חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

חלק ראשון
מיכאלה

1.
היה לי קשה לשלוט בעצמי. רצתי לאורך השביל והתפרצתי למשרד של המש"קית-ת"ש. ריח כבד וסמיך של שמן רובים בלם אותי. המשרד החדש שימש עד לא מזמן מחסן חומרים של הנשקייה. ענת, המש"קית, ישבה ומילאה טפסים. "אני עוד פעם בהיריון," אמרתי. "מסריח פה, הריחות האלה עושים לי בחילה." ענת התרוממה לרגע, אבל מייד שבה והתיישבה. "אני לא מאמינה, את ממש לא נורמלית," אמרה כאילו לעצמה, ושמעתי בקולה ייאוש וניסיונות היערכות גם יחד. "תגידי, מה לדעתך אני אמורה לעשות עם המידע הזה?" והיה ברור שהיא מתלבטת, כאילו הקד"צ שלה לא הכשיר אותה להתמודדות עם מקרים מסובכים. אחר-כך הייתה מבוהלת, אחר-כך הישירה מבט, ואז כאילו נולדו אצלה רחמים. "טוב, אל תדאגי, נארגן משהו." היא נחלצה מהכיסא והתקדמה לעברי. שני צעדים הספיקו. "בצבא משחררים אחרי גרידה שלישית, וזאת כבר אני לא יודעת איזה שלך."

"קודם כל, תגידי שהאבא שלו ערבי, את שומעת? ערבי!" אבל מצידי, אבא שלו היה יכול להיות הרמטכ"ל, זה לא שינה לי כלום. "הוא היה ערבי גם בפעם הקודמת," הזכרתי לה, רק למען הסר ספק. "תורידי, תורידי את הקלסר מאחורייך, יש שם טפסים לוועדה." הבחילה התגברה. גרידה חמישית, עוד לא גמרתי שנתיים ואני עוד לא בת עשרים וכבר גרידה חמישית, זאת שאחריה אומרים שאי אפשר להיכנס יותר להיריון. ואני לא מאמינה שזאת אני, אבל זאת אני וכל זה קורה לי.

"תגידי, אולי את בכלל רוצה את הילד, ואז זה יהיה הכי פשוט? אל תדאגי, הצבא יעזור לך. יש איזה קיצבה, ואולי אפילו תוכרי כנכת צה"ל?" מה כבר יכולתי לענות לה? תראי, לא לזה התכוונתי במילה "חיים"? לא בא לי להיות מזכירה איפשהו עם קיצבת נכות וילד במעון של נעמ"ת? מה יכולתי להגיד, שלא האמנתי שזה יקרה, שאני מפחדת, שאני לא יודעת איך זזים מפה, מהמשרד הזה, מהמחסן חומרים לשעבר של הנשקייה?

כל-כך מוזרות נשמעו לי המילים של המחשבות שלי, כי פעם, בתיכון, חשבתי במילים אחרות. היו לי תמונות אחרות לגמרי. לא ממש תמונה שלמה, אבל חלקים שיחד עושים הצלחה: "קריירה", "לימודים", חליפות מחויטות כמו בפירסומת, שני ילדים מחוננים ובעל, שווה כזה, עם וולבו ואולי אפילו מרצדס. היה לי עשר בביולוגיה חמש יחידות.

2.
כשחזרתי ברגליים רועדות לחדר שלי במגורי הבנות, גם בגלל הבחילה והחולשה וגם כי נעלמתי ככה באמצע תורנות מטבח, הכל היה ריק. נכנסתי עם בגדים ונעליים מתחת לשמיכה, והתחילו לרוץ לי תמונות מפורטות של העתיד. כי אם לא התאבדתי עד היום, אני כבר לא אתאבד. אני הרי אסתדר, ואולי אפילו אצליח לעשות משהו עם החיים. כי אם זה באמת ההיריון האחרון שלי, אז לא יהיה לי מה לרוץ להתחתן ולא מה להכין ארוחת בוקר וצהריים וערב. ואם לא יהיו לי ילדים, אז אולי יהיו לי קריירה וכסף. וקריירה וכסף זה טוב, הרבה יותר טוב מכל מה שתיכננתי. ומי יודע, אולי אצליח להרוויח כל-כך הרבה כסף, שאוכל אפילו לעזור למשפחה שלי.

מצד שני, אם אני משאירה אותו עכשיו, את ההיריון הזה, אז זה עניין של כמה שנים עד ששנינו נשב בדירה של עמידר על איזה ספה שהרמנו מאיזה מקלט ציבורי, רואים ביחד חדשות, והנה אני מראה לו - נגיד שהוא בן שבע או שמונה ואני נראית בטח בת מאה - אני מראה לו בטלוויזיה את ההוא באמצע, בין כל הקירחים האלה עם הכרס במדי ב': הנה, זה אבא שלך.

טוב, אולי כדאי ללכת להגיד להם במטבח משהו. בעצם עדיף כבר לחזור למשרד. בדרך אני אביא חלב עמיד מהאפסנאות, לפחות שיהיה לקפה. כי עכשיו כולם יוצאים להפסקה, ולמרות ההוראות החדשות לא להפריע את עבודת המשרדים, כולם יתגנבו בסתר רק לאיזה קפה קטן בכוס חד-פעמית. ואולי בכלל ישלחו מישהו למטבח, לקרוא לי לעזור עם הקפה, רק לחצי שעה לא יותר, ולא ימצאו אותי שם. כי הכל אפשר בלעדי, אבל עם הקפה אף אחד לא יכול לעזור. הקפה זה אני.

אבא שלי, שהיה פעם סגן-אלוף בתחזוקה ועכשיו הוא מנהל סניף של קואופ בראשון, סידר לי פרוטקציה והגעתי הנה, למכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה של צה"ל, מוסד מפואר המזכיר לכולנו שצה"ל הוא מקל בעל שני קצוות, קצה אחד הסייפא, אבל יש גם קצה אחר, הספרא. החתירה שלנו היא למצב בו יהיה תואר ראשון לפחות לכל רב-סרן ומעלה. השכלה אקדמית-צבאית שתהלום את מורכבות התפקיד. כי אנחנו הפרצוף של המדינה הזאת, הפרצוף של הנשים והילדים שלנו.

העיקר שלי לא אישרו התקן. "בצה"ל לא מאשרים התקן לפני ילד אחד לפחות," הסביר לי הגינקולוג במקרפ"ר אחרי הגרידה השנייה. "אנחנו לא רוצים לפגוע בסיכוייך ללדת בעתיד." כאילו שאני יכולה לחשוב עכשיו על ללדת בעתיד או על איזשהו עתיד בכלל. באפסנאות היו לארג'ים, נתנו לי ארגז שלם של חלב עמיד, ככה אני לא צריכה לרוץ אליהם כל שעה. נורא כבד, אבל פה לא עושים עניין מנשים סוחבות. מצד שני, זה יספיק לי ליומיים.

מקצה השביל שמוליך אל המשרד שלי אני יכולה לראות את הבלגן. את התור הדחוס המתגודד ליד המיחם, את הכוסות החד-פעמיות המתגוללות על הרצפה, את כתמי הקפה הדביקים על רצפת הלינוליאום, את צנצנת הסוכר הגבישי שגרגרי קפה שחור ואבקת קפה נמס מנמרים אותו בכתמים חומים ושחורים, את הכפיות הדביקות, בדלי הסיגריות והעקבות של הסוליות הצבאיות.

3.
הגעתי לבסיס מייד אחרי הטירונות להחליף את מיכאלה שהייתה צריכה לצאת לקורס קצינות. בהתחלה הייתה לנו חפיפה, אבל באמצע החפיפה היא ירתה לעצמה כדור בראש. לא הספקתי ללמוד ממנה הרבה, בעיקר תיוקים, כי היא הייתה כל הזמן רצינית כזאת, עצובה. אחר-כך כולם התפלאו איך לא שמו לב לזה קודם, אבל האמת היא שכולן כאן ככה, רציניות, עצובות, מוטרדות כל הזמן.

היא דפקה לעצמה כדור בראש באמבטיה בשישבת אצל ההורים שלה, מה שאיפשר לראומה, קצינת הח"ן הבסיסית, להסביר לסגן-אלוף עירד שוורץ שזה היה בלתי נמנע, שהיה לה סיפור קשה עם ההורים. ואני חושבת, כמה קשה זה כבר יכול להיות למישהי שלא השמינה כמו פרה בבסיס הזה? אחת ששירתה יותר משנה בצבא ועדיין נכנסה למדים המקוריים שקיבלה בבקו"ם, מידה 38?

אחיה נהרג ביום כיפור. אולי בגלל זה היא הגיעה הנה, מין פרוטקציה לשכול, ואולי בגלל זה גם התייחסו אליה יפה, כלומר לא התעסקו איתה, גם לא כשהיה צריך מאוד להתעסק. היא נשארה בת יחידה להורים זקנים, ניצולי שואה מאיפשהו. פעם סיפרה לי שלשניהם היו קודם משפחות אחרות. "אם הילדים של ההורים שלי מהמשפחות הקודמות לא היו הולכים בשואה ואח שלי לא היה נהרג, היו יכולים להיות לי עוד חמישה אחים." איזה אידיוטית. אם המשפחות של ההורים שלך לא היו הולכות בשואה, ההורים שלך בכלל לא היו נפגשים, ולא היה לך אח גדול שלשניהם היה דחוף לקרוא לו יוסי, כי לשניהם במשפחות הקודמות היו בנים שנקראו יוסף, ואולי גם לך לא היו קוראים מיכאלה, על שם הבת של אמא שלך שהייתה בדיוק כמוך.

אחרי שבועיים של חפיפה התחלתי לחשוד שמשהו אצלה השתבש. היא התחילה לחפף בעבודה משרדית, כלומר תייקה כל מיני מסמכים בתיקים לא נכונים, ושכחה לגמרי להפיץ את החומר שלנו במשרדים. וחוץ מזה, דוד כוכבי, שהוא תת-אלוף שמחכה פה בבסיס לקידום לדרגת אלוף, התחיל להיכנס אלינו למשרד. בשביל כולנו זה היה כבוד גדול. כולם ידעו שהוא בא אל מיכאלה, אבל אם הייתה לנו איזו בעיה שצריך לסדר, מספיק היה שאגיד לו משהו קטן כדי שיהיה לו אינטרס רציני לטפל בזה. ככה הוא נכנס כמה פעמים למשרד, הסתכל עליה כמו אחד שדואג לה, כמו אבא שהולך ומתאהב בה בניגוד לרצונו, ובין לבין שאל אותה שאלות קטנות על נתניה, על לימודים ועל מה היא חושבת בכללי.

המבט העצוב שלה עשה לו את זה, המבט הזה של השכול, ראיתי אותו מתחרמן. הוא נכנס לה אל תוך הלב של הפצע שיש לה. בהתחלה בשאלות פשוטות, כמו איפה, מתי ואיך זה קרה, ואחר-כך הוא רצה לדעת מה בדיוק הסתבך. ואז הוא נזכר, כי גם הוא היה ברמה ביום כיפור והוא זוכר הכל מצוין, זוכר את המקרה בדיוק. זוכר את אח שלה, את יוסי. הוא כמובן יחפש הכל בתיקים, ואז יגלה לה את כל האמת שרק הוא יכול להגיע אליה, האמת שהיא תהיה היחידה שתדע. ואחרי שהוא חיפש, וראה את התמונה של יוסי בתיק, הוא נזכר בעוד פרטים, אבל בעיקר הוא נזכר בעיניים שלו, שמשהו בהן נשאר חי לגמרי גם כשהגוף כבר גסס. אלה היו עיניים מהסוג שאי אפשר לשכוח, עיניים כמו שלה. ואולי כל הפגישה הזאת ביניהם לא מקרית. אולי זאת סגירת מעגל. ואולי העיניים של יוסי מביטות עליהם מאיפשהו בשמים. שבוע אחר-כך התחילו אצלה ההפרעות, שבערך אחרי חודש החמירו מאוד, כשנמאס להם כבר לדבר על יוסי, ונמאס לה כבר מהסיפורים שרק הוא יודע ומהעיניים שרק הוא זוכר. ההתרגשות הסמוקה והמבוישת של הפגישות הראשונות התחלפה בהתקפי התיילדות פתאומיים, חסרי גבולות. היא הייתה מתיישבת על ברכיו וטופפת סביבו בצעדי בלט קלים. הוא את יוסי לא ישכח, באמת עלם חמודות, מהכי הכי טובים שלנו.

המפקד שלנו, סגן-אלוף עירד שוורץ, הבין שמשהו לא תקין מתחולל במשרד הסמוך, אבל לא היה לו כוח להתעסק עם זה. הוא אומנם בצבא, אבל רואה את עצמו איש אקדמיה. יש לו מאסטר בהיסטוריה, ולדעתו לא יידרשו לו יותר מחודשים אחדים להשלים את הדוקטורט. לפעמים הוא מנסה לשרטט לעצמו את דף השער: "עבודה שהוגשה לשם קבלת תואר דוקטור: ממפרץ החזירים למיצרי טיראן - השפעת המלחמה הקרה על סכסוכים אזוריים", אבל אז מתפקשש לו משהו או שהוא יוצא מהקווים, והוא מקמט את הדף לכדור וקולע לפח. בכל זאת הוא מרגיש סיפוק שנראה כמו חיוך קטן בזווית הפה של מי שעוד כמה חודשים לא יהיה פה, של מי שהספר המונומנטלי שייצא מהדוקטורט שלו יעשה הרעשה רצינית של המקום הזה, ויסלול לו את הדרך לתפקיד בכיר במה"ד היסטוריה.

סגן-אלוף עירד שוורץ לא התעניין בתת-אלוף דוד כוכבי, וגם לא במתרחש במשרד על ידו. הוא הרי אוטוטו לא פה. הוא רק מקפיד לעשות את העבודה שלו על הצד הטוב ביותר. האמת היא שמזמן היה פורש אלמלא הילדים שנולדו בזה אחר זה, והדירה שצריך לשלם, והעובדה שמירה, אשתו, לא עובדת. בקיצור, אלמלא היה חייב לפרנס את מה שהתגבש להיות המשפחה שלו. לכן הוא לא מזיין, יוצא הביתה כל יום בחמש, לא מבקש קפה ולא מטריד. אחד שלא מתעסק במה שלא ממש בתחום סמכותו.

לדעתי כולם היו צריכים לשים לב, כי תת-אלוף דוד כוכבי הממתין לקידומו נהיה אצלנו במשרד בן-בית. כי מיכאלה, שנראתה עצובה כל הזמן, התפרצה לעיתים קרובות בצחוקים מקפיאים, קיצרה את כל החצאיות שלה ופתחה כפתור נוסף בירכית. כי הניירת שצריך היה להפיץ התעכבה או השתבשה או נעלמה. סגן-אלוף עירד שוורץ לא התעצבן ולא התערב. הוא רק המשיך לעמוד בכל מחויבויותיו כמו שעון שווייצרי. מסתדר לבד, לא בא בדרישות.

לא יכולתי לשער לאן זה עתיד להיגרר. היו לי בעיות משלי. נכנסתי להיריון, פחות משלושה חודשים אחרי הגיוס. כמה פעמים במהלך אותו חודש התחשק לי לספר על ההיריון לתת-אלוף דוד כוכבי, כמו שמספרים לדוד טוב שמטפל בכל הבעיות, למרות שידעתי בביטחון מי האבא. אבל ענת, המש"קית-ת"ש, הציעה לי לא לספר לאף אחד, לא להתחיל לחפש אבות ולא להתעסק בזה. פשוט ללכת לוועדה להפסקת היריון ולהגיד שזה היה אונס והאבא ערבי. זה קורה פה הרבה, הרגיעה אותי, בפרט לאלה שיש להן בעיות עם גלולות.

זה היה יום חמישי, כשמיכאלה הגיעה למשרד מכוסה כתמי מציצה על הצוואר. התעלמתי מזה, אבל ככל שהשעות חלפו הייתי יותר מוטרדת, והתחשק לי להגיד לה שהיא כבר עמוק בשיגעון, שהיא מתנהגת בצורה ממש מופקרת, ועוד יותר מופקרת בהשוואה לעצמה. ובסביבות שתיים, כשתת-אלוף דוד כוכבי בושש להגיע, גם אמרתי לה את זה. אמרתי כל מה שאני חושבת עליה, וגם גיליתי לה שאני בהיריון. עוד לא שלושה חודשים בצבא וכבר בהיריון. אמרתי לה שאני יודעת בביטחון שזה מעמי, שהיא מכירה מנתניה ואצלנו הוא הנהג של מפקד המכללה. "אממממ, חתיך," היא אמרה בחיוך שהתאים יותר לסיפור של אהבה ראשונה או לבשורה על חבר חדש. באמת חתיך. נדלקתי עליו בחדר-אוכל חוגרים איזה ערב, כשהוא היה אחרי מקלחת, נחמד כזה, והוא גם ממש התחיל איתי. אבל כל זה לא שינה לי כלום עכשיו, להיפך. הרגשתי שכל ההסתבכות הזאת באשמתי, ואין לי למי להתבכיין ואין לי אף אחד לבוא אליו בתביעות. בסך הכל פעם אחת, זה לא נורא, אם זה רק יעבור בסדר ואם אבא ואמא שלי לא יידעו וגם לא אף אחד אחר, אז יצאתי מזה. אני פשוט אשכיח את זה מעצמי. ואולי יום אחד, אחרי שאני אתחתן ואחרי שיהיו לי ילדים וכסף, אני אגלה לבעלי. אבל רק אחרי החתונה והלידות והכל. וידוי אינטימי על כוס יין לבן. נחמד.

ביום ראשון הודיעו לנו שמיכאלה דפקה לעצמה כדור בראש. באמבטיה אצל ההורים שלה. ברובה שניתן לה ביציאתה מהבסיס. ישר בראש. היה הלם. כולם הסתובבו בשתיקה. כל חניכי הקורס, כמאה רבי-סרנים וסגני-אלופים שנמנעו מכניסות מיותרות למשרד ולא ביקשו קפה, הרגישו אשמים. אבל כבר בשני בבוקר, כמה שעות אחרי ההלוויה, השקט החל להתפוגג. לאט לאט הדברים חזרו לסדרם. העניינים התנהלו כמעט כרגיל אבל יותר בשקט. ורק ההורים שלה, זקנים אפורים במעילי צמר, לא יצאו לי מהראש.

4.
אז, בגרידה הראשונה, פחדתי למות. פחדתי לא להתעורר מההרדמה. ענת, המש"קית-ת"ש, ליוותה אותי, וכשהוציאו אותי להתאוששות אמרה לי שמה שנראה לי תרדמה של שנים נמשך בסך הכל עשר דקות. אחרי שעתיים של מנוחה הביאו לי כוס מיץ ובורקס ושלחו אותי הביתה עם ארבעה גימלים ואפשרות להארכה בטלפון לעוד ארבעה.

אמא חשדה מייד, אבל לא הייתה מסוגלת להאמין. מצד אחד זה נראה לה מוזר, כי שתי האחיות הגדולות שלי, אתי ומלי, לא קיבלו גימל אחד במהלך כל השירות הצבאי. מצד שני, אני, זה ממש בלתי אפשרי, מאוד לא מתאים לי, בשום פנים ואופן. אבל היא, שהיא מורה במקצועה, יודעת היטב שהבלתי צפוי הוא הצפוי מכל, בעיקר אצל כאלה שלא רואים אצלם, וממה שהיא הבינה ולא האמינה אבא שלי נהיה עצבני וגם האחיות שלי. שכבתי בחדר שלי ושמעתי את הדיסקים שקניתי לפני הגיוס, קורין אלאל ושלמה ארצי, והתעלמתי מהמבטים של כולם .

למחרת האחיות שלי ניסו לדבר איתי. אתי, אחותי הגדולה, שכבר ידעה שהיא מתחתנת עם יואב, ניסתה לדבר איתי על העתיד. היא אמרה שחשוב לאישה לשמור על עצמה. זה לא אומר בתולה, אבל לא לעשות שטויות. אני התעקשתי על העניין של השפעת והחום הגבוה, ובסוף הן התייאשו ועזבו אותי. הייתי מוכרחה לחזור לבסיס, כאילו הבית שלי כבר לא כאן יותר, אלא בחדר מספר 6 במגורי הבנות, הכי קרוב למקלחות.

5.
כשחזרתי המשרד היה מסודר יחסית. זכרה של מיכאלה עוד ריחף מעל הכל, ובתוך המשרד החניכים השתדלו לשמור על שקט וסדר, השתמשו רק בכוסות חד-פעמיות ולא טינפו את האזור של הקפה. את הדיבורים הם עשו בחוץ, מתחת לעץ האורן הזקן. סגן-אלוף עירד שוורץ שמח לראות שהחלמתי מהשפעת ושאני נכנסת לעניינים. אי אפשר היה לדעת אם הוא מאמין בשפעת הזאת או לא.

על הקיר תלינו תמונה שלה, הגדלה של התצלום מפנקס החוגר, עם סרט שחור באלכסון. תמונה יפה בשחור-לבן, ממש של כוכבת קולנוע מפעם. תת-אלוף דוד כוכבי נכנס בהליכה של כובד ראש לחדרו של סגן-אלוף עירד שוורץ. לא הצלחתי לשמוע מבעד לקיר על מה הם דיברו, אבל היה ברור שהם דיברו בשקט, ושלא התגלעו ביניהם אי-הבנות.

אחר-כך נכנס תת-אלוף דוד כוכבי למשרדי, התיישב מולי ושאל אותי איך אני מרגישה. הרגשתי חרא. מצד אחד כעסתי עליו, אבל מצד שני האבהיות הדאוגה הזו, החמושה בדרגות תת-אלוף ועוד חודש-חודשיים אלוף ממש, חיממה אותי, המסה את הכעס. הרגשתי בנאדם.

אחרי ארוחת הערב התקיים כנס בנות במועדון חוגרים בסיסי, כלומר בחדר של השק"ם. הייתה לנו שיחה עם ראומה, קצינת הח"ן. לעסנו בוטנים מצופים שוקולד ומצצנו קולה בקשים והקשבנו. אסור היה לנו לדעת על מה בדיוק היא מדברת, אבל ידענו היטב למה התכוונה. היא ישבה איתנו, והכל היה לא רשמי. "לפעמים," חלקה איתנו ראומה את ניסיונה העשיר, "החיילות בבסיס, אף-על-פי שכל אחת כאן נבחרה בקפידה רבה, לא עומדות בלחץ. וזאת אחריות שלנו, של החברות שלהן, לדווח מיידית לגורמים האחראיים, כלומר לבנות הח"ן, על כל אחת שלא סוחבת, על כל אחת שנשברת במסע. זו לא רק אחריות או חברות, זו חובת דיווח, זאת פקודה. לבסיס הזה יש מבנה ייחודי, מיעוט של חיילים וחיילות בסדיר ורוב עצום של קצינים גבוהים וחניכים, והאחריות מוטלת עלינו, החיילים, ובעיקר החיילות, לשמור על טוהר הגוף. זו המלחמה שלנו, החיילות של צבא ההגנה לישראל, לשמור על טוהר הנשק."

הבוטנים המצופים נגרסו אחידות, מופרעים מדי פעם ברחש הסרת העטיפה של טורטית או מקופלת. קצת התרגשנו מהמשימה, כמה אפילו שאלו שאלות, ניסו להבין איך בדיוק מזהים את מה שהיא מדברת עליו, אבל קצינת הח"ן חזרה וטענה שמי שהדברים מכוונים אליה יודעת היטב. כולנו הרגשנו לא נוח. אחרי שהכנס נגמר כוכי שאלה אותי אם הייתה לי הפלה. גרידה, תיקנתי אותה. גרידה. לה כבר היו שתיים, ותמיד יש קצת חום אחר-כך. ובכלל, מה אני עושה הצגות להורים שלי, כאילו שיש מישהו שלא יודע. אבל לעמי הייתי לדעתה צריכה לספר. הוא היה עוזר לי. הוא ממש לא חרא. הוא מותק. "תגידי, זה נכון שהיה לה סיפור עם דוד כוכבי?" אני חושבת שכן, אמרתי לה, אבל אני לא בטוחה, כי עד עכשיו זה נראה לי מוזר שהיא הזדיינה איתו. איך היא הייתה מסוגלת להיכנס למיטה עם אחד כזה, זקן, כמעט בן חמישים, שמן, נמוך, שיכול להיות אבא שלה? והיא הייתה כל-כך יפה. וגם מה יש לו, בן-אדם כזה חכם ומבוגר שיכול להיות אבא שלה, מה יש לו עם אחת כזאת? והוא עוד נשוי. זה בכלל לא הגיוני. 6.
רס"ר זנזורי ראה אותי חומקת מן המטבח באמצע התורנות. הוא העלים עין. הוא מזהה בחילות מקילומטר. איך שמתחילים לטגן את השניצלים לצהריים במחבתות אדירים חלודות. הוא יכול להבחין אם זו בחילה של חודש ראשון או שני או שלישי, ואם זאת בחילה של חודש שלישי אז הוא כבר מתערב, כי אוטוטו, אם זאת לא תזיז את התחת שלה, זה הולך להיות לידה מוקדמת. אצלי לא היה צורך להתערב. שנינו ידענו את המצב לאשורו.

ריח של טיגון זה הסייסמוגרף הכי רגיש. בחודש שני זה עושה חשק למות. להפסיק לנשום, להתפוצץ עם ריאות מלאות אוויר טהור. למות, רק לא לשאוף את השאיפה הבאה. כולן מתעלפות אצל זנזורי במטבח. אני התחפפתי שנייה לפני. כל שני וחמישי יש לו פה איזה דבילית אחרת, בדיוק בגיל של הבת שלו, שמתעלפת מטיגון. כשהוא נזכר בילדה שלו, זה הורג אותו, מביא לו עצבים. מזל שהיה לו שכל להשאיר אותה בחוץ. ממילא הם משפחה שומרת מסורת, אז עכשיו הם קצת יותר דתיים והיא מתרוצצת באסף הרופא עם חלוק וחצאית ומעבירה כוסות שתן מחדר לחדר.

"מישל, תערוך שולחנות חוגרים במקומה," שמעתי את הקול הטוב שלו מחפה עלי. בעצם הוא רס"ב, רס"ר בכיר, זנזורי, לא סתם רס"ר.

נגמרה ההמולה מסביב למיחם. השחלתי ראש מבעד לחלון הפנימי בין המשרד שלי ללשכה של סגן-אלוף עירד שוורץ והודעתי לו שאני הולכת, שאני לא מרגישה טוב. "בטח, בטח," הייתה תגובתו המבוהלת. הכי מלחיץ אותו העניין הזה של ההפלות. האמת היא, שזוהי שערוריית השערוריות בצה"ל. שערורייה שהיקפיה כלל אינם ידועים. שאין עליה שום נתונים סטטיסטיים. אבל מה הוא כבר יכול לעשות בעניין הזה? מקסימום לא לשתף פעולה. הרי להעלות את הנושא בציבור, זה מעשה שלא יעלה על הדעת, זה עשוי להכפיש את כולם, ויש גם אנשים מוסריים בינינו. חוץ מזה, זה עניין של טעם, כל אחד יכול לבחור במה הוא נלחם, הוא לא אוהב לפשפש במכנסיים של אחרים, ועל אחת כמה וכמה לחולל מהומות, הוא מסתפק בהיכרות אינטימית עם המתרחש במכנסיו שלו.

מצד שני, קשה לו לראות את זה, בעיקר מאז ההתאבדות של מיכאלה. לפעמים עובר לו בראש שהוא היה צריך להתערב, לפעמים עובר לו בראש העניין עם המשפחה שלה, עם ההורים האלה שפעם אחת הלכו בשואה ופעם שנייה הלכו סתם, שלמרות המאמצים האדירים שלהם לא יישאר להם זכר. אולי הוא צריך לפקוד את הקבר לפעמים. הוא כל-כך לא בנוי לזה, דם, מוות, הפלות. אבל זה חלק מהמקום. אנשים פה לא מצליחים לשלוט בעצמם. כמו מוזיקה של ייחום מתמיד, מריחים את הריח המתוק-כבד הזה באוויר, ריח שאי אפשר לא להריח אותו. הוא רואה את הנחיריים רוטטים, את ההליכה העיוורת, את הצוואר שמאדים ומתנפח, את החשק הזה שיושב אצל כולם כמו מחלה ממארת, כמו עיוורון מתוק ושיכור. לשמחתו, הוא עצמו פיכח מספיק כדי לראות שאין מה לעשות, שאי אפשר לעצור את זה, והוא מקפיד להתרחק עד כמה שאפשר.

הוא בהחלט מבין את הדרישה מחיילות לנהוג באחריות, להשתמש בקונדומים. מי יודע, חתיכה אחת יכולה להעביר סיפיליס לכל אלופי המטכ"ל. ובכלל, ההוצאות הכרוכות בדבר, והדם והנפלים והסיבוכים והזיהומים, ולעניות דעתו גם תור התביעות והמשפטים והפיצויים יגיע. ובסוף כל הזוהמה הזאת תעלה כמו ביוב ותציף את הצבא. וכנגד כל זה פשוט אין מה לעשות.

7.
כשהערב יורד, כשהשמים הפרושים מעל הבסיס נמהלים בכחול כהה ושחור, כשכוכבים רחוקים-רחוקים מתרמזים בנצנוץ מבטיח, כשהשעון מראה חמש והש"ג בשער מתחלף, נסגרים בזה אחר זה המשרדים והלשכות. ארוחת ערב: שתי פרוסות לחם אחיד לא טרי, גבינה לבנה 5 אחוז, זיתים, ירקות חתוכים, ריבה ותה מתוק וסמיך. מקלחות משותפות, שמפו מוקצף, החלפות של איפורים וליפסטיקים, בושם מוזלף כמים, תחתוני חוטיני וחזיות לבנות, טרנינגים ונעלי בית, פעימה ארוכה של שקט, והכל מתחיל להתנדנד. ספינת מגורי הבנות מפליגה לדרכה.

מבנה טרומי דו-קומתי מתערסל בחיקו של עולם. נע וזע, מסרב להירדם. מתנדנדות מיטות הברזל בחדרים, שמיכות צבאיות אפורות מושלכות, מתקמטים סדיני כותנה קשים, מצעים פרחוניים מהבית גולשים אל הרצפה, דלתות נטרקות, ארוניות מתכת אפורות נוקשות על רצפת פיברגלס, דובונים פרוותיים מתגלגלים ונופלים, וילונות כתמתמים אחידים נרעדים, אור חיוור חודר מבעד לזגוגיות פרספקס מאובקות - הכל מזוהם ועלוב, עולה ויורד, נאנח מבעד לקירות, גונח ומתנשם. עוד מעט יבוא שלום, מפקד חטיבה בשטחים שאני מדפיסה לו את העבודות לסיום התואר. אני מדפיסה והוא בא לקחת, תוחב את הדפים לתיק ג'יימס בונד קצת מתקלף בפינות, מניח יד על כתפי בתודה, מהדק את האחיזה ומשליך אותי על המיטה. איתו זה סתם, כי התרגלנו, מין טובה אישית. אנחנו לא עושים עניין וגם אין לי כוח להתווכח.

זיונים עייפים. גם הוא לא מתלהב. הוא לא אוהב אותי ואני לא אוהבת אותו. לא מסתכלים בעיניים. הוא לא שואל על אחרים ואני לא שואלת על אחרות. אני מעיפה מעלי את נעלי הבית ואת המכנסיים של הטרנינג ואת התחתונים, הכל בתנופה אחת, ונותנת לו להיכנס. לא מי יודע מה עומד לו, אבל זה מסתדר אחרי החדירה. הכל בשקט. אני לא מתאמצת לגמור, הוא גומר בשנייה. סתם גמירה. יש לו כמוני עוד מאה, עוד מאה גמירות לא-משהו בתוך הווה בן שמונה-עשרה עד עשרים, ספוגי, שמנמן, מחוצ'קן, שעיר, מרוט, מדיף ריח שמפו ובושם זול, נניח צ'רלי.

הכל מתנדנד. אני גמרתי מוקדם. נשאר לי ערב שלם. אני יכולה לבקר קצת את משה בש"ג. אנחנו מכירים עוד מראשון. למד שנה מעלי בתיכון. הוא קצת משעמם, כמו כל הרוסים. רציני כזה, רזה. יושב שם ליד השער וקורא את הספרים שלו, תמיד מדע בדיוני. לפני חודשיים, אחרי שנפצע באיזה תרגיל, שלחו אותו הנה להיות ש"ג בפו"ם. אין לו מצב-רוח. בא לו לזיין אותם, את הערבושים האלה, כמו שמגיע להם, כמו שהיו עושים להם ברוסיה. לי בכלל לא איכפת מהם. הצבא שלי לא קשור לערבים ואין לי שום דבר נגדם. אולי אני אספר לו על ההיריון, אולי אני אפילו אגלה לו שהאבא ערבי. בשביל מה? יותר טוב ללכת לישון מוקדם. אפשר לישון מצוין עם כל הנדנודים האלה. שינה עמוקה, לא של עייפות אלא של שמחה אמיתית שאצלי הכל נגמר מוקדם.

 

שם הספר: ספינת הבנות
שם המחברת: מיכל זמיר

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, מארס 2005
מספר עמודים: 191
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
צילום ועיצוב העטיפה:
תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 73 ₪
מסת"ב 965-7120-54-3
דאנאקוד: 497-1062


שתפו ספר זה עם החברים



ספרי חרגול ניתנים לרכישה ישירה באתר האינטרנט של הוצאת מודן ובכל חנויות הספרים המקוונות.