חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פרק מתוך הספר

חג הפורים השנה קשה יותר מהחג בשנה שעברה, שהייתה בו שלווה קצרה לאחר שהתאומים, כמעט תינוקות עדיין, התרצו לתחפושות בקלות ובאושר, והילדה ישנה והתחפשה בביתה של אמי.

נכנסתי לחדרם, כמעט מתנגשת במשחקי דמיונותיהם שהשתחררו בין הקירות. רציתי להעיר רק את הילדה הגדולה כדי שאוכל לחפש אותה בלי שהאחרים יתבוננו בנו. שני הקטנים ישנו בתנוחות עליזות שנחקקו באיבריהם וקפאו בשינה יסודית, והיא, שוודאי לא נרדמה כל הלילה, שכבה ישרה על גבה, עיניה צלולות לתקרה. כשאמרתי בשקט את שמה הפנתה אלי את ראשה והביטה בי בגל רוך מוחלט, והרגשת העולם הטובע שלנו שבה ונבראה.

היא לחשה, לקום? רציתי לענות לה בקול של סדר ושיטה, שיגרור את החיים אל מעל לדבר הזה שמעמעם אותנו, אבל היא קמה בזהירות כבדה, בתנועותיה נטולות החמצן, ונעמדה לידי בדממה גמורה, ללא משאלות. התאומים היטו את ראשיהם קדימה בתנועת הסקרנות המושרשת בגופם. מייד יתעוררו, וצירופם, המצטנף כעת מתחת למיטה, יסרב לשוב למחבואו עד שייפלו מחוסרי הכרה בשעות המאוחרות של הלילה.

אני לוקחת את ידה הדקה בידי, תרה אחר מהומת חיי הבית: שיגרת ההפרעות, כורח ההפסקות והנתקים הפשוטים, רחישת האוכל במחבת, צלצולי הטלפון, זעקות הלהט של הקטנים, נמרצותו של הזמן - כל אלה הקובעים מידה ואיפוק בין שתינו, בבית הזה שמעבר לקצביו הבלתי צפויים וחזותו הפרומה, פזורת הנפש, נמתחת שורה קפדנית של מיומנויות הישרדות ודפוסי זהירות מסועפים, המציבים את הממשות כסייג ביני ובינה. כעת, בהיעדרם, אנחנו נעות כשתי שיכורות זו מול זו. בדרכנו אל עבר הדלת חוצה צילה הזעיר את הרצפה. היא ממתינה שאדביק אותה ואני מתמהמהת, וכשהיא פונה בפינת החדר ונעלמת למסדרון, נעלמת בעקבותיה הפינה. ניגשתי למטבח ומילאתי את קערות האוכל של הכלב והחתולה. מבעד לחלון הפנימי של מרפסת המטבח ראיתי אותה ניצבת גולמית בגבה אל המראה, שטופה באורו החיוור, הלא ממוקד של ניאון חדר האמבטיה, פניה מורמים מעט, חסרי כיוון, פני חיה קטנה.

היא לא הייתה בת יותר מארבע כשצוות החינוך של עמותת בית-הספר החדש פרש את עקרונותיו באוזני האחראי בעירייה. ההורים נשאו דברים מסביב לשולחן וטעמו מהכיבוד. השיחה התפתלה בין לשון המעשה ללשון הרוח, והאחראי עקב אחר הדברים ואמר בהבעה ישרנית, אני פתוח להקשיב ליוזמות חדשניות. מהקומה הגבוהה התבוננתי במדרגות המובילות לבניין. בשל רוחבן אני תמיד מהססת כיצד לעלות בהן: שלושה צעדי ילד קטן על כל מדרגה, או צעד אחד, בפישוק רגליים רחב מאוד, מעייף, לא טבעי. אבל רחבת הכיכר נפרשה פתוחה לגוף ולאופק באיזונה המלבני המושלם, משוחררת עדיין מזיכרונות פריעה, מובילה את שפת האזרחות. הקראתי מתוך התקנון: ביסודו מונחת ההנחה שזיקה אפשרית רק בין בני-אדם אוטונומיים, מורכבים ושלמים, המעוניינים בדיאלוג כמטרה, בדמוקרטיה השמה דגש לא על כוחו של הרוב אלא על הדו-שיח והרב-שיח שבתוך החברה. חינוך שבמרכזו האוטונומיה האישית הנשענת על הניסיון להשתחרר מתדמיות, מדעות קדומות, מהרגלים מושרשים ומניסיון העבר. משהו המשיך אותי במילים ובמשפטים נוספים, מעין לועזיוּת נרקוטית שכיסתה באופן מושלם כל סוג של הסתכנות במבטי ספק או תדהמה מצד האחרים אילו נגליתי במטרתי האמיתית: להפציר באחראי מטעם העירייה, בפניו הקשובים, שייקח את הילדה הזאת שאינה מסירה ממני את עיניה העדינות, שיתערב וידאג בכוח סמכותו כנציג המדינה המחנכת שלא נישאר שתינו לבד, זו מול זו.

השתאות מוחלטת מילטה את הפחד לתוכה, העזתי והבטתי בילדה כשהאחות אליס הניחה אותה לראשונה לצידי במיטת בית-החולים ויצאה מהחדר. היא פקחה את עיניה ובאה בזוהרה השקט לקראתי, בלתי נתפסת. התכופפתי אל מחוץ לכל מה שידעתי, מעבר לסף הניסיון, מנסה להבין את הכוונה מחוסרת ההיסטוריה הפרטית בינינו, ופתאום איזה זיכרון מעורפל מלילה מחורר בחלומות ערים נכנס לעיני בפראות, התבהר בעוצמה מעוורת והחשיך מייד, כושל אל תוך עצמו. הסתובבתי וישבתי בגבי אליה, מביטה בגשם שירד בצלילים איטיים עם הדמדומים הכבדים. הגשם של פורים. דממה מתעבה, מרעידה, ירדה עלי. צלצלתי בפעמון בכוח באצבעות פרועות שוב ושוב עד שאליס שבה ונכנסה בתנופה לחדר. אמרתי לה שהתינוקת אכלה ואפשר להחזיר אותה לחדר התינוקות. היא התבוננה בי בריכוז, ללא משוא פנים, ואמרה בקול בהיר: עברו פחות מחמש דקות. את האמא שלה. עברו פחות מחמש דקות והאדים הסמיכים של סוף התודעה שלי זכו בשם ובתפקיד.

כשירדתי אחרי הפגישה בעירייה חיכו לי למטה שלושתם עם המטפלת. הקטן בראשו הבהיר, הגברי, הביט במדרגות הרחבות ועיניו הכלילו לראשונה את תנועת הכיכר והשמים. הוא שאל: זה היה פה קודם? מחווה בידו מעל לראשו, נע קדימה, רוכן אל המראה וידיעתו, כמעט משתחווה.

אני הצעתי לה להתחפש לערבייה ולהשתתף בתהלוכת לאומים של בית-הספר החדש. היא נעתרה ואמרה טוב בקול ההסכמה המושלמת שלה. המשכתי להסביר את הבחירה והיא אמרה שוב טוב, זה טוב.

התאומים התרוצצו סביבנו בדופק גבוה, בסינכרון ביטויים קוליים של אוות נפש ולהיטות, נחשפים לבדיון שהפך אפשרי. לא רוצה ערבייה, צורחת עלי התאומה, עיניה בורקות דחופות ופעלתניות, תעשי לי מלכה רקדנית.

האות נמסר הלאה. תעשי לי ארתור, צורח התאום, מיידה את המילים ברגליים פשוקות ומלוכלכות ממרומי משקוף הדלת. תעשי לי נסיכה, היא צווחת בתגרנות, תעשי לי סופרמן, תעשי לי קאובוי, הוא קופץ ונוחת ליד הקטנה המתפתלת ומצטעקת תעשי לי, תעשי לי, מצהיבה מהשתוקקות שסוחטת את מלאי רעיונותיה. הם מתגלגלים זה בזה גונחים ומריעים ויוצאים מהחדר אל המסדרון. נותרנו היא ואני.

אז מה את אומרת? אני שואלת אל תוך השקט המתגשם מעובה וערפילי מייד עם צאתם. הילדה חושבת מהוססת, נעה לאט, כמעט אינה נעה. תנודותיה זעירות וגופה הרך אינו מדומיין עדיין במבטה. שתינו ממתינות. הילדה בהמתנה הנמוגה הרגילה ואני בתחושת החנק במחיצת זו שאינה מגיחה מהסבילות, כה קשה להבנה, נסתרת בשתיקתה. ומתוך כחישותו של ליבי אני כבר יודעת שלא אוכל למלא את הרצון הביישן, הענוג, זה המביט בעצמו בחוסר אמון, ללא פתח לציפיות. איני קוראת את כתב-היד המסתורי בשפת דפוסו המחוק, שורות הקופצות לעיניים ונחבאות, שפת הלחש, הניחוש, השפה המידבקת בדומה, שפת ירכתי העולם. דחף מנוסה מוכר עולה ועומד מעלי, מטפטף את שמי לאוזני. אני מנסה להתחזק ולהתנגד. התאומה מציצה פנימה ורואה אותנו עומדות ללא תזוזה זו מול זו. היא אומרת בעפעוף עיניים מוגזם ושפתיים גאוותניות: תעשי לי בננה.

תפסיקי לבלבל את המוח, אני מחקה את טון דיבורה. מרוצה מתשובתי היא יוצאת פיסחת, דורכת על עקב כף רגלה השמאלית וטופפת על קצות אצבעות רגלה הימנית. הילדה הגדולה יוצאת ממחבואה לרגע מבעד ללשון התאומים החצופה, והיא נשמעת חסרת חיים בפיה, לא ניתנת כמעט לזיהוי. היא אומרת: תעשי לי מוכרת פרחים? סבתא אמרה שאולי. השקט חוזר. שומעים את הכלב חולם.

בטח, אני מזדרזת לומר. אבל זה לא לאומי.

השיחה גוועת, הזמן מרחף בנשימות. ערבייה זה טוב, אומרת הילדה.

כן? אני שואלת בכל מאודי, זה טוב?

כן, אומרת הילדה, זה טוב.

* * *

כשאליס והיא עזבו את החדר בבית-החולים זה התחיל. הסירוב הפנימי לפסיעת ההתרחבות שהצריכה מהלך אימים של התנתקות על-מנת לעשותה אפשרית. איני יכולה לעזוב את מקומי, שטבעו נעלם ממני, ולהצטרף למסע החיים החדש. אני נעזבת מהכל. אני סופרת את עצמי בלחש: מה שאני, מי שאני, מנסה לשמור על קצב וריכוז, אבל אובדת ברשימה הטפלה כרשימת מצרכים ישנה לארוחת ערב לפני שנים.

אני נרדמת וזוכרת בחלום את הרוח הענוגה שהפתיעה את הערב האיטי והחם כשישבתי בגבי לקיר הטפטפה המזרחי באילת, הבית והורי נעלמים מאחורי גבי. דבר-מה קרה קודם לכן ודבר-מה עומד להתרחש, אבל רק הרצועה הצרה הזאת נשמרה בחלום. אני מתעוררת אל הדלת הנפתחת, ובאחת מתחוור לי זיכרון החנק הלילי שהיכה בי כשראיתיה לראשונה, חוויית המוות מצער ומרחמים עליה. לאט אני מסתובבת אל אליס והילדה הנכנסות לחדר, כה לאט, שפני המכווצים מתיישרים עוד לפני שראשי משלים את תנועתו. אני בוראת את פני האם שלי.

אני מצטרפת אליה לחדר האמבטיה שם היא עדיין עומדת סבלנית, ללא רחש. אף פעם אין מעשיה מלווים ברעש. הכל מסתגר בדממה ארוכה. היא מחייכת אלי באמון עיוור.

בפורים של השנה שעברה, לפני שנסעה לאמי, הם שיחקו בחדרם. עמדתי במטבח ושמעתי את קולות התאומים. את שתקנותה שמעתי מתוך מודעות משותפת, מתוך זיכרון מוחלט הדולק כנר תמיד. התאומה הגיעה מתפתלת למטבח ודרשה לשתות מיץ תפוזים. הייתי שקועה בהכנתו, כשלפתע חשתי ששתיקתה של הילדה העמיקה כל-כך עד שכמעט אינה בעולם. רצתי לחדר הילדים. היא עמדה על הספה הצמודה לקיר, כתפיה המוגבהות מבליעות את צווארה, ופניה שקופים וכחולים. בזרועותיה המתוחות מעלה בכל כוחן היא אחזה ברגלו של אחיה. רגלו השנייה כבר הייתה מחוץ למסגרת החלון הגבוה. טיפסתי צועקת על מסעד הספה והורדתי אותו. היא התיישבה בקצה הספה. שמעתי את חבטות הדם בעורקיה. לאחר שהזעקתי שח"ל לשכן הקשיש שצפה באיומי התקף לב בילד שכמעט נפל, הודיתי לה, שיבחתי אותה. חשבתי שהיא נראית שמחה ונתפסתי לאושר רגעי.

אני מורחת את פניה היפים בקרם כדי לאפרה. היא עומדת באיזו זרימת ויתור, ואיני יכולה להבחין אם היא נעתרת או נעלמת מעצמה וממני, נעה ללא הרגשה ומחשבה בתוך תהליך מוסתר. הבית שקט, החתולה מלקקת חרש את דופנות הכיור.

כשניסיתי לצייר קו שחור מעל לעיניה רעדו עפעפיה מתחת לאצבעותי, חומקים כחולות דקיקים, והצבע נמרח פרוע ומעוות. שלוש פעמים נאלצתי להסיר את איפור העיניים ולהתחיל מחדש. היא לא פקחה את עיניה ולא שאלה דבר. רגמתי את עצמי בשורת פקודות תיפקודיות פנימיות כדי שלא אתחיל לרעוד יחד איתה. אל תפחדי, אמרתי לבסוף בקולי החזיתי ביותר, אני לא אתן שזה יחדור לעין. העיניים רגעו מייד כאילו נרדמו בשינה חסרת חלומות. לאט לאט מתחת לתנועות ידי הן הצטללו בשחור, ירוק וכחול, והדחף הקודם להיעלם נבלע בי וחלף. הלבשתי אותה בשמלה רקומה וענדתי לה את תכשיטי. כרעתי ושמתי את כפות רגליה בנעלי בד בצבע תכלת זוהר, ונדמה היה לי שהן העבירו רחש זעיר במבטה. כרכתי סביב ראשה את הרעלה הכהה. פניה החיוורים נבלעו בה, ועיניה הצבעוניות העמוקות ומצחה המוזהב שיוו לדמותה עושר נוכרי וחסום. כשסיימתי סובבתי אותה אל המראה כדי שתביט ותתפאר בעצמה, במעשה. דמותה השתקפה רק עד מחציתה. היא קרבה צעד אחר צעד כדי להיטיב לראות והאריכה להתבונן. ראיתי את עיניה מצטמצמות, מנסות למצוא את תנועת המבט, לחדור אל תוך המראה מרוכזות. חיכיתי זמן רב מאחוריה, מתערפלת איתה ומתחדדת לסירוגין, תוהה אם אינה רואה או אינה מגיבה. מרחוק שמעתי את התאומים מתעוררים, את הכלב המבקש לרדת. היא המשיכה להתבונן במבטה הנמחק שאינו פוגש את עצמו, אינו נעצר ואינו מתבאר. עכשיו שבו והציפו אותי סימני הייאוש והתשוקה המחניקה ליפול לרצפה במהירות אלימה, ברעם, להיעזב, להישטף. התרוממתי במאמץ נגד תנועת גופי, וקולי עלה מבחוץ מותיר על שפתי הנוקשות קורי חלודה, חולף ליד אוזני. אמרתי: זה יפה? היא המשיכה להתבונן עד שעלו דמעות מאמץ בעיניה ומייד גם בעיני.

מה לא בסדר? שאלתי בלחישה. מה, תגידי מה.

אני לא יודעת, היא אומרת בחולשה מאמצע החושך, אני לא רואה. כלום. תגידי את. שוב היאלמותה קהת החושים, כמעט תרדמה, רק את עפעפיה המורדים וריסיה הכבדים אני רואה בפנים המולטים. אני שומרת את ידי מאחורי גבי כדי לא לתלוש ולהעיף את הרעלה מבעד לחלון, כדי לא להיחשף לפניה, לא להחרידה במי שאני, בגרון הפרוע הלא מאוזן שלי, בדיכאון שאני מסוגלת לו. אני המקור לכל זה. לעיוות באמת-המידה, להפרעה בזרם החיים בתוכה, וכל כיסוי או ריחוק או הימנעות או היפרדות לעולם לא יספיקו. לעולם אהיה, תמיד איראה, נצרבת בעיניה, מעוורת אותה. אני נלחמת שוב בהתגוננות זועמת במלכודת החמלה המחבלת בגבולות השרירים בכוח של נבואה רעה שאין ממנה מגן. האם היא מבקשת בעיניה העצומות שאצא? האם אפשר לגעת בה בלי להרעילה? עיני נעצמות בעל כורחי. אני האמא, אומרת הסיסמה את עצמה, משדלת את ליבי, קריאה חיוורת, רפה, כמעט טבועה.

תנועה פתאומית באוויר מעלינו מעירה אותנו. החתולה מזנקת מהכיור, נפרשת ארוכה וקוצנית, עפה בעיניים ממוקדות על זבוב שגילתה על החלון. מייד אנחנו כורעות יחד, שולחות את ידינו מעל לראשינו, מאוחדות בתנועה פרימיטיבית להגנה מפגיעה ומהיטרפות. הזבוב בורח בזמזום מצחיק, מתלונן. אז מה את אומרת, אני שואלת בקול מהיבשה, מוצאת שוב את התנועה המכוננת את הגוף, מחקה מולה את זמזומו ומעופו של הזבוב המרוגז. היא מצטחקת. פניה נמתחים מעט ועיניה הנישאות אלי מחזיקות בי. התמקדותה השקטה מעכבת את הרגע בו אני משיגה בתדהמה שהיא מביטה בי כפי שהביטה במראה, ולפני שאני מספיקה להירתע, שבה איזו התבהרות למצח המוזהב, קמטיו נפרמים, ואפשר לראות קשת עדינה של קורת רוח, מעין רעד באוויר שמעל לגבותיה. היא אומרת לי, זה טוב התחפושת.

הם יוצאים מחופשים שלושתם. המטפלת לוקחת אותם להסעה של בית-הספר החדש. הם נעלמים מאחורי העץ הגדול, הספסל ומטפס הדבש בפינת הרחוב. עד שם אני עוקבת אחר פטפוטם ומשם הוא כבר אינו נשמע, נמסר לאוזני הרחוב. אני נשארת בבית לבדי. בגלל הצורך שלי בפרטיות, הדירה שלנו מנותקת לגמרי מהחוץ הנושא תמיד מראות רגשיים שאינם מרפים. בשקט האטום אני נשענת על הדלת ברגליים מרושלות, מחכה כמו מדי יום, לפעמים יותר מפעם אחת, לפסיעותיה הפעלתניות של אמי במדרגות. בכל רגע היא עשויה להתנהל פנימה במדרך רגליה הפשוט והאפשרי, ולאסוף את כולנו אליה, את כל ילדיה, אל ביתה, אל בית אבי. חלפו שש שנים מאז הובהר לי לראשונה שהדבר לא יתרחש. אמי נחלצה ממני על-פי החוק, על-פי צו המידה והכלל, ועברנו המשותף, העשיר, המופרז, נעלם כלא היה. אני מיישרת את רגלי. הרגע עבר. במהירות קומית אני מנקה, מסדרת, מכבסת, מבשלת. תנועות הידיים העמלות ומבחר החפצים, הבגדים, הצעצועים ומוצרי המזון כל-כך טיפוסיים, שהזמן והמקום הופכים לא מסוימים. רק מחדר האמבטיה אני נמנעת בינתיים, חרדה שדבר-מה חריג בפרטיותו ישיב אלי את תחושת המצוקה. כשאני מחליטה להיכנס איני מתעכבת אלא הולכת ישירות אל המראה ונעמדת מולה. נעה על ציר מבטה המדומיין של הילדה, אני מביטה פנימה באותה ארשת ממוסכת שראיתי על פניה, מצפה למצוא את דמותי בצורותיה הנעדרות, כבבואה בקצה הרחוק ביותר של השתקפותה, באי-קיומה. אך דמותי עולה מייד במידותיה הרגילות ללא בקיעים, וחזות ההסוואה העמלנית עומדת בעינה. אני מתיזה נוזל כחול על המראה ועל פני המשתקפים בה, ומנקה אותה.

אני חוזרת לרצועת החלום באילת. לאחרונה אני מרבה לחשוב עליה. הייתי בת גילם של התאומים כשישבתי לבד מאחורי הבית ליד קיר הטפטפה והכלב לצידי. במרכז המולבן של טפטופי הדמדומים החשוכים ראיתי מעגל מושלם. לפני זה אירע הדבר - אבל תחושתו המזעזעת, הבלתי מרוסנת בייאושה, מדיחה אותי ממנו. אל ההתחלה, נטולת המשקל, הרוויה באושר, אני שבה מדי פעם, וגם לילדים סיפרתי עליה, צופנת בליבי את הרגע המכריע שבו עומק הסבל נגזר במידת הברכה. ריח סוכר וצימוקים חמים עמד במטבח כששמענו, אמי ואני, את הדפיקות על התריס הסגור לרוח המערב שחבטה בחולות מסביב. הוא עף פנימה, פרוע, חושף את המדבר המטושטש, הופך את החדר הקטן למתמשך, לאלכסוני, לחסר סוף. במרכז מסגרת החלון ראיתי לראשונה את הגמל. עיניו היו עצומות וראשו מוטה אלינו. ההשתאות הפילה אותי למרגלות אמי, ומייד כשנגעו פני ברצפה נרדמתי בין כפות רגליה. למחרת קיבלתי את הגמל מתנה מאורה הביטניקית האמריקאית שקנתה אותו מהבדואים. בחצר הקדמית של הבית מסרה אותי אמי לידיה של אורה, שהבריכה את הגמל והתיישבה על גבו. נמסרתי בתחושת יקרות, בזהירות מרובה, הפקדה שאין יקרה ממנה, ואשר התקבלה במעמד חרישי ומסתורי. עברנו את הרחובות הריקים גבוהות כהרים. ריח הים וריח עשן המדורות על החוף הצפוני היתמר מעל לדקלים. האוויר נע בגלי להט. השקט היה ריק. הכל ריחף לקראתנו, נולד מתוך שיכחה. הרגשתי נעלמת, נסתרת, בטוחה. אהבתי את הגמל.

 

שם הספר: קצה הכדור
שם המחברת: רמה לוסקי

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, מאי 2008
מספר עמודים: 152
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
צילום מאת מילטון פרנד
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 69 ₪
מסת"ב 965-7120-70-5
דאנאקוד: 497-1077


שתפו ספר זה עם החברים