץ לקרוא לנו משיריו. נחמיה ראה שהיא נדרכת. לפתע היה לו חשוב לעמוד מול הקהל הקטן ולקרוא, להשקיף ישירות אל עיניה הבלתי ממוקדות ולעקוד אותן אל קולו. הבעת פניה לא השתנתה כשגובי החל לקרוא אבל גופה נטה עוד מעט קדימה. רק לילה אחד איתה, רק לילה אחד, המה קול בראשו של נחמיה, לא, לא בראשו, בכל גופו המה הקול, בבטנו, במרפקיו, מתחת לברכיו, בחלקם האחורי של ירכיו שהחלו להזיע על הכיסא, בקרסוליו, בישבנו, רק לילה, יוליאנה של העבדים, של המתים, יוליאנה של הצלובים לאורך הדרך לרומא, יוליאנה של המשוררים, של פועלי הבמה, של אחרוני הקדושים, יוליאנה של הנואשים, תודה לגובי, אני מזמין את יעלה זמריר לקרוא לנו משיריה. משהו בדריכותה התפוגג. היא שבה וגחנה על אוזן עבד-כי-ימלוך, אחר שבה וכיוונה פניה - לאן כיוונו עיניה לא ידע נחמיה - אל עבר יעלה, נערה סגופה, בת בלי גיל, עטויה איזו שימלה חדלת-צורה, שנראתה כמו השמלות של סבותינו מן העיירה. כאב רזה ושברירי קירטע בשיריה, מבקש מילים ולא מוצא, כמו היו כל המילים רחבות מכפי מידותיו הצנועות. למין תחילת השיר ועד סופו היה אותו כאב הולך ומתכנס, נסוג ומסתתר בתוך שלדו המפרפר, עד שנמוג בקול יפחה קטועה, מבוהלה, נשנקת. יוליאנה איבדה כל עניין במתרחש. לא ניסתה גם להפגין עניין.

הרימה את ידה. נחמיה השתוקק לזנוק לקריאתה ולשרת, אבל אי מזה הגיחה מלצרית זריזה וחיישנית. גם על אוזנה המתיקה יוליאנה סוד וזו פנתה משם דחופה ונחושה, ועם זאת סובבת במעגלים גדולים, מזדגזגים, שיכורה מזרם ההורמונים הגדושים להתפקע שהוזרם אל תוך ראשה הקט. יעלה ויבוא נבו שראל וישמיע את דברי שירו עלי היגיון וכינור. האם זה מה שאמר המנחה? נחמיה לא היה משוכנע בכך. היא שבה ונדרכה. נבו, ארוך וגרום, קרא לאט, מודד את מילותיו, עומס שורות, בונה משמעויות והורסן, משפטיו החרוקים מסתרבלים בפיו, מתון-מתון, יבש-יבש. נחמיה חש צמא. המלצרית חזרה והניחה לפניה כוס גדולה עם משהו מבעבע. נחמיה הרים ידו אבל המלצרית כבר חמקה ונגוזה וידו צנחה כלעומת שעלתה. בזה אחר זה עלו המשוררים. השעה התאחרה. הקהל הדל הלך והתדלדל. אני מזמין את גני נמירוב. היא קמה ופנתה אל דלת היציאה. נחמיה נדרך, רצה כבר לצאת בעקבותיה אבל אותו חוטם בן-בלי-שם נשרך אחריה. תודה לאלות הפריון והאש. היא נעצרה בסמוך לכניסה והדליקה סיגריה, מחליפה אי אלה מילים עם הסריס המזדנב. גני, כולה משמנים מתקפצים, חופזניים, הבליעה את שיריה הקלילים בציחקוקים ואינפופים, מפיה הקטן חפזו ובאו המוני פרטים, צבעים, ססגוניות ללא תיכלה, חיות ואנשים, חיים ודוממים, מעגלים מתבהקים, חופזים, פוקעים בהמונם, בועות סבון, בעבועית, בלי התחלה וקץ, נחמיה חש שדעתו נפזרת, מתבדרת לרגע, נרגעת קצת, אבל מייד החזיר את ראשו לפתח ונחרד. יוליאנה נעלמה. ביקש לקום, גישש במהירות אחר תיקו, שמע את המנחה קורא לזמרי המר. בו ברגע היא הופיעה אי מזה והתיישבה, דרוכה מאין כמוה, כמו ציפתה רק לרגע הזה. נחמיה חשק שפתיו. היובש בפיו גבר. זמרי, נשיות רכה, מינורית, נרמזת בגופו ותנועותיו, דיבר תחילה בשקט, מטעים פסוקים וטועמם, ואז הרעים קולו לפתע, כמו בקע אותו השיר, כנבואה, כקול אלוה על תהום. לובן פניו נסוג מפני כהות עיניו העוממות באש מאפילה. שפתיו היו יפות והמילים יצאו מהן צלולות ומרעימות. לראשונה מצא עצמו נחמיה מתיק את מבטו ממנה וממקדו בזמרי. הוא היה חזק ממנה. השירים שטפו ממנו, מהדהדים בחלל בית-הקפה. כמה שאצלי הכל מקוטע, מגומגם, הירהר נחמיה. שנים שאני משתיק בי את כל הפורץ לעלות, מכבה, בולם, שנים שהפאתוס האסור, המושתק, הבלתי רלוונטי, גוסס בתחתית איזו ביצה, מי אפסיים עכורים, עתירי מישקעים נטולי-צורה, מרקיבים, והנה אצלו עולה הכל ומתפרץ בהגזמה, בהפרזה, בנדיבות כזו, כאילו כלום, כאילו לא נגזרה שתיקה, לא נגזרה גסיסה. מבטה, מבטה הבלתי ממוקד, התמקד פתאום על זמרי המר. רק על פניו נחו עיניה, על פיו השואג, על עיניו האפלות, על עור פניו החיוור, המעודן. עיניו של נחמיה ירדו מטה מזה, עוברות על צווארו הענוג, רכינתו המתונה קדימה, הכיפוף העדין בגבו, על רכות קוי גוו, עגלוליות מותניו ועגבותיו, כפות ידיו השמנמנות האוחזות בדפים. כל אלה לא התיישבו עם הגחלים העוממות באישונים ועם הקול הרועם. כמו נטל נסיך המשוררים המתפנק על עצמו משימה, ליקוב את ההר. בעצם היה עליו לכתוב שירי עגבים ויין, הירהר נחמיה, מדמה את זמרי המר מותיר את שמו ואת שיריו מאחור ונופל מתפנק על כרים רכים. אבל עיניה הוסיפו להכיל את קולו, את חיוורון פניו, נפתחות עוד ועוד אל אותיותיו הפולחות. נחמיה התפלל באפס קול שהוא לא ייקרא לעלות עכשיו. זמרי סיים והתיישב. מרבית האנשים קמו ועזבו. כעת לא היה עוד למה לחכות. גם יוליאנה עזבה. עוד יוצר אחד איתנו כאן היום, אמר המנחה בקול לאה שגעגועים לנעלי-בית, לרקיק טבול בתה מול הטלוויזיה, עלו ממנו; נחמיה לֶהרמן. אמרו לי שמה שהוא כותב זו לא בדיוק שירה, אבל לא הצלחתי להבין מה זה כן. כולנו מסוקרנים ומלאי ציפייה ולמרות שכבר מאוחר, חלילה לנו לקפח אותו, הוסיף, ובקולו התנגנה טרוניה על כך שאותו נחמיה בא בכלל לעולם, להטריד אנשים שלווים בשורותיו הנידחות. נחמיה קם וצעד ברגליים כושלות אל קדמת בית-הקפה, לקרוא את תמונותיו לפני כמה פרצופים עייפים.