» חזרה לאתר

© כל הזכויות שמורות
לחרגול הוצאה לאור
בכפוף לתנאי השימוש


שם הספר: הכלבה
שם המחברת: פילאר קינטנה

La Perra
by Pilar Quintana

מספרדית: מיכל שליו
מהדורה ראשונה, מרץ 2022
מספר עמודים: 112

פורמט: 11.5X16 ס"מ
כריכה: רכה
עיצוב ואיור העטיפה: טליה בר

מחיר מומלץ: 72 ₪


מסת"ב – 978-965-560-048-3
דאנאקוד: 497-1227



    פילאר קינטנה | הכלבה   > חדר קריאה

 

הכלבה | פילאר קינטנה

"מצאתי אותה שם הבוקר, שוכבת על הגב," אמרה דוֹניָה אֵלוֹדיָה
והצביעה על החוף, על המקום שבו הצטברה הפסולת
שהים הביא או חשף: בולי עצים, שקיות ניילון, בקבוקים.

"רעל?"
"נראה לי."
"מה עשיתם איתה? קברתם אותה?"
דוניה אלודיה הנהנה:
"הנכדים שלי."
"למעלה בבית הקברות?"
"לא, פשוט כאן בחוף."

הרבה כלבים בכפר מתו מרעל. היו אנשים שאמרו שהרעילו אותם בכוונה, אבל דָמָריס לא הייתה מסוגלת להאמין שמישהו יעשה כזה דבר. היא חשבה שהכלבים אכלו בטעות את הפיתיונות המורעלים ששמו בשביל החולדות, או חולדות שהורעלו ולכן קל יותר לצוד אותן.

"אני מצטערת," אמרה דמריס.
דוניה אלודיה רק הנהנה. הכלבה הזו הייתה אצלה הרבה זמן, כלבה שחורה שרבצה רוב הזמן ליד המסעדה והלכה אחריה לכל מקום: לכנסייה, לבית של כלתה, למכולת, לרציף... היא בטח הייתה עצובה מאוד, אבל היא לא הראתה את זה. היא גמרה להאכיל את אחד הגורים במזרק שמילאה מספל, הניחה אותו ותפסה אחר. הם היו עשרה, קטנים כל־כך שעדיין לא פקחו עיניים.

"הם בני שישה ימים," אמרה דוניה אלודיה, "הם לא ישרדו."
דוניה אלודיה הייתה זקנה מאז שדמריס זכרה את עצמה. היו לה משקפיים עם זגוגיות עבות שהגדילו לה את העיניים והיא הייתה שמנה מהמותניים ומטה, אישה שתקנית שזזה לאט ושמרה על שלווה גם בימים העמוסים ביותר של המסעדה, כששיכורים וילדים התרוצצו בין השולחנות. התשישות ניכרה בה דווקא עכשיו.

"למה את לא נותנת אותם?" אמרה דמריס.
"כבר לקחו אחד, אבל אף אחד לא רוצה כלבים כאלה קטנים."
כיוון שזו לא הייתה העונה, לא היו במסעדה שולחנות או מוזיקה או תיירים או שום דבר, רק חלל ריק שנראה עצום עכשיו, ודוניה אלודיה, שישבה על ספסל עם עשרת הגורים בתוך ארגז קרטון. דמריס הביטה בהם בתשומת לב ולבסוף בחרה אחד.

"אני יכולה לקחת את זה?" אמרה.
דוניה אלודיה הניחה בקופסה את הגור שגמרה להאכיל, הוציאה את זה שדמריס הצביעה עליו, אחד עם פרווה אפורה ואוזניים שמוטות, והציצה באחוריו.
"זאת נקבה," היא אמרה.

בזמן השפל החוף נעשה עצום, שטח חשוף של חול שחור שנראה יותר כמו בוץ. בזמן הגאות הוא התכסה כולו מים, והגלים הביאו איתם מקלות, ענפים, זרעים ועלים נבולים מהיער והחזירו אותם עם האשפה של האנשים. דמריס חזרה מביקור אצל דודה שלה בכפר השני, שהיה למעלה, על קרקע מוצקה, אחרי שדה התעופה הצבאי; הוא היה מודרני יותר, והיו בו מלונות ומסעדות מבטון. היא עצרה בבית של דוניה אלודיה מתוך סקרנות, כי ראתה אותה עם הגורים, ועכשיו הייתה בדרך חזרה לבית שלה שבצד השני של החוף. כיוון שלא היה לה איפה להניח את הכלבה, היא הצמידה אותה לחזה. היא הייתה בדיוק בגודל כפות הידיים שלה, היה לה ריח של חלב והיא עשתה לה חשק חזק מאוד לחבק אותה ולבכות.

הכפר של דמריס היה רחוב ארוך של חול כבוש ובתים משני הצדדים. כל הבתים היו רעועים וניצבו על יתדות עץ שהגביהו אותם מהקרקע. הקירות היו עשויים קרשים והגגות שחורים מעובש. דמריס קצת פחדה מהתגובה של רוחֵליו כשיראה את הכלבה. הוא לא אהב כלבים, וגידל אותם רק כדי שינבחו וישמרו על הנכס. עכשיו היו להם שלושה: דֵיינגֵ'ר, מוֹסקוֹ ואוֹליבוֹ.

דיינג'ר, הגדול, היה דומה ללברדורים שאנשי הצבא השתמשו בהם כדי לרחרח את הסירות ואת המטען של התיירים, אבל היה לו ראש גדול ומרובע, כמו הפיטבולים במלון פָּסיפיקוֹ רֵיאָל בכפר השני. אמא שלו הייתה הכלבה של חוֹסוּאֶה המנוח, שכּן אהב כלבים. הוא גידל אותם כדי שינבחו, אבל גם התייחס אליהם בחיבה ואימן אותם כדי שיצטרפו אליו לציד.

רוחליו סיפר שפעם, כשביקר את חוסואה המנוח, כלבלב בן פחות מחודשיים התרחק משאר הגורים כדי לנבוח עליו. הוא החליט שכזה כלב הוא צריך. חוסואה המנוח נתן לו אותו במתנה, ורוחליו קרא לו דיינג'ר, סכנה. דיינג'ר מילא את ההבטחה שתלו בו: הוא גדל והפך לכלב קנאי ואכזרי. כשרוחליו דיבר עליו, היה נדמה שהוא חש כלפיו כבוד והערצה, אבל בעצם הוא רק גירש אותו, צעק עליו "פוי!" והרים את היד באוויר כדי שיזכור את כל הפעמים שהיכה אותו.

ראו שלמוסקו היו חיים גרועים בתור כלבלב. הוא היה קטן, רזה ורועד. הוא הופיע יום אחד, וכיוון שדיינג'ר קיבל אותו, הוא נשאר לגור שם. היה לו פצע בזנב כשהגיע, ואחרי כמה ימים הפצע הזדהם. כשדמריס ורוחליו שמו לב, הוא כבר היה מלא תולעים, ולדמריס היה נדמה שראתה זבוב בוגר מתעופף ממנו.

"ראית?" אמרה.
רוחליו לא ראה כלום, וכשדמריס הסבירה לו הוא פרץ בצחוק ואמר שסוף־סוף מצאו לחיה הזו שם: מוסקו, כלומר זבוב.

"עכשיו שב בשקט, מוסקו יא בן זונה," ציווה.
הוא תפס אותו בקצה הזנב, הניף את המצ'טה שלו באוויר, ועוד לפני שדמריס הספיקה להבין מה הוא עושה, כרת אותו במכה. מוסקו יילל וברח בריצה, ודמריס הסתכלה על רוחליו מזועזעת. הוא עמד שם, עם הזנב המלא בתולעים ביד, משך בכתפיים ואמר שעשה את זה רק כדי לעצור את הזיהום, אבל היא תמיד האמינה שהוא נהנה מזה.

הקטן ביותר, אוליבו, היה הבן של דיינג'ר ושל הכלבה של השכנים, לברדורית חומה שלטענתם הייתה גזעית. הוא היה דומה לאבא שלו, אבל הפרווה שלו הייתה ארוכה יותר ואפורה. אוליבו היה הכי פחות חברותי מכולם. אף אחד לא התקרב לרוחליו וכולם פחדו מבני אדם, אבל אוליבו לא התקרב לאף אחד ופחד כל־כך שלא אכל אם היו אנשים בסביבה.

דמריס ידעה שזה בגלל שכשאכלו, רוחליו ניצל את ההזדמנות כדי להתקרב לכלבים בלי שישימו לב, ואז הצליף בהם במקל במבוק שהחזיק במיוחד למטרה הזו. הוא עשה את זה כשהכלבים עשו נזק, או סתם ככה, כי נהנה להכות אותם. חוץ מזה, אוליבו היה בוגדני: הוא נשך בלי לנבוח, ומאחור.

דמריס אמרה לעצמה שעם הכלבה הכל יהיה שונה. היא שלה, והיא לא תרשה לרוחליו לעשות לה שום דבר כזה, היא לא תרשה לו אפילו להסתכל עליה עקום. היא הגיעה למכולת של דון חיימה והראתה לו אותה.

"איזה דבר קטנטן וחמוד," הוא אמר.
המכולת של דון חיימה הייתה רק דלפק וקיר, אבל היא הייתה מצוידת היטב והיה אפשר להשיג בה הכל, ממצרכי מזון ועד מסמרים וברגים. דון חיימה היה מפנים הארץ, הוא הגיע לכאן בלי כלום בתקופה שבנו כאן את הבסיס של חיל הים, ועבר לגור עם שחורה מהכפר שהייתה עוד יותר ענייה ממנו. היו אנשים שאמרו שהוא התקדם כי הוא מתעסק בכישוף, אבל דמריס חשבה שהסיבה היא שהוא אדם טוב וחרוץ.

דון חיימה מכר לה בהקפה ירקות לכל השבוע, לחם לארוחת הבוקר למחר ושקית של אבקת חלב ומזרק כדי להאכיל את הכלבה. הוא גם נתן לה במתנה ארגז קרטון.