חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

הן תמיד היו איתי. הכינים, הכינים שלי.

שני מיני כינים הכרתי, כינים של ראש וכינים של בגדים. על קיומו של סוג נוסף, כיני הערווה, נודע לי לימים מהאנציקלופדיה למדעים סקסואליים בארבעה כרכים ששׂרדה מספרייתו של הרופא הגינקולוג היהודי. את הרופא עצמו, אמו, אשתו, שתי בנותיו ובנו התינוק רצחו הגרמנים. זה היה עוד בתחילת המלחמה.

כשהַנְיָה סֶרֶמֶט לקחה אותי מהכפר שהסתתרתי בו כילדה נוצרייה, וזרקה אותי למחבוא שאמא שלי ואבא שלי הסתתרו בו, התברר לי לראשונה ההבדל בין כינים של ראש לכינים של בגדים - הבדל חשוב ומשמעותי.

כשהייתי בכפר הכינים לא הטרידו אותי כלל. הן שרצו להן עלי, ואני, כמובן, התגרדתי ללא הרף. האמנתי שככה זה בעולם.

לא פעם כינה לא זהירה היתה נתקעת מתחת לציפורן שלי. לא פעם היתה נושרת כשהרכנתי את ראשי. מה גורלה של כינה הרפתקנית שמאבדת לפתע את הראש של הילדה היהודייה הקטנה שלה? לא הייתי מוטרדת, הכל היה טבעי. השינה על הקש בארון המתים שהפך לספסל ביום ולמיטה בלילה. הסוס, הפרה, האווזים המטומטמים הצובטים בקרסוליים. הגזר, התירס, החיטה והפרחים. העכברים, הכינים, החרקים. מרק תפוחי האדמה הרותח ששרף את כפות ידי, ונקרש לקיא אפרפר כאשר הצטנן. הזקן, הסבא, שירק את ריאותיו עד שמת, לא לפני שעקר לי שן בצבת נגרים חלודה והציל אותי מכאבים קשים.

זאת אמא שלי שהוטרדה מאוד מאוד.
כשהַנְיָה סֶרֶמֶט זרקה אותי למחבוא של אמא שלי ואבא שלי, היה לילה.

לחדר שאמא שלי ואבא שלי התחבאו בו היו שתי כניסות, אחת מהן מחדר המדרגות. מעולם לא השתמשו בדלת הזאת, ואיש לא שיער שניתן לפתוח אותה, גם לא דיירי הבניין. החדר, שהיה לפני המלחמה קבינט של רופא גינקולוג יהודי, הוסווה כנגרייה של האדון יוּזֶף יוּזָק, הנגר והאלכוהוליסט. הכניסה השנייה הייתה מהדירה של משפחת יוּזָק.

כאשר הגטו עמד לפני חיסולו הסופי, ניאותה משפחת יוּזק להסתיר שם את אמא שלי ואת אבא שלי, אך היה להם תנאי: שיבואו בלי הילדה. בלעדַי.

הַנְיָה סֶרֶמֶט הקישה קלות, נקישה מוסכמת, על הדלת בחדר המדרגות.

חשתי את חרדתה והבנתי שלפחד יש ריח. אסור היה שמישהו יראה את הדלת הזאת נפתחת. זה היה מביא מייד את הגסטפו, וזה היה הסוף של כולנו, גם של משפחת יוּזק.

אמא שלי, שארבה כנראה כבר שעות מצידה השני של הדלת, פתחה אותה להרף־עין. הַנְיָה סֶרֶמֶט הדפה אותי בחוזקה אל מעבר למפתן. אחרַי השליכה צרור ניירות וצרור סמרטוטונים שהיו הבגדים שלי. השמלה הירקרקת עם פרחי הסאטֶן, זו שאמא שלי תפרה ושלחה אל הכפר, ובה הצטלמתי עם הניה סרמט בצלמניה על מנת שתוכל לשלוח את התצלום לאמא שלי ולאבא שלי, הוכחה שעודני בחיים - וזאת בנוסף לציורים שלי ששלחה מעת לעת - לא היתה צרורה באותו צרור סמרטוטונים. הניה סרמט מן הסתם מכרה אותה.

הניה סרמט מיהרה ונמלטה לאחר שסוף סוף נפטרה ממני. ודאי נשמה לרווחה, מתוך ביטחון שלא יעבור זמן רב וכולנו נמות. ריח זיעת הפחד שלה השתהה.

הניה סרמט רצתה להיפטר ממני כבר זמן רב, ובכל זאת לא השליכה אותי סתם כך ברחוב, כמו את דניאל, הילד המתוק שהפקירה בשערי הגטו אחרי שהוריו נרצחו באקציה ולא היה מי שישלם עבור החזקתו בכפר. כשהניה סרמט נפטרה ממני, הגטו היה כבר מחוסל, ובכל זאת היא לא השליכה אותי ברחוב. אולי האמינה לשקריה של אמא שלי על קשריה עם המחתרת - המחתרת הפולנית, A.K., "צבא הארץ", שחבריה לא היו ידועים כאוהבי יהודים - ועל הבטחתם לחסל אותה מייד עם היוודע דבר מותי, וזאת על אף שהייתי ילדה יהודייה.

הפגישה תואמה בהתכתבות. המכתבים הגיעו על שם משפחת יוּזָק ונכתבו בשפת קוֹד מוסכמת. הדלת נסגרה מאחורי. המפתח חרק בחור המנעול. הבריח הוגף. עמדתי שם. האמנתי שככה זה בעולם.

עמדתי עם הגב לדלת, לרגלַי הניירות המזויפים היקרים שלי, והסמרטוטונים, צרורים בציקלון דל. מולי אישה, אמא שלי, רזה, בהירה, שפתיה שקועות, כתרי הזהב נעקרו מפיה בסידרה של עיסקות חליפין - כתר זהב בתמורה לעוד שבוע בכפר, עוד שבוע בצד האָרי, צד החיים, החיים של הילדה, של אִילוֹנְקָה, החיים שלי. מאחוריה גבר, אבא שלי. לא זכרתי אותם. לא זכרתי מי הם.

אמא שלי אמרה: אִילוֹנְקָה, אִילוּסְיָה.
אבא שלי הדליק רבע גפרור, ואיזו עששית, או אולי נר.

הם התבוננו בי, התבוננו והתבוננו. אמא שלי ייבבה חרישית. אבא שלי הליט את פניו בכפות ידיו, החליק את שׂערו והשהה את היד על המצח והעיניים - תנועה שדבקה בו עד יום מותו. מצחו החיוור והגבוה פלש בשני מִפְרָצִים עמוקים אל תוך שׂערו הכהה הישר.

אמא שלי הרימה אותי, העמידה אותי על שולחן הכתיבה המאסיבי, הפשיטה אותי ואמרה: אִילוֹנְקָה, אִילוּסְיָה, אִילֶצְ'קָה שלי. ואני הרי הייתי אִירֶנְקָה. ידעתי שאני אִירֶנְקָה. ידעתי שאני אִירֶנָה סֶרֶמֶט. הייתי רואה ובלתי נראית.

לאור הנר או העששית - אני זוכרת ריח מצחין - התחילה האישה לסקור ולבחון אותי, לבדוק כל פרט ופרט בגופי.

אמא שלי ואבא שלי לא ראו אותי חודשים רבים, ולמרות כל ההוכחות, התצלומים והציורים שהניה סרמט שלחה להם, לא האמינו שאני עדיין חיה. כל פרט ופרט בגופי עורר באמא שלי השתאות עמוקה. כמה שאני בריאה. וכמה שאני שזופה. וכמה רבים ועמוקים הם הפצעים בכפות ידי - פרקי אצבעותי היו שחוקים עד לעצמות מריסוק תפוחי האדמה על הפומפייה החדה והחלודה. וכמה שהלחיים שלי מבהיקות, עגולות ואדומות. כמו שני תפוחים, היא אמרה. וכמה קשה עור סוליות הרגליים שלי, שהרי בכפר התרוצצתי יחפה. וכמה שאני מלוכלכת.

ואיך שאני שורצת כינים.
היא הקיפה אותי שוב ושוב, ואני מאוד לא רציתי להיות שם.

אבא שלי עמד והתבונן, ומדי פעם שב והניח את כפות ידיו על מצחו ועיניו. אמא שלי ואבא שלי שישבו במחבוא ימים רבים היו חיוורים, תשושים ומורעבים. לאבא שלי היו עיניים גדולות מאוד, ולאמא שלי כבר לא היו שיניים. אבא שלי עקר לה את כל הכתרים והגשרים מזהב, אלה שהתקין לה אחיה לייבּק, רופא השיניים, אחרי שחזרה חולה מהרפתקת החלוציות שלה בפלסטינה.

האולר היקר, המופלא והמשוכלל של אבא שלי, האולר השווייצרי שאבא שלי היה כל־כך גאה בו, החפץ הראשון שרכש בכספו ולעצמו. אבא שלי עבד מאז היה ילד קטן, והכסף שהשׂתכר היה תמיד נחוץ יותר לאחרים - לאמו האלמנה רָחֵלָה גולדמן, לאחיו הצעיר הֶנְריק גולדמן, ולאחיו התינוק דוד.

האולר הזה היה שיא השיכלול. מכשיר כביר שהשרה עלי קסם מתמשך.
הכי מופלא בעולם.
היו לו אינספור חלקים נשלפים. ייעודם של אחדים לא נודע לעולם.

מילדותה סבלה אמי מבעיות שיניים קשות, שהחמירו מאוד בתקופה שהיתה חלוצה בפלסטינה. היא עלתה ארצה עם גרעין של השומר הצעיר וסללה כבישים וגרה במשמר העמק ובבית אלפא, עד שנאלצה לנטוש את אהוב ליבה אברֵימה'לה ואת האידיאל ואת חברותיה קְלָרָה וזיגָה ולחזור לפולניה, כדי להחלים מקדחת איומה ונוראה שתקפה אותה, ומשום שעור האַלַבַּסְטֶר הלבן שלה, העדין עד שקיפות, ושערה האדמוני המרהיב, הטיציאני, לא יכלו לשרוד במלכודת המוות של האקלים הים־תיכוני. כששבה לפולניה שבה אליה בריאותה, אך השיניים שאיבדה בפלסטינה לא שבו, ואחיה הבכור לַייבֶּק גרוּבֶּר שלמד רפואת שיניים בברלין - ואולי היה זה בווינה - התקין לה כתרים וגשרים מזהב. את לייבּק רצחו הגרמנים.

אחרי המלחמה, בקְרָקוֹב, רופא שיניים שלמד רפואה עם לייבּק עקר את בדלי השיניים העלובים שנותרו בפיה של אמא שלי והתקין לה פּרוֹטֶזוֹת. רופא השיניים הזה היה הסיוט הכי נורא שלי, יותר נורא אפילו מהאינקוויזיציה הספרדית שקראתי עליה בספרים - אבל זה היה כבר אחרי המלחמה, לפני שהיגרנו כולנו לפלסטינה.

זהב הכתרים והגשרים שדוד לייבּק התקין בפיה של אמי ניתן להַנְיָה סֶרֶמֶט, והזהב הזה קנה עבורי עוד כמה שבועות בכפר, באוויר, במרחב, באור השמש, בצד החיים, הצד האָרי. הבריאות שלי, השיזוף, הלחיים הסמוקות כתפוחים, הפצעים בפרקי האצבעות, העור הנוקשה של סוליות הרגליים - כל אלה חלפו חיש מהר במחבוא של אמא שלי ואבא שלי.

הכינים נשארו.
לא נעם לי כל החיטוט הזה.

בכלל לא רציתי להיות שם, עם אמא שלי ועם אבא שלי, שני אנשים שלא זכרתי, אנשים כמעט זרים, שלא מצאו חן בעיני כלל.

אמא שלי התחילה לשאול אותי כל מיני שאלות, שָאֲלָה, שָאֲלָה ושָאֲלָה. לא הבנתי את שפתה. שכחתי. הם לא הבינו אותי. חזרתי ובפי דיאלקט, שפה כפרית שבה כל משפט הסתיים בּהֶמיית התפעלות: תַ־י־וֹ־י!!! גם כך לא הרביתי לדבר, ולשאלות עניתי רק כשלא היתה ברירה.

אמא שלי הביאה סמרטוטונים קטנים ולחים והחלה לנגב אותי, את כל גופי, אפילו בתוך האוזניים, אפילו מאחורי האוזניים, אפילו בין אצבעות הרגליים. האצבעות הקטנות והחביבות שלי, המשפחה. אבא הבוהן השמנמן, אמא האצבע, ושלושת ילדיהם: שני ילדים קצת יותר גדולים, ותינוק מתוק - הזרת.

האצבעות הקטנות הוורודות האלה היו כמו ציפורים זעירות. בצידן התחתון היתה להן בליטה, מין מקור קטנטן. לפעמים, כשהיה לי משהו לצייר בו, ציירתי פּרצוּפוֹנים על ציפורני האצבעות. גם על כפות ידי אהבתי לצייר פרצופים, ואז לעוות אותם ולהעניק להם הבעות משונות.

אך כשהבחנתי בשורת מספרים בצבע כחול על זרועו של הדוד איסֶר לַאוּפֶר, שתמיד חבש כובע ומתחתיו היתה לו מין קערית הפוכה עשויה קטיפה רכה, חדלתי מייד מציורי הגוף שלי. ראיתי.

ראיתי אותה, את שורת המספרים, כשהדוד איסר לאוּפר הפשיל את שרוולו וליפף רצועת עור שחורה סביב זרועו וקשר קופסה שחורה על מצחו, ואחר־כך עטף את כתפיו בצעיף לבן עם פסים והתנדנד קדימה ואחורה ולצדדים בצורה משונה, לא לגמרי מכובדת לאדם מבוגר, תוך מלמול והשמעת קולות מוזרים.

בניגוד לציורים שציירתי על ציפורני וכפות ידי, ציור המספרים על זרועו של הדוד איסר לאופר לא נמחק גם אחרי שרחץ אותו. הוא נשאר לתמיד. ומאז לא ציירתי יותר שום דבר על העור של הגוף שלי.


© כל הזכויות שמורות 2004 לאלונה פרנקל.

 

שם הספר: ילדה
שם המחברת: אלונה פרנקל

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, מפה הוצאה לאור, 2004. מהדורה שנייה מחודשת, פברואר 2012.
מספר עמודים: 327
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה

על העטיפה: תצלום מאלבום משפחתי, עיצוב הספר והעטיפה במהדורה הראשונה: סטודיו זה, עיצוב סדרת חרגול פלוס: תמיר להב-רדלמסר, צילום החפצים: אברהם חי. שאר הצילומים נלקחו מתוך ארכיון פרטי.

מחיר מומלץ: 94 ₪

מסת"ב 978-965-13-2302-7
דאנאקוד: 497-1169


שתפו ספר זה עם החברים